מבוא
הסדרת חשבון עם הנאצים
חרף כמות הידע האדירה שהצטברה, מעורר הנאציזם עכבה מחשבתית של ממש, טאבו של ההכרה. על דרך ההשאלה — לפי שמו של אחד מחיבורי ההיסטוריון זאב ולטר לקר (Laqueur), הסוד הנורא (The Terrifying Secret) — ניתן לומר שהכחשת ממשותו של "הפתרון הסופי" עודנה בעיצומה. הניסיונות לסלף את האירועים ההיסטוריים באופן כזה המכחיש את רצח היהודים — ואחרים — בידי הנאצים, ובידי האנשים הרבים אשר נסחפו בסערת המלחמה, מאשרים עובדה זו.
טאבו הכרתי זה בנוגע לתאי הגזים אפשר שהוא, כפי שאחדים הסבירוהו, תוצר של ניסיון הרשויות הצבאיות המנצחות בעת ההיא להמעיט מערכה של פרשיה זו — ברבריות מודרנית זו — פן ירפו ידיהם ויתערערו יסודותיהם המוסריים של בני העמים.
ההסבר שאני מציע להכחשה הזו שונה. ברצוני להראות שלא ניתן להסביר את ההשמדות האלו ומעשי הטבח האלו, אלא כפעולות של שנאה כלפי "היהודים", אשר, בעל כורחם, נושאים מסמן — החוק. החוק שהוא אבן־הפינה לציביליזציה המערבית.
לא הייתה זו אפוא מלחמה רגילה, אלא ניסיון לרצח־אב בקנה מידה היסטורי כביר. יתרה מזאת, לאחר ניצחונן על הנאציזם, חקקו בעלות־הברית עיקרון זה בכתובים, במהלך משפטי נירנברג המופתיים: שם הונהגה ההבחנה בין פשע מלחמה ובין פשע נגד האנושות, והועלתה לממד אוניברסלי. השופט ג'קסון, התובע הכללי של ארצות־הברית במשפטי נירנברג, ביטא זאת בנאום הסיום שלו, בו אמר: "המאשימה האמיתית במקרה הזה היא הציביליזציה".
עם בוא הקץ — הארעי — על האוטופיות המדיניות הגדולות, ועם תחייתה של פילוסופיה פוליטית, כעת אפשר ואף דחוף להבין מדוע הנאציזם, אסון חובק עולם, היה תופעה אשר דורשת הסבר כיום. לאמיתו של דבר היה זה ניסיון מוצלח, במקום מסוים ובתוך משך זמן מסוים — גרמניה בין השנים 1933-1945 — להשמיד את הציביליזציה.
שומה על הפסיכואנליטיקאי, אשר מחזיק ותומך באתיקה מסוימת, האתיקה של הסובייקט, לשאול את עצמו מהו אשר גרם, במישור החברתי, למפלתו של הסובייקט שעליו הוא אחראי. על שום כך, חייב הוא להגן בעוד מועד על הציביליזציה, ולחקור את רחשי אי־הנחת אשר, אליבא דפרויד, שוכנים בחובה. אם תשוקה היא, כפי שאומרים מאז הֵגל, התשוקה לתשוקה, כי אז מן ההכרח למקם את השפעת רחשי אי־הנחת בציביליזציה כ"כשל התשוקה". רשאים אנו אפוא להסיק שהצלחתו של היטלר נזקפת ליכולתו לגלם, עבור ההמונים הגרמנים, אובייקט נחשק ומתעתע, אשר הצניע כעלה תאנה את דיכאונה העמוק של אומה שלמה.
על שום כך שבתי אל האיש, היטלר, אל קול הבריטון הליצני שלו, מוטרד כשהייתי בתשוקה לדעת כיצד ומדוע התאפשר לה לחיה אפוקליפטית זו לקום ולגרום סבל כה רב. הלוא לסבלו של הדור הקודם הייתה השפעה על דורנו־אנו, הדור שאחרי המלחמה. הזוועה הדמיונית, ועם זאת ממשית, של ה"דבר" הנאצי, הועברה דרך סיפורי ההורים, וגרמה להזיה הלא־מודעת של כל יחיד ויחיד להתמזג עם הסיפורים שסופרו על מחנות המוות.
ובכן, בחיבור זה ביקשתי לתת הסבר תיאורטי מהימן לנאציזם. הפלא הוא בגילוי שהפסיכואנליזה נותנת בידינו את האמצעים לספק הסבר זה. זהו הידע שברצוני למסור כאן.
ברם, עלי להעיר שנושאו של ספר זה, אף על פי ששורשיו נטועים עמוקות בהיסטוריה, שונה בעיני מהנושאים ההיסטוריים "היטלר" או "הנאציזם". ספר זה עניינו, לאמיתו של דבר, התיאוריה הפסיכואנליטית, והוא מבקש להמשיג את האופן הקולקטיבי של היווצרות הסימפטום המופיע בהכרח כאשר מותרים קשרי החיבור החברתי.
שעה זו של משבר, המכונה כאן "פסיכוזה חברתית", היא־היא הנושא האמיתי של חיבור זה. בתיאוריה מעין זו גלומה יותר מהתעניינות היסטורית גרידא. באופן יסודי יותר, תקוותי שיהא בידה לתרום לחידושה של פילוסופיה פוליטית.
לבסוף, ביאור הנאציזם המוצע כאן קשור בתיאוריה פרוגרסיבית של ציביליזציה, שעליה מורה הפסיכואנליזה ושאותה מבקש אני לפתח בספר זה.
