לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני

הקדמה

 

 

ספר זה עוסק במתח הקיים בין תופעת המלחמה, ובפרט בלחימה אורבנית, ובין החשיבה הצבאית הפוסט־מודרנית. המלחמה הפכה לחלק בלתי־נפרד מהשיח החברתי החדש, הפוסט־מודרני, שהתפתח בשנות ה-70 של המאה ה-20 בחברה המערבית. הפוסט־מודרניזם הוא "התנגדות למושג הידע כייצוג מדויק של המציאות, הוא דוחה את ההגדרה הקלסית של האמת כמייצגת את המציאות, והוא מצביע על ה'אמת' ככזו שאינה קיימת אלא כמונח סובייקטיבי, תלוי הקשר, המוגדר באמצעות קונבנציות".3 צ'ארלס מוסקוס (Moskos) ועמיתיו טוענים כי עידן זה מעצב את הפרדיגמה הפוסט־מודרנית של הצבא המערבי, ש"משתנה לכיוון כוח התנדבותי, רב תכליתי במשימותיו, אנדרוגיני במידה הולכת וגוברת, מבחינת מבנה ואתיקה, ובעל זיקה גדולה יותר עם החברה האזרחית".4 צבאות המערב נשאבים לזירות פעולה חדשות, כמו זירת התודעה, זירת התקשורת, הזירה המשפטית, ללוחמה מתוקשבת והזירה המדינית־פוליטית. זירות חדשות אלה מצריכות היגיון מבצעי שונה מזה של זירת המלחמה המסורתית. הצבאות הפכו לפוסט־מודרניים - הם עוצבו מחדש בהיבטים ערכיים, ארגוניים תפעוליים ומבצעיים, משום שבמלחמות פוסט־מודרניות מומחיות ומיומנות מקצועית חשובים יותר מהשתתפות ההמונים וממעורבותה של האוכלוסייה. אחד ממאפייניה הבולטים של החשיבה הפוסט־מודרנית בהקשר למלחמה הוא רגישות יתר לנפגעים (Casualty Aversion) שבעטיה החברות המערביות נרתעות מלסכן את כוחות הצבא שלהן. כמו כן הצבאות נמנעים מלפגוע ללא הבחנה באזרחים המזדהים עם האויב אך לא נוטלים חלק פעיל בלחימה. בעיני הציבור המלחמה לגיטימית כאשר יעדיה מושגים עם מספר מצומצם של נפגעים בשני הצדדים. תפיסה זו מבוטאת במסגרת "השלב הפוסט־הרואי", כפי שניסח אדוארד לוטוואק (Luttwak).5

 

מדוע מתגלה חוסר יעילות בלחימה של צבאות מערביים באזורים אורבניים צפופים ומבונים? השגת היעדים הצבאיים במרחב הלחימה האורבני מורכבת יותר, ולעיתים הפעלת הכוח נעשית באופן מתון ומדוד, בהתאם לחשיבה הפוסט־מודרנית, כדי ליצור תנאים שונים בלחימה ולא כדי להשיג הכרעה צבאית.

 

החשיבה הפוסט־מודרנית ויישום רעיונות פוסט־מודרניים בלחימה עומדים במתח עם החשיבה הצבאית המודרנית הקלסית. החשיבה הפוסט־מודרנית מניחה כי אין אמת אחת נכונה, מוחלטת ומועדפת. האמת אינה משקפת את המציאות אלא היא תפיסה יחסית וסובייקטיבית. חשוב יותר לשאול איך מפרשים את המציאות ולא מה קרה באמת. לעומת זאת, החשיבה הצבאית הקלסית מתבססת על עובדות, ותכליתה לספק טכניקות להתמודדות עם אי־הוודאות בקרב. למתח המובנה בין שתי הגישות יש השלכות שליליות על יכולות הצבא לעמוד במשימותיו במרחבי הלחימה האורבניים ובקרב האוכלוסייה האזרחית הבלתי־מעורבת. הרעיונות הפוסט־מודרניים מפרקים את הסדר הלוגי של החשיבה הצבאית הקלסית ובכך מטרפדים משמעות ברורה. היעדר המשמעות הברורה מקשה על גיבוש דרכי פעולה בלחימה.

 

הטענות הללו ייבחנו בספר מתוך דיון באירועי לחימה ישראליים ואמריקניים: מבצע חומת מגן - הלחימה בג'נין (ישראל); מלחמת לבנון השנייה - קרב בינת ג'בייל (ישראל); הלחימה בפלוג'ה (צבא ארה"ב בעיראק).6

 

הקריטריונים לניתוח הקרבות הינם: (1) סביבת הפעולה האורבנית, קריטריון הדן במאפייני הלחימה והתפתחותה, ומברר מדוע פעלו הכוחות המערביים כפי שפעלו בראי החשיבה הצבאית הקלסית (תמרון, כיבוש, הכרעה וניצחון) ותחת הפרדיגמה הפוסט־מודרנית (אש מנגד, שימוש בחמ"ם7), שליטה מהאוויר, לוחמת מידע; (2) דפוסי ההתנהגות והלחימה בשטח האורבני, קריטריון הבוחן את הגישה הפוסט־הרואית בהיבטים של מניעת נפגעים לשני הצדדים וצמצום הנזק האגבי מול הגישה ההרואית, שבה הדבקות במשימה, הנכונות להיהרג והחתירה לניצחון הם ערכים עליונים; (3) תכנון מול ביצוע, קריטריון הבוחן את היעילות המבצעית של הכוחות המערביים במבחן התוצאה, כלומר, אם יש מתאם בין נקיטה באחת מהגישות (הפוסט־הרואית או ההרואית) לבין היעילות המבצעית.

 

 

לחימה במרחב אורבני

 

לחימה במרחב אורבני הינה תחום ידע ענף בתורת הלחימה. לאורך השנים, על רקע ההכרה במורכבות הלחימה באזורים אורבניים, כפי שהיה במלחמת העולם השנייה, בווייטנאם ובמקומות אחרים בעולם, התפתחו תיאוריות ודוקטרינות לחימה שהתאימו לנסיבות של אותה עת ולפרדיגמה הקלאוזוביצית8 ששלטה בכיפה. דוקטרינות צבאיות מערביות המתייחסות ללחימה בשטח בנוי התבססו בעיקר על הניסיון שנרכש במלחמת העולם השנייה. מרחב הלחימה האורבני נתפס כמלא מכשולים, מרחב שבו התמרון קשה ומוגבל ולכן נדרשת הכרעה בכוח אש כבד.

 

הדוקטרינה האמריקנית למבצעים צבאיים בשטח עירוני ([MOUT] Military Operations on Urbanized Terrain) מתארת כיצד צבא ארה"ב, כחלק מכוח צבאי משולב, מתכוון לפעול במלחמה ובמבצעים צבאיים לא מלחמתיים (פצל"ם).9 חמשת העקרונות הקבועים של פעילות הלחימה הם: יוזמה, גמישות, עומק ועתודה, ורסטיליות וסנכרון. הפעילות מושתת על דבקות במשימה לאור המטרה ושמירה על העקרונות באופן אגרסיבי, כדי לעמוד במשימה. במהלך לחימה בשטח אורבני עקרונות המלחמה תקפים. הדוקטרינה הטקטית מדגישה כי "מבצעי לחימה עירוניים ינוהלו רק כאשר יהיה בכך הכרח", רצוי לעקוף אזורים מבונים "כדי לא להסתכן במבצע יקר וארוך בסביבה קשה".10

 

תורת הלחימה האמריקנית חותרת לשליטה בכמה ערי מפתח שתבסס את השליטה במשאבי המדינה ומכירה בכך שבערים אלו יתרחשו מן הסתם ההתנגשויות האלימות ומבצעי הטרור והגרילה. בתים ומבני ציבור מספקים מקומות מסתור משום שהבנייה האורבנית מגבילה את כוח האש, את יכולת התצפית ואת אפשרויות התנועה. רחובות הערים מאפשרים תנועה מהירה של כוחות או תוואי נסיגה, אך גם יכולים לצמצם את מרחב התנועה. המערכות התת־קרקעיות בערים, כמו רכבות תחתיות, מערכות ביוב וניקוז, מערכות חשמל ומרתפים הן מקומות מסתור פוטנציאליים. כוח אווירי עוקף את מכשולי הקרקע ויכול לסייע בתצפית ובתגבור מהיר.

 

החוקר ראסל גלן (Glenn) מתאגיד 11RAND פרסם בשנת 1996 מחקר ובו ביקורת על מידת ההתאמה של הדוקטרינה הצבאית האמריקנית ללחימה במרחבים עירוניים, ולצידה עצות והמלצות כיצד לפתח יכולות וכללים ללחימה ולהפעלת כוח (ROE - Rules of Engagement).12 במחקרו קיים גלן דיון ראשון בסוגיות: מטרה לגיטימית; חיכוך עם אזרחים בלתי־מעורבים; כושר ההסתגלות של הלוחמים; כיצד לשלב כוחות וגם לשפר את תחום הפיקוד והשליטה; וכיצד לאמן את הכוח ולציידו באמצעים שיאפשרו לו לעמוד ביעדיו הצבאיים.13 מחקרו של גלן היה קריאת השכמה לצבאות המערביים. האמריקנים בסומליה ובפנמה, כוחות הקואליציה בערי עיראק, הרוסים בצ'צ'ניה והישראלים באינתיפאדות בשלהי שנות ה-90 ובשנת 2000 לחמו נגד מתקוממים, מיליציות שבטיות, ראשי כנופיות, ארגוני טרור וגרילה וגורמים תת־מדינתיים. במאבקים האורבניים הא־סימטריים הללו חסרה תורת לחימה עדכנית והולמת.14 בשטח האורבני משתבשים מרכיבי לחימה כמו הפעלת האש, הפו"ש (הפיקוד והשליטה), הנעת היחידות הלוחמות והנעת הציוד אליהן.

 

בדצמבר 2003 פרסם פיקוד ההדרכה ותורת הלחימה בצבא ארה"ב ([TRADOC] Army Training and Doctrine Command) מסמך הדן ביכולות הנדרשות למבצעים צבאיים במרחב לחימה אורבני, על רקע הניסיון האמריקני שהצטבר מלחימה עירונית שגבתה מחיר גבוה בנפש. המסמך מדגיש ארבעה יסודות להצלחה במבצעים במרחבי לחימה אורבניים: (1) הכשרת מפקדים מיומנים ובטוחים בעצמם שיכולים להעריך את מורכבות הלחימה; (2) פיתוח ארגונים רבי יכולת ובעלי כושר הסתגלות לצורכי שליטה בממד הקרקעי, במרחב האווירי ובמערך התקשוב; (3) אימון כוחות משולבים (בין־זרועיים) לקראת לחימה במרחב אורבני להגברת הסינרגיה הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית; (4) פיתוח יכולות נדרשות ללחימה במרחב האורבני (טכנולוגיה, תקשורת, לוגיסטיקה, מודיעין משופר וכדומה).15

 

בשונה מלחימה לינארית בשדה קרב פתוח, מרחב הלחימה האורבני הינו דינמי. מעל קווי המתאר הטבעיים של פני השטח מונחת תערובת מורכבת של צורות בנייה אופקיות, מאונכות, חיצוניות ופנימיות. הלחימה מתרחשת במבנים מעשי ידי אדם שבהם הדמוגרפיה חשובה כמו הטופוגרפיה.

 

הלחימה הלינארית מבוססת על שלבי התפתחות הדרגתיים לפי התקדמות הכוח, גודלו והיקפו, ואילו בקרב המתכנס במרחב העירוני פני המלחמה פנימה, והוא מבוסס על הישגים ותוצאות. במרחבי לחימה פתוחים מתרחב הצבא בתנועה לכיוון עומק מערכי האויב, מרכזי הכובד שלו ועורף כוחותיו. ההתקדמות מרחיבה את שטחי ההתעניינות ואת שטחי ההשפעה והלחימה. בקרב בשטח בנוי נלחמים כאמור כלפי פנים, הקרב הופך לקרב מתכנס, התנועה הלינארית אינה ישימה, אלא אם כן נבחרה דרך פעולה של הרס מוחלט של העיר. שטחי ההשפעה קטנים ומתכווצים ושטחי הלחימה מצטופפים ונוצרים "מיקרו סביבות לחימה". הקרקע מאבדת ממרכזיותה ואין היא מטרה בפני עצמה, אלא אחד המצעים שעליו פועל הכוח הלוחם.

 

פעולה בסביבה בנויה נעשית על ידי פירוק למרכיבי לחימה קטנים ככל האפשר, והפעלתם במתואם על פי התוכנית הכללית ועל פי ההתפתחות הרגעית. בלחימה בשטח אורבני נפגעת יעילותם של חיישנים המגלים אמצעי אש שמנגד, וכן נפגעת היעילות של החמ"ם (חימוש מונחה מדויק), השטח האורבני מייתר סוגים שונים של אמל"ח (אמצעי לחימה) ועל כן צבאות מערביים המסתמכים על טכנולוגיה מתקשים בתנאים אלה. בלחימה לא לינארית נדרשים הצבאות ליתר גמישות בהפעלת הכוח, על פי ההתפתחויות בלחימה בפועל ובזמן אמיתי בסביבה רב־ממדית ודינמית (ראו איור 1). על המודיעין לספק נתונים על מגמות, על כיוונים ועל התפתחויות של הקרב. לצד שרטוט המפות ומיקום המטרות, נדרשת הבנה טובה יותר של "העולם האזרחי" שלתוכו חודרים ובתוכו פועלים.

 

 

 

 

איור 1: רב־ממדיות של המרחב העירוני

(מקור: Joint Publication 3-06, II-12)

 

 

הפעולה במרחב האורבני מתאפיינת בשתי תופעות מנוגדות. ברמה הטקטית הנמוכה (החטיבתית ומטה) "ריכוזיות" היא שם המשחק: טווחי מגע קצרים, צפיפות, דחיסות, זמן תגובה קצר, מעורבות של מבנים פיזיים גדולים וכדומה. לעומת זאת, ברמה הטקטית הגבוהה (האוגדתית ומעלה) וברמה המערכתית עוסקים ב"ביזור" נגד מגוון רחב של גורמים בתא שטח לחימה גדול, למשל מעורבות אזרחית ומגבלות פעולה המונחתות מלמעלה. כל גורם במערך הלחימה מצריך ארגון אמצעים הולם, דרך פעולה מסוימת וקצב פעולה מתאים.

 

הארגון הצבאי המקובל כיום מבוסס על טקטיקה של התקדמות בכוח. הדרג המסתער בנוי ככוח משימתי משולב בעל אמצעים רבים וכבדים, הנתמך מאחור על ידי מערך סיוע קרבי, מערך תומך לחימה ומערך מנהלתי. מערכים אלה יוצרים אִגְבּוּר (סינרגיה) ועוצמה חזקה, שמטרתה לבקע את מערכי האויב, להשמיד את כוחותיו ולתפוס את שטחיו. זוהי גישה ליניארית, שאותה הזכרתי קודם, הפועלת לאורך צירי התקדמות אנכיים אל יעדי הכרעה המצויים בעומק. במרחב הלחימה האורבני יעדי ההכרעה מצויים לרוב במרכז, והם מוקפים בשטחים בנויים מכל עבריהם, על כל המשמעויות המבצעיות הנגזרות מכך. לכן שיטת היררכיית הדרגים, הבנויה למלחמת תנועה אורכית או אנכית לקו המגע, מוחלפת בשיטת מערכות עוטפות, חופפות ומשלימות. יש לספק לדרג הטקטי הנמוך, הפועל בריכוזיות, את האמצעים ואת חופש הפעולה להשלים את משימתו. לאור מורכבות הלחימה בשטחים בנויים חייבים להקטין את העומס המוטל על הדרג הטקטי ולהקצות לו משימות הניתנות לביצוע והשלמה ללא סיוע נוסף במהלך הלחימה.

 

גם רציפות בלחימה יכולה להיות מושגת על ידי מעבר כוח דרך כוח (התקפה בגזרה צרה־טלסקופית),16 סבבי פעילות מוגבלים ומתוכננים מראש וריבוי עתודות. מדובר בתוכנית שאינה ליניארית, והכוחות בה נפרסים בהתאם למשימה קונקרטית. הכוחות נתמכים על ידי סיוע מרחבי ביזורי, באמצעות גופי סיוע ייעודיים תומכי לחימה (מודיעין, סיוע אש, תקשורת, פינוי רפואי ולוגיסטיקה), המוקצים מראש ברמות הכפיפות השונות. כך מתאפשרת הפעלה לא ליניארית של תוכנית טקטית, שממילא לא ניתן לחזות בדייקנות לאן תתפתח.

 

פעילות הפו"ש בלחימה אורבנית מורכבת יותר מאשר במלחמה המשוריינת והממוכנת בשדה הפתוח, שכן המערכות סובלות מחסימות פיזיות ומאובדן קשר. מערכות השליטה והבקרה (שו"ב) מתאימות רק באופן חלקי לאתגרים ולטופוגרפיה של המרחב האורבני.17 מערכות הבקרה והשליטה בלחימה הלא ליניארית הופכות להיות ממשק קריטי להפעלת הכוחות, מאחר שעיקר הכוח טמון ביכולת השינוי וההתאמה של התוכנית ושל הכוחות למצב המשתנה, וביכולת לנצל הזדמנויות בעת היווצרותן. קבלת ההחלטות בזמן אמת היא קריטית ולכן המפקד חייב להיות קרוב ליחידות הלוחמות, קרוב מספיק כדי להבין את המתרחש, להחליט ולהשפיע על התפתחות הקרב. בעת המודרנית כלים טכנולוגים חדישים לאיסוף מידע, עיבודו והפצתו המהירה באופן דיגיטלי מאפשרים למפקד לקבל תמונת מצב ולפקח על הלחימה גם מבלי להיות סמוך אל הכוח מבחינה פיזית.

 

הלחימה במרחב האורבני, בקרב אוכלוסייה אזרחית, מלחיצה מיסודה. החוקרים סקוט גרוואר (Gerwehr), ראסל גלן (Glenn) וסטיבן הרטמן (Hartman) מתאגיד RAND מתארים במחקרם גורמים המשפיעים על הלוחם ועל ביצועיו בלחימה בשטח אורבני: היעדר קווי ראייה, חוסר יכולת אבחנה בין אויב לבין מי שאינו כזה ועצם נוכחות האזרחים בסביבת הלחימה.18 יתר על כן, על כתפי המפקדים והחיילים הפועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית מוטלת אחריות כבדה לנהוג בצורה מוסרית.19

 

פוסט־מודרניזם ותופעת המלחמה

העידן הפוסט־מודרני משפיע על מאפייני המלחמה ועל מהותה.20 שינוי ערכי בחברות הדמוקרטיות המערביות מובילות לירידה במחויבות להגן על שלום המדינה. שלום הפרט בחברה הפך משמעותי יותר מן המחויבות למדינה. הנטייה כיום היא לדחות גבורה והקרבה עצמית למען המדינה, מתוך תפיסה שאינטרסים לאומיים־ביטחוניים אינם שווים את ההקרבה האישית. כמו כן, בעיני העולם המערבי האויב הוא ההנהגה הפוליטית של הצד השני, בין אם זו מדינה או שחקן תת־מדינתי, והוא אינו נתפס עוד כישות פוליטיות מונוליתיות אחת שכוללת את העם, כוחותיו והנהגתו גם יחד. למעשה נוצרת דיאלקטיקה שלפיה העם בצד האויב הוא בעצם קורבן של הנהגתו.

 

העימותים בעידן הפוסט־מודרני מתאפיינים בא־סימטריות ובעצימות נמוכה (LIC: Low Intensity Conflicts). הפעלת הכוח היא משנית או מרוסנת - בניגוד למושגי ניצחון ותבוסה, במבצעים צבאיים שאינם מלחמה (פצל"ם) ההצלחה מוגדרת באמצעות גורמים פוליטיים ובהתאם למטרות המשימה. משימות הלחימה הקלסיות (לחימה צבאית כוללת נגד אויב מדינתי) הומרו למשימות של שמירה על שלום וייצובו (Peacekeeping and Restoring Peace) במסגרת מבצעים צבאיים שאינם בגדר מלחמה.

 

הפרופסור הבריטי כריסטופר דנדקר (Dandeker) סבור שאנו חיים בעידן של "unstable violent peace", עידן שבו מלחמות בין מדינות חלפו מן העולם, שכן הגבולות הפיזיים הטריטוריאליים איבדו מחשיבותם וממרכזיותם על רקע הגלובליזציה. ה"מלחמות החדשות" יכללו קונפליקטים פנים־מדינתיים, אתניים, איומי טרור ואיומים מגורמי עולם הפשע המאורגן.21 לפי החוקרים ג'יימס ברק (Burk) וצ'ארלס מוסקוס (Moskos) הציבור המערבי הפוסט־מודרני ספקן או אדיש כלפי צבאותיו. למעשה, הם טוענים, הביטחון אינו ניצב עוד בראש סדר העדיפויות של הציבור הרחב אחרי קריסת ברה"מ והגוש הקומוניסטי בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20.22 בניגוד לכך, יש הסבורים, כמו ברנרד בוהן (Boëne) וכריסטופר דנדקר, כי הכוונה מחדש של הצבאות למשימות הקשורות בסיוע הומניטרי ושמירה על השלום הופכת אותם לפופולריים יותר בהשוואה לתקופת המלחמה הקרה. משימות שמירה על השלום, המופעלות ברוב המקרים כדי להבטיח יציבות ולעזור לאוכלוסיות במצוקה, נתפסות בעיני הציבור כמטרות ראויות, אך עם זאת, בטווח הארוך, אולי יהיה קשה יותר להצדיק משימות מעין אלה, אם הן יגבו מחיר בנפש או אם לא יהיה מנדט ברור לביצוען.23

 

התפתחות התיאוריה הצבאית הפוסט־מודרנית

הנחה מרכזית במחקר המוצג להלן היא שהתורה הצבאית הפוסט־מודרנית התפתחה כתוצאה משינוי פרדיגמטי. הנחה זו מבוססת על טיעון תיאורטי: השינויים במערכת הבינלאומית משפיעים על הצבאות ועל היחסים בין החברה המערבית לצבא. מדינות המערב חוששות כיום מטרור ומארגוני גרילה תת־מדינתיים, בתוך המדינה או מעבר לגבול, שראשיתם בעליית האסלאם הרדיקלי. הפעילות הצבאית של מדינות המערב מתאפיינת במעורבות במסגרת קואליציה (נאט"ו) במוקדי לחימה כמו אפגניסטן ועיראק. שינויים אלה במערכת הבינלאומית השפיעו על הערכים החברתיים בחברה המערבית באופן עמוק, וערכים חברתיים מסורתיים כגון נאמנות האזרחים למדינתם אינם עוד הבסיס לתפקידו המוביל של הצבא בחברה. השפעות אלה נוגעות באופן ישיר גם לתפקוד הצבאות במוקדי הלחימה עצמם.

 

סטיבן מץ (Metz) דן במהפכת התקשורת והשפעתה על צבאות. מץ מרחיב את הדיון ביכולות הטכנולוגיות, המאפשרות לאכן במהירות את האויב ולפגוע בו באופן מדויק, תוך צמצום הנזק האגבי (Collateral Damage). מץ סבור כי "המהירות האסטרטגית" מצריכה מערכת פוליטית מהירה לא פחות לקבלת החלטות. מערכת זו מושפעת מגורמים שונים הקשורים ליחסי צבא־חברה, לתקציבים ולסדרי עדיפויות. על מפקדי הצבא לחשוב במונחים של "דיוק פסיכולוגי", להיות קשובים לרחשי הציבור ולהתקבלות הפעולות הן בקרב האויב והן בקרב גורמים משקיפים - נקודות חשובות בשיח הפוסט־מודרני.24

 

מבנה הצבא המערבי, ארגונו ותקצובו נשענים על היתרון האבסולוטי על פני האויב בתחום הטכנולוגי. פרופ' אבי קובר קורא למלחמה הפוסט־מודרנית מלחמה "פוסט־תעשייתית" שבה למידע "נודע תפקיד מרכזי יותר בפעילות הצבאית ובהכרעה מאשר לממדים החומריים".25 עובדה היא שהצבאות המערביים מוקטנים, וניתנת עדיפות לכוחות מיוחדים ורסטיליים, שיכולים להביא לידי ביטוי מיטבי את האש המדויקת ליעדים הנבחרים, ולשפר את מערכות השליטה והבקרה. מכאן קצרה הדרך להעדפה בתקצוב פיתוח הטכנולוגיה והטמעתה. אולם יכולות טכנולוגיות הכוללות דיוק מירבי בפגיעה במטרות תוך מזעור הנזק האגבי מביאה את האויב לנקוט בשיטות פעולה פרימיטיביות המייתרות את היתרון הטכנולוגי במרחב הלחימה האורבני.

 

התורה הצבאית הפוסט־מודרנית מאגדת בתוכה היבטים שונים, וההבדלים בינה לבין התורה הצבאית המסורתית־מודרנית לא נעוצים אך ורק בהיבט הטכנולוגי. התורה החדשה משתמשת בכלים של דה־קונסטרוקציה, כלומר, היא הורסת את הנחות היסוד של התורה הצבאית הקלסית ועושה להן הבנייה מחודשת. דוגמה בולטת לכך בצבאות המערביים היא ההתייחסות לסוגיה של הכרעת האויב. ההבחנה המקובלת בין "ניצחון" ל"הכרעה" מקבלת פירוש מחודש: ההכרעה, שהיא פעולה פיזית־אובייקטיבית של השמדת אויב או כיבוש קרקע, כלל אינה חשובה - שהרי הניצחון מוגדר לאור המטרות הסובייקטיביות של כל צד. כך יכול להיווצר גם מצב שבו שני הצדדים "ניצחו".26 מכאן שמשימות הלחימה המובהקות של הכנעת האויב והחתירה לניצחון הופכות למשימות כמו־צבאיות של השכנת שלום, הסדרה, גביית תג מחיר וכדומה.

 

מאפייני העידן הפוסט־מודרני בצבאות המערביים27

הטכנולוגיה לטובת הלחימה במרחב האורבני

 

בחברה במערבית יש קשר ישיר וסיבתי בין טכנולוגיה לקדמה, ובמהלך ההיסטוריה, הטכנולוגיה הייתה מקור עיקרי לחדשנות צבאית. היא מניעה את השינויים בלחימה יותר מכל גורם אחר. הסביבה העירונית, על פי גארי אנדרסון (Anderson), "מאתגרת את הטכנולוגיה יותר מאשר קרב אווירי, קרב ימי או קרב בשטח הפתוח".28

 

הטכנולוגיה העומדת לרשות הצבאות המערביים היא כוח מרכזי המעצים את הטקטיקה הצבאית כמכפיל כוח. בספרות העוסקת בשימוש בטכנולוגיה בשטח הבנוי ניתן להבחין בהתפתחותן של שתי אסכולות מרכזיות: האחת מצדדת בהישענות על הטכנולוגיה ומעצימה אותה, והשנייה מכירה בתרומתה אך מזהירה מפני השתעבדות אליה.29

 

 

 

לוחמה "פוסט־הרואית"

 

היכולות הטכנולוגיות יוצרות ציפייה של הציבור להכרעה צבאית מהירה, להקטנת גודל הצבא ולעיון מחדש בתקציבי הצבא ובארגונו. בעידן הפוסט־מודרני הגורם המרכזי בלחימה הוא הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית. הלגיטימציה מושתת על חתירה למזעור כמות הנפגעים שאינם מעורבים ולצמצום הנזק האגבי.

 

המלחמה הפכה למה שמכנה אדוארד לוטוואק (Luttwak) "המלחמה הפוסט־הרואית".30 לשיטתו, בעיני הציבור המלחמה לגיטימית כאשר יעדיה מושגים במחיר נפגעים נמוך לשני הצדדים, וניתן לעשות זאת על ידי שימוש בחימוש מונחה מדויק, כמו טילי שיוט, לכאורה נשק זול, יעל וקביל מבחינה פוליטית. במרכזה של תפיסה זו עומדים שני עקרונות: (1) מינימום סיכון הכוחות ועדיפות להפעלת מערך האש־מנגד; (2) הימנעות מהתקפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית בלתי־מעורבת. לוטוואק מצביע על מעורבות ברה"מ באפגניסטן (1979-1989), שם הרגישות לנפגעים בחברה הסובייטית הייתה גבוהה והכתיבה את המהלכים מגבוה, כדי לבסס כי השאיפה למזעור כמות הנפגעים אינה מאפיינת רק חברות דמוקרטיות.31

 

לוטוואק מבחין בין מדינות שבהן שיעור הילודה גבוה, מדינות שמחזיקות צבא חלש ולא מודרני, ומוכנות לספוג אבדות רבות בנפש, לבין מדינות מערביות בעלות צבא מתוחכם ורגישות חברתית ביחס לנפגעים.32 לוטוואק טוען כי בעידן שלאחר התפרקות ברה"מ ותום המלחמה הקרה התפתח סדר עולמי חדש שבו השמירה על זכויות האדם וחירותו היא ראשונה במעלה, ומהווה עילה להתערבות צבאית, בחסות החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם או בלעדיה. עם זאת, ההיסטוריה מוכיחה שמדינות המערב נמנעות ממלחמה אלא אם היא ניתנת לביצוע בשלט רחוק וללא נפגעים.33

 

לוטוואק גורס כי הצבאות המתקדמים ביותר בעולם, ובוודאי צבא ארה"ב, מצוינים ויעילים מול צבאות סדורים, אך היתרון בולט פחות נגד גורמים לא מוסדרים ובאזורים אורבניים, שאף מייתרים חלק מהאמל"ח (אמצעי הלחימה).34

 

המערב יכול להיות שרוי במלחמה, אך היא מרוחקת ממנו, והחיים "בבית" נמשכים במידה רבה כרגיל, מלבד בקרב משפחות החיילים החרדות לשלומם. אולם דיווחי התקשורת על נפגעים משפיעים לרעה על האוכלוסייה בבית ועל מידת האמון שלה במערכת הפוליטית והצבאית, והאוכלוסייה דורשת תוצאות ממשיות שיצדיקו את הקורבנות.

 

 

 

סלידה מנפגעים

 

מלחמות המתנהלות במרחבים אורבניים צפופי אוכלוסין ומְבוּנים מחייבות נוכחות של כוחות קרקעיים בשטח, ואלה חשופים לפגיעה של לוחמי גרילה. אמונה בניצחון מגבירה את מידת הסובלנות כלפי מחירי המלחמה, אולם בעידן הפוסט־מודרני התפתחה בחברות המערביות תופעת הסלידה מנפגעים. ממחקריהם של כריסטופר גלפי (Gelpi), פיטר פיבר (Feaver) וג'ייסון רייפלר (Reifler) עולה כי הציבור לא מאמין שהמלחמות בעידן הפוסט־מודרני נחוצות, מוצדקות או ניתנות להכרעה בזמן סביר.35

 

 

 

כוחן של התמונות בתקשורת

 

התקשורת היא אמצעי להפצת רעיונות, ומפיצה גם את הרעיונות הפוסט־מודרניים. הפוסט־מודרניזם נתפס כחתרני, ככזה שמבקר את השלטון ואת התרבות ההגמונית. מתן קול למיעוטים ו"לאחרים" מתאים לאידיאולוגיה המקצועית של עיתונאים בחברות דמוקרטיות. ריבוי ערוצי התקשורת הגלובליים והמקומיים, והנגישות של ציבורים רחבים אליהם מאפשרים רב־קוליות יותר מבעבר.

 

מדינות המערב נעשות מודעות ורגישות לנפגעים, והטכנולוגיה המודרנית מבטיחה שהדיווח עליהם נגיש מאי פעם. מבחינה אסטרטגית התמונות הופכות למכריעות. כפי שמציין ברוס הופמן (Hoffman), כלי הנשק אינם רק רובים ופצצות, אלא גם המצלמה הזעירה, מכשיר הווידאו, הטלוויזיה והאינטרנט.36 התקשורת הפכה לכלי בעל השפעה טקטית ואסטרטגית ושחקן מרכזי במלחמות המודרניות. היא מגיעה במהירות רבה יותר לקהל יעד רחב יותר במגוון רב יותר של אמצעים, ולכן גם משפיעה באופן מהיר ולעיתים גם משמעותי יותר על סדר היום הציבורי ואף על סדר היום הצבאי.