הנה "אל־הנכר" שעלה על הדוכן וניצב ליד האלילים הישנים של אירופה, ובוקר לא־עבות אחד השליך את כולם בהדיפת בעיטה אחת וזרקם לאשפתות. הוא הכריז: עשיית רווחים — זו תכליתה האחרונה והיחידה של האנושות.
"בעולם, וגם בישראל, ישנה גלובליזציה של הון בלבד, ולא של זכויות לעובדים [...] אני בעד שוק חופשי, אבל נגד שוק עבדים. בעד תחרות, אבל נגד ג'ונגל". כך מתנסח האיש שנבחר להנהיג את העובדים בישראל, יו"ר ההסתדרות ח"כ עמיר פרץ.1 פרץ אינו לבד. רבים חוששים מהשלכות הגלובליזציה על חייהם, על חיי כולנו; רבים סבורים שהגלובליזציה היא "יותר מדי קפיטליזם", או "קפיטליזם פראי" — כל זאת בניגוד לקפיטליזם נורמלי, לקפיטליזם אנושי עם חוקי משחק ברורים.
פרץ טועה. אין קפיטליזם ללא ג'ונגל וללא שוק עבדים — הגלובליזציה היא ביטוי לכך. ספר זה יוצא לאור למען עמיר פרץ ולמען אלפי אנשים אחרים הסבורים ש"יש לתקן", או שניתן, באמצעות רצון טוב וכושר שכנוע, לשנות את פני הגלובליזציה. מטרת ספר זה אינה לתאר את הגלובליזציה הקפיטליסטית; די במדורים הכלכליים של העיתונים היומיים, הנותנים ביטוי ל"מחשבה האחידה", הניאו־ליברלית, כדי לתאר את הגלובליזציה. את תוצאותיה של הגלובליזציה חשים על בשרם מיליוני תושבים במדינת ישראל: עובדים ועובדות, מובטלים, עצמאיים זעירים, סטודנטים, יהודים וערבים, נשים וגברים, קשישים, עירונים וקיבוצניקים, נכים... אנטי־גלובליזציה עוסק בניתוח ובביקורת התופעה הזאת.
לכאורה הגלובליזציה היא מבצרו של הקפיטליזם, אך למרבה הפלא זהו מבצר ריק. אין בו תוכן אנושי אלא רק אינטרסים של קבוצות בעלי הון, אשר הולכות ומצטמצמות יותר ויותר. בישראל מדובר בעשרות משפחות הנהנות הנאה מלאה מהצבר הון בכמויות כאלה שהחברה הישראלית לא הכירה מעודה — לכך מוקדש המאמר האחרון באסופה. במבצרו של הקפיטליזם נפערו סדקים ענקיים ופרצות רבות: מהפגנות סיאטל של שנת 1999 ועד להמונים שיצאו לרחובות בואנוס איירס בסוף שנת 2001, הולכת וגוברת המגמה של התמודדות נגד הגלובליזציה.
שני מאמרים בספר זה עוסקים בקשר שבין גלובליזציה לבין מחאה מאורגנת: "להבין את המדיניות הגלובלית לאחר הפגנות סיאטל" (מאת ויליאם טאב), ו"בניית אסטרטגיה לתנועה נגד הגלובליזציה" (מאת מרטין הארט־לנדסברג). מאמר אחר, של ג'ון בלאמי פוסטר, מנתח את הקשר בין הגלובליזציה לבין הרס הסביבה, ומשיב בשלילה לשאלה "האם הקִדמה הטכנולוגית היא התשובה?". המאמר הפותח של אלן מייקסינס ווד עוסק ביחסי הגומלין בין הקפיטליזם, מדינת הלאום והגלובליזציה, ומאמרו של הכלכלן המצרי סמיר אמין מנתח את הקיטוב המעמדי העולמי ואת יצירת המרכז והפריפריה ברמה הבינלאומית.
חרף העובדה שמדינת ישראל משולבת היטב בגלובליזציה הקפיטליסטית, אין בנמצא ספר בשפה העברית אשר עוסק בניתוח התופעה. זהו ספר ראשון מסוגו ואני מקווה שלא יהיה זה האחרון. אסופה זו מהווה פתיחה של דיון ולא סגירתו. עיון מדוקדק במאמרים השונים יחשוף חילוקי דעות בין הכותבים, וטוב שכך. ספר זה אינו עוסק בפוסקים ובהלכות — הוא עוסק בניתוח, בביקורת, בדרך להתגבר על הקפיטליזם ולנצחו.
ספר זה לא היה רואה אור אלמלא מסירותם של יצחק בנימיני ועידן צבעוני מהוצאת "רסלינג". תודה מיוחדת לעורכת הלשונית, מרים קראוס, על עבודתה השקדנית.
משפחות אומללות
קפיטליזם גלובלי בעולם של מדינות לאום
אלן מייקסינס ווד
כל משפחה אומללה היא אומללה על פי דרכה.
לב טולסטוי, אנה קרנינה
המילה "קפיטליזם" מיושמת באורח אופייני על מגוון רחב של מקרים — החל מארצות־הברית ועד ליפן, רוסיה, ברזיל או דרום־אפריקה. אנו משתמשים במונח בצורה זו על יסוד ההנחה שלמרות השוני בין המקרים הללו, יש להם מכנה משותף: צורות חברתיות ודרכי פעולה כלכליות, לרבות נטייה משותפת למשברים. אנו מדברים על קפיטליזם "גלובלי" בהנחה שכלכלות קפיטליסטית לאומיות משולבות זו בזו, משולבות בתוך מערכת גלובלית המונעת על ידי אותן דרכי פעולה קפיטליסטיות, ושהמשברים הכלכליים והשפל הממושך — בדומה לשפל העכשווי — אינם בעלי אופי לאומי, אלא מושרשים עמוק בדינמיקה הכללית המניעה את הכלכלה הגלובלית כולה, מושרשים ביחסים הקושרים יחד את כל הכלכלות הקפיטליסטיות.
מכאן שהקפיטליזם הוא מערכת בעלת חוקיות כללית הפועלת ללא התחשבות בשוני בין האומות. מערכת זו הנה גם בעלת אופי התפשטותי ובינלאומי, בעלת נטייה "גלובלית" מלכתחילה, וכיום אף יותר משולבת גלובלית ממה שהייתה אי פעם בעבר. יחד עם זאת כל ניתוח של קפיטליזם גלובלי חייב להתבסס על איזון לא פשוט בין שתי עובדות יסוד: מחד גיסא, כל כלכלה קפיטליסטית מתקיימת אך ורק ביחס לאחרות, ומאידך גיסא, אין בעולם "כלכלה גלובלית" מופשטת אשר אינה קשורה בכלכלות המקומיות, הלאומיות והאזוריות המרכיבות אותה, או ביחסים ביניהן.
בהמשך ברצוני לסקור, באורח כללי, כמה מהקשרים בין הקפיטליזם לבין מדינת הלאום, ולתאר את התפתחותם מתחילתם ועד ימינו אלה. כדי להבין את היחסים העכשוויים בין הקפיטליזם לבין מדינות הלאום, עלינו לדעת משהו על יחסיהם הקודמים. עליית הקפיטליזם הייתה קשורה בקשר הדוק עם עלייתה של מדינת הלאום, וזיקה הדוקה זו היא שעיצבה את התפתחותו והתפשטותו של הקפיטליזם לאחר מכן. על כן אבקש תחילה מקוראי להתלוות אלי למסע היסטורי קצר, בטרם נפנה אל המקום שבו אנו מצויים היום.
כוונתי אינה לשלול את אופיו "הגלובלי" של הקפיטליזם בן זמננו, נהפוך הוא, ברצוני להוריד את רעיון "הכלכלה הגלובלית" אל קרקע המציאות על ידי הכרה בצורותיו הקונקרטיות, המתבטאות ביחסים הבין־לאומיים המגוונים (אני עושה כאן שימוש במקף כדי להדגיש שאנו עוסקים ביחסים בין ישויות לאומיות), החל מהיחסים בין המעצמות הקפיטליסטיות הגדולות ועד ליחסים שבין המעצמות האימפריאליסטיות והמדינות התלויות בהן.
מחוברות בלידתן?
מקובל למדי להדגיש את הקשר שבין עליית הקפיטליזם לבין עלייתה של מדינת הלאום, או אפילו להגדיר את הקפיטליזם כמערכת של מדינות לאום. באורח אופייני נהוג לבחון את הקשרים דרך הפריזמה של תיאוריה כלשהי על "מודרניות" או על "רציונליזציה", הטוענת שצורות "מודרניות" או "רציונליות" מסוימות בתחום הכלכלי, הפוליטי והתרבותי התפתחו פחות או יותר בו־זמנית.3 הסבר יותר מתוחכם גורס שמדינת הלאום האירופאית, בניגוד מוחלט לאימפריות המזרחיות, הניחה את היסודות לקפיטליזם מכיוון שאירופה הייתה מאורגנת במסגרות פוליטיות רבות, במקום במסגרת של אימפריה אחת חובקת כל. זה אפשר את התפתחותה של חלוקת עבודה, ללא המעמסה של הקצאת משאבים רבים למדינה האימפריאלית, השואבת לתוכה את העודפים שאלמלא כן ניתן היה להשקיעם.4
בדעתי להציע תיאור שונה במקצת של היחסים בין עליית הקפיטליזם לבין מדינת הלאום. התיאור יתבסס על כמה הנחות מוקדמות שניתן להביאן כאן בצורתן הכללית ביותר בלבד, ללא פיתוח, אך הן נידונו בהרחבה במקום אחר.5 ההנחות העיקריות הן אלה: הקפיטליזם לא היה אך ורק תוצר טבעי של תהליכים טרנס־היסטוריים, דוגמת ההתקדמות הטכנולוגית, העיור או התפשטות הסחר; עלייתו חייבה הרבה יותר מאשר הסרת מכשולים על דרך הרחבת הסחר, גידול השווקים או השימוש ברציונליות "הבורגנית"; אף על פי שתנאים מסוימים באירופה, או במערב אירופה — לרבות הכללתה של אירופה ברשת לא־אירופאית של סחר בינלאומי — היו חיוניים לעלייתו, הרי שהם הולידו תוצאות שונות במקרים של ארצות אירופאיות או אפילו מערב אירופאיות שונות, כמו גם זאת שהתנאים החיוניים להתפתחות השיטה הקפיטליסטית בענפי החקלאות והתעשייה המחזקים זה את זה, בתוך המדינה (ללא תלות בגורם חיצוני), היו קיימים באנגליה בלבד.
כיצד ניישם אפוא את ההנחות המוקדמות הללו על היחסים שבין עליית הקפיטליזם לבין עלייתה של מדינת הלאום? אין ספק שמקובלת עלינו הקביעה שהשיטה הקפיטליסטית צמחה בתוך ההקשר המוגדר של מדינת הלאום האירופאית המוקדמת. אולם לא כל מדינות הלאום האירופאיות ואפילו המערב אירופאיות התפתחו באותו מסלול. לדוגמא, המדינה האבסולוטיסטית הצרפתית פיתחה היגיון כלכלי שונה לחלוטין מצורות הניצול הקפיטליסטיות או מדרכי הפעולה הקפיטליסטיות. חרף "המהפכה הבורגנית" בצרפת, לא נוכל לומר בביטחון (כפי שטענתי במקום אחר) שהשיטה הקפיטליסטית הייתה מתפתחת בה באורח "ספונטני", בהיעדר לחצים חיצוניים מצד הקפיטליזם שכבר היה קיים באותה עת באנגליה.
עליית הקפיטליזם ומדינת הלאום היו שלובים זה בזה באנגליה כפי שלא היו בשום מדינה אחרת, אולם מתן דגש על ייחודיות היחס הזה באנגליה אינו אומר בהכרח שאנו שוללים את קיומו של הקשר ההדוק בין הקפיטליזם לבין מדינת הלאום ככלל. נהפוך הוא, אופיו הייחודי של הקשר האנגלי רק תורם להדגשת הקשר ההדוק הזה. העניין אינו רק בכך שאנגליה הביאה לעליית הקפיטליזם, אלא שהיא גם הולידה את מדינת הלאום המאוחדת והריבונית באורח ייחודי. במילים אחרות, התמורות החברתיות שגרמו לעליית הקפיטליזם הן הן שהביאו להתבגרותה של מדינת הלאום.
כפי שקבע מרקס לפני זמן רב, מה שאפיין את שיטות הייצור הטרום־קפיטליסטיות היה מעין אחדות של כוח כלכלי ופוליטי, בעיקר מהבחינה שהניצול בוצע באמצעים "חוץ־כלכליים", דהיינו באמצעות עוצמה פוליטית, משפטית ו/או צבאית. אחדות זו התקיימה במגוון גדול של צורות, לדוגמא: רבות מן האימפריות העתיקות עשו שימוש בעוצמת המדינה כדי לגבות מס מנתיניה, לרבות האיכרים היושבים על אדמותיהם, ומשרה ממשלתית הייתה האמצעי העיקרי לצבירת עושר.
תופעה ראויה לציון בצורות הטרום־קפיטליסטיות באירופה הייתה עלייתה של עוצמת המדינה המפוצלת, אותה "ריבונות מחולקת" של פיאודליזם מערבי שיצרה סוג מיוחד של עוצמה "חוץ־כלכלית" — עוצמתו של השלטון הפיאודלי. כוחה הצבאי, הפוליטי והשיפוטי המפוצל של המדינה הפך למכשיר שבאמצעותו סחטו האצילים, בעלי האדמות, עודפים מן האיכרים. יחד עם זאת הייתה חפיפה בין חלוקת העוצמה הפוליטית לבין הפיצול הכלכלי. לדוגמא, סחר הפנים דמה פחות לצורות המסחר הקפיטליסטיות המודרניות בתוך שוק תחרותי משולב, ויותר לשורה של שווקים מקומיים נפרדים, המחוברים באמצעות סחר של העברה, אשר נוהל על ידי סוחרים "הקונים בזול" בשוק אחד ו"מוכרים ביוקר" באחר.
בסופו של דבר נאלץ המעמד הפיאודלי השליט לגבש את עוצמתו הפוליטית המפוצלת לנוכח התנגדות האיכרים, כך שהריבונות המחולקת פינתה את מקומה למונרכיות ריכוזיות יותר בחלקים מסוימים של אירופה. אחת התוצאות הייתה שחזור האחדות של העוצמה הפוליטית והכלכלית ברמת המדינה המרכזית, וכל זאת מבלי להתגבר לחלוטין על הפיצול של הפיאודליזם. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא המדינה האבסולוטית בצרפת, אשר רבים רואים בה אב־טיפוס של מדינת הלאום "המודרנית" העולה. האבסולוטיזם הצרפתי, שנוצר בתהליך של מרכוז מדיני, שהעלה את אחת השושלות הפיאודליות מני רבות למעמד של שלטון מלכותי, נותר, במובנים רבים, מעוגן בעברו הפיאודלי.6
מצד אחד, ייצגה הביורוקרטיה — אשר סימלה, לכאורה, את המודרניות של המדינה הצרפתית — מבנה של משרדי ממשל שבעלי השליטה בהם השתמשו בהם כברכוש פרטי, בבחינת אמצעי לנכס לעצמם עודפים מתוצרת האיכרים, מעין רנטה פיאודלית בצורת מיסוי. זו הייתה שיטת ניכוס שונה מאוד באמצעיה ובחוקי התנועה שלה מהניצול הקפיטליסטי, מכיוון שהייתה תלויה בכפייה ישירה על מנת לסחוט כמות גדולה יותר של עודפים מהיצרנים הישירים, ולא בהגברת הניצול על ידי הגדלת פריון העבודה.
מצד שני, מעולם לא הצליחה המדינה האבסולוטיסטית לדחוק הצידה לחלוטין צורות אחרות של "רכוש נשלט פוליטית"; היא התקיימה תמיד לצדן של צורות יותר מפוצלות, שרידיה של ריבונות פיאודלית המחולקת מתוך מתח אתן. האצולה, הכנסייה והעיריות דבקו בעוצמתן האוטונומית מן העבר בתחום הצבאי, הפוליטי או השיפוטי. המדינה, המתחרה על העודפים מתוצרת האיכרים, נטתה לגייס לצדה יריבים פוטנציאליים רבים על ידי הענקת משרות ממשלתיות, ובאופן כזה החליפה רכוש נשלט פוליטית מסוג אחד ברכוש נשלט פוליטית מסוג אחר. יחד עם זאת נותרו שיירי זכויות היתר של האצולה — יחד עם המתחים בין הצורות השונות של הרכוש — חלק מהאבסולוטיזם הצרפתי עד הסוף, לא פחות מהמלוכה הריכוזית.
אותן צורות מפוצלות של רכוש נשלט פוליטית, בדומה לגרסה הריכוזית, היו מנוגדות להשתלטות הקפיטליסטית על הרכוש. הן היו עוינות לקפיטליזם גם מבחינה אחרת: הן פיצלו לא רק את המדינה, אלא גם את הכלכלה. במקום שוק לאומי התקיימו כאן שווקים עירוניים (שלא לדבר על מחסומים על סחר הפנים), אשר לא התאפיינו בתחרות קפיטליסטית, אלא בצורות ישנות של סחר העברה; לא בניכוס הערך העודף שנוצר על ידי הייצור, אלא ברווח בתחום המחזור המסחרי. אם נציג את הדברים אחרת, אזי פיצול הריבונות ופיצול השווקים הם שני צדדים של אותו מטבע, המעוגנים באותם יחסי קניין.
המדינה הראשונה שהתגברה באורח מלא על הפיצול הן בכלכלה והן בפוליטיקה, הייתה אנגליה. למן ההתחלה — ובוודאי החל מהכיבוש הנורמני — הייתה המדינה האנגלית (הדגש כאן הוא על אנגליה ולא על חלקי הארץ האחרים העתידים ליצור את "הממלכה המאוחדת") מאוחדת יותר ממדינות אחרות באירופה, ונעדרת אותה ריבונות מפוצלת. לדוגמא, כאשר עדיין התקיימה בצרפת אסיפת מעמדות על בסיס אזורי, כבר היה באנגליה בית נבחרים לאומי, וכאשר בצרפת (אפילו עד למהפכה) היו עדיין 360 אוספי חוקים מקומיים, הייתה באנגליה מערכת חוקים אחת בדמות המשפט המקובל (common law). אך אחדות זו לא הייתה פוליטית וחוקית בלבד, נלוותה אליה אחדות כלכלית בדרגה שאין דומה לה בהיסטוריה, משהו בדומה לכלכלה לאומית — שוק לאומי משולב אשר הולך ונעשה יותר ויותר תחרותי — כבר במאה ה-17.
מוצאן של האחדות הפוליטית והכלכלית מאותו מקור. הריכוזיות של המדינה האנגלית לא הייתה מבוססת על אחדות פיאודלית של עוצמה כלכלית ופוליטית. המדינה לא היוותה משאב פרטי לבעלי משרות באותו אופן ובאותו היקף שרווחו בצרפת, והיא גם לא נאלצה להתחרות בצורות אחרות של רכוש נשלט פוליטית. לעומת זאת, לבשה בניית המדינה צורה של חלוקת עבודה בין הכוח הפוליטי לבין הכוח הכלכלי; בין המדינה המלוכנית לבין מעמד האצולה השליט; בין הכוח המרכזי, הנהנה מהמונופול על כוח הכפייה במועד הרבה יותר מוקדם מאשר במדינות אירופה האחרות (האצולה האנגלית, למשל, עברה תהליך של דה־מיליטריזציה לפני כל אצולה אחרת באירופה), לבין כוח כלכלי המבוסס על קניין פרטי הרבה יותר מרוכז מאשר בכל מקום אחר באירופה (בצרפת, למשל, הוחזק עדיין הרוב הגדול של האדמות על ידי האיכרים).
לפיכך נזקקו בעלי אדמות אנגלים יותר ויותר לדרכי ניצול "כלכליות" טהורות, בעוד שהמדינה שומרת על הסדר. במקום להגביר את כוח הכפייה שלהם על מנת לסחוט מהאיכרים עוד ועוד, סמכו על כוח הכפייה של המדינה שיאפשר את שיטת הקניין — כל זאת בעודם מפעילים את כוחם הכלכלי הטהור, את נחלותיהם הריכוזיות, על מנת להגביר את ניצול כוח העבודה על ידי הגברת פריונו. במילים אחרות, תוצאת החולשה של הרכוש הנשלט פוליטית באנגליה הייתה עליית הקפיטליזם והתפתחותה של מדינת לאום מאוחדת וריבונית.
קפיטליזם ויחסים בין־לאומיים
בעיני אלה, המתייחסים אל הקפיטליזם כאל תוצאה של התפשטות הסחר לאחר שזה הגיע אל המסה הקריטית שלו, יש משהו פרדוקסלי בהתפתחותו של הקפיטליזם האנגלי. אין ספק שאנגליה הייתה חלק מרשת מסחרית גדולת ממדים, אבל גם למדינות אירופאיות אחרות בראשית העידן המודרני הייתה מעורבות עמוקה במערכת הסחר הבינלאומית, וגם לתרבויות לא־אירופאיות באסיה ובעולם האיסלאם היו רשתות סחר רחבות היקף. מה שהבדיל את אנגליה מכל אלה — ומה שהיה בה קפיטליסטי — לא היה דווקא עליונותה כמעצמת סחר וגם לא ייחוד כלשהו בניהול סחר החוץ שלה. ייחודה של אנגליה לא התבטא בתפקידה כמערכת סחר המתפשטת כלפי חוץ, אלא להפך, בהתפתחותה כלפי פנים, בצמיחתה של כלכלה ייחודית בתוכה.
מה שהבדיל את שיטת הסחר האנגלית מהאחרות היה שוק לאומי אחד, מאוחד ומשולב, שוק אשר איחד בהדרגה את הארץ אל תוך יחידה כלכלית אחת (שבסופו של דבר הקיפה את כל האיים הבריטיים); שוק המאופיין בחלוקת עבודה ייחודית בין אזורים התלויים זה בזה, לצד אינטראקציה גדלה והולכת בין המגזר החקלאי לבין המגזר התעשייתי המחזקים זה את זה. ייחודו של השוק הזה התבטא, בין השאר, במידת האינטנסיביות שבה סחר לא רק במוצרי מותרות אלא גם במוצרים יומיומיים זולים של שוק המונים, המבוסס על מכירות לצרכנים.
וכך, בעוד אנגליה מתחרה במדינות אחרות במערכת סחר בינלאומית הולכת וגדלה, צמחה בביתה פנימה מערכת סחר אשר תעניק לה עד מהרה יתרון גם במישור הבינלאומי. בניגוד למערכות סחר מסורתיות, מערכת זו לא הייתה תלויה ברווחים הנובעים מסחר ההעברה בלבד או ב"רצף בלתי פוסק של פעולות שרירותיות בין שווקים נפרדים ונבדלים".7 ייחודה של מערכת זו היה בתלות שלה בהתפשטות אינטנסיבית, בניגוד להתפשטות אקסטנסיבית; במיצוי הערך המוסף המופק מהייצור (להבדיל מרווח בתחום המחזור המסחרי); בגידול כלכלי המבוסס על גידול בפריון ובתחרות בתוך שוק אחד, במילים אחרות — בקפיטליזם.
הקפיטליזם שהתפתח בתוך מערכת סחר בינלאומית — ולא יכול היה להתפתח אלא בתוך מערכת כזאת — היה לפיכך תוצר מקומי. אולם אין זה מטבעו של הקפיטליזם להישאר זמן רב בתוך גבולות הארץ, שכן הצורך שלו בצבירת הון אינסופית, שהיא תנאי לעצם קיומו, יצר תנאים חדשים, הכרחיים וייחודיים להתפשטותו. התנאים הללו פעלו במישורים שונים — הבולט לעין מבין כולם היה, כמובן, הדחף האימפריאליסטי. אולם, לאמיתו של דבר, לא היה כל חידוש בקולוניאליזם, שכן גם יריבותיה האירופאיות העיקריות של בריטניה היו מעורבות לא פחות ממנה בדיכוי העמים המוכפפים ובסחר עבדים, אך גם כאן הפעיל הקפיטליזם השפעה מתמירה. הדרישות החדשות של הקפיטליזם יצרו צרכים אימפריאליסטיים חדשים, והקפיטליזם הבריטי הוא זה שיצר אימפריאליזם שענה על הדרישות הספציפיות של צבירת רכוש קפיטליסטי, על צרכיו הייחודיים במשאבים, עבודה ושווקים.
הקפיטליזם התפשט מבריטניה כלפי חוץ גם במובן אחר, מורכב יותר. הפריון הייחודי, יציר הקפיטליזם, בעיקר בדמותו התעשייתית החדשה, העניק לבריטניה יתרונות חדשים לא רק בתחרות המסחרית הישנה שלה עם מדינות אירופאיות אחרות, אלא גם במאבקיה הצבאיים. וכך, החל מסוף המאה ה-18, ובעיקר בתחילת המאה ה-19, היו יריבותיה האירופאיות העיקריות של בריטניה נתונות ללחץ לפתח את כלכלותיהן בדרכים שיאפשרו להן להיענות לאתגר הזה — המדינה עצמה הפכה לשחקן העיקרי. הדברים הללו תקפים בראש ובראשונה ביחס לגרמניה, בעלת התעשייה המונהגת על ידי המדינה, אשר ללא ספק הונעה בשלבים ההתחלתיים על ידי שיקולים גיאו־פוליטיים וצבאיים, יותר מאשר על ידי מניעים קפיטליסטים.
במקרים הללו לא היה מקור הדחף הקפיטליסטי ביחסי קניין בתוך המדינה, כדוגמת אלה שהניעו את התפתחות הקפיטליזם באנגליה מבפנים. בארצות כמו גרמניה וצרפת, התקיים ריכוז נאות של כוחות יצרניים, והקפיטליזם יכול היה להתפתח בתגובה ללחצים חיצוניים הנובעים משיטה קפיטליסטית הקיימת כבר במקום אחר; מדינות שעדיין התנהלו לפי ההיגיון הטרום־קפיטליסטי יכלו להיהפך לסוכנים יעילים של ההתפתחות הקפיטליסטית. העניין כאן אינו בכך שבמשטרים הקפיטליסטיים היותר מאוחרים הללו, כמו במשטרים רבים אחריהם, מילאה המדינה תפקיד מפתח — מה שאפילו יותר מפתיע הוא האופן שבו מערכת מדינית מסורתית, טרום־קפיטליסטית, יחד עם רשת סחר ישנה, הפכו לכוח המניע ליצירת תנאים הכרחיים לעליית הקפיטליזם.
אי לכך הפכו המשטרים המדיניים האירופאיים למוביל של הנעת הקפיטליזם כלפי חוץ. מעתה ואילך התפשט הקפיטליזם מאירופה החוצה, הן באמצעות האימפריאליזם, ואחר כך יותר ויותר באמצעות יצירת התנאים לעליית הקפיטליזם. תפקיד המדינה במבצעים האימפריאליסטיים ברור, אך היא המשיכה לפעול כמתווך שאין לוותר עליו, גם על ידי הפעלת דרכי פעולה כלכליות טהורות.
בשלב ראשון צמח הקפיטליזם בארץ אחת. לאחר מכן לעולם לא יכול היה להתפתח פעמיים באותו אופן; כל הרחבה של דרכי הפעולה שינתה את תנאי התפתחותו, וכל הקשר מקומי עיצב את תהליכי השינוי. אולם הקפיטליזם, לאחר שהחל במדינת לאום אחת, ולאחר שהביא בעקבותיו תהליכים כלכליים שאורגנו על ידי המדינה, לא התפשט בדרך של בטול הגבולות בין המדינות, אלא בדרך של שכפול הארגון הכלכלי ויצירת מספר גדל והולך של כלכלות לאומיות ומדינות לאום.
הקפיטליזם האוניברסלי בן זמננו
הקפיטליזם בימינו הוא תופעה כמעט אוניברסלית. דרכי הפעולה הקפיטליסטיות וההיגיון של הקפיטליזם העמיקו את חדירתם אל תוך החברות הקפיטליסטיות המתקדמות והתפשטו במרחבי העולם. כל ההתנהגות האנושית, כל היחסים החברתיים והסביבה הטבעית כפופים לתביעות של מקסום רווח, צבירת הון והתרחבות מתמדת של ההון. בקצה האחד, בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות, פירושו של דבר חדירת העקרונות הקפיטליסטיים אל תוך המרחב החברתי, המוסדי והתרבותי, הרחבה שטרם הגיעו אליה אפילו לפני כמה עשרות שנים. בקצה האחר, פירושו של דבר התרוששות גוברת והולכת של אזורים שלמים מחוץ למעגל המדינות הקפיטליסטיות המתקדמות.
יחד עם זאת הקביעה שהקפיטליזם הוא אוניברסלי, אין פירושה שכל ההון ואפילו רובו הוא רב־לאומי. מידת האוניברסליות אינה תלויה בשאלה האם, או באיזו מידה, חרג ההון מגבולותיה של מדינת הלאום: עדיין מצויות בעולם כלכלות לאומיות, מדינות לאום, על בסיס לאומי, ואפילו חברות רב־לאומיות על בסיס לאומי. כמעט שאין צורך לציין שסוכנויות הון בינלאומיות, כדוגמת קרן המטבע הבינלאומית או הבנק העולמי, הן בראש ובראשונה סוכנים של הון לאומי, השואבים את כוח הכפייה שלהם, במידה שהוא קיים, ממדינות לאום — הן של המעצמות השולטות בהן, והן של המדינות הכפופות למעצמות המבצעות את פקודותיהן של אלה.
לא זו בלבד שמדינות הלאום התעקשו להחזיק מעמד במהלך האוניברסליזציה של הקפיטליזם, אזי אם יש בכלל מקום לדבר על אוניברסליזציה כזו, הרי היא הייתה כרוכה גם באוניברסליזציה של מדינת הלאום. הקפיטליזם הגלובלי הנו, יותר מכל, שיטה גלובלית של מדינות לאום, ואכן, האופי האוניברסלי של הקפיטליזם נשלט על ידי מדינות לאום, בעיקר על ידי מעצמת־על אחת.
מן הראוי להדגיש נקודה זו. נראה כי ההשקפה הקונבנציונלית על אודות "גלובליזציה" מבוססת על ההנחה שהנטייה הטבעית של ההתפתחות הקפיטליסטית, ובייחוד תהליך הבינאום שלה, הנה להחלשת מדינת הלאום, הגם שהכל מודים שתהליך זה עדיין רחוק מסיומו. במילים אחרות, תהליך בינאום ההון עומד, לכאורה, ביחס הפוך להתפתחות מדינת הלאום: יותר בינאום, פחות מדינת לאום. אך ההיסטוריה מעידה דווקא על ההפך מזה: בינאום ההון לווה דווקא בהתרבות הצורה הפוליטית המקורית של ההון. כאשר הקפיטלים נולד, היה העולם רחוק מאוד מלהיות עולם של מדינות לאום — היום העולם הוא כזה. ובעוד שמוסדות רב־לאומיים חדשים אכן קמו, אזי הם לא באו להחליף את מדינת הלאום, אלא העניקו לה תפקידים חדשים, ובמקרים מסוימים גם כלים ועוצמות חדשים.
ומה באשר לירידת הריבונות הלאומית אשר אנשים נוטים לייחס לגלובליזציה? אין ספק שהכלכלה הגלובלית הנה משולבת ביותר, וכי תנועות הון מאסיביות ומהירות מעבר לגבולות המדינתיים — בעיקר בצורת ספקולציות פיננסיות — הן מאפיין מרכזי בכלכלת העולם בימינו; אך לא זו בלבד שכל תהליך על־לאומי מעוצב על ידי התנאים המקומיים המיוחדים, אלא זאת שהמדינה היא המכשיר החיוני להפעלתו. אם גלובליזציה פירושה ירידת קרנם של המעמדות הקפיטליסטיים בתוך מדינת הלאום, צמצום כוחה של המדינה עצמה, והעברת הריבונות ממנה אל מוסדות הון רב־לאומי מאוחד כלשהו, אזי הדבר לא התרחש עד כה ואין סיכוי רב שהוא יתרחש בעתיד. קשה לראות את היום שבו יחדל ההון להיות מאורגן על בסיס עקרונות לאומיים.
אכן, הגלובליזציה כשלעצמה היא תופעה של כלכלות לאומיות ומדינות לאום. קשה להבינה מבלי לקחת בחשבון את התחרות בין כלכלות לאומיות ומדינות לאום, המבצעות מדיניות שתכליתה לקדם "תחרותיות" בינלאומית, לשמר או להחזיר את הרווחיות להון המקומי, לקדם את התנועה החופשית של ההון, ויחד עם זאת לשמור על כוח העבודה בתוך הגבולות הלאומיים (תוך כדי הכפפתה למשטר שנכפה על ידי המדינה); ליצור ולשמר שווקים גלובליים, שלא לדבר על מדיניות לאומית המיועדת לוותר על הריבונות הלאומית. מן הראוי לציין שהגלובליזציה לבשה במידה רבה צורה של אזוריות, תוך יצירת גושים של כלכלות לאומיות ומדינות לאום, אשר רמת התפתחותן שונה, והן מאורגנות בסדר היררכי.
לומר את כל הדברים הללו אין פירוש הדבר להתכחש לעובדה שהיחסים בין ההון לבין מדינת הלאום לובשים צורות שונות. מובן הדבר שהיחסים בין הכלכלות הקפיטליסטיות המתקדמות ומדינות הלאום שלהן, שונים בתכלית מהיחסים בינן לבין ישויות לאומיות יותר חלשות, כמו גם העובדה שהמרחב לתמרונים לאומיים אף הוא שונה בהתאם. יחד עם זאת אין להתכחש לעובדה שכל היחסים הללו הנם, בצורה זו או אחרת, יחסים בין־לאומיים.
אין להתעלם מהעובדה שהאימפריאליזם בן זמננו כבר אינו מתבטא בשליטה קולוניאליסטית ישירה אלא ביחסים בין ישויות לאומיות. מבחינה מסוימת לבשו הצורות החדשות של שליטה אימפריאלית — באמצעות חובות ותכסיסים פיננסיים או אפילו השקעות זרות וישירות — את צורתן הנוכחית דווקא משום שהן מהוות אמצעי לחדירה דרך המחסומים הלאומיים, מחסומים שכמעט לא היו קיימים בצורות הישנות של שלטון אימפריאלי שהתנהל באמצעים צבאיים ישירים. עוצמה אימפריאלית זו, לא פחות מהצורות הישנות, מופעלת על ידי מדינות הלאום, בין במישרין ובין באמצעות סוכנויות בינלאומיות.
הצד השני של האימפריאליזם החדש הוא מיליטריזם מסוג חדש, אשר נעדר בדרך כלל שאיפות טריטוריאליות ומשאיר את מדינות הלאום על כנן. מטרתו אינה שליטה על קולוניות מובחנות בעלות גבולות גיאוגרפיים מוגדרים, אלא שליטה בלתי מוגבלת על הכלכלה הגלובלית. וכך, במקום להטמיע או לספח טריטוריות, נוטה המיליטריזם האימפריאלי החדש לעשות שימוש בהפגנות אלימות מאסיביות על מנת להבטיח את שליטתו של ההון הגלובלי; משמעותו האמיתית היא שימוש בעוצמתן הצבאית של מדינות לאום מסוימות על מנת להבטיח את שליטתו של ההון, אשר בסיסו בכמה מדינות לאום, ובעיקר באחת, ארצות־הברית, הכופה על האחרות את החופש שלה לנווט את הכלכלה הגלובלית באין מפריע.
יוצא מכך שניתן לומר מעט מאוד על הכלכלה הגלובלית ללא התייחסות למרכיבים הלאומיים שלה, ומעט מאוד על תהליכים כלכליים גלובליים מבלי להביא בחשבון את היחסים בין כלכלות לאומיות ומדינות. מה נוכל לומר על הגלובליזציה מבלי להזכיר את היחסים בין ארצות־הברית ויפן, בין שתיהן לבין האיחוד האירופאי, או בין כל אחת מהן לבין מדינות שונות בעולם השלישי? וכי מה נוכל לומר על האיחוד האירופאי מבלי להתייחס אל התהליכים המורכבים והסותרים זה את זה, פרי ההתפתחות הבלתי שווה של הכלכלות המרכיבות אותו, והמתחים שבין שילוב לבין תחרות ביניהן, או בין דחפים לקראת שילוב לבין עמידה על ריבונות לאומית? ומה נוכל לומר על המתח התמידי בין שיתוף פעולה בינלאומי לבין המאבקים לשליטה שבין קפיטליזם לאומי אחד למשנהו — לדוגמא, היחסים מלאי הניגודים בין ארצות־הברית לבין יפן?
השאלה הנשאלת היא מהן ההשלכות של כל זה על הבנתנו את המשבר המתמשך — או המיתון הממושך — אשר הנו סימן ההיכר של הקפיטליזם "בסוף המילניום"?
מחד גיסא, לא מדובר כאן אך ורק במשבר יפני או לטינו־אמריקאי — בהשלכות של אסטרטגיות לאומיות או כישלונות מדיניים — וגם לא בפונקציה של "קפיטליזם של החבר'ה"8* או בכל צורה מיוחדת ופגומה של קפיטליזם; אין זה ייחודי לקפיטליזם הלוקה בחסר או לקורבנות האימפריאליזם, מדובר בתולדה של הקפיטלים פשוטו כמשמעו, כפי שזו באה לידי ביטוי בארצות־הברית. אפילו בקפיטליזם המוצלח, לכאורה, המשבר הוא תולדה של תהליכים משולבים המעוגנים בקפיטליזם בתור שכזה, המתגשמים בתוך כל כלכלה קפיטליסטית וביחסים שבין הכלכלות הללו.
מאידך גיסא, התהליכים המערכתיים הללו מתגלים בדרכים שונות בהקשרים שונים. המשבר הגלובלי הוא פרי הצורות הלאומיות המיוחדות של מרכיביו, אשר לכל אחד מהם היסטוריה והיגיון פנימי משלו; הוא פרי היחסים בין אותן ישויות לאומיות, וההתפתחות הבלתי שווה בין המרכיבים הלאומיים של הקפיטליזם הגלובלי. ובכן, כל המשפחות הקפיטליסטיות אומללות, כתוצאה מאותה סיבה יסודית, אבל כל אחת מהן אומללה על פי דרכה.
דבר זה נובע, בין היתר, מהעובדה שהפעילים והמעמדות הכלכליים העיקריים עדיין מאורגנים, בראש ובראשונה, על בסיס לאומי; לכל מעמד עובדים של אומה כלשהי תצורות מעמדיות, נוהגים ומסורות משלו. ובעוד שאיש לא יכחיש שההון הרבה יותר נייד ופחות מעוגן במקום מאשר כוח העבודה, אנו עדיין רחוקים מאוד מהמעמד הקפיטליסטי הגלובלי כפי שמתואר על ידי "תזת הגלובליזציה". איש לא יתקשה להבחין בין הון אמריקאי לבין הון יפני, או בין כל אחד מהם לבין הון רוסי או ברזילאי. לאמיתו של דבר, האינטגרציה הגלובלית כשלעצמה, תהא משמעותה אשר תהא, פירושה תחרות מוגברת בין הון לאומי אחד למשנהו. יקשה עלינו מאוד להבין את משמעות המשברים שאירעו לאחרונה ואת הירידה הממושכת מבלי להכיר בעובדה זו.
אם אנו מקבלים את דבריו של מרקס, ולפיו לקפיטליסטים אין לאום, כאילו אמרנו שהללו חסרי נאמנות לאומית וכי הם מוכנים לנדוד לכל מקום שהתנאים למקסום הרווחים יישאו אותם; אך אין פירוש הדבר שאין להם שורשים במדינה ושאינם זקוקים לה. הצורך במקסום הרווחים היה כרוך מאז ומעולם בדרישות מסוימות של ארגון וכפיה (בין השאר כדי להחזיק את מעמד העובדים במקומו), אשר מולאו עד עכשיו, וימולאו בעתיד הנראה לעין, בראש ובראשונה על ידי מדינת הלאום.
העובדה שהקפיטליזם הוא מערכת גלובלית המאורגנת על בסיס לאומי, פירושה, מחד גיסא, שחולשותיה המערכתיות, הסתירות שבתוכה והמשברים העונתיים שלה אינם לאומיים במקורם — הם גלובליים, חלק בלתי נפרד מהשיטה, מושרשים בדרכי הפעולה הבסיסיות של הקפיטליזם; הווה אומר שלא נגרמו על ידי מדיניות לאומית ספציפית ושאין בכוחה של אסטרטגיה לאומית ספציפית לפתור אותן. מאידך גיסא, הואיל והקפיטליזם הגלובלי מאורגן על בסיס לאומי ותלוי במדינות הלאום באורח שאינו ניתן לצמצום, הרי שהמדינות הלאומיות עשויות עדיין לשמש זירות עיקריות למאבקים אנטי־קפיטליסטיים. יחד עם זאת לא ניתן לנהל מאבקים אופוזיציוניים יעילים באמת, מתוך כוונה לפתור את הסתירות הטמונות בתוך הקפיטליזם, אשר אינן לאומיות במקורן, אלא יש למקדם בניתוק מוחלט של חיי החברה מההיגיון הקפיטליסטי.
