פרק 1
הורות מודרנית - קווים לדמותה
פעם היה פחד מההורים. הייתה יראת כבוד. הילדים היו זוכים ליראה, ההורים ל"כבוד". אלא שכיום איננו מוכנים להיות הורים מפחידים. מאז שההורים שלנו הכו במקל ו"האכילו בגזר", עברנו כברת דרך עד למקום שבו אנו מכבדים את הצרכים הרגשיים של הילד, אך עם כל הכבוד לדרך שעשינו ולרגישות לצורכי הילד, עוד ועוד הורים חשים מובסים ומותשים בהתמודדותם ההורית. על הרקע הזה, אין זה פלא שאנו חשופים כיום לכמות גוברת של קריאות המפצירות בנו, ההורים, "להתעורר" ולחזור "להרביץ" בילדים החצופים שלנו משמעת וערכים.
התהליך הזה, שבו אנו מתקדמים שני צעדים ומייד נסוגים צעד אחורה, הוא מאפיין בולט של החברה המודרנית, בכל סוגיה ובכל תחום. הביטו על הדמוקרטיה שלנו, למשל, על כל הסדקים שבה. כמה פעמים שמעתם אנשים מסביבכם מאשימים את עצם קיומה של הדמוקרטיה במקום להאשים את הסדקים? כמה פעמים שמעתם אנשים שבוחרים להאשים את עצם קיומה של הטלוויזיה בגלל כמה תוכניות שהם אינם אוהבים? כמה פעמים שמעתם או הרגשתם אתם בעצמכם געגועים למנהיג חזק, שיבוא כבר להשליט פה קצת סדר, בין אם שליט חזק לעם אובד או הורה חזק לילדים לא ממושמעים?
התהליך הזה מסוכן. אנו עדים לו וסובלים ממנו מהסיבה הפשוטה שנטשנו כלים כוחניים בטרם רכשנו כלים בונים. הספר שלפניכם נכתב במטרה להאיר את הכלים הבונים, להזכיר לכולנו שכשם שהיו לנו סיבות טובות לנטוש גישות כוחניות, כך יש לנו סיבות טובות לא פחות לשכלל גישות חדשניות, ולהפסיק לחשוב כמו "לוזרים" העסוקים בשאלות האתמול. מהרגע שבחרנו לנקוט צעדים בוני אמון, התקשורת עם ילדינו הפכה רלוונטית פי כמה מהדיון המיותר והשטחי סביב השאלה עד כמה אנו קשוחים או רכים מולם. כיום אנו נדרשים להבחין בדקויות:
להבחין בכוחה של מילה - אך גם בחולשתה; לראות את הילד במרכז - אבל גם אותנו; להבחין מתי החיזוק החיובי מעודד התנהגות רצויה - ומתי הוא דווקא מעכב אותה; לקבל את הילד כפי שהוא - מבלי לקבל כל התנהגות. מדוע, אם כך, דווקא בעת הזו אנו זקוקים למידע רב כל כך כדי לגדל ילדים? מה מייחד את דור ההורים הנוכחי מקודמיו?
מראשית הבריאה העולם שלנו מתפתח ועובר שינויים: תרבותיים, דמוגרפיים, טכנולוגיים. בעידן המודרני, העולם המערבי נפרד בהדרגה מעידן אוטוקרטי, נטול ספקות, הנושא אמת אחת ואין בלתה, והחל מאמץ בהדרגה אורח חיים דמוקרטי - שופע כוונות טובות - אבל מורכב וסבוך. בשינוי הזה ניתן להבחין לא רק בבית ובמשפחה אלא גם במסגרות הרחבות יותר כמו גני ילדים, בתי ספר, ממשלות, מדינות. מי מקבל "שם" את ההחלטות? מי "בעל הבית"? האם הממשלה או כוחות מזדמנים בשטח? המורה או התלמיד? ההורה או הילד?
המעבר מאוטוקרטיה לדמוקרטיה זימן להורים המודרניים שאלות שבעבר הורים היו פטורים מהן: זה בסדר שהילד קם באמצע הלילה ונכנס למיטת ההורים? זה בסדר לשבת לידו כשהוא הולך לישון? זה בסדר לתת לו להחליט מתי להיגמל מהחיתול? כל השאלות הללו נחסכו מהדורות הקודמים כי הם חיו בעידן אחר, עשיר בתשובות אך עני בשאלות. כתוצאה מכך, הילדים של פעם, שהפסידו הרבה כתוצאה מהעיוורון כלפי הצרכים הרגשיים שלהם, לפחות הרוויחו הורים עקביים ונחושים, בעלי עמוד שדרה, שיודעים מה הם רוצים.
ההורים מצידם הרוויחו "הוראות הפעלה" ידידותיות למשתמש, ברורות, קלות ליישום: חיזוק עבור התנהגות טובה, עונש עבור התנהגות רעה. איזה עונש? כל עונש. מי בכלל שאל את השאלות האלו בעבר? מי בכלל נתן לעצמו דין וחשבון?
אוטוקרטיה היא דרך, והיא דרך אחת ויחידה, כפי שרודן הוא אחד ויחיד. לא כך הדמוקרטיה, שלה פנים רבות, ורבות הדרכים המובילות אליה. לא במקרה העידן המודרני הוא העידן שבו ההורה טובע בשפע מידע ונחשף לשפע גישות, שבסופו של דבר משאירות אותו בעיקר עם בלבול גדול, ועם התחושה שיש דרך שהיא נכונה (לא כוחנית), והוא רק לא למד אותה מספיק לעומק. התוצאה - רפיון הסמכות ההורית.
גם כאשר ההורה המודרני מגבש דרך ונחוש לצעוד בה, הוא מגלה את הצורך בהסכמתם של ה"שותפים": מטפלת1, גננת, מורה, סבתא וסבא, וכמובן אימא או אבא. שפע הגישות ושפע השותפים מוסיף גם הוא על הקושי להעמיד מודל חינוכי אחיד מול הילדים. הרי פעם זה היה פשוט:
הייתה לנו אימא (בבית), היה לנו אבא (בעבודה), והיה לנו ברור מה מותר ומה אסור (אימא יודעת). אבל כיום לא רק אימא יודעת. יש גם אבא שיודע, ונוכח, ויש לנו עסק שמנוהל על ידי שני ראשים, מה שיוצר מחלוקות ושם את האתגר להעמדת חזית אחידה מול הילדים לעיתים לבלתי אפשרי. כאשר יגיעו לייעוץ, ישמעו לרוב את הטענה הזאת:
כדי להעמיד בפני הילד סמכות איתנה, עליכם להגיע, לפני הכול, להסכמה.
אבל רגע אחד, על מה אנחנו אמורים להסכים? על הווילון שנבחר לסלון? כי אם בווילון עסקינן ואם אנו מספיק בוגרים, סביר שנגיע להסכמה. אבל גישה חינוכית, להבדיל מהווילון, היא חלק מהאישיות שלנו, מהזהות שלנו, היא נגזרת של האמונות והערכים, החלומות והחסכים, היא ההתנהלות שלנו ביחסים הבין–אישיים. האם כדי להיות הורים סמכותיים עלינו לשנות אישיות? האם כדי לייצר אקלים ביתי חיובי, חובה עלינו להגיע להסכמה? או אולי מוטב דווקא להסכים שלא להסכים?
ההורה המודרני מרגיש אשם. לא בגלל שהוא חוזר הביתה מאוחר מהעבודה, אלא בגלל מה שקורה כאשר הוא כבר בבית. הניסיון להיות הורה טוב וחף מטעויות ההורים של פעם, גוזל ממנו כל תגובה טבעית ואותנטית, והוא כל הזמן הולך על קצות אצבעותיו ליד ילדיו. התוצאה – ילדים לא קשובים, לא משתפים פעולה, מתלוננים ולא מרוצים.
מכיוון שמלכתחילה רגשי האשם הם שהניעו את הדינמיקה השלילית, התגובה לחוסר שביעות הרצון של הילדים תהיה גם היא תגובה הנובעת מתוך עמדת אשם: ניסיונות לרצות, לפצות, להתחנף, למצוא חן. ההורים המודרניים, הדמוקרטיים, יעשו הכול כדי להיות הורים "טובים" ולכן יימנעו מכל תגובה אסרטיבית שעשויה "להצטלם רע" ולהצטייר ככוחנית.
ההורות המסורסת הזאת נולדה בעידן המודרני, והיא אינה קשורה לתחלופת הנפשות הפועלות כפי שאנו נוהגים לחשוב. ההורים של אתמול וההורים של היום הם אותם הורים. אם אתם מרימים גבה לנוכח הדברים, הביטו בסבא וסבתא, ההורים שלכם: מתי הפכו לרגישים ומכילים כל כך? עד כדי כך שישאלו את הנכד בן השלוש תשע פעמים באיזה כיסא הוא רוצה לשבת בארוחת ערב שישי?
ההורה המודרני הוא הורה דיגיטלי, נע על פני מרחב אינסופי של ערוצי תקשורת ותמיד נמצא בכמה מקומות בו זמנית: כשהוא בעבודה הוא גם בבית, וכשהוא בבית הוא גם בעבודה, וגם בוואטסאפ, וגם בפייסבוק, וגם במיילים. מה משמעות הנתון הזה באשר ליכולתו להיות נוכח באמת?
ההורה המודרני הוא הורה, והוא גם חבר. היכנסו לכל גן עירייה בסוף יום לימודים והביטו על ההורים סביבכם או על עצמכם. שימו לב כמה אנו רואים כיום את הילדים שלנו, כמה כבוד אנו נותנים לכל מה שהילד אומר, כמה תשומת לב לכל ציור שהילד צייר, כמה כבוד לחיבוק החם ולמערכת היחסים. כמה, בעצם, אנחנו חברים של הילדים שלנו, במובן הטוב של המילה "חברים".
אלא שמעט אחר כך, כאשר הילד מתחיל ב"משא ומתן", מבקש ללכת לחבר ואנחנו לא בעניין, מבקש ללכת לגינה ואנחנו לא יכולים, ואנו מצידנו עושים את תפקידנו כהורים מציבי גבולות שמכתיבים סדר יום, זה בדיוק המקום שבו אנו חשים בבטן את "המעבר החד" המוכר כל כך והקשה לצליחה. הוא המעבר בין היותנו חברים של הילדים שלנו לבין היותנו הורים הנדרשים להיות גם "רעים" לפעמים, והוא המעבר החד שההורים של אתמול בכלל לא הכירו.
בעבר, בספר הכללים של האסור-מותר היה הרבה אסור וקצת מותר. כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי באמת יש יותר כבוד, ולבעלי הכבוד, הלוא הם אימא ואבא, תפקיד ברור של פטרונים ומחנכים, וברור עוד יותר שהם אינם חברים שלנו.
ההורות המודרנית, לעומת זאת, מבקשת להתייחס אל הילד שלה כשווה בין שווים. רעיון מצוין, אם אתם שואלים אותי. אך האם כאשר אנו אומרים לילד שלנו שאם לא יעשה לא יקבל, ואם לא יבוא לא נלך, ושבגלל שעשה ככה, לא יקבל ככה וככה, אנו אכן מתייחסים אליו כשווה בין שווים? לחלופין, האם ה"קול" הזה, שמבקש מאיתנו להתייחס לילד בכבוד, אינו מסרס את היכולת שלנו לאכוף סמכות ולהתנהל בטבעיות?
ההורה המודרני מרגיש שקשה לו והוא מרגיש נכון. משמע, הקושי אינו מקרי. הניסיון המבורך שלו לספק את קשת הצרכים של ילדיו, הרגשיים ולא רק הפיזיים, דורש ממנו להעמיק וללמוד על אודות התפקיד ההורי. בעודו נענה לאתגר, הוא מגלה כי דווקא שפע המידע עשוי לבלבל ולשלוח אותו הביתה לעמוד מול ילדיו כהורה מהוסס משהו, כזה שהבין זה מכבר שאכן קיימת דרך יעילה ו"נכונה", אולם לא תמיד היא נגישה לו. ואם היא כן נגישה לו, אולי היא לא נגישה לבן/בת הזוג שלו, מה שמאלץ אותו - גם פה - לעבוד קשה כדי לגייס הסכמה, הבנה, שיתוף פעולה. להורה המודרני שום דבר לא בא בקלות ולא פלא שלפעמים הוא רוצה לחזור אחורה, אל אותם הימים שבהם הכול היה ברור והיה "סדר בעולם". אם אתם שואלים אותי – מזל שהוא לא יכול.
כי להורה המודרני היו סיבות טובות לנטוש גישות ישנות, כוחניות, משפילות, ולהעמיד במקומן חלופה הרואה את הילד כילד ולא כ"מבוגר טיפש" בגודל קטן. ההורה המודרני צועד למקום טוב, וחלק ניכר מהקשיים שהוא חווה ביום–יום הוא תוצאה של קשיי המעבר: מהמוכר לחדש, מהפשוט למורכב, מהאוטוקרטי לדמוקרטי.
1 הכוונה תמיד לכל המגדרים
