לקראת חינוך לגלותיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לקראת חינוך לגלותיות
הוספה למועדפים

לקראת חינוך לגלותיות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר אילן גור-זאב, פילוסוף, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית. בין ספריו הקודמים: אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996); חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר (2003).

תקציר

אילן גור-זאב מתמודד בספרו החדש עם השאלות הגדולות המעסיקות את האינטלקטואל המערבי בשני העשורים האחרונים: האם קיימים עדיין סדקים ופתחים למשמעות, לאהבה, ליצירתיות ולשמחה שאינם בחזקת הד גרידא לקולה של הסתמיות החודרת-כול? מהי משמעותו של שחרור האדם בעולם הנזיל ונטול הסובייקט של הסייבר-ספייס והסייבר-פמיניזם? האם קיימת אלטרנטיבה לחינוך כביטוי לאלימות-שיא שהופנמה תחת משטר ההיפר-קפיטליזם בעידן הפוסט-מודרני?
בשפה אישית, מצעיד המחבר את המחשבה הביקורתית אל מעבר לאופקיה המוכרים, תוך גישוש אחר פילוסופיה דיאספורית מקורית המבקשת לחולל חינוך-שכנגד, כל זאת על מנת לחשוף אפשרויות חיים ויצירתיות שאינה מודרנית ואינה פוסט-מודרנית, אינה ציונית ואינה פוסט-ציונית; אינה מבקשת לבסס לגיטימציה לכובשנות המערבית ואינה נשבית בקסמה של הרטוריקה הפוסט-קולוניאליסטית. החינוך-שכנגד, הנפרש בספר זה, אינו אינטלקטואלי גרידא: הוא מחולל זיקות ממשיות בין הפוליטי לבין האינטלקטואלי, החושני, המוסרי, האסתטי והאקזיסטנציאלי; בין היחיד לבין ה"אחר", בין האדם לבין העולם.
 
"לקראת חינוך לגלותיות" קורא לנו לחיות את הגלותיות כאורח חיים קונקרטי, כייעוד – לא כעונש. הגלותיות הופכת כאן לאפשרות אנושית אוניברסלית המזמנת את כל בני האדם בכל מקום. זו קריאה להיענות לאפשרות של התבגרות דיאספורית לנוכח פיתויי התשוקה ל"שיבה הביתה" אל האמת, הארץ המובטחת, העונג, הניצחון ושאר ביטויו של המוות. החינוך-שכנגד מבקש לבטא דתיות שאינה דוגמטית, מרחב לחניכות עצמית, היענות לחיים כהתגברות יצירתית וכחריגה מהאימננציה, מהסתמיות, מההיסטוריה של התרבות כמסע הניצחון של האלימות המטאפיזית. דווקא בישראל, ובמיוחד לנוכח הידרדרותה לכדי ספרטה למנוולים, מוצגת כאן "יבנה החדשה" כאפשרות הפתוחה עתה למימוש של הפילוסופיה הדיאספורית במסגרתו של החינוך-שכנגד המציע לנו ייעוד מאתגר פי כמה: אקזיסטנציה יצירתית אוהבת-חיים, מאלתרת-תמיד, נומדית, המסורה לעבודת-הקודש של החריגה מהמונותאיזם.
 
ד"ר אילן גור-זאב, פילוסוף, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית. בין ספריו הקודמים: אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996); חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר (2003).

פרק ראשון

הקדמה
השיחות הגנוזות
 
 
מי שמכיר את הקורא, שוב לא ינקוף אצבע לעשות דבר למענו. מאה שנים נוספות של קוראים − והרוח עצמה תסריח. שכל אחד רשאי ללמוד לקרוא דבר זה משחית לאורך ימים לא את הכתיבה בלבד, כי אם גם את החשיבה.
פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא.1
 
 
 
איך כל טיפש יודע להשתעשע במלים. נראה לי שבת לווייתה הנאמנה ביותר של החכמה תהיה בקרוב השתיקה, והשיחה תהיה מומלצת רק לתוכיים.
ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה.2
 
 
 
מזה שנים שכתיבתי נטועה במתח שבין הרצון לממש את האחריות שנטלתי על עצמי להציע חינוך־שכנגד, שיאתגר את החינוך כאלימות־שיא מוסווית היטב, לבין שבריריותה של משימה פילוסופית־פוליטית זו, המתפרצת לא מתוך חרכי הירי של חומות התיאוריה הנכונה, הנחשבת "מוֹלדת" האמת האובייקטיבית והמוחלטת, אלא דווקא ממעמקי גלותה. לפיכך, משנקרתה על דרכי ההזדמנות לשוב אל השיחות הגנוזות ולהתגייס לפרסום קצר ותמציתי של הפילוסופיה החינוכית שלי, לא היה גבול לשמחתי. הזדמנות זו נקרתה על דרכי לפני כשנתיים, ומכיוון לא כל כך צפוי − צבא ההגנה לישראל. ארחיב כאן בכמה מילים על התאפשרותן של "השיחות" ועל גניזתן.
 
בקיץ 2001 התקשרו אליי אנשי האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל והציעו לי להקליט סדרה בת שלוש עשרה שיחות בנושא פוסט־מודרניזם וחינוך עכשווי בישראל, מנקודת מבטי. "כמה מוזר ועם זאת נפלא שבגלי צה"ל סבורים שעבודתי הדיאספורית־ביקורתית רלוונטית ולגיטימית, ושאף ראוי שתימסר לציבור הישראלי הרחב", אמרתי לעצמי. וכמו כן, "הרלוונטיות של עבודתי הביקורתית לממסד התרבותי בארץ חשובה דווקא לי כגולה בישראל. שהרי לגביי, ישראל היא השלילה האולטימטיבית למהות היהודית ולייעודה הגלותי, הדיאספורי". את ההזמנה של גלי צה"ל קיבלתי בשמחה, אך לא בלי התלבטויות, שכן ראיתי בה הזדמנות נדירה שעליי להתאמץ למצותה שמא תוחמץ.
 
כאדם כותב, כאינטלקטואל וכמחנך, כלל אינני אדיש לאופן התקבלות עבודתי ולתולדותיה. החינוך־שכנגד, אשר לו אני משחר, מציע ביקורת על המציאות השוררת, ומושיט יד לכלואים בין מלתעותיה מתוך אהבה ואחריות ולא מתוך קנאות ונרגנות. השמחה שבה קיבלתי את ההזמנה הייתה שמחה הצרובה בכאב עמוק; שבירת לוחות הברית הישראליים והפלסטיניים ושבירת הלבבות הדבקים אינה בבחינת הילולה עבורי. אני עושה את המוטל עליי, ונענה להזמנה על אף הכאב וההחמצה המתפרנסים מקוצר ידי, ממגבלות הנסיבות ומהאופקים שמציב הרגע ההיסטורי הנוכחי, התוחם את גבולות האפשרויות הפתוחות בפני הקוראים. אופן התקבלותה של עבודתי חשוב בעיניי לא רק לעתיד לבוא, אלא כבר ברגע הזה. לפיכך נעניתי, לא בלי קושי, להזמנת "האוניברסיטה המשודרת" להציע ברדיו קורס שעניינו חינוך ופוסט־מודרניזם בישראל מנקודת המבט הדיאספורית שלי. תובנת יסוד בפרויקט זה היא שאחת מהחשובות שבמשימות החינוך־שכנגד, כיום בישראל, היא להכין את הציבור היהודי להינערוּת ולהתנערות מחורבות הסטייה הציונית מהייעוד היהודי.3 הינערות והתנערות לא במובן המצומצם של השבת הנעורים והתום להכשרת המבט "האחר", הקשב החתרני־השמח והעמידה הראויה מול התנוולותה של ישראל, ואף לא במובן של הכשרת הלבבות לעמידה אמיצה מול ההתפרקות מיומרות ליברליות־דמוקרטיות ומההבטחה לשגשג בלב המרחב הערבי המחויב לחסלה; הינערות שאין לה רק מובן תכליתני ומצומצם של הכשרת הציבור ליציאה מסודרת מישראל. מדובר כאן באומץ ובחידוש יצירתי שיפיחו התגברות על החינוך הפוליטי והכוחני, ויפתחו פתח לאהבה, ליצירתיות ולאורח חיים דיאספורי, שיאפשר מאבק על אפשרויות ההיחלצות מהתשוקות, מהפיתויים ומהאילוצים שמשגר פרויקט הבנייה וההגנה על הבית הלאומי ועל "בתים" אחרים, מסוכנים לא פחות.
 
על החינוך־שכנגד מוטלת האחריות לא רק לזימונן ולהעצמתן של האחריות, האהבה והרגישות לשיבה לגלות, אלא אף לגלותיות ולחיים דיאספוריים שמשמעותם כניסה בוגרת לגלותיות כאידיאה מרכזית וכאורח חיים יצירתי טוטלי. זהו אורח חיים קוסמופוליטי שיש לו השתמעות מיוחדת מבחינה אנושית־כללית ומבחינה יהודית, והרלוונטיות שלו מחלחלת עד לשורשים העמוקים ביותר של הקיום. בהקשר היהודי יש לחינוך לגלותיות משמעות מיוחדת בישראל, דווקא משום שלא נִתנוולה לחלוטין, ועדיין יש בה פוטנציאל הומניסטי ולא מעט שוחרי טוב ויוצרים נפלאים.
 
במקום זה אני חש באופן אישי קושי עצום משום שאני רואה עצמי גם כהומניסט, גם כיהודי דיאספורי, אך גם כישראלי עד מאוד, ולו אף בעל כורחי. היום, דווקא כמי שמחויב לחינוך לגלותיות, אני כבר מסוגל לנסח זאת במפורש כנגד שפעת האופנות הרטוריות האנטי־ישראליות − לגביי, שורשיהם של כמה וכמה מההיבטים ההומניסטיים הנפלאים ביותר שאני מוצא בחינוך לגלותיות, כאופן מימוש החינוך־שכנגד, נעוצים בחוויה הישראלית שסביבי ואפילו בממדים הישראליים שבי. דווקא משום כך אני חש באופן ישיר כל כך את הסתירה הצורבת שבין האהבה ל"בית" הנפלא והאיום הזה לבין ההכרה בכוח המתעתע, בשיגעון המהלך קסם על מי שנענים לאהבה זו. יש והסתירה הופכת לתהום. או אז היא נועצת בי מבט ואני עומד פנים אל פנים מול ההתנגשות שבין אהבת החיים לבין התובענות המוסרית של הקיום במקום הזה שאינה יודעת שובע.
 
להכרה זו מקבילה ההכרה שהאחריות כלפי האחרוּת של ה"אחר"4 אינה יכולה להיות מנותקת מאחריותי כלפי האחרוּת שבי, דווקא בעקבות ההכרה ב"אני" כאובייקט למניפולציה, כתוצר, כהד וכצללית אחת מאינספור צלליותיה המתנגשות־משתגלות של המערה האפלטונית.5 גם במקום זה, ההתגברות על "הבית" ועל "המערה האפלטונית" מתבררת כהתגברות אהבת החיים על הנאהב, על הקודים ועל הדחפים האינטימיים והחשובים ביותר; גם כאן החריגה האוטופית, עד כמה שהיא נאמנה לעצמה, אינה יכולה להיות אלא חריגה דיאלקטית ורוויית כאב, המכירה בערכו העצום של מה שיש לפרק באופן בוגר ולהיפרד ממנו מתוך אהבה יוצרת, כמעשה של התגברות המסרבת להישאב לכדי שלילה גורפת, "קרה" וריקה.
 
קורס ה"אוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל, שעניינו חינוך לגלותיות, אינו בהכרח מהתלה היסטורית — הוא יכול להיות גם הזמנת אמת לחינוך־שכנגד, שיתרום במשהו לשינוי המציאות, או למצער לחשיפת זהותם של כמה וכמה מהכלואים ב"בית" שבנו החינוך המנרמל הציוני, החינוך המנרמל הפוסט־ציוני/הפוסט־מודרני, החינוך המנרמל הדתי והחינוך המנרמל של הלאומנות הפלסטינית. היענותי להזמנה להקליט שיחות רדיו בקורס שעניינו סוגיית הפוסט־מודרניזם בישראל/פלסטין — שאני רואה אותה בהקשריה הדיאספוריים — היוותה שער; שער לניסיון להיענות לקוראים ולקוראות, שמזה שנים הפצירו בי ואף תבעו סיכום פשוט וממצה של הפילוסופיה שלי — "ובשפת בני אדם". "הנה", אמרתי לעצמי, "דווקא הצבא הישראלי החליט להעניק לפילוסופיה הדיאספורית הזדמנות שכזו".
 
מבחינות רבות ל"שיחות" רדיו יש מעמד מיוחד, ואחת מהן היא נוכחות ההיעדר של המאזינים באולפן ההקלטה. בעייתיות נוכחות ההיעדר של המאזינים כשותפים פעילים במסע הדיאלוגי התבטאה גם באחריות שלקחתי על הקשב של המאזינים, ובמיוחד של אלה שאינם בני בית בשיח הפוסטמודרניסטי. ברם, לאתגר מעשי זה, בהקשריו המוסריים והרטוריים, נעניתי לא בלי מבוכה. שהרי איך אפרוט לפרקטיקות רטוריות ראויות את ההכרה התובעת כבוד למאזינים, כמי שמסוגלים להתגייס למאמץ פרשני־ביקורתי, ויתרה מזאת, שבלא כל תנאי ראויים להושטת יד, להצגה אטית או מהירה של הפילוסופיה שלי, לפי העניין, אך לעולם באופן אמיתי? התמציתיות אינה מחייבת שטחיות, כמובן, ולדעת אחדים הקיצור הוא נשמת החכמה. אבל איך בעוניי ובעודי מגשש אחר משנתי הפילוסופית אעמוד במשימה זו ואצטרף אל אלה מהכותבים, המולידים טקסטים שהם בה בעת פשוטים, קצרים, מעמיקים ומציעים שותפות אמת למסע של חשיפה מכוננת משמעות?
 
במובן זה האחריות כלפי ה"שיחה" שלקחתי עליי באותן הרצאות ברדיו אינה יכולה להיפרע בטקסט זה, אלא בצניעות רבה. לא מתוך ידיעת האמת, אלא מתוך תודעת גלותה מבקש הטקסט הזה לומר את דברו. הספר שלפניך הוא לכל היותר אכסניה לשאלה גדולה, אמנם כבר מנקודת מבט מסוימת מאוד, דיאספורית. זהו מרחב לגישוש, לביטויה של דריכות כלפי אפשרות וצורך בשפה פילוסופית חדשה, ורק ככזה הוא נותן "קול" לשיחות שהוקלטו ונגנזו.
 
ספר זה מבקש להיות. מה הוא מבקש להיות? ערגתו היא להיות־לקראת, להיחשף כמאפשר מעשה חשיפה לקורא, שהרגע הנדיר יתארע לו וייעתר לזימון לדיאלוג — דיאלוג של ממש, כזה המאפשר הזרה של "המציאות", של "האני" (ו"המבט", "הקשב" ואמות המידה להערכה ולשיפוט), מתוך פרספקטיבה גלותית, בלא להציע "בית" אלטרנטיבי.
 
נוכחות עזה יש כאן להקשר האוטופיסטי של ההיעדר. לא זו בלבד שלא קיים כאן עוד החיבור שבין מספר הסיפור לבני השבט שדמיונם חג סביבו לאור המדורה במידיות ובטוטליות של הרגע, אלא שנוכחותם של הקוראים נמצאת באינטימיות רבה כל כך עם היעדרה של האמת ב"שיחה" האידיאלית שהטקסט הזה מבקש להיות; השיחה מתבררת כאן כסתירה עצמית וכמונולוג שבור, חלקי ואירוני, המבקש להתגבר על עצמו ולהיות לדיאלוג. הדיאלוג לא יוכל להחזיר עטרה ליושנה ולרשת את האמת המוחלטת שהתאפשרה בימים שבהם מספר הספור אמר את דברו לשבט שמסביב למדורה, באותה מידה שלא יוכל להשיב את התמימות של עצמו ושל המאזינים מגלותה. אבל מכאן לא משתמע שלתום אין גאולה. במיטבו אולי עשוי הניסיון הדיאלוגי המפוקח להיכנס לפרוזדור ניסיון החשיפה של הניסוח הראוי של הבעיה, או לחשוף את ממשות נוכחות האוטופיה של המסע אל האמת של "הבעיה" העומדת על הפרק. אלא שהמאזינים עדיין אינם קשובים לקול הסנה הבוער בתוכם, והקוראים עדיין אינם פעורים לזימון האמת, או שאינם בבחינת המאזינים או הקוראים הראויים. וגם אם יימצאו השותפים לחיפוש השפה החדשה, הזעקה עדיין מטלטלת − "המבט הפילוסופי הנכון", "הקשב האקזיסטנציאלי הראוי", "הצעד הפוליטי הראשון להתגברות עצמית בלתי כוזבת בדרך אל הסנה הבוער" — "אַיֶכָּה?". הייתי יכול, הייתי חייב לומר "הנני!" — אך איך אוכל להעז ולומר "הנני" כשלא הסנה הבוער בלבד נעדר, אלא אף המבט והקשב הראויים עדיין גולים בארץ גזירה שבה רק הסנה הבוער יוכל להדריך את הנועזים המוכנים לצאת למסע הגילוי של ארץ אבודה זו? הייתי יכול, הייתי חייב — אך לא אמרתי "הנני!" עד היום הזה. ואילו היום, כאן, אני אומר "הנני!" לא רק על אף שהסנה הבוער וקול האלוהים המדריך הכול־יכול אינם — אלא דווקא לנוכח היעדרם, דווקא לנוכח התהום שביני לבין הנוכחות הטוטלית של "האמת", שביני לבין הקשב "הראוי" והמבט ה"נכון". התודעה הדיאספורית היא זו המאפשרת לי לומר "הנני!", דווקא לנוכח ההיעדר ואל מול ביטוייה המתעתעים של "המציאות". העוז, האחריות והאפשרות לומר "הנני!" במצב הפוסט־מודרני חוללו את האתגר הגדול של השיחות שהוקלטו בקורס "פוסט־מודרניזם וחינוך בישראל/פלסטין".
 
כאמור, השיחות, שהוקלטו בקיץ 2001, על פי הזמנת "האוניברסיטה המשודרת", לא שודרו ברדיו מעולם. גם גורל הוצאתן לאור לא היה ברור. אולי מפני שהיו רדיקליות מדי, אולי משום שעל אף מאמציי נותרו אפלות ו"קשות" מדי, ואולי מטעמים אחרים. בינתיים שקעתי בעיונים אחרים, וה"שיחות" שהוקלטו, נשתכחו. היום, מנקודת מבט דיאספורית, אני כבר יודע − הן לא נמחקו מהזיכרון כלא היו, אלא רק נגנזו במובן זה שהשכחה נשכחה, נשתגרה ונתבצרה. הידרשוּיות חדשות תבעו את שלהן במרץ, ועובדת גניזתן כבר לא הטרידה. שורשי ההשתקה לא רחשו, והערגה לחשיפת האמירה לא נעורה. הגלות לא נתפסה כגלות הרצון להתקרב לאמת של מה שנאמר אז באולפן. ה"מציאות" כבר לא/עדיין לא נתפסה כשערורייה, המבטאת את נצחון האלימות על האחריות להינעֵר; "המציאות" כשערורייה מושכחת מצפינה אך גם מכילה ומזינה את האחריות לחשיפה מכוננת של אהבת החיים כחשיפה יצירתית, בעולם שהרצון לאמת והטרגיות של ההכרה בטמירותו האלומה של הרצון לאמת, גלו ממנו.
 
על כן קיבלתי בהפתעה גמורה כחלוף שנתיים את הזמנת עורכי "רסלינג", יצחק בנימיני ועידן צבעוני, להוציא מגניזתן את ה"שיחות" שהוקלטו שנתיים קודם לכן באולפני גלי צה"ל. רק ברגע המפתיע ההוא של ההזמנה להוציא לאור את השיחות, הבליחה ההשתכחות כגניזה, ותבעה מאז בהתמדה עיקשת את מעשה החשיפה ואת שיבתן של השיחות מן הדממה. ה"שיחות" ביקשו להיות־לקראת כטקסט כתוב. הן ביקשו להיות־לקראת כטקסט שהוא בבחינת הבטחה לשיחה חיה, אפשרות לדיאלוג, להולדה שנייה כשיבה גואלת, גם אם להרף עין ובהקשר מיקרוסקופי בלבד. וכך, לאחר ששבתי וקראתי את הרשימות שהכנתי לקראת ההקלטות באולפן "האוניברסיטה המשודרת", ולאחר שהוספתי כמה הערות ומחקתי כמה מחיקות, נולדו השיחות הגנוזות כספר זה שלפניך.
 
השתדלתי להכניס תיקונים מעטים בלבד. רק לאלה ההכרחיים נתתי רשות להיכנס, כדי שישתייר האופי הראשוני והתם של השיחות, אפילו במחיר גמלוניותן. לפיכך עומדת כאן לפני הקוראים הצגה קצרה וממצה, גם אם שטחית קמעה, של הפילוסופיה החינוכית שלי, מתוך תשומת לב מיוחדת להקשר הישראלי מצד אחד ולמצב הפוסט־מודרני מצד אחר.
 
ועתה — רשות הדיבור לגניזה.

ד"ר אילן גור-זאב, פילוסוף, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית. בין ספריו הקודמים: אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996); חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר (2003).

עוד על הספר

לקראת חינוך לגלותיות אילן גור-זאב
הקדמה
השיחות הגנוזות
 
 
מי שמכיר את הקורא, שוב לא ינקוף אצבע לעשות דבר למענו. מאה שנים נוספות של קוראים − והרוח עצמה תסריח. שכל אחד רשאי ללמוד לקרוא דבר זה משחית לאורך ימים לא את הכתיבה בלבד, כי אם גם את החשיבה.
פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא.1
 
 
 
איך כל טיפש יודע להשתעשע במלים. נראה לי שבת לווייתה הנאמנה ביותר של החכמה תהיה בקרוב השתיקה, והשיחה תהיה מומלצת רק לתוכיים.
ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה.2
 
 
 
מזה שנים שכתיבתי נטועה במתח שבין הרצון לממש את האחריות שנטלתי על עצמי להציע חינוך־שכנגד, שיאתגר את החינוך כאלימות־שיא מוסווית היטב, לבין שבריריותה של משימה פילוסופית־פוליטית זו, המתפרצת לא מתוך חרכי הירי של חומות התיאוריה הנכונה, הנחשבת "מוֹלדת" האמת האובייקטיבית והמוחלטת, אלא דווקא ממעמקי גלותה. לפיכך, משנקרתה על דרכי ההזדמנות לשוב אל השיחות הגנוזות ולהתגייס לפרסום קצר ותמציתי של הפילוסופיה החינוכית שלי, לא היה גבול לשמחתי. הזדמנות זו נקרתה על דרכי לפני כשנתיים, ומכיוון לא כל כך צפוי − צבא ההגנה לישראל. ארחיב כאן בכמה מילים על התאפשרותן של "השיחות" ועל גניזתן.
 
בקיץ 2001 התקשרו אליי אנשי האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל והציעו לי להקליט סדרה בת שלוש עשרה שיחות בנושא פוסט־מודרניזם וחינוך עכשווי בישראל, מנקודת מבטי. "כמה מוזר ועם זאת נפלא שבגלי צה"ל סבורים שעבודתי הדיאספורית־ביקורתית רלוונטית ולגיטימית, ושאף ראוי שתימסר לציבור הישראלי הרחב", אמרתי לעצמי. וכמו כן, "הרלוונטיות של עבודתי הביקורתית לממסד התרבותי בארץ חשובה דווקא לי כגולה בישראל. שהרי לגביי, ישראל היא השלילה האולטימטיבית למהות היהודית ולייעודה הגלותי, הדיאספורי". את ההזמנה של גלי צה"ל קיבלתי בשמחה, אך לא בלי התלבטויות, שכן ראיתי בה הזדמנות נדירה שעליי להתאמץ למצותה שמא תוחמץ.
 
כאדם כותב, כאינטלקטואל וכמחנך, כלל אינני אדיש לאופן התקבלות עבודתי ולתולדותיה. החינוך־שכנגד, אשר לו אני משחר, מציע ביקורת על המציאות השוררת, ומושיט יד לכלואים בין מלתעותיה מתוך אהבה ואחריות ולא מתוך קנאות ונרגנות. השמחה שבה קיבלתי את ההזמנה הייתה שמחה הצרובה בכאב עמוק; שבירת לוחות הברית הישראליים והפלסטיניים ושבירת הלבבות הדבקים אינה בבחינת הילולה עבורי. אני עושה את המוטל עליי, ונענה להזמנה על אף הכאב וההחמצה המתפרנסים מקוצר ידי, ממגבלות הנסיבות ומהאופקים שמציב הרגע ההיסטורי הנוכחי, התוחם את גבולות האפשרויות הפתוחות בפני הקוראים. אופן התקבלותה של עבודתי חשוב בעיניי לא רק לעתיד לבוא, אלא כבר ברגע הזה. לפיכך נעניתי, לא בלי קושי, להזמנת "האוניברסיטה המשודרת" להציע ברדיו קורס שעניינו חינוך ופוסט־מודרניזם בישראל מנקודת המבט הדיאספורית שלי. תובנת יסוד בפרויקט זה היא שאחת מהחשובות שבמשימות החינוך־שכנגד, כיום בישראל, היא להכין את הציבור היהודי להינערוּת ולהתנערות מחורבות הסטייה הציונית מהייעוד היהודי.3 הינערות והתנערות לא במובן המצומצם של השבת הנעורים והתום להכשרת המבט "האחר", הקשב החתרני־השמח והעמידה הראויה מול התנוולותה של ישראל, ואף לא במובן של הכשרת הלבבות לעמידה אמיצה מול ההתפרקות מיומרות ליברליות־דמוקרטיות ומההבטחה לשגשג בלב המרחב הערבי המחויב לחסלה; הינערות שאין לה רק מובן תכליתני ומצומצם של הכשרת הציבור ליציאה מסודרת מישראל. מדובר כאן באומץ ובחידוש יצירתי שיפיחו התגברות על החינוך הפוליטי והכוחני, ויפתחו פתח לאהבה, ליצירתיות ולאורח חיים דיאספורי, שיאפשר מאבק על אפשרויות ההיחלצות מהתשוקות, מהפיתויים ומהאילוצים שמשגר פרויקט הבנייה וההגנה על הבית הלאומי ועל "בתים" אחרים, מסוכנים לא פחות.
 
על החינוך־שכנגד מוטלת האחריות לא רק לזימונן ולהעצמתן של האחריות, האהבה והרגישות לשיבה לגלות, אלא אף לגלותיות ולחיים דיאספוריים שמשמעותם כניסה בוגרת לגלותיות כאידיאה מרכזית וכאורח חיים יצירתי טוטלי. זהו אורח חיים קוסמופוליטי שיש לו השתמעות מיוחדת מבחינה אנושית־כללית ומבחינה יהודית, והרלוונטיות שלו מחלחלת עד לשורשים העמוקים ביותר של הקיום. בהקשר היהודי יש לחינוך לגלותיות משמעות מיוחדת בישראל, דווקא משום שלא נִתנוולה לחלוטין, ועדיין יש בה פוטנציאל הומניסטי ולא מעט שוחרי טוב ויוצרים נפלאים.
 
במקום זה אני חש באופן אישי קושי עצום משום שאני רואה עצמי גם כהומניסט, גם כיהודי דיאספורי, אך גם כישראלי עד מאוד, ולו אף בעל כורחי. היום, דווקא כמי שמחויב לחינוך לגלותיות, אני כבר מסוגל לנסח זאת במפורש כנגד שפעת האופנות הרטוריות האנטי־ישראליות − לגביי, שורשיהם של כמה וכמה מההיבטים ההומניסטיים הנפלאים ביותר שאני מוצא בחינוך לגלותיות, כאופן מימוש החינוך־שכנגד, נעוצים בחוויה הישראלית שסביבי ואפילו בממדים הישראליים שבי. דווקא משום כך אני חש באופן ישיר כל כך את הסתירה הצורבת שבין האהבה ל"בית" הנפלא והאיום הזה לבין ההכרה בכוח המתעתע, בשיגעון המהלך קסם על מי שנענים לאהבה זו. יש והסתירה הופכת לתהום. או אז היא נועצת בי מבט ואני עומד פנים אל פנים מול ההתנגשות שבין אהבת החיים לבין התובענות המוסרית של הקיום במקום הזה שאינה יודעת שובע.
 
להכרה זו מקבילה ההכרה שהאחריות כלפי האחרוּת של ה"אחר"4 אינה יכולה להיות מנותקת מאחריותי כלפי האחרוּת שבי, דווקא בעקבות ההכרה ב"אני" כאובייקט למניפולציה, כתוצר, כהד וכצללית אחת מאינספור צלליותיה המתנגשות־משתגלות של המערה האפלטונית.5 גם במקום זה, ההתגברות על "הבית" ועל "המערה האפלטונית" מתבררת כהתגברות אהבת החיים על הנאהב, על הקודים ועל הדחפים האינטימיים והחשובים ביותר; גם כאן החריגה האוטופית, עד כמה שהיא נאמנה לעצמה, אינה יכולה להיות אלא חריגה דיאלקטית ורוויית כאב, המכירה בערכו העצום של מה שיש לפרק באופן בוגר ולהיפרד ממנו מתוך אהבה יוצרת, כמעשה של התגברות המסרבת להישאב לכדי שלילה גורפת, "קרה" וריקה.
 
קורס ה"אוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל, שעניינו חינוך לגלותיות, אינו בהכרח מהתלה היסטורית — הוא יכול להיות גם הזמנת אמת לחינוך־שכנגד, שיתרום במשהו לשינוי המציאות, או למצער לחשיפת זהותם של כמה וכמה מהכלואים ב"בית" שבנו החינוך המנרמל הציוני, החינוך המנרמל הפוסט־ציוני/הפוסט־מודרני, החינוך המנרמל הדתי והחינוך המנרמל של הלאומנות הפלסטינית. היענותי להזמנה להקליט שיחות רדיו בקורס שעניינו סוגיית הפוסט־מודרניזם בישראל/פלסטין — שאני רואה אותה בהקשריה הדיאספוריים — היוותה שער; שער לניסיון להיענות לקוראים ולקוראות, שמזה שנים הפצירו בי ואף תבעו סיכום פשוט וממצה של הפילוסופיה שלי — "ובשפת בני אדם". "הנה", אמרתי לעצמי, "דווקא הצבא הישראלי החליט להעניק לפילוסופיה הדיאספורית הזדמנות שכזו".
 
מבחינות רבות ל"שיחות" רדיו יש מעמד מיוחד, ואחת מהן היא נוכחות ההיעדר של המאזינים באולפן ההקלטה. בעייתיות נוכחות ההיעדר של המאזינים כשותפים פעילים במסע הדיאלוגי התבטאה גם באחריות שלקחתי על הקשב של המאזינים, ובמיוחד של אלה שאינם בני בית בשיח הפוסטמודרניסטי. ברם, לאתגר מעשי זה, בהקשריו המוסריים והרטוריים, נעניתי לא בלי מבוכה. שהרי איך אפרוט לפרקטיקות רטוריות ראויות את ההכרה התובעת כבוד למאזינים, כמי שמסוגלים להתגייס למאמץ פרשני־ביקורתי, ויתרה מזאת, שבלא כל תנאי ראויים להושטת יד, להצגה אטית או מהירה של הפילוסופיה שלי, לפי העניין, אך לעולם באופן אמיתי? התמציתיות אינה מחייבת שטחיות, כמובן, ולדעת אחדים הקיצור הוא נשמת החכמה. אבל איך בעוניי ובעודי מגשש אחר משנתי הפילוסופית אעמוד במשימה זו ואצטרף אל אלה מהכותבים, המולידים טקסטים שהם בה בעת פשוטים, קצרים, מעמיקים ומציעים שותפות אמת למסע של חשיפה מכוננת משמעות?
 
במובן זה האחריות כלפי ה"שיחה" שלקחתי עליי באותן הרצאות ברדיו אינה יכולה להיפרע בטקסט זה, אלא בצניעות רבה. לא מתוך ידיעת האמת, אלא מתוך תודעת גלותה מבקש הטקסט הזה לומר את דברו. הספר שלפניך הוא לכל היותר אכסניה לשאלה גדולה, אמנם כבר מנקודת מבט מסוימת מאוד, דיאספורית. זהו מרחב לגישוש, לביטויה של דריכות כלפי אפשרות וצורך בשפה פילוסופית חדשה, ורק ככזה הוא נותן "קול" לשיחות שהוקלטו ונגנזו.
 
ספר זה מבקש להיות. מה הוא מבקש להיות? ערגתו היא להיות־לקראת, להיחשף כמאפשר מעשה חשיפה לקורא, שהרגע הנדיר יתארע לו וייעתר לזימון לדיאלוג — דיאלוג של ממש, כזה המאפשר הזרה של "המציאות", של "האני" (ו"המבט", "הקשב" ואמות המידה להערכה ולשיפוט), מתוך פרספקטיבה גלותית, בלא להציע "בית" אלטרנטיבי.
 
נוכחות עזה יש כאן להקשר האוטופיסטי של ההיעדר. לא זו בלבד שלא קיים כאן עוד החיבור שבין מספר הסיפור לבני השבט שדמיונם חג סביבו לאור המדורה במידיות ובטוטליות של הרגע, אלא שנוכחותם של הקוראים נמצאת באינטימיות רבה כל כך עם היעדרה של האמת ב"שיחה" האידיאלית שהטקסט הזה מבקש להיות; השיחה מתבררת כאן כסתירה עצמית וכמונולוג שבור, חלקי ואירוני, המבקש להתגבר על עצמו ולהיות לדיאלוג. הדיאלוג לא יוכל להחזיר עטרה ליושנה ולרשת את האמת המוחלטת שהתאפשרה בימים שבהם מספר הספור אמר את דברו לשבט שמסביב למדורה, באותה מידה שלא יוכל להשיב את התמימות של עצמו ושל המאזינים מגלותה. אבל מכאן לא משתמע שלתום אין גאולה. במיטבו אולי עשוי הניסיון הדיאלוגי המפוקח להיכנס לפרוזדור ניסיון החשיפה של הניסוח הראוי של הבעיה, או לחשוף את ממשות נוכחות האוטופיה של המסע אל האמת של "הבעיה" העומדת על הפרק. אלא שהמאזינים עדיין אינם קשובים לקול הסנה הבוער בתוכם, והקוראים עדיין אינם פעורים לזימון האמת, או שאינם בבחינת המאזינים או הקוראים הראויים. וגם אם יימצאו השותפים לחיפוש השפה החדשה, הזעקה עדיין מטלטלת − "המבט הפילוסופי הנכון", "הקשב האקזיסטנציאלי הראוי", "הצעד הפוליטי הראשון להתגברות עצמית בלתי כוזבת בדרך אל הסנה הבוער" — "אַיֶכָּה?". הייתי יכול, הייתי חייב לומר "הנני!" — אך איך אוכל להעז ולומר "הנני" כשלא הסנה הבוער בלבד נעדר, אלא אף המבט והקשב הראויים עדיין גולים בארץ גזירה שבה רק הסנה הבוער יוכל להדריך את הנועזים המוכנים לצאת למסע הגילוי של ארץ אבודה זו? הייתי יכול, הייתי חייב — אך לא אמרתי "הנני!" עד היום הזה. ואילו היום, כאן, אני אומר "הנני!" לא רק על אף שהסנה הבוער וקול האלוהים המדריך הכול־יכול אינם — אלא דווקא לנוכח היעדרם, דווקא לנוכח התהום שביני לבין הנוכחות הטוטלית של "האמת", שביני לבין הקשב "הראוי" והמבט ה"נכון". התודעה הדיאספורית היא זו המאפשרת לי לומר "הנני!", דווקא לנוכח ההיעדר ואל מול ביטוייה המתעתעים של "המציאות". העוז, האחריות והאפשרות לומר "הנני!" במצב הפוסט־מודרני חוללו את האתגר הגדול של השיחות שהוקלטו בקורס "פוסט־מודרניזם וחינוך בישראל/פלסטין".
 
כאמור, השיחות, שהוקלטו בקיץ 2001, על פי הזמנת "האוניברסיטה המשודרת", לא שודרו ברדיו מעולם. גם גורל הוצאתן לאור לא היה ברור. אולי מפני שהיו רדיקליות מדי, אולי משום שעל אף מאמציי נותרו אפלות ו"קשות" מדי, ואולי מטעמים אחרים. בינתיים שקעתי בעיונים אחרים, וה"שיחות" שהוקלטו, נשתכחו. היום, מנקודת מבט דיאספורית, אני כבר יודע − הן לא נמחקו מהזיכרון כלא היו, אלא רק נגנזו במובן זה שהשכחה נשכחה, נשתגרה ונתבצרה. הידרשוּיות חדשות תבעו את שלהן במרץ, ועובדת גניזתן כבר לא הטרידה. שורשי ההשתקה לא רחשו, והערגה לחשיפת האמירה לא נעורה. הגלות לא נתפסה כגלות הרצון להתקרב לאמת של מה שנאמר אז באולפן. ה"מציאות" כבר לא/עדיין לא נתפסה כשערורייה, המבטאת את נצחון האלימות על האחריות להינעֵר; "המציאות" כשערורייה מושכחת מצפינה אך גם מכילה ומזינה את האחריות לחשיפה מכוננת של אהבת החיים כחשיפה יצירתית, בעולם שהרצון לאמת והטרגיות של ההכרה בטמירותו האלומה של הרצון לאמת, גלו ממנו.
 
על כן קיבלתי בהפתעה גמורה כחלוף שנתיים את הזמנת עורכי "רסלינג", יצחק בנימיני ועידן צבעוני, להוציא מגניזתן את ה"שיחות" שהוקלטו שנתיים קודם לכן באולפני גלי צה"ל. רק ברגע המפתיע ההוא של ההזמנה להוציא לאור את השיחות, הבליחה ההשתכחות כגניזה, ותבעה מאז בהתמדה עיקשת את מעשה החשיפה ואת שיבתן של השיחות מן הדממה. ה"שיחות" ביקשו להיות־לקראת כטקסט כתוב. הן ביקשו להיות־לקראת כטקסט שהוא בבחינת הבטחה לשיחה חיה, אפשרות לדיאלוג, להולדה שנייה כשיבה גואלת, גם אם להרף עין ובהקשר מיקרוסקופי בלבד. וכך, לאחר ששבתי וקראתי את הרשימות שהכנתי לקראת ההקלטות באולפן "האוניברסיטה המשודרת", ולאחר שהוספתי כמה הערות ומחקתי כמה מחיקות, נולדו השיחות הגנוזות כספר זה שלפניך.
 
השתדלתי להכניס תיקונים מעטים בלבד. רק לאלה ההכרחיים נתתי רשות להיכנס, כדי שישתייר האופי הראשוני והתם של השיחות, אפילו במחיר גמלוניותן. לפיכך עומדת כאן לפני הקוראים הצגה קצרה וממצה, גם אם שטחית קמעה, של הפילוסופיה החינוכית שלי, מתוך תשומת לב מיוחדת להקשר הישראלי מצד אחד ולמצב הפוסט־מודרני מצד אחר.
 
ועתה — רשות הדיבור לגניזה.