המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים

המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים

עוד על הספר

איתן כהן

איתן כהן הוא מנחה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה.

תקציר

המקור לתחושות החזקות של קיפוח ועלבון בקרב יוצאי מרוקו ולאנטי-ממסדיות המבטאת תחושות אלה, דוגמת המרד בוואדי סאליב והתמיכה הגורפת בליכוד בשנות ה-70, נטוע עמוק בדפוסי החברה והתרבות של היהודיםן במרוקו – דפוסים שהתעצבו תחת התנאים הפוליטיים הייחודיים של החברה המוסלמית.

מה שמכונה בספר זה היסוד "היסוד האישי" – הכולל בתוכו גמישות וספונטניות בחיים הציבוריים, עממיות שוויונית ומיסטיקה מוסרית – התנגש בעוצמה רבה בעמדה הסמכותנית של מפא"י ובהסתגרות המתנשאת של התנועה הקיבוצית. התנגשות זו מנעה מהעולים ממרוקו תחושת "בית" ויצרה בסיס איתן לסכסוך עדתי מתמשך של כבוד ונקמה.

מעגל הקסמים של עוינות, שתחילתו בפעילות המועטה יחסית של המוסדות הציוניים במרוקו ובסלקציה בעלייה, המשיך בהרחקתם של העולים לעיירות הפיתוח ובפיקוח על "הפראיים" מטעם הממסד הקולט. בגידתם של הקולטים במיזוג גלויות פתוח ומוסרי הונצחה הן על ידי הדור הראשון, שנצמד לעיירות בעזרת קדושיו המוסריים, והן על ידי הדור השני שהתנגד למשטור התרבות. תנאי מצב אלה שימרו את הקשר הרגשי של יוצאי מרוקו לדפוסים הא-פורמליים שאפיינו אותם עוד במרוקו – אותה גישה א-פורמלית אל ה"חוקי" היא אשר הולידה בסופו של דבר את הסטריאוטיפ האלים "מרוקו סכין".

מסה זו מאת איתן כהן, מנחה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, מציעה התבוננות מחדש בסטריאוטיפ המרוקאי. ייחוס משמעות גדולה לתרבות-עדתית וניתוחן של תופעות "מרוקאיות" מגוונות בחברה הישראלית, אשר חלקן דורש עדיין ביסוס אמפירי, מובילים ל"סיפור השלם" של העדה המרוקאית - העדה המוסרית של ישראל.

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
 
מרדכי ואנונו (גרעין), שושן (מוזיקה), מרים כבסה (ציור), אודט חפציבה (שירה), עמיר ויהושע פרץ (עבודה), דויד לוי (מפלגות), סמי שלום שטרית (חינוך), שלמה טוויזר (שב"ס), גבריאל בן־שמחון (תיאטרון), עוזיאל חזן (פרוזה), דויד בן־הרוש, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון (פוליטיקה חוץ־ממסדית), אריה דרעי (ש"ס), שלום קדוש, שוקי זיקרי ואלברט אלבז (טבחות, סַפּרות ואופנה), דידי הררי (רדיו), משה אבגי ורונית אלקבץ (משחק), חיים בוזגלו (קולנוע), יעקב כהן (סטנד־אפ), גסטון מלכה (ליכוד), יעקב איפרגן "הרנטגן" וד"ר חיים בוזגלו (רפואה), "פרֵחה" (נשים), שמשון דרעי ו"האספסוף הגאה" (בחירות). כולם ממוצא מרוקאי, כולם מצטיינים במחאה אנטי־ממסדית או לפחות בהעדפתם הברורה לפעולה בדפוסים א־פורמליים.
 
 
בראשית המאה ה-19 החלו לנוע זו לקראת זו שתי חברות יהודיות. אצל שתיהן הלכו והתעצמו יסודות תרבותיים הפוכים: היסוד הפורמלי אל מול היסוד האישי. המפגש בין הממסד הציוני־סוציאליסטי לבין יוצאי מרוקו בישראל של שנות ה-50 הוביל לעוינות הדדית בין השניים, עוינות ממושכת שהפכה לשם דבר בישראל.
 
ההתנגחות בממסד, בעוצמה ובבולטות כפי שנמצאת אצל יוצאי מרוקו, מקורה, לדעתי, בדפוסי החברה והתרבות של הקהילה היהודית במרוקו. המקור המעמדי, כלומר הסטטוס החברתי־כלכלי הנמוך של רבים מבני העדה, הנו מקור מדומה או לכל היותר משני בחשיבותו. יחד עם זאת, כשם שמקורה של המחאה המרוקאית הוא עדתי־מרוקאי, אזי הוא גם ציוני־סוציאליסטי; המרוקאים נכנסו כמרכיב חדש אל תוך המערכת הישראלית, כשבמרכזה קבוצה התובעת דומיננטיות באופן בלתי מתפשר. שימושה הבוטה של מפא"י בסמכות החוקית של המדינה, בעניינים הנוגעים לעולים החדשים, סתר בצורה עזה את הגמישות והביזור המאפיינים את יחסה של התרבות המרוקאית כלפי חוק וסמכות. סתירה זו העצימה את היסוד האישי המרוקאי, אשר בא לידי ביטוי בישראל במחאה אנטי־ממסדית.
 
ספר זה מתחקה אחר מקורות ההתנגשות בין שתי החברות ואחר ביטוייה העזים. נקודת המפנה, שאפשרה לי לעבור מתחושות בטן מעורפלות ומכרסמות בדבר דפוסי חשיבה והתנהגות של בני העדה המרוקאית (דפוסים שאותם מזינים מושגים, כגון: "קסם" ו"עממיות") לכדי כתיבת חיבור זה, נוצרה כאשר עיינתי בספרו של שלמה דשן ציבור ויחידים במרוקו; הספר מדגיש את מרכזיותו של היסוד האישי בסדרי החברה בקהילות היהודיות במרוקו במאות ה-18 וה-19.1 משעה שלמדתי עד כמה פרוצים היו החיים הפוליטיים הפנימיים של יהודי מרוקו, ועד כמה היו פתוחים לכריזמה ולזכויות אישיות של מחזיקי סמכות מצד אחד וכן ליוזמות ספונטניות של יחידים ולהסכמתם האישית באשר ל"שררה" מצד שני, החלטתי לצאת אל הדרך.
 
חיים ציבוריים שבהם שאלות של סמכות וחוקיות נתונות במחלוקת ובחוסר בהירות (אך יחד עם זאת נוצקו לכדי סדר גמיש ומתון), הפכו לנדבך מרכזי בתרבות היהודית המרוקאית, נדבך הסותר את מאפייני המדינה והחברה בישראל ומסביר את התגובה השוללת של המרוקאים למאפיינים אלה.
 
התפקיד המיוחד שייחס בן־גוריון לסמכות הפורמלית בהשגתם של יעדים ציוניים, בשיאה של הממלכתיות והריבונות היהודית, והאופן הקיצוני לפיו הפעילו מוסדות ממלכתיים את סמכותם בשדה הקליטה, סתרו לחלוטין את תפישת הסמכות המרוקאית. אלא שאין מדובר בסתירה עקרונית בלבד, שכן ההשלכות המעשיות על חייהם האישיים של העולים ממרוקו (עליהן אדון בהמשך), יצרו גם את הבסיס האיתן ל"מעגל קסמים של עוינות" בין שתי החברות. שאלות של זהות ושייכות כורכות עמן מעורבות רגשית גבוהה, העלולה — לנוכח השתלשלות מקרים ייחודית — להפוך את הפן הרגשי של הזדהות לכוח המרכזי המכוון את התנהלותם החברתית של יחידים לאורך זמן רב. כזה הוא, לדידי, גם המקרה שלפנינו.
 
היסוד האישי, המנוגד ליסוד הפורמלי, הוא אפוא הציר המרכזי של הספר. ספונטניות, אי־רציונליות, המעטה בפורמליות, ריבוי וביזור מקורות סמכות, כבוד האדם ושוויון, עממיות והפגנת רגשות, גמישות, כריזמה, מוסריות ואינדיווידואליזם משחרר — מקורם בקהילה היהודית במרוקו, והכמיהה הגדולה להופכם לחלק מן הציבוריות היא־היא ה"מרוקאיות" בישראל.
 
לפיכך המרוקאים הנם מי שממסדיות היא לצנינים בעיניהם — הכוונה למישור ציבורי, אשר אין בו מקום לאישי ולעממי. ה"טוב" נתפש כתבוני־אוניברסלי (וְקַר), או שהוא נתפש כלאומי־ציוני (וקר), ובכל מקרה "אשכנזי". אלמנטים אלה כופים צינה בלתי אנושית על חיי החברה והמדינה. המרוקאים הנם מעין קבוצה הסותרת בצורה החדה והישירה ביותר את הגיון הפורמליות. ניתן לומר עליהם, וכך גם אכן נאמר, כי הם סוג דחוי של "הפוכים" בלתי נסבלים ביחס למערכת הממסדית.
 
בקרב ההפוכים האלה סמכות רציונלית של "בעל תפקיד" אינה בעלת תוקף רב, ועל כן בכל מפגש במישור הציבורי, בפוליטיקה כמו גם בשדה האמנות, מתרחשת אי־הבנה על רקע של אי־הסכמה באשר למקור הסמכות. הקשר הבין־אישי, שעליו נוטים מרוקאים לבסס מפגשים, מוציא את הרציונליסטים משלוותם. ה"אשכנזי" נוטה אפוא לראות בפורמליות את ה"טוב" האוניברסלי, ואילו המרוקאי מזהה את ה"טוב" עם הא־פורמלי, ואת הפורמלי — עם "האשכנזי".
 
אנטי־ממסדיות, או התרחקות ממוסדות ריכוזיים רשמיים, נובעת גם מעוני — כחלק ממאבק מעמדי — ומהתפתחותה של "תרבות עוני". אולם חרף העובדה שלעדה המרוקאית יש ייצוג נכבד בשכבות החלשות בישראל, הרי שיחסם התוקפני כלפי הממסד אינו נובע מעצם הנחיתות החברתית־כלכלית בלבד, אלא גם ובעיקר מתפישה תרבותית. אותה תפישת סמכות ייחודית, השוללת מיסוד וממסד באופן כללי, הציבה את העדה המרוקאית כגורם שולי בחברה הישראלית, אשר כוננה את היהודיות כממלכתיות. לעובדה זו היו השלכות גורליות על תחושת הביטחון בזהות היהודית של יוצאי מרוקו, ולפיכך גם על תחושת ה"בית" בישראל, כעדה וכיחידים.
 
הסטריאוטיפ "מרוקו סכין", שהתקבע במרוצת השנים ביחס לעדה המרוקאית בשל הנטייה התרבותית של בני העדה לחלוק על הסמכות הפורמלית, הציג את בני העדה כפראים־אלימים, ולא כבעלי עמדה שונה ביחס לסמכות ולשימוש בכוח. לשם הבנת התפישה המרוקאית חשוב לזכור כי הלגיטימיות של הסמכות היא עניין מורכב בעיני המרוקאים וכי היא מכילה גם את תוקף הסמכות העצמאית של הציבור בדמות היחידים. לפיכך כדי להבין את הקונפליקט העדתי המרוקאי, את הכאב המתורגם למחאה, יש לתור אחר הביוגרפיה העדתית הייחודית כמו גם להבין את הגוונים הרגשיים הספציפיים של תהליך ההגירה וההשתלבות של יוצאי מרוקו בישראל. תקוותי כי שלושת חלקיו של הספר — התיאורטי, הסוציו־היסטורי וזה המנתח תופעות "מרוקאיות" אנטי־ממסדיות — יצליחו לענות על צורך זה.
 
חלקו הראשון של הספר עוסק בבחינת הגישות השונות ביחס לחקר העדתיות וביחס לאירוע ההגירה עצמו, תוך התמקדות בגישה העדתית־רגשית ובגישה הקיומית. פרק זה מהווה תשתית רעיונית לדיון בעדה המרוקאית כעדה נפרדת מן העדות המזרחיות האחרות בישראל, תוך הדגשת המשמעות התרבותית של העדתיות, הנתפשת לרוב כבעלת אינטרסים מעמדיים גרידא. נוסף לכך, הפרק מתמקד באירוע ההגירה ובהשלכותיו על בני העדה כיחידים במצוקה קיומית — נפשית ופיזית.
 
כדי לעמוד על נקודות אלו, העולות ממצבו האישי־רגשי של המהגר, וכדי לדון בעדה המרוקאית, המאופיינת בסדרים חברתיים א־פורמליים, בחרתי בגישות מחקריות המאפשרות מבט על העדתיות באמצעות העין הפנימית של בני העדה עצמם, ולא באמצעות מבט־העל של הממסד הקולט. מדובר בניסיון להעניק תוקף לחשיבותו של ההסבר העדתי־תרבותי והיחידני על פני ההסבר המזרחי־מעמדי הכולל. כמו כן, ביקשתי להדגיש את העומק התרבותי, שאותו נושאות עמן העדות השונות בישראל בכלל, והעדה המרוקאית בפרט.
 
חלקו השני של הספר פורש את ארבע התקופות המעצבות של העדה המרוקאית במהלך מאתיים השנים האחרונות:
 
 
 
1. סדרי החברה היהודית במרוקו במאות ה -18 וה-19.
 
2. מחציתה הראשונה של המאה ה-20 במרוקו.
 
3. העלייה והקליטה של יהודי מרוקו בשנות ה-50.
 
4. תהליכי הסוציאליזציה של הדור השני בעיירות הפיתוח.
 
 
 
הדור השלישי, לעומת זאת, כמעט ואינו נמצא במסגרת הדיון הנוכחי.
 
במרוקו של המאות ה-18 וה-19 התנהלו הקהילות היהודיות במתכונת א־פורמלית מיוחדת. היסוד האישי היה עיקרון חשוב בסדרי החברה של הקהילות היהודיות, והשפעתו על החיים הציבוריים היהודיים יצרה קווי דמיון עם החברה המקומית. לא ניתן להבין את אופי קליטתם של יוצאי מרוקו בישראל מבלי להכיר בייחודיותם של סדרי חברה ותרבות אלו.
 
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 נקלעו יהודים כפריים רבים, שהיגרו ביתר שאת אל הערים שבפנים הארץ, למצב של "חברה במעבר". מדובר במצב של התפוררות חברתית, שבו פרטים רבים מנותקים הן מן המסגרת המסורתית שעזבו והן מן המסגרות המודרניות שאינן בהישג יד. מצב זה של "חברה במעבר" התעצם בשל חוסר יציבות שלטוני, הקשור בכניסת הצרפתים למרוקו בשנת 1912. הוויה זו חידדה את ההתנהלות הייחודית, שאפיינה ממילא את תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים כאחד.
 
מסע ההגירה של יהודי מרוקו בשנות ה-50 התאפיין בקיטועו ובמִשכו הרב; הוא היווה גורם נוסף שהקשה על תהליך הקליטה, מעבר לקשיים הרגילים בתהליך שכזה. עם ההגעה לישראל נתקלו בני העדה המרוקאית בממסד קולט בעל אופי פורמלי־קיצוני, אשר נתפש על ידי העדה כחריף במיוחד לנוכח נתוניה ההיסטוריים־תרבותיים. מפגש זה עורר את התחזקות הקשר של העולים המרוקאים לתרבות ארץ מוצאם, בניגוד למהלך הגירה נורמטיבי, שבו מאמץ המהגר את תרבות ארץ היעד באורח שיקל על השתלבותו. היחסים בין בני העדה המרוקאית לממסד הציוני־סוציאליסטי (שבראשו מפא"י) והקבוצה החברתית המזוהה עמו, התעצבו והגיעו במהלך הקליטה לכדי "סכסוך מתמשך", שבמהלכו ביקש כל צד לפגוע נחרצות בכבודו של היריב.
 
שליחתם של בני העדה המרוקאית לעיירות הפיתוח יצרה מציאות מורכבת, שלפיה התאפשר המשך הקיום של קהילתיות א־פורמלית, למרות, ואולי בשל, הנוכחות המיוחדת של הממסד שם. אנו עדים לכך שגם בני הדור השני בעדה המרוקאית, אשר גדלו והתחנכו בישראל, חיו חיי קהילה ומשפחה המתקשרים באופיים ליסוד האישי. לכשיצא הדור השני אל חייו האזרחיים הבוגרים, הוא יישא עמו התנגדות חזקה לדפוסים פורמליים, שמקורם בממסד ריכוזי ומתנשא.
 
חלקו השלישי של הספר מיישם את התיאוריה על אודות העדתיות התרבותית־רגשית, בנתחו תופעות "מרוקאיות" בחברה הישראלית, תוך הסתמכות על הפרשנות הסוציו־היסטורית של הביוגרפיה העדתית. התופעות המובאות כאן מייצגות פנים שונות של אנטי־ממסדיות, ובאמצעותן אנסה להאיר את פעילויותיהם של בני העדה כיחידים או כציבור, כבעלי ממדים "מרוקאים", המבקשים להיות חלק מן הישראליות תוך כדי עיצובה מחדש.
 
דרך החקירה וסגנון הכתיבה של חיבור זה דורשים התייחסות מיוחדת. מטרת החיבור ברורה: איתור הסיבות לנטייה של בני העדה המרוקאית להתרחק ולהתנגד לסדר החברתי בישראל. כמו כן, מדובר בניסיון לחשוף את מהותה של העדה המרוקאית, אם אכן קיימת מהות מוצקה שכזו, על אף הגיוון החברתי במרוקו ושלל ההתפתחויות שעברה העדה בישראל. התזה המרכזית סביב מה שמכונה "היסוד האישי" נבחנת לכל אורך הספר באמצעות ידע ומידע שרכשתי, אך ללא "תוקף וביסוס אמפירי" כפי שמקובל בפרוצדורה האקדמיסטית. יחד עם זאת השתדלתי לציין מחקרים רבים הנעים סביב נושאי דיוני, אף כי חלקם הגדול אינם באים בהכרח לאשש את טענותיי, אלא מפנים את הקורא בצורה "רכה" לטובת קריאה נוספת. אני מודה כי הניסיון להביא את "הסיפור השלם" — תוך נחישות להבין ולהיות רגיש ביחס לנחקרים — של העדה המרוקאית בישראל הוביל אותי בהכרח לארוג מטווה יומרני, רב־תחומי, שמגבלותיו נהירים לי; גישות סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות־חברתיות ופילוסופיות חוברות כאן עם "תחושות בטן" וביוגרפיה אישית מוסווית של בן הדור השני.
 
הפנים המגוונות של הספר דורשות, אם כן, יחס גמיש; הנתונים המובאים בו עשויים לעורר עניין, התזה עשויה לשכנע באופן אישי, ואילו השיטתיות המסוימת עשויה להעניק משמעות מדעית־אקדמית כלשהי לחיבור. גורמים אלו מתקיימים כאן בערבוביה, שאותה ניתן אולי להבין כ"תופעה מרוקאית" כשלעצמה. משאלתי העיקרית היא שחיבור זה יעלה שאלות, אשר יגרו להמשך דיון ומחקר פורמליים וא־פורמליים כאחד.
 
עניין חשוב להבהרה הוא השימוש במונח "המרוקאים". מובן הדבר כי שימוש מסוג זה הנו בעייתי מבחינות רבות מכיוון שהוא מעיד על היעדר הבחנה בין פרטים, אשר עשוי לגרום לתחושת אי־נוחות בקרב מרוקאים או קוראים רגישים בכלל. יחד עם זאת בחינתו מחדש של הסטריאוטיפ המרוקאי באה על מנת לעמוד על כוחה של תרבות מוצא ייחודית ביחס לבניהָ ועל מנת להבהיר את מקורו בחברה הישראלית — אגב כך ניתן יהיה לערער על המהות השלילית שקיבל המושג.
 
לפיכך יש להתייחס לדברי ברגישות הראויה... אני ער לעובדה כי המאפיינים המועלים כאן לא יתאימו לרבים מהאנשים הנמנים על הקטגוריה הסטטיסטית של "יוצאי מרוקו וצאצאיהם". בכל מקרה, היסוד האישי קשור באופן הדוק בעיקר ביהדות מרוקו הקדומה, אשר ראשוני בניה הגיעו למרוקו עם חורבן בית שני וספגו מתרבותם של השבטים הבֶּרברים בהרי האטלס, ופחות למגורשי ספרד.
 
עיירות הפיתוח תוצגנה אף הן כאתר שבו מתפתח קשר חזק ומיוחד אל היסוד האישי. יחד עם זאת ה"מרוקאיות" עשויה לכלול בתוכה גם כאלה אשר אינם קשורים לשתי הקטגוריות הללו, או שלא לכלול כאלה הקשורים בהן. חשוב לציין כי השינויים האינטנסיביים מבחינה דמוגרפית, אקולוגית (עיור) ותרבותית, שהתרחשו במאה השנים האחרונות במרוקו ובישראל, אינם מאפשרים לתחום את הקבוצה המרוקאית כקטגוריה ברורה. ובהקשר זה, כאשר תופענה המילים "מרוקאים", "מרוקאיוּת" וכיוצא באלה במירכאות, הרי שהכוונה לדפוסי חשיבה והתנהגות ייחודיים, ולא לארץ מוצא בלבד.
 
אני עצמי בן להורים שנולדו במרוקו. אבי רפי נולד במכנאס, ואמי רחל ז"ל נולדה ברבאט. משפחותיהם של הוריי התיישבו בעיירה שדרות אשר בנגב הצפון־מערבי, ואילו אני נולדתי וגדלתי באשדוד. בשדרות זכיתי להכיר מקרוב את ההווי המיוחד של עיירת הפיתוח. הימים שביליתי כילד בחיק משפחתי המורחבת וידידיה קירבו אותי אל הסוגיה הנדונה בספר זה ואף הפנו אותי אל נקודת המבט התרבותית. קרבה שכזו עלולה להיות מסוכנת מן הבחינה המדעית, אך דומני שמדובר בסיכון הכרחי.
 
ברצוני להודות לשלמה דשן ולרינה נאמן, שניים שהיו מוריי באוניברסיטת תל אביב. מחקרו של דשן על סדרי החברה בקהילה היהודית במרוקו ומחקרה של נאמן על ההיבטים הקיומיים של תרבות עדתית אצל יוצאי רומניה בישראל2 מהווים נדבכים מרכזיים בחיבור זה. אלכס וינגרוד ואמיר בן־פורת מאוניברסיטת בן־גוריון העניקו לי תמיכה אישית, אשר ציידה אותי בביטחון העצמי הנדרש למלאכה שכזאת. אף לא אחד מהארבעה היה שותף או אחראי לדברים שייאמרו כאן. תודה לכל ידידיי מהמחלקה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, בראשם זאב שביט, על הערותיהם הטובות. תודה מיוחדת שלוחה לעדי שורק עורכת הספר, על עבודת העריכה החכמה והסבלנית.

איתן כהן

איתן כהן הוא מנחה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה.

עוד על הספר

המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים איתן כהן
פתח דבר
 
 
 
מרדכי ואנונו (גרעין), שושן (מוזיקה), מרים כבסה (ציור), אודט חפציבה (שירה), עמיר ויהושע פרץ (עבודה), דויד לוי (מפלגות), סמי שלום שטרית (חינוך), שלמה טוויזר (שב"ס), גבריאל בן־שמחון (תיאטרון), עוזיאל חזן (פרוזה), דויד בן־הרוש, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון (פוליטיקה חוץ־ממסדית), אריה דרעי (ש"ס), שלום קדוש, שוקי זיקרי ואלברט אלבז (טבחות, סַפּרות ואופנה), דידי הררי (רדיו), משה אבגי ורונית אלקבץ (משחק), חיים בוזגלו (קולנוע), יעקב כהן (סטנד־אפ), גסטון מלכה (ליכוד), יעקב איפרגן "הרנטגן" וד"ר חיים בוזגלו (רפואה), "פרֵחה" (נשים), שמשון דרעי ו"האספסוף הגאה" (בחירות). כולם ממוצא מרוקאי, כולם מצטיינים במחאה אנטי־ממסדית או לפחות בהעדפתם הברורה לפעולה בדפוסים א־פורמליים.
 
 
בראשית המאה ה-19 החלו לנוע זו לקראת זו שתי חברות יהודיות. אצל שתיהן הלכו והתעצמו יסודות תרבותיים הפוכים: היסוד הפורמלי אל מול היסוד האישי. המפגש בין הממסד הציוני־סוציאליסטי לבין יוצאי מרוקו בישראל של שנות ה-50 הוביל לעוינות הדדית בין השניים, עוינות ממושכת שהפכה לשם דבר בישראל.
 
ההתנגחות בממסד, בעוצמה ובבולטות כפי שנמצאת אצל יוצאי מרוקו, מקורה, לדעתי, בדפוסי החברה והתרבות של הקהילה היהודית במרוקו. המקור המעמדי, כלומר הסטטוס החברתי־כלכלי הנמוך של רבים מבני העדה, הנו מקור מדומה או לכל היותר משני בחשיבותו. יחד עם זאת, כשם שמקורה של המחאה המרוקאית הוא עדתי־מרוקאי, אזי הוא גם ציוני־סוציאליסטי; המרוקאים נכנסו כמרכיב חדש אל תוך המערכת הישראלית, כשבמרכזה קבוצה התובעת דומיננטיות באופן בלתי מתפשר. שימושה הבוטה של מפא"י בסמכות החוקית של המדינה, בעניינים הנוגעים לעולים החדשים, סתר בצורה עזה את הגמישות והביזור המאפיינים את יחסה של התרבות המרוקאית כלפי חוק וסמכות. סתירה זו העצימה את היסוד האישי המרוקאי, אשר בא לידי ביטוי בישראל במחאה אנטי־ממסדית.
 
ספר זה מתחקה אחר מקורות ההתנגשות בין שתי החברות ואחר ביטוייה העזים. נקודת המפנה, שאפשרה לי לעבור מתחושות בטן מעורפלות ומכרסמות בדבר דפוסי חשיבה והתנהגות של בני העדה המרוקאית (דפוסים שאותם מזינים מושגים, כגון: "קסם" ו"עממיות") לכדי כתיבת חיבור זה, נוצרה כאשר עיינתי בספרו של שלמה דשן ציבור ויחידים במרוקו; הספר מדגיש את מרכזיותו של היסוד האישי בסדרי החברה בקהילות היהודיות במרוקו במאות ה-18 וה-19.1 משעה שלמדתי עד כמה פרוצים היו החיים הפוליטיים הפנימיים של יהודי מרוקו, ועד כמה היו פתוחים לכריזמה ולזכויות אישיות של מחזיקי סמכות מצד אחד וכן ליוזמות ספונטניות של יחידים ולהסכמתם האישית באשר ל"שררה" מצד שני, החלטתי לצאת אל הדרך.
 
חיים ציבוריים שבהם שאלות של סמכות וחוקיות נתונות במחלוקת ובחוסר בהירות (אך יחד עם זאת נוצקו לכדי סדר גמיש ומתון), הפכו לנדבך מרכזי בתרבות היהודית המרוקאית, נדבך הסותר את מאפייני המדינה והחברה בישראל ומסביר את התגובה השוללת של המרוקאים למאפיינים אלה.
 
התפקיד המיוחד שייחס בן־גוריון לסמכות הפורמלית בהשגתם של יעדים ציוניים, בשיאה של הממלכתיות והריבונות היהודית, והאופן הקיצוני לפיו הפעילו מוסדות ממלכתיים את סמכותם בשדה הקליטה, סתרו לחלוטין את תפישת הסמכות המרוקאית. אלא שאין מדובר בסתירה עקרונית בלבד, שכן ההשלכות המעשיות על חייהם האישיים של העולים ממרוקו (עליהן אדון בהמשך), יצרו גם את הבסיס האיתן ל"מעגל קסמים של עוינות" בין שתי החברות. שאלות של זהות ושייכות כורכות עמן מעורבות רגשית גבוהה, העלולה — לנוכח השתלשלות מקרים ייחודית — להפוך את הפן הרגשי של הזדהות לכוח המרכזי המכוון את התנהלותם החברתית של יחידים לאורך זמן רב. כזה הוא, לדידי, גם המקרה שלפנינו.
 
היסוד האישי, המנוגד ליסוד הפורמלי, הוא אפוא הציר המרכזי של הספר. ספונטניות, אי־רציונליות, המעטה בפורמליות, ריבוי וביזור מקורות סמכות, כבוד האדם ושוויון, עממיות והפגנת רגשות, גמישות, כריזמה, מוסריות ואינדיווידואליזם משחרר — מקורם בקהילה היהודית במרוקו, והכמיהה הגדולה להופכם לחלק מן הציבוריות היא־היא ה"מרוקאיות" בישראל.
 
לפיכך המרוקאים הנם מי שממסדיות היא לצנינים בעיניהם — הכוונה למישור ציבורי, אשר אין בו מקום לאישי ולעממי. ה"טוב" נתפש כתבוני־אוניברסלי (וְקַר), או שהוא נתפש כלאומי־ציוני (וקר), ובכל מקרה "אשכנזי". אלמנטים אלה כופים צינה בלתי אנושית על חיי החברה והמדינה. המרוקאים הנם מעין קבוצה הסותרת בצורה החדה והישירה ביותר את הגיון הפורמליות. ניתן לומר עליהם, וכך גם אכן נאמר, כי הם סוג דחוי של "הפוכים" בלתי נסבלים ביחס למערכת הממסדית.
 
בקרב ההפוכים האלה סמכות רציונלית של "בעל תפקיד" אינה בעלת תוקף רב, ועל כן בכל מפגש במישור הציבורי, בפוליטיקה כמו גם בשדה האמנות, מתרחשת אי־הבנה על רקע של אי־הסכמה באשר למקור הסמכות. הקשר הבין־אישי, שעליו נוטים מרוקאים לבסס מפגשים, מוציא את הרציונליסטים משלוותם. ה"אשכנזי" נוטה אפוא לראות בפורמליות את ה"טוב" האוניברסלי, ואילו המרוקאי מזהה את ה"טוב" עם הא־פורמלי, ואת הפורמלי — עם "האשכנזי".
 
אנטי־ממסדיות, או התרחקות ממוסדות ריכוזיים רשמיים, נובעת גם מעוני — כחלק ממאבק מעמדי — ומהתפתחותה של "תרבות עוני". אולם חרף העובדה שלעדה המרוקאית יש ייצוג נכבד בשכבות החלשות בישראל, הרי שיחסם התוקפני כלפי הממסד אינו נובע מעצם הנחיתות החברתית־כלכלית בלבד, אלא גם ובעיקר מתפישה תרבותית. אותה תפישת סמכות ייחודית, השוללת מיסוד וממסד באופן כללי, הציבה את העדה המרוקאית כגורם שולי בחברה הישראלית, אשר כוננה את היהודיות כממלכתיות. לעובדה זו היו השלכות גורליות על תחושת הביטחון בזהות היהודית של יוצאי מרוקו, ולפיכך גם על תחושת ה"בית" בישראל, כעדה וכיחידים.
 
הסטריאוטיפ "מרוקו סכין", שהתקבע במרוצת השנים ביחס לעדה המרוקאית בשל הנטייה התרבותית של בני העדה לחלוק על הסמכות הפורמלית, הציג את בני העדה כפראים־אלימים, ולא כבעלי עמדה שונה ביחס לסמכות ולשימוש בכוח. לשם הבנת התפישה המרוקאית חשוב לזכור כי הלגיטימיות של הסמכות היא עניין מורכב בעיני המרוקאים וכי היא מכילה גם את תוקף הסמכות העצמאית של הציבור בדמות היחידים. לפיכך כדי להבין את הקונפליקט העדתי המרוקאי, את הכאב המתורגם למחאה, יש לתור אחר הביוגרפיה העדתית הייחודית כמו גם להבין את הגוונים הרגשיים הספציפיים של תהליך ההגירה וההשתלבות של יוצאי מרוקו בישראל. תקוותי כי שלושת חלקיו של הספר — התיאורטי, הסוציו־היסטורי וזה המנתח תופעות "מרוקאיות" אנטי־ממסדיות — יצליחו לענות על צורך זה.
 
חלקו הראשון של הספר עוסק בבחינת הגישות השונות ביחס לחקר העדתיות וביחס לאירוע ההגירה עצמו, תוך התמקדות בגישה העדתית־רגשית ובגישה הקיומית. פרק זה מהווה תשתית רעיונית לדיון בעדה המרוקאית כעדה נפרדת מן העדות המזרחיות האחרות בישראל, תוך הדגשת המשמעות התרבותית של העדתיות, הנתפשת לרוב כבעלת אינטרסים מעמדיים גרידא. נוסף לכך, הפרק מתמקד באירוע ההגירה ובהשלכותיו על בני העדה כיחידים במצוקה קיומית — נפשית ופיזית.
 
כדי לעמוד על נקודות אלו, העולות ממצבו האישי־רגשי של המהגר, וכדי לדון בעדה המרוקאית, המאופיינת בסדרים חברתיים א־פורמליים, בחרתי בגישות מחקריות המאפשרות מבט על העדתיות באמצעות העין הפנימית של בני העדה עצמם, ולא באמצעות מבט־העל של הממסד הקולט. מדובר בניסיון להעניק תוקף לחשיבותו של ההסבר העדתי־תרבותי והיחידני על פני ההסבר המזרחי־מעמדי הכולל. כמו כן, ביקשתי להדגיש את העומק התרבותי, שאותו נושאות עמן העדות השונות בישראל בכלל, והעדה המרוקאית בפרט.
 
חלקו השני של הספר פורש את ארבע התקופות המעצבות של העדה המרוקאית במהלך מאתיים השנים האחרונות:
 
 
 
1. סדרי החברה היהודית במרוקו במאות ה -18 וה-19.
 
2. מחציתה הראשונה של המאה ה-20 במרוקו.
 
3. העלייה והקליטה של יהודי מרוקו בשנות ה-50.
 
4. תהליכי הסוציאליזציה של הדור השני בעיירות הפיתוח.
 
 
 
הדור השלישי, לעומת זאת, כמעט ואינו נמצא במסגרת הדיון הנוכחי.
 
במרוקו של המאות ה-18 וה-19 התנהלו הקהילות היהודיות במתכונת א־פורמלית מיוחדת. היסוד האישי היה עיקרון חשוב בסדרי החברה של הקהילות היהודיות, והשפעתו על החיים הציבוריים היהודיים יצרה קווי דמיון עם החברה המקומית. לא ניתן להבין את אופי קליטתם של יוצאי מרוקו בישראל מבלי להכיר בייחודיותם של סדרי חברה ותרבות אלו.
 
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 נקלעו יהודים כפריים רבים, שהיגרו ביתר שאת אל הערים שבפנים הארץ, למצב של "חברה במעבר". מדובר במצב של התפוררות חברתית, שבו פרטים רבים מנותקים הן מן המסגרת המסורתית שעזבו והן מן המסגרות המודרניות שאינן בהישג יד. מצב זה של "חברה במעבר" התעצם בשל חוסר יציבות שלטוני, הקשור בכניסת הצרפתים למרוקו בשנת 1912. הוויה זו חידדה את ההתנהלות הייחודית, שאפיינה ממילא את תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים כאחד.
 
מסע ההגירה של יהודי מרוקו בשנות ה-50 התאפיין בקיטועו ובמִשכו הרב; הוא היווה גורם נוסף שהקשה על תהליך הקליטה, מעבר לקשיים הרגילים בתהליך שכזה. עם ההגעה לישראל נתקלו בני העדה המרוקאית בממסד קולט בעל אופי פורמלי־קיצוני, אשר נתפש על ידי העדה כחריף במיוחד לנוכח נתוניה ההיסטוריים־תרבותיים. מפגש זה עורר את התחזקות הקשר של העולים המרוקאים לתרבות ארץ מוצאם, בניגוד למהלך הגירה נורמטיבי, שבו מאמץ המהגר את תרבות ארץ היעד באורח שיקל על השתלבותו. היחסים בין בני העדה המרוקאית לממסד הציוני־סוציאליסטי (שבראשו מפא"י) והקבוצה החברתית המזוהה עמו, התעצבו והגיעו במהלך הקליטה לכדי "סכסוך מתמשך", שבמהלכו ביקש כל צד לפגוע נחרצות בכבודו של היריב.
 
שליחתם של בני העדה המרוקאית לעיירות הפיתוח יצרה מציאות מורכבת, שלפיה התאפשר המשך הקיום של קהילתיות א־פורמלית, למרות, ואולי בשל, הנוכחות המיוחדת של הממסד שם. אנו עדים לכך שגם בני הדור השני בעדה המרוקאית, אשר גדלו והתחנכו בישראל, חיו חיי קהילה ומשפחה המתקשרים באופיים ליסוד האישי. לכשיצא הדור השני אל חייו האזרחיים הבוגרים, הוא יישא עמו התנגדות חזקה לדפוסים פורמליים, שמקורם בממסד ריכוזי ומתנשא.
 
חלקו השלישי של הספר מיישם את התיאוריה על אודות העדתיות התרבותית־רגשית, בנתחו תופעות "מרוקאיות" בחברה הישראלית, תוך הסתמכות על הפרשנות הסוציו־היסטורית של הביוגרפיה העדתית. התופעות המובאות כאן מייצגות פנים שונות של אנטי־ממסדיות, ובאמצעותן אנסה להאיר את פעילויותיהם של בני העדה כיחידים או כציבור, כבעלי ממדים "מרוקאים", המבקשים להיות חלק מן הישראליות תוך כדי עיצובה מחדש.
 
דרך החקירה וסגנון הכתיבה של חיבור זה דורשים התייחסות מיוחדת. מטרת החיבור ברורה: איתור הסיבות לנטייה של בני העדה המרוקאית להתרחק ולהתנגד לסדר החברתי בישראל. כמו כן, מדובר בניסיון לחשוף את מהותה של העדה המרוקאית, אם אכן קיימת מהות מוצקה שכזו, על אף הגיוון החברתי במרוקו ושלל ההתפתחויות שעברה העדה בישראל. התזה המרכזית סביב מה שמכונה "היסוד האישי" נבחנת לכל אורך הספר באמצעות ידע ומידע שרכשתי, אך ללא "תוקף וביסוס אמפירי" כפי שמקובל בפרוצדורה האקדמיסטית. יחד עם זאת השתדלתי לציין מחקרים רבים הנעים סביב נושאי דיוני, אף כי חלקם הגדול אינם באים בהכרח לאשש את טענותיי, אלא מפנים את הקורא בצורה "רכה" לטובת קריאה נוספת. אני מודה כי הניסיון להביא את "הסיפור השלם" — תוך נחישות להבין ולהיות רגיש ביחס לנחקרים — של העדה המרוקאית בישראל הוביל אותי בהכרח לארוג מטווה יומרני, רב־תחומי, שמגבלותיו נהירים לי; גישות סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות־חברתיות ופילוסופיות חוברות כאן עם "תחושות בטן" וביוגרפיה אישית מוסווית של בן הדור השני.
 
הפנים המגוונות של הספר דורשות, אם כן, יחס גמיש; הנתונים המובאים בו עשויים לעורר עניין, התזה עשויה לשכנע באופן אישי, ואילו השיטתיות המסוימת עשויה להעניק משמעות מדעית־אקדמית כלשהי לחיבור. גורמים אלו מתקיימים כאן בערבוביה, שאותה ניתן אולי להבין כ"תופעה מרוקאית" כשלעצמה. משאלתי העיקרית היא שחיבור זה יעלה שאלות, אשר יגרו להמשך דיון ומחקר פורמליים וא־פורמליים כאחד.
 
עניין חשוב להבהרה הוא השימוש במונח "המרוקאים". מובן הדבר כי שימוש מסוג זה הנו בעייתי מבחינות רבות מכיוון שהוא מעיד על היעדר הבחנה בין פרטים, אשר עשוי לגרום לתחושת אי־נוחות בקרב מרוקאים או קוראים רגישים בכלל. יחד עם זאת בחינתו מחדש של הסטריאוטיפ המרוקאי באה על מנת לעמוד על כוחה של תרבות מוצא ייחודית ביחס לבניהָ ועל מנת להבהיר את מקורו בחברה הישראלית — אגב כך ניתן יהיה לערער על המהות השלילית שקיבל המושג.
 
לפיכך יש להתייחס לדברי ברגישות הראויה... אני ער לעובדה כי המאפיינים המועלים כאן לא יתאימו לרבים מהאנשים הנמנים על הקטגוריה הסטטיסטית של "יוצאי מרוקו וצאצאיהם". בכל מקרה, היסוד האישי קשור באופן הדוק בעיקר ביהדות מרוקו הקדומה, אשר ראשוני בניה הגיעו למרוקו עם חורבן בית שני וספגו מתרבותם של השבטים הבֶּרברים בהרי האטלס, ופחות למגורשי ספרד.
 
עיירות הפיתוח תוצגנה אף הן כאתר שבו מתפתח קשר חזק ומיוחד אל היסוד האישי. יחד עם זאת ה"מרוקאיות" עשויה לכלול בתוכה גם כאלה אשר אינם קשורים לשתי הקטגוריות הללו, או שלא לכלול כאלה הקשורים בהן. חשוב לציין כי השינויים האינטנסיביים מבחינה דמוגרפית, אקולוגית (עיור) ותרבותית, שהתרחשו במאה השנים האחרונות במרוקו ובישראל, אינם מאפשרים לתחום את הקבוצה המרוקאית כקטגוריה ברורה. ובהקשר זה, כאשר תופענה המילים "מרוקאים", "מרוקאיוּת" וכיוצא באלה במירכאות, הרי שהכוונה לדפוסי חשיבה והתנהגות ייחודיים, ולא לארץ מוצא בלבד.
 
אני עצמי בן להורים שנולדו במרוקו. אבי רפי נולד במכנאס, ואמי רחל ז"ל נולדה ברבאט. משפחותיהם של הוריי התיישבו בעיירה שדרות אשר בנגב הצפון־מערבי, ואילו אני נולדתי וגדלתי באשדוד. בשדרות זכיתי להכיר מקרוב את ההווי המיוחד של עיירת הפיתוח. הימים שביליתי כילד בחיק משפחתי המורחבת וידידיה קירבו אותי אל הסוגיה הנדונה בספר זה ואף הפנו אותי אל נקודת המבט התרבותית. קרבה שכזו עלולה להיות מסוכנת מן הבחינה המדעית, אך דומני שמדובר בסיכון הכרחי.
 
ברצוני להודות לשלמה דשן ולרינה נאמן, שניים שהיו מוריי באוניברסיטת תל אביב. מחקרו של דשן על סדרי החברה בקהילה היהודית במרוקו ומחקרה של נאמן על ההיבטים הקיומיים של תרבות עדתית אצל יוצאי רומניה בישראל2 מהווים נדבכים מרכזיים בחיבור זה. אלכס וינגרוד ואמיר בן־פורת מאוניברסיטת בן־גוריון העניקו לי תמיכה אישית, אשר ציידה אותי בביטחון העצמי הנדרש למלאכה שכזאת. אף לא אחד מהארבעה היה שותף או אחראי לדברים שייאמרו כאן. תודה לכל ידידיי מהמחלקה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, בראשם זאב שביט, על הערותיהם הטובות. תודה מיוחדת שלוחה לעדי שורק עורכת הספר, על עבודת העריכה החכמה והסבלנית.