על חירות ואחריות

מבוא

 

 

בספר זה אתאר את עמדת קאנט, ואת התייחסויותיהם של הגל, פרויד וסארטר בעקבותיו, בעניין הגדרת הרצון החופשי והאחריות שנגזרת ממנו. כל אחד מהוגים אלה מגדיר את חירות האדם ואחריותו כנגזרת מתפיסה כוללת של האדם ושל יחסיו עם הזולת. עמדות אלה יוצרות מסגרת שיח אשר באמצעותה אפשר לדון בגבולות החירות והאחריות ובדרגותיהן, שאותן ניתן לייחס לאדם. יחד עם זאת, תפיסת החירות והאחריות של כל אחד מההוגים הללו מעוררת בעיות שונות. הבעיות שאותן אברר בספר זה כרוכות ביחס שבין קביעת חירות האדם והאחריות שמוטלת עליו. דיון זה לא רק שיצביע על השיח הביקורתי בין ההוגים, אלא אף יראה שקיים רצף רעיוני שמתפתח דיאלקטית - במושגיו של הגל - בין עמדות קאנט והגל, ובינן לבין התפתחות הפסיכואנליזה הפרוידיאנית והפסיכואנליזה האקזיסטנציאליסטית נוסח סארטר. בכך אחשוף, בין השאר, את היסודות הפילוסופיים של הפסיכואנליזה כחלק מתפיסת האדם ה"מודרני".

 

ביסוד שיח זה אפשר להצביע על הנחה רווחת שלפיה "ללא חירות לא ניתן לייחס אחריות מוסרית לאדם". הנחה זו מצויה בלב הדיון הפילוסופי, פסיכולוגי־פסיכואנליטי, ביחס לבעיית הדטרמיניזם וחופש הרצון. נוכח הנחה זו, אם יוכח שהדטרמיניזם הוא תורה אמיתית, אזי לכאורה לא יהיה טעם ממשי לטיעון מוסרי על אודות אחריות האדם. לפיכך, נראה שהטוענים לאחריות מוסרית צריכים להוכיח רצון חופשי, או לכל הפחות לאמץ הנחת יסוד שלפיה האדם חופשי.

 

בחלק הראשון של הספר אציג את תפיסת החירות ואת תפיסת האחריות של קאנט לאור הבחנתו בין הרצון האמפירי (שכפוף לחוקיות הטבע, וככזה נתון להתבוננות ולמדידה בעולם הניסיון) לבין הרצון התבוני, האוטונומי והמוסרי. ההנחה של קאנט, שלפיה האוטונומיה של הרצון - שהיא אי־תלות בטבע ובחברה, וכאחת אף החקיקה העצמית של התבונה - היא התנאי למוסריות ולפיכך להטלת אחריות; וההבחנה שלו בין הרצון האמפירי והרצון החופשי כשתי מערכות שונות, שמניעות את האדם לפעולה, מאפשרת לסמן גבולות להיקף האחריות שניתן להחילה על האדם. בהתאם לכך, האדם אינו יכול לחלוש באופן ממשי אלא על כוונות הרצון הטוב. היכולת להגשים את כוונתו של הרצון הטוב כהלכה למעשה, או היעדר יכולת כזו (בשל פגעי עולם וטבע), אינם מוסיפים או גורעים מערכה של הכוונה. תוצאות הפעולה מתרחשות בעולם, ולפיכך הן כפופות לחוק הסיבתיות שבטבע, או לחוקים חברתיים, ואינן ניתנות לשיפוט מוסרי. זו ההבנה הרווחת לגבי תורת המוסר של קאנט.

 

בספר זה אבקש להציע תזה ייחודית שלפיה בתנאים מסוימים אפשר להחיל אחריות מוסרית גם על תוצאות מעשיו של האדם. יתרה מזאת אבקש להראות, בניגוד לדעות הרווחות, שהמודל האתי של קאנט מציע שתי רמות של החלת אחריות מוסרית: הרמה האחת היא בבחינת אחריות מלאה או אפס אחריות, והיא ניצבת ביסוד היותו של האדם כשיר לשיפוט מוסרי (ופלילי); והרמה האחרת, שמתבססת על הראשונה, מאפשרת לדון בדרגות של אחריות בהתאם לדרגות חירות שקשורות לסיטואציה קונקרטית (הרמה השנייה נדרשת כדי להבחין בין דרגות אחריות ואשמה שאותן יש להחיל על אדם שגנב לחם, לבין דרגת האחריות שאותה יש להחיל על אדם שרצח). מדברים אלה יוצא שהאדם אינו אחראי רק על תוצאות מעשיו ועל תוכן הכוונות הגלומות במעשיו, אלא גם על ההכרעה הראשונית באשר למימוש היותו יצור תבוני, כלומר למימוש היותו מחוקק חוקים מוסריים כלליים.

 

כדי להסביר עמדה זו אתייחס במהלך הפרק למספר בעיות עקרוניות אשר מתעוררות מתפיסתו של קאנט:

 

בהנחה שמקבלים את הטענה של קאנט, שלפיה האוטונומיה של הרצון היא התנאי למוסריות ולפיכך להטלת אחריות, מתעוררת בעיה ביחס לזיהוי שעושה קאנט בין הרצון החופשי והרצון המוסרי. הפעולה, לפי קאנט, היא בעלת ערך מוסרי רק כאשר האדם פועל על פי העיקרון המוסרי. במקרה כזה הפעולה היא תוצר של בחירה חופשית ורציונלית אשר אינה מותנית בסיבתיות הטבע, ולכן ניתן להחיל לגביה אחריות. הבעיה מתעוררת כאשר אדם מבצע פעולה בהתבסס על הצווים הפרגמטיים להשגת האושר, או כאשר הוא מבצע פעולה לא מוסרית. במקרה הראשון, ניתן לטענתי לבצע את הפעולה כל עוד היא אינה מנוגדת לחוק המוסרי. יתרה מזאת, האדם אמור להכפיף את עקרון האושר לעקרון האוטונומיה ובכך לדאוג לרווחתו שלו ולרווחתו של הזולת. במקרה זה, האדם נדרש לפעול מתוך החובות הבלתי שלמות, שהן חובות "עשה" שנגזרות מתוך הציווי המוחלט. דרישה זו מאפשרת לטענתי להרחיב את גבולות האחריות ולהחילה על תוצאות הפעולות, שנסמכות על החובות הבלתי שלמות. כדי לבסס טענה זו אציג את חשיבתו של קאנט על מושג האנושיות כתכלית כשלעצמה, ואראה שהנוסחה השנייה של הציווי המוחלט (נוסחת האדם כתכלית) דורשת מהאדם לפעול, הלכה למעשה, כדי לקדם את תכליתה של האנושות. בנוסף לכך, אציג את תפיסת האושר של קאנט כיסוד מכונן של דמות האדם, ואראה כיצד אפשר לגשר על הפער בין היסוד הרציונלי לבין האושר באופן המהווה בסיס להחלת אחריות מוסרית על תוצאות מעשיו של הפועל המוסרי. במקרה השני, בהסתמך על הזיהוי של קאנט בין הרצון החופשי והרצון המוסרי, ניתן להוכיח לכאורה שמעשים לא מוסריים נעשו לא באופן חופשי, לפיכך - תמוה ככל שיהא - לא ניתן להחיל לגביהם אחריות על הפועל.

 

בעיה זו כרוכה, לדעתי בשאלה הבסיסית, לאיזו בחירה צריך האדם לראות את עצמו אחראי. קאנט טוען שלאדם ישנה יכולת לפעול באופן אוטונומי ושהוא מחויב לכך. הרצון, מבחינה זאת, ניצב בין עקרונו המוסרי לבין עקרונו המותנה. אם בחר לפעול שלא על פי החוק המוסרי אזי הוא אחראי לבחירה זו עצמה, ולפיכך יש טעם לראות בו אחראי גם על פעולותיו הלא מוסריות.

 

הבעיה שמתעוררת מעמדה זו של קאנט היא, האם עצם ההכרעה לפעול בהתאם לחוקי המוסר היא הכרעה חופשית. קאנט אינו מגדיר את האירוע הראשוני (או הבסיסי) הזה כבחירה או כהכרעה. אירוע זה הוא מחוץ להגדרת החירות או האוטונומיה של התבונה המעשית, ולכאורה הקשר בין חירות לאחריות אינו חל לגביו. כדי להיחלץ מבעיה זו קאנט טוען שהאדם הרע אינו פועל בהתאם לעיקרון הטרונומי לעשיית הרע אלא אם נטש את העקרונות הרציונליים. גם האדם הרע, לפי טענה זו, הוא בעל תבונה מעשית, אך עם זאת זנח מרצונו את העיקרון התבוני, כלומר את ביצוע הפעולה מתוך החובה, ולפיכך ניתן לראות בו אחראי למעשיו.

 

הבעיה השנייה שאתייחס אליה בחלק זה של הספר מתעוררת בביקורת שמפנה הגל כלפי קאנט. לפי קאנט, אדם אשר בחר לעשות את הטוב, כלומר להכפיף את עצמו לחוק המוסרי, הוא אדם חופשי ולפיכך אחראי. עם זאת, ההכפפה לחוק המוסרי פירושה הכפפה לחוק הסתירה, שהוא חוק לוגי פורמלי. הכפפה זו, לפי הגל, אינה מציבה את האדם כאדם חופשי, בשני מובנים: התבונה המעשית ככזאת לא מחייבת פעולה מוסרית של ממש, ולפיכך היא מופשטת בלבד. הטיעון השני שאותו מציג הגל מתייחס לדיכוטומיה שבין הרצון האמפירי של היחיד לבין הרצון האוניברסלי, שהוא, לפי קאנט, הרצון החופשי, המוסרי. הפרדה זו לדעת הגל היא מלאכותית ואינה מאפשרת להסביר איך ייתכן מעבר מהתשוקות והנטיות האישיות אל הרציונליות - רצון חופשי, מוסריות. הגל טוען שיש להתגבר על הפער בין הרצון הפרטי לרצון הכללי כדי להסביר את הסיטואציה המוסרית הקונקרטית.

 

בחלק השני של הספר אתאר את תפיסת החירות ואת תפיסת האחריות של הגל בהשוואה לתפיסתו של קאנט. השוואה זו תחשוף את הבעייתיות אצל קאנט ואת התמודדותו של הגל איתה. במהלך פרק זה אראה שהגל טען כי לא מספיק שהאדם יהיה חופשי במחשבה הסובייקטיבית, אלא הכרחי גם שיגשים את החירות בממשות עצמה ובכך ייעשה אחראי למעשיו בפועל. הגל מסכים עם קאנט, וקובע שבשלב התפתחות מסוים האדם צרך להשתחרר מכל הנתונים הטבעיים או החיצוניים שקובעים את הרצון. עם זאת, הוא אינו עוצר בנקודה זו. ההכרעה הממשית, לפי הגל, ולא רק אפשרות הבחירה, שייכת למהותו של הרצון החופשי. הרצון אינו יכול להישאר ריק וצורני, אלא צריך להכריע אפשרות מסוימת מבין כל האפשרויות העומדות בפניו ולהגשימה במעשה. האדם הפרטי, לפי הגל, מממש את מהותו החופשית בתהליך של התפתחות, תוך כדי מאבק מתמיד בעולם החיצוני לו וברצון הטבעי. כך נראה שלפי הגל נוצר תהליך שעל בסיסו אפשר לדון בדרגות שונות של הטלת אחריות בהתאם לשלבי ההתפתחות של הרצון החופשי ובהתאם לנסיבות, ולהחיל אחריות על כוונותיו של האדם ועל תוצאות מעשיו בהתאם לרמת הידיעה הרלוונטית שהייתה לו טרם ביצוע הפעולה.

 

בחלק השלישי אראה שחשיפת היסודות הקאנטיאניים וההגליאניים של הסובייקט וחירותו מהווה יסוד אפשרי להבנת ארגון המבנה הנפשי של סובייקט הפסיכואנליזה כפי שמנסח אותה פרויד. הביקורת של פרויד על הפילוסופים היא על הזיהוי של הנפש, ה"אני", עם התודעה. לטענתו הנפש היא ברובה לא־מודע. זו התרומה הגדולה של פרויד להתפתחות השיח על אודות האדם ואפשרות חירותו. לדבריו, הלא־מודע אמנם כובל את האדם, אולם החירות אפשרית באמצעות התהליך הפסיכואנליטי שבו ה"אני" מתרחב על חשבון הסתם. הבעיה בעמדת פרויד היא, שנוצר פער ביסודות השיח הפסיכואנליטי בין היות האדם חלק ממכניזם דטרמיניסטי לבין אפשרות היותו סובייקט של חירות. הטענה המרכזית של הפרק השלישי היא, שפער זה הוא ביטוי למבנה הקאנטיאני של הפסיכואנליזה (דהן, 2016). לצד זאת, בהתבסס על עמדת הרברט מרקוזה, אני מציגה אפשרות לגשר על פער זה, שעלול להיתפס כפרדוקס פנימי לפסיכואנליזה, באמצעות ההתפתחות הדיאלקטית נוסח הגל. כך אני מראה שהפסיכואנליזה עצמה כוללת בחובה אפשרות להתפתחות דיאלקטית של סובייקט האנליזה מתוך הדיאלוג והיחסים עם הזולת (המטפל). השלילה הדיאלקטית (שביחסי מטפל־מטופל) היא כוח מניע בהתפתחות סובייקט האנליזה שמרחיבה את דרגות חירותו, ובכך גם את איכות בריאותו הנפשית. האדם נעשה בריא בנפשו ככל שהמודעות שלו מתרחבת בתהליך המפגש עם הזולת שמעניק לו הכרה. כך נמצא יסוד הגליאני מובהק בתוך עמדת הפסיכואנליזה: האדם מרחיב את יכולת הבחירה בין אלטרנטיבות בעבודה ובאהבה. זהו ביטוי לאמונה העמוקה של הגל בכוחם של יחסי אהבה ועבודה כמקור להכרה ולתוקף אובייקטיבי לסובייקט.

 

בחלק הרביעי של הספר אני מציגה דיון ביחס שבין חירות לאחריות בהגותו של ז'אן פול סארטר כמייסד הפסיכואנליזה האקזיסטנציאליסטית. בספרו הישות והאין מבקר סארטר כל תפיסה שלפיה קיימת מהות שקודמת לקיום הפרטי של האדם, ובתוך כך את התפיסות של קאנט, הגל ופרויד.

 

סארטר מעוניין להציג תפיסה שלפיה האדם, שקיומו קודם למהותו, חופשי על פי הגדרה, ולפיכך אחראי לחלוטין למכלול מעשיו. האדם לפי סארטר אינו יכול שלא להיות חופשי. החופש אינו מצוי ככוח נפשי או כתכונה נרכשת בסיטואציה היסטורית, אלא הוא הוא הקיום האנושי. האדם "נידון לחופש" ויכול בכל רגע לנתק את עצמו מהסיטואציה הנתונה אל עבר אפשרויותיו וליצור את עצמו בכל פעם מחדש.

 

מקורה של יכולת זו היא בפעולת השלילה המתמדת של התודעה. התודעה שוללת את עברה ובוחרת באופן חופשי את יחסה אל העולם. היא מעורבת בכל פעולותיה ואינה נקבעת על ידי גורם חיצוני לה - רגשות, צרכים או מציאות קונקרטית. כך מציע סארטר אלטרנטיבה למבנה הנפש הפרוידיאני, שמציב את היצרים ואת בלימת היצרים כמקור לרגשות ולהתפתחות האדם. בהמשך להגל, ותוך כדי ביקורת על עמדתו שלפיה האדם מממש את עצמו ב"כלליות הקובעת את עצמה", מתאר סארטר את האדם כמי שמסוגל באופן עקרוני, באמצעות יכולת השלילה, להשתחרר מהגורמים שמתנים אותו (צרכים, סביבה חברתית וכדומה). יכולת זו אינה נשללת גם במצבים הקשים ביותר והיא מקור הבחירה והיצירה העצמית. זו עמדה קיומית שמציבה את האדם בלב ההוויה האנושית וכוללת בתוכה את הזולת. באופן זה אחריות האדם בבחירתו אינה רק לעצמו אלא לאנושות כולה. אחריות זו היא גדולה ומאיימת: האדם אשר ניצב נוכח חירותו שלו מצוי בחרדה, ומבין שאין דבר בעברו או באישיותו שמבטיח דפוס התנהגות קבוע בעתיד. החרדה היא בפני עצמו, בפני האפשרויות שנתפשות כאפשרויותיו, ולפיכך גם בפני אחריותו לבחירותיו ולחייו. אולם האדם אינו יכול לחיות בחרדה מתמדת, ולפיכך מנסה לחמוק ממנה באמצעים של הונאה עצמית. אדם שחי בדגמים שונים של הונאה עצמית חומק מחירותו ומאחריותו לעצמו ולהוויה האנושית.

 

בחלק האחרון של הספר אציג לסיום את ביקורת התרבות העקרונית של ההגליאניסט־מארקסיסט הרברט מרקוזה, הן על תפיסת החירות של סארטר והן על תפיסת החירות של קאנט, הגל ופרויד. אראה שלדעת מרקוזה פעולת השלילה של סארטר אינה מתייחסת למציאות קונקרטית ולפיכך היא אינה אלא מופשטת בלבד. סארטר מזהה את האדם עם החירות וגוזר מכך אחריות מלאה של הפרט על תכני הקיום. אולם חירות זו עבור סארטר, ובניגוד לתפיסת החירות בעמדת הגל, אינה מתפתחת בתהליך היסטורי ואינה מתייחסת למימושים קונקרטיים, ולפיכך גם אין לה, לדעת מרקוזה, כוח מניע בפועל.

 

תפיסה כזו של אדם וחירות היא לדידו של מרקוזה תפיסה מטעה של סובייקט. לפי תפיסה זו ניתן להדגים מצב בו יהודים, קורבנות השואה שעומדים להירצח בתאי־הגזים, נותרים חופשיים והם אדונים על בחירותיהם גם רגע לפני חיסולם. במצב כזה, לפי מרקוזה, החופש, על פי הגדרתו האקזיסטנציאלית, לא רק מצטמק ומבטל את עצמו עד לדרגה של אי־רלוונטיות, שכן בחירה חופשית של שעבוד או של מוות אינה בחירה ואינה חופש, אלא עלולה לשמש אפילו כהצדקה למעשיהם של מרצחים. בחירה כזו הורסת את יסודות המציאות האנושית, אשר משמשים את סארטר לקביעת האדם כחירות, ואינה מאפשרת תפיסה של שדה־אפשרויות פתוח בממש. לפי מרקוזה, האדם נקבע במציאות על ידי הסיטואציה הסוציו־היסטורית שלו. סיטואציה זו קובעת הן את מידת החופש ואת תכנו והן את טווח הבחירה של האדם.

 

בהמשך לכך אציג את הביקורת העקרונית של מרקוזה על עמדות קאנט ופרויד. אראה שמרקוזה מבקר את העמדה שמציבה את הדיקטטורה של התבונה כמקור לחירות האדם, הוא אינו מקבל את ההבחנה הדיכוטומית שבין יצרים לתבונה, וטוען שארגונם הדכאני של היצרים נעשה בתרבות, ולפיכך החירות לא תתממש אלא בשינוי המבנה החברתי עצמו. שינוי במנגנוני השליטה בתרבות עשוי להוביל בו־זמנית לשחרור הארוס, ובכך לחיים של סיפוק והנאה. כך מתעוררת תביעה לבחינה חוזרת של מושג האינדיבידואל האוטונומי והבריא בנפשו. המחלה וההתנהגות הבלתי מוסרית הן אמנם של פרט מסוים, ואולם אם נכון שארגון היצרים והמבנה הנפשי הוא גם חברתי, אזי נוצרת תשתית בין־סובייקטיבית של הנפש, ולפיכך לכל מחלה ו/או חריגה אתית ישנו גם רכיב חברתי.