אחיות לשלום

הקדמה

 

 

מרבית חיי הבוגרים עברו עליי כעורכת תוכניות דוקומנטריות ב"קול ישראל" בהתבוננות במעשיהם של נשים וגברים ובתיעוד פעילותם ורעיונותיהם. המחשבה שאף אני חלק מאותה עשייה כמתווכת בין בעלי הסיפורים לציבור הרחב, לא הצליחה לפצות אותי על מלוא תחושת ההחמצה, הנובעת ממקומי הקבוע כשואלת ולא משיבה, מספרת ולא פועלת.

 

אהדה מיוחדת אני חשה כלפי נשים הפועלות בעמותות חברתיות, בארגונים לזכויות אדם ובתנועות שלום, שאת פעילותן אני מלווה מזה שנים רבות הן כפמיניסטית והן ככותבת לכתב העת נגה.

 

ספר זה אף הוא נולד בעקבות רשימה שכתבתי לנגה על אודות "קואליציית נשים לשלום צודק", שעל קיומה נודע לי במקרה במרץ 2001, כחצי שנה לאחר שהוקמה. באותה עת הפכתי למעין שלוחה בלתי וירטואלית של האינטרנט. לילות ארוכים גלשתי באתרי חדשות והתחברתי לקבוצות דיון בניסיון נואש להבין מה באמת חולל את אינתיפאדת אל־אקצא, מי אשם ולאן אנחנו מובלים. לא מצאתי תשובות טובות על שאלותיי, אך יום אחד קיבלתי בדואר האלקטרוני הזמנה לאסיפה של "קואליציית נשים לשלום צודק". זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנות האינתיפאדה הקודמת, שקבוצה בשם זה הכריזה על קיומה, ומתוך סקרנות באתי למפגש שהתקיים במשרדי "קו לעובד", עמותה הפועלת למען עובדים זרים בדרום תל אביב. בשמונה בערב עוד המה המקום מתנועה ערה של פועלים סינים שבאו להתלונן על הלנת שכרם והתבוננו בסקרנות גלויה בכשלושים הנשים שהתכנסו בחדר הישיבות. את רובן הכרתי כפעילות ותיקות בתנועות שמאל ובארגונים פמיניסטיים. בזמן הקצר שנותר עד לפתיחת הישיבה סיפרה מישהי על הפגנה שנערכה חודש קודם לכן, בתחילת פברואר, מול משרד הביטחון בקרייה, בתל אביב. כחמש מאות נשים מחו באותה הפגנה נגד הסגר בשטחים ושבע־עשרה מהן נעצרו במהלכה ועוכבו למשך הלילה.

 

מאז אותו זמן נכתב כבר לא מעט על כך שלמן ימי האינתיפאדה הראשונים זנחה התקשורת, במיוחד האלקטרונית, כמעט לחלוטין את תפקידה הביקורתי, המאזן והמיידע, ובחרה להפגין פטריוטיות ברוח האחדות הלאומית. קולות ספקניים או השקפות בלתי מקובלות, שמקורן משמאל לקונצנזוס, נעלמו מהשיח הפוליטי־ביטחוני. אבל באותה עת עדיין התקשיתי להאמין שאירוע כזה, שבו נעצרות למשך הלילה אזרחיות שהפגינו בתל אביב, נעלם מהתקשורת ולמעשה היה כלא היה. במהלך הזמן התברר שאפילו בהארץ מסוקרים הפגנות המחאה של השמאל, מבצעים הומניטריים של העברת מזון וציוד לפלסטינים בשטחים, או פעילות הקשורה בסרבנות מצפון בחסכנות רבה, באופן בלתי עקבי ועל פי רוב בעמודים הפנימיים של העיתון. מילא הדיווחים על פעילות השמאל, ואולם בתקשורת הפופולרית הכתובה והאלקטרונית, לא נערך אז כל דיון ביקורתי בעניין הסגר עצמו כענישה קולקטיבית נמשכת ומתהדקת של כלל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ועל אודות אמצעים אחרים שהופעלו בשם הביטחון המוחלט. חשבתי, שבדומה לסיפורים אחרים שלא נכתבו כיאות, גם סיפורן של נשים הדבקות בפעילות שלום בסביבה שמעודדת כוחנות וצבאיות ראוי, לפחות, לספר.

 

התופעה שריתקה אותי במיוחד בשנה הראשונה לאינתיפאדת אל־אקצא ואשר אותה ביקשתי לתעד, היא ההתבלטות של נשים בתנועות, בארגונים ובקבוצות השונות שפעלו נגד הכיבוש, בעד שלום ולמען זכויות אדם. רובן ממשיכות לפעול גם היום ולא רק כמארגנות שמאחורי הקלעים, אלא כפעילות שטח משפיעות ומנהיגות. חלקן מזדהות כפמיניסטיות, מקצתן מעדיפות לדבר על "שחרור נשים", מכיוון שהמושג פמיניזם זר להן, מהיותו מושג מערבי מיובא. אחדות רואות בפמיניזם חלק מהותי בהשקפת עולם סוציאליסטית ליברלית; אחרות תופסות את פעילותן הפוליטית כעשייה פמיניסטית כשלעצמה. בציבור הן נתפשות כ"שמאל" או "שמאל רדיקלי", אבל, רובן סבורות שלא הקצינו שמאלה, אלא דבקו בעמדותיהן התקפות גם בעת הזו, שעה שהיונים שחיו בסביבתן נבלעו בקן ההסכמה הלאומית הניצית הגורסת, שהפלסטינים, ורק הם, אשמים באלימות שהתלקחה וכי "אין עם מי לדבר".

 

האקטיביזם הפוליטי הבולט והתוסס של נשים בתקופה הנדונה ניתן להסבר פשוט: היחלשותו של "מחנה השלום" זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה פינתה לנשים, שהתמידו בפעילותן, מקום נרחב לעשייה. הסבר זה מתייחס לכלל האקטיביסטיות, לאו דווקא לפמיניסטיות שבהן. ואולם הוא לא יהיה שלם בלי להבין את ההתפתחות המורכבת והמעניינת שחלה במחשבה הפמיניסטית בישראל בשני העשורים האחרונים, ואת השפעתה על הפעילות בשטח. מאז תחילת מלחמת לבנון ב-1982, ובמיוחד מזמן האינתיפאדה הראשונה, משתמשות פמיניסטיות בישראל בכלים אנליטיים שפיתחו תיאורטיקניות פמיניסטיות לאיתור ביטויים של דיכוי ואפליה, ומיישמות אותם גם ביחס לכיבוש הישראלי בשטחים. על אלה נוסף גם הניסיון המעשי הטוב שנרכש בעבודה משותפת וביצירת קשרים עם פלסטיניות מהשטחים. ניסיון זה הוכיח שלפחות לנשים "יש עם מי לדבר", והזין אותן באופטימיות מסוימת ביחס לעתיד.

 

שלום של אמיצות

לנשים יש עניין רב במניעת מלחמות: הן מהוות את מרבית הפליטים, הן חשופות להתעללות מינית, הן אחראיות לשגרת היומיום בזמן שלום ומצפים מהן להמשיך ולדאוג לשגרת החיים גם בשעת מלחמה. אמנות ז'נווה כולן, אשר עוסקות בהגנה הומניטרית על אזרחים במצבי סכסוך ובעתות מלחמה, מכירות בנשים (יחד עם ילדים וזקנים) כאוכלוסייה פגיעה במיוחד, הזקוקה להגנה מפני אלימות שמלחמה היא הביטוי הטוטלי שלה. אין זאת אומרת שנשים רואות את עצמן בהכרח כאוכלוסייה פגיעה במיוחד. ככלל, נשים תופסות את עצמן כנותנות חיים וכמגוננות עליהם. זה גם המקום השמור להן בחברה, וממנו הן יכולות לבקר מדיניות לוחמנית ולבטא את רגישותן לסבל או את חמלתן ליצורי אנוש. במקומות שונים בעולם ובנסיבות שונות לגמרי, מצביעים סקרי דעת קהל על פער מגדרי קבוע בין נשים לגברים ביחסם למלחמה. אפילו בארצות־הברית שלאחר 11 בספטמבר 2001, גילו הסקרים פער של 20% בין גברים שתמכו בהפצצת אפגניסטן לנשים שהתנגדו לה. פער דומה ביחסם של גברים ונשים למלחמה נמצא בסקרים שנערכו בארצות־הברית ערב מלחמת המפרץ הראשונה ובתקופת ההמתנה למלחמה השנייה בעיראק. בהפגנות המחאה הגדולות שנערכו נגד המלחמה ב-15 בפברואר 2003 במאות ערים ברחבי העולם, התמקדו המצלמות בפניהן של נשים מבוגרות שגדלו בצלן הכבד של מלחמות עולם ושל צעירות החרדות לעתיד העולם המוכר להן. בשפות שונות, אך בהתרגשות דומה, הן נשאו מסר חד וצלול, "לא למלחמה; לא בשמנו!".

 

בישראל לא נמצא פער מגדרי דומה ביחס למלחמות, אולי מפני שמזמיני הסקרים מתעניינים בעיקר בעמדות הפוליטיות של הנשאלים והנשאלות ולא בהשתייכותם המגדרית. ואולם לנשים היה תפקיד ציבורי מרכזי ביציאת צה"ל מלבנון. "אימהות נגד שתיקה" ואחריהן "ארבע אימהות" קראו "להחזיר את הבנים מלבנון הביתה". הן מחו נגד המלחמה השנויה במחלוקת בשם האימהוּת ולא כפמיניסטיות. "נשים בשחור" יצאו להפגין נגד הכיבוש הישראלי בשטחים וגילו שבעצם עמידתן השקטה, המתריסה והעקבית בערים הראשיות ובצמתי הדרכים, מול עוברים ושבים עוינים לעתים, הן מבצעות פעילות פמיניסטית־פוליטית. ברחבי העולם קמו קבוצות מחאה בשחור על פי המודל הישראלי, ותנועת "נשים בשחור" הבינלאומית הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום לשנת 2002.

 

ואולם מי כמונו, נשים בישראל, יודעות, שיותר נשים חיבקו את בניהן ואת בני זוגן ושילחו אותם — אגב ניגוב דמעה — למשימות צבאיות, מנשים שעודדו גברים לסרב לשרת בצבא מטעמי מצפון, או בשל ההתנגדות לכיבוש. זאת ועוד: נשים צעירות נאבקות להתקבל ליחידות קרביות ולהצליח בהן. אפשר להבין אותן: הרי הן גדלו בסביבה שמעודדת מימוש עצמי בכל תחומי החיים, מדוע ייפקד מהן דווקא הצבא, אשר הנו כה מרכזי בהוויה הישראלית? לכן, שילוב נשים בצבא וקידומן לתפקידים בכירים נחשב להישג פמיניסטי והוא התקבל לאחר מאמץ ממושך של נשות ציבור. יש אמת בטענתן שבמציאות שבה מתקבלות החלטות גורליות הנוגעות לכל מערכות החיים על ידי גברים, רצוי מאוד שנשים ישתתפו בכל המערכות הללו ובכללן הביטחונית, לצד גברים ובאופן שוויוני.

 

נשים בישראל קיבלו כמוסכמה מובנת מאליה את קיפוחן המתמשך כמחיר שיש לשלמו במדינה שתפישת הביטחון שלה קובעת שהיא מוקפת אויבים המאיימים להשמידה. תפישת הביטחון עוצבה בשנות ה-50 ולא השתנתה גם לאחר שנחתמו הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן. אבל האם "מצב מלחמה" כרוני הוא מין כוח טבע בלתי מנוצח, או הגדרה שנוסחה על ידי בני אדם ואשר אפשר לפעול כדי לשנותה? מדוע אין לשאיפה לשלום ולהשתלבות במזרח התיכון מקום בתפישת הביטחון הישראלית? חלופות רעיוניות לתפישה השלטת נדחות בכל דור מחדש כבלתי רציניות או כנאיביות (תכונה המיוחסת תכופות לנשים), למרות שתפישה זו אינה מבטיחה לנו אלא מלחמה לנצח. אזרחי המדינה מושקעים עד צוואר בביטחון הלאומי ואינם תובעים דיון ציבורי פתוח וביקורתי על תכלית השקעתם ומחירה הכלכלי והחברתי הכבד. בהעדר דיון כזה אפשר רק לשער שההשקעות העצומות שלנו בכלכלת הביטחון מעודדות פעילויות צבאיות וביטחוניות מסוגים שונים, גם לשם הצדקת קיומה של המערכת. אפשר להמשיך ולהניח שמרבית הגמלאים של הממסד הביטחוני המשתלבים בהמשך דרכם בהנהגה המדינית, ייצמדו להשקפת עולמם שעוצבה במערכת מיליטריסטית ויבקשו להנציח פתרון צבאי לבעיות פוליטיות. אך ברור וגלוי לעין כל, שלמרות ההשקעה הלאומית האדירה בביטחון הפכה מדינת ישראל, שהוקמה כדי להיות מקלט בטוח לאזרחיה וליהודי העולם, למרחב ממוגן ומבוטן, מתבצר ופוגעני לסביבתו, שאין בו מקלט ואין בו ביטחון. ישראל מסוכנת כיום ליהודים יותר מכל מקום אחר בעולם, ואולם במקום להעמיד את תפישת הביטחון לביקורת ולחשיבה אחרת, הופנתה הביקורת, כשהיא מגובה בזלזול ובעוינות, נגד מי שעודם פועלים ופועלות לשלום, להגנה על זכויות אדם ולהגנה על הדמוקרטיה הישראלית, כאילו היו האשמים במה שמכונה "המצב" או בשגרת האלימות הנוראה.

 

התנועה הפמיניסטית לא הצליחה לשנות את סדרי העדיפויות במדינת ישראל, ומאז שנות ה-80 של המאה ה-20 התפרקה לעשרות גופים קטנים ובינוניים שהתפזרו לימין ולשמאל. אלה עוסקים במגוון רחב של נושאים שמעניינים לא רק נשים פמיניסטיות כגון: אלימות נגד נשים, הטרדה מינית, העצמה כלכלית, מאבק נגד בתי הדין הרבניים, שכר שווה לנשים, קידומן בניהול, תפילה ליד הכותל המערבי או לימודי מגדר. ואילו בשולי השיח הפוליטי התפתח זרם פמיניסטי שמציע חשיבה אחרת על מדיניות הביטחון, שבמרכזה הועמד השלום כיעד לאומי. מהשגת שלום נגזרת יציבות מדינית וכלכלית שתבטיח מזון, מי שתייה נקיים וזולים, עבודה זמינה, בריאות, חינוך, רווחה ושוויון לנשים שמשמעותו השתתפות מלאה בהנהגת המדינה. זהו בסיס משותף שעליו יכולות להסכים נשים שמאמינות ברצונם הכן של כל בני האדם לחיות חיים נאותים ולאפשר לצאצאיהם קיום ועתיד.

 

על אופן העבודה

בנובמבר 2001 פניתי לפעילות שטח החברות ב"קואליציית נשים לשלום צודק" והצעתי להן להשתתף בספר שתכליתו לתעד את הפעילות הפוליטית והפמיניסטית של נשים בתקופת האינתיפאדה השנייה. חשבתי, שאין כמו סיפור טוב כדי לקרב את החברה הישראלית למחשבה הפמיניסטית הפוליטית ולמקורות שמהם יונק האקטיביזם של פעילות השמאל. כמו כן, קיוויתי להבטיח להן, באמצעות הספר, את המקום שהן ראויות לו במחקר ההיסטורי העתידי שיעסוק בין השאר בשאלה: איפה היה השמאל באחד מן הזמנים הקשים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

 

מקצת מעשרים וחמש המשתתפות בספר פועלות לפחות באחד מהארגונים המאוגדים בקואליציית הנשים, בהם: "בת שלום" הפועלת מ-1994 במקביל ל"מרכז הפלסטיני לשלום" במזרח ירושלים, ושלוחתה באזור מגידו והעמקים; תנועת "פרופיל חדש", שהוקמה ב-1998 במטרה לפעול לדה־מיליטריזציה של החברה הישראלית; תנד"י — תנועת נשים דמוקרטיות; כתב העת הפמיניסטי נגה; "מחסום WATCH" — קבוצות נשים שמקיימות מינואר 2001 משמרות תצפית ותיעוד במחסומי צה"ל בשטחים; תנועת "האם החמישית" שממשיכה את מורשת "ארבע אימהות" במסגרת "הקואליציה"; תנועת "נשים בשחור" שפועלת כרשת נשים ואשר מרבית חברותיה פעילות הן בתנועות שלום וזכויות אדם והן בארגונים פמיניסטיים מובהקים כ"אישה לאישה" בחיפה, "קול האישה" בירושלים, או "אחותי", ארגון של פמיניסטיות מזרחיות. מקצת המשתתפות מזדהות עם "כביסה שחורה", קבוצה של הומואים ולסביות נגד הכיבוש שהוקמה במהלך השנה הראשונה לאינתיפאדה. ארגונים שאינם פמיניסטיים בהגדרתם ובהתנהלותם כ"תעאיוש" — שותפות ערבית יהודית, "רופאים לזכויות אדם", "הוועד נגד הריסת בתים", "תנועת סולידריות בינלאומית", ובית הספר לשלום ביישוב המעורב "נווה שלום — וחאת אל־סלאם" מיוצגים בספר בגלל חשיבותם ובזכות הנשים הפעילות בהם. גם גבר אחד התבקש לספר את סיפורו משום שהוא פעיל בולט במיוחד ב"פרופיל חדש" ומדבר בלשון "רבות", כאחת מאחיותיו לשלום.

 

השיחות ביני לבין המשתתפות הוקלטו על ידי ואת תמליליהן ערכתי ועיבדתי כמונולוגים המשלבים סיפור חיים עם גילוי דעת רעיוני ופוליטי. הקוראים עלולים להתרשם שהמספרות בחרו לספר בגוף ראשון מפני שהן נהנות לספר על עצמן, או להעצים את מעשיהן, ולא היא. דווקא מרבית בנות שיחי התקשו לדבר על עצמן ופעמים רבות העדיפו את ה-"אנחנו" על פני ה-"אני", מתוך ענווה של מי שרואות את עצמן כחלק מקהילה, כאיבר בגוף הגדול מסך כל איבריו. עיבוד שיחה למונולוג כתוב דומה מבחינות רבות לתרגום משפה לשפה המכיל גם פרשנות לטקסט. במקרים אחדים התערבב סגנוני בסגנון המספרת, ואולם הקפדתי לדייק בהעברת הסיפור ומסריו. לא הוספתי, אלא פרטים עובדתיים הנוגעים לארגונים או לאירועים היסטוריים שהוזכרו, ואשר חשבתי שאינם ידועים למי שאינו מצוי בשיח הפמיניסטי הפוליטי. כל מי שביקשה לקרוא את דבריה לפני ליטושם הסופי נענתה על ידי ברצון. משתתפות אחדות, בעיקר הכותבות שבהן, שִכתבו את סיפוריהן וחידדו את סגנונן, כל אחת על פי דרכה.

 

תמונה קבוצתית עם נקודה אישית

ההיא־סטוריה, הסיפור הנשי הנסתר והמושתק בספרות ההיסטורית, אשר חוקרות וכותבות פמיניסטיות מבקשות לחשוף ולתעד, הוא סיפור מתמשך של מאבק נגד דיכוי. לא עלילות גבורה בנוסח "באתי, ראיתי, ניצחתי", אלא סלילת שבילים מפרכת. לכל המשתתפות בספר זה יש מודעות גבוהה באשר לחיבור שהן עושות בין פמיניזם לפעילות שלום. המושג "תיקון" חוזר ונשנה בהקשר זה: תיקון חברתי או תיקון העולם, ובין הסיפורים עובר קו דמיון ברור: עד פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא הנחו את מרביתן ערכים אוניברסליים הומניסטיים כגון: הכרה בשוויון כל בני האדם, או רגשי הזדהות עם ה"אחר" המדוכא. את חצי הביקורת הפנו כלפי הכוח החזק, הכובש, זה שחרותו כבר מובטחת והוא יכול לבחור את דרכו מתוך שלל אפשרויות שאינן עומדות לפני הצד האחר. מאז תחילת האינתיפאדה נוסף עוד מניע: סירוב חד־משמעי להימנות על "רוב דומם" המשלים עם מדיניות של כוח ללא גבולות, ואף מצדיק אותה בשם המלחמה בטרור. כמעט כולן בטוחות שיום אחד, בעתיד מתרחק והולך, מישהו ישאל אותן: "ספרי, איפה היית ומה עשית בשנות האינתיפאדה ההיא?" הן היו רוצות לקוות שגם הפלסטינים יזכרו לטובה את המעטים והמעטות שניסו לשמור על קשר ולסייע בעת המצוקה הנוראה.

 

לא מעט פעילות יהודיות מתארות את השואה כזיכרון מכונן בחייהן. אך בניגוד למקובל, כולן דוחות את תחושת הקורבניות שהתפתחה בישראל כאחד מלקחי השואה, ואינן מניחות לחרדה להכתיב להן את סדר יומן. הן דווקא מסיקות מן העבר לקחים הומניסטיים ומדגישות את הצווים המוסריים שהיהודים, לנוכח ההיסטוריה המיוחדת שלהם, צריכים לקיים. מרבית המספרות היהודיות שנולדו בישראל נחשפו לנקודת הראות האחרת, הלא־ציונית, כששהו בחוץ לארץ למטרות לימודים או לשם התנסות בחיים אחרים. חלקן נחשפו שם הן לפמיניזם והן לתרבות אשר מעודדת פעילות אזרחית ליברלית. בארגונים פמיניסטיים לשלום ולזכויות אדם פועלות נשים רבות שבאו לישראל מארצות המערב, וייתכן שזה המקור לדיוקן הקיבוצי של פעילות השלום וזכויות האדם שמצטייר כמבוגר, חילוני ואשכנזי מן המעמד הבינוני האקדמאי. אך זהו דיוקן חלקי, מפני שכיום פועלות יחד אתן גם צעירות ילידות הארץ, ביניהן פמיניסטיות מזרחיות, שאמנם מעדיפות לפעול בארגונים חברתיים, אך הן בולטות גם כפעילות שלום ודו־קיום, וכן פעילות פלסטיניות אזרחיות ישראל, שמעידות על עצמן שיש בפעילות הפוליטית שלהן משום שחרור מחוויית דיכוי כפולה שהן חוות: כנשים בחברה הפלסטינית וכערביות פלסטיניות בחברה הישראלית. אמנם מרביתן דוחות את השימוש במונח מערבי כ"פמיניזם", אבל כולן מודעות לעשייה הפמיניסטית שמכילה הפעילות הפוליטית. המספרות הפלסטיניות מתארות כיצד התעוררה בהן המודעות ל"נכּבָּה", האסון הפלסטיני במלחמת 48', ורואות בהתעוררות הזאת שלב חשוב בתהליך הפוליטיזציה שלהן. כל המשתתפות מעידות על דחף פנימי חזק לאקטיביזם וחלקן מתייחסות לפעילותן גם כדרך מילוט אל מקום של שפיות.

 

מרבית המספרות היהודיות בנות דור הקמת המדינה שנולדו בישראל גדלו בבתים ציוניים והתחנכו במערכת החינוך הממלכתית. חלקן זוכרות את ביתן כבית פוליטי, אך גם סובלני. כולן חוו במהלך התבגרותן האינטלקטואלית והפוליטית, מה שהן מכנות, "התפכחות" מהסיפור הציוני, או "סדק" שנסדק במה שעדיין לא נחשב כנרטיב היסטורי אחד מיני אחדים, אלא כמורשת איתנה אחת ויחידה. לפעמים נגלה ה"סדק", כמו פרקים אחרים בהתבגרותנו, במהלך השירות הצבאי, בלימודים בחו"ל, בעקבות מפגש עם רעיון בספר, או עם אנשים שחושבים אחרת. רוב המספרות אשר שירתו בצה"ל מעידות על עצמן שכבר בזמן השירות הצבאי התעוררה בהן ההתנגדות לכוחנות ולמיליטריזם.

 

בעניין זה גם לי יש סיפור התפכחות משלי, שאף הוא קשור לשירות הצבאי ולמה שקדם לו — תקופת התיכון. "תיכון חדש" בתל אביב של שנות ה-60 המוקדמות היה התיכון היחיד שלמיטב ידיעתי לא דרש מתלמידיו לבוא בתלבושת אחידה. לכן בחרתי ללמוד בו. באתי מבית גליצאי, עם רקע ציוני־כללי מצד אבי ושמאל ציוני מצד אימי. הייתי חפה מכל נטייה פוליטית, ואולם כבר בימים הראשונים של שנת הלימודים הרגשתי כאילו הגעתי למקום שנוצר במיוחד עבורי: מורים שקוראים להם בשמות פרטיים, חינוך לסוציאליזם ולהומניזם, טיפוח נטיות אישיות אצל התלמידים, שער לפילוסופיה, לשפה הערבית ולהיסטוריה של האיסלאם וגם ל"תנועה המאוחדת — הנוער העובד והלומד", קן צפון. בשיטה המקובלת באותם ימים שובצנו בשביעית ובשמינית למגמות לימוד. אני הופניתי, בהסכמתי המלאה, למגמה המזרחנית. כך קראו ללימודי המזרח התיכון לפני שאדוארד סעיד הראה לנו שעסקנו, למעשה, באוריינטליזם, משמע — בהבניית ייצוגים מזרח־תיכוניים בתודעה קולוניאליסטית מערבית. בית הספר, שהאמין בדו־קיום יהודי־ערבי, דאג להפגיש אותנו עם תלמידים ערבים בעירנו תל אביב־יפו, בחיפה ובעכו. לא זכור לי שהוטרדנו בפרטים מעיקים מעברם ההיסטורי או מחייהם בהווה, אף לא התייחסנו לעובדה שבאותה עת עוד הושת על הערבים בארץ ממשל צבאי. בדיעבד, אני מניחה, שהופגשנו עם בנים (ומעט בנות) ממשפחות "טובות" בעיני הממסד הישראלי, שחיו בשלום גם עם הממשל הצבאי. לקראת סיום הלימודים כבר נחשבנו ל"חומר הנכון" לשירות בחיל שיש בו ביקוש ליודעי ערבית, וקצין נעים־הליכות נשלח לגייס את חלקנו. ב-1964 התגייסתי למודיעין, יחד עם חבורה נכבדה של בוגרי גימנסיות שנחשבו למשובחות שבשלוש הערים הגדולות. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, רובנו (ואפילו, כולנו) היינו אשכנזים, שידעו די טוב ערבית ספרותית, אך לא ערבית מדוברת.

 

השירות הצבאי שלי היה מעניין ולא הרגשתי שאני מבזבזת את זמני. יחד עם זאת אני זוכרת את תקופת השירות כמועקה אחת גדולה, שבה צברתי כעסים מכעסים שונים שלא מצאו להם פתח מילוט. ייתכן שתחושה זו נבעה בחלקה מקשיי הסתגלות אישיים למסגרת כוחנית והיררכית כמסגרת הצבאית. אבל על אלה נוספו חיבוטי נפש של צעירה אידאליסטית, כפי שהיום אני רואה את עצמי דאז, שמשימותיה הצבאיות צמצמו את המרחב התרבותי העצום שנחשפה לו בלימודיה למונחי צבא וטכנולוגיה בלבד, ובני האדם שאת שפתם למדה בשקיקה הפכו בבת־אחת לאויבים מושבעים מנקודת הראות הביטחונית. התקשיתי להשלים עם התפנית הזאת. עוד לא בת עשרים ובלי מישהו שיכולתי לדבר אתו על המצוקות שלי, או לשמוע מפיו או מפיה איזו השקפת עולם אחרת. ההיסטוריונים ה"חדשים" טרם נולדו; היו אז מפ"ם ומק"י שלגבי חיילת כמוני היו, כמובן, מחוץ לתחום.

 

שיאו של המשבר שלי היה, כאשר ביטחון שדה גילה שחיילת אחת משלנו, שהייתה גם חברתי ללימודים בתיכון, המשיכה להתכתב, למרות האיסור המפורש, עם צעיר ערבי שהכירה באחד המפגשים שנערכו בינינו בעבר. הגילוי חולל מהומה כה גדולה עד שהיה נדמה שנחשפה רשת ריגול מסוכנת. נשכחה העובדה הפשוטה שהקשר נרקם עוד בזמן הלימודים וביוזמת בית הספר, בין שני צעירים רומנטיים, שאחד מהם פלסטיני־ערבי והאחרת יהודיה ושניהם אזרחי המדינה.

 

מיד עם תום השירות הצבאי התחלתי ללמוד תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אחד מחברי הציע לי להשתתף במופע מוזיקלי בגוון פוליטי שהתבקש להפיק לטקס הפתיחה של ועידת בנק"י — ברית הנוער הקומוניסטי — שתוכננה לחורף 1967. משורר צעיר ולא מוכר בשם חנוך לוין מסר לנו שירים שכתב, ואשר מקצתם יושמעו בלחנים שכתבו להם אלכס כגן ובני נגרי כשנה וחצי לאחר מכן בהצגה את ואני והמלחמה הבאה. בזמן שלעסנו קרום של לחם שלוין קלה על אש הכיריים, סיפרתי לו על חלומי להיות בעתיד בימאית תאטרון. לוין ייעץ לי להפסיק מיד ללמוד ולהתחיל לעבוד בתיאטרון. הוא סבר שהאקדמיה מסוכנת לכשרון היוצר.

 

כשקראו לי למילואים סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע על הלהקה הקטנה שלנו, ועל המופע המתוכנן. מיד זומנתי לחקירה שהייתה, בעצם, מה שמכונה היום שימוע, אלא שאני הייתי זו שהתבקשה לשמוע מה חושבים עליה. אינני זוכרת על מה נשאלתי ומה השבתי, אלא רק זאת שהאווירה הייתה בלתי נעימה, בלשון המעטה, וכי עשיתי, כנראה, רושם רע מאוד על קציני הביטחון. למחרת התשאול הודחתי להג"א ובלי כל קשר סיבתי פרצה, כעבור חדשיים, מלחמת 67'.

 

ואף על פי כן

בשעה שאני כותבת את הדברים האלה נדמית לי הפעילות התוססת והנמרצת המתוארת בספר כעוד פרק היסטורי מתעמעם. הבחירות בינואר 2003 המחישו לציבור הרחב תופעה ידועה זה מכבר לפעילות ופעילי שטח: במהלך שנות האינתיפאדה השנייה הצטמקה עוד יותר מצבת כוח האדם של "אחיות לשלום", שעה שרשת "אחים לנשק" צוברת אוהדים והיא נפרשת כיום מוושינגטון ועד לירושלים. הציבור היהודי העניש את מפלגות השמאל על המשך תמיכתן במשא ומתן לשלום. התבדתה גם ההנחה שרווחה בקרב פעילי השמאל הרדיקלי שנחישותם תפזר את ערפילי הבלבול שריפה את רוח "מחנה השלום" השמאל־ציוני ותעורר אותו לפעילות מחודשת.

 

הקזת הדם ההדדית שהשתלטה על יחסי ישראל והפלסטינים לא השאירה סיכוי לקולות הקוראים להתנגדות לאלימות, ולפתרון הסכסוך בהידברות. פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים שתכפו והתגברו, והתגובה הישראלית בשטחים שחקו את הסיסמאות הישנות. הקריאות ל"דו־קיום" ול"שלום" שסימלו זמנים אחרים אופטימיים יותר, נשמעות כיום כמעט אנכרוניסטיות. מכל מקום, לפי שעה. אפילו סיסמה חזקה וכואבת כמו "הכיבוש הורג את כולנו", שנוסחה כמענה לטענה המוטחת כלפי פעילי ופעילות השלום על כך שהם מזדהים כביכול עם הסבל הפלסטיני ואדישים לסבלם של נפגעי הטרור הפלסטיני בישראל, אפילו סיסמה זו דהתה במהלך הזמן.

 

ואף על פי כן נמשכת הפעילות הפוליטית, הפמיניסטית והחברתית של גיבורות הספר ושל חברותיהן ועמיתיהן, אם גם בשוליים הצרים שנותרו להם. בצד המסרים הישנים־הידועים, מתגבשים מסרים חדשים ובמפגשים של חברות "קואליציית נשים לשלום" מדברים כיום גם על הבית ועל יושביו, על פניה הרצויים של חברה אזרחית, על שבירותה של הדמוקרטיה ועל הצורך בהגנתה. הזיקה העמוקה בין פמיניזם, כתנועת שחרור מדיכוי, לאקטיביזם פוליטי וחברתי, שמובעת על ידי כל המשתתפות בספר, מזינה את הפעילות גם בתנועות שלום ובארגונים לזכויות אדם, לאיכות סביבה ולצדק גלובלי ברחבי העולם. רובם אימצו תרבות פמיניסטית הקוראת לפתרון סכסוכים בהסכמה ודוחה כפיית פתרונות בדרך צבאית כוחנית. נדמה שמליוני בני אדם שהתקבצו בלמעלה משש מאות ערים ברחבי העולם, במחאה נגד המלחמה בעיראק, תומכים בקריאה הזאת.

 

תודתי העמוקה נתונה למספרות אשר שיתפו עמי פעולה באמון ובנדיבות רבים. רוב תודות גם למי שמסרו לי את סיפוריהן, אף שלא עלה בידי לכלול אותם בספר בשל היקפו המוגבל. תודה מיוחדת לד"ר אראלה דאור, לד"ר אמירה גלבלום, לד"ר ענת מטר, למיה דבש, לשרונה גורי, לאחי חנן ישכר, לאישי דן קנטי ולבנַי אוֹרי וכנען.

 

פברואר 2003