לך תבין אנשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לך תבין אנשים
הוספה למועדפים

לך תבין אנשים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספר הסיפורים פרי עטו של רחמים גוב-ארי מציג דמויות רבגוניות: דוד המלך לצד השכנה מהדלת הסמוכה, חייזרים מכוכבים מרוחקים לצד נכה צה"ל שמתאהב באחות הערבייה המטפלת בו. בספר תמצאו געגועים לעבר וקריצה הומוריסטית, ולעיתים אף אירונית, בכל הנוגע להווה. המבט של רחמים גוב-ארי מתאפיין בערכיות ובנוסטלגיה. המחבר מציג את הדמויות שלו במלוא אנושיותן ואינו מהסס להביע את דעתו בסוגיות אקטואליות.
 
"כמו צייר המשרטט על לוח הקנבס דיוקנאות בעלות הבעה, מהלך רחמים גוב-ארי בעולם של מילים, בעולם של דמויות. קובץ הסיפורים הזה מענג לקריאה, מרתק וקולח, עד כי לא ניתן להניח את הספר מן היד".
גלי צבי ויס, סופרת.
 
"קנאה, שנאה, אהבה, חמלה ורוך - קשת שלמה של רגשות עזים וזיכרונות ילדות רחוקים, שזורים בחן בסיפוריו של רחמים גוב-ארי, הכתובים בשפה צבעונית וקולחת".
אמוץ שורק, ביוגרף.
 
"הסיפורים של רחמים הם טיול מרתק בפיתולי החיים והנפש".
עו"ד גליה חלפי, משכינת שלום.
 
"מצאתי עצמי מתרגשת, מרותקת ולעיתים אף מתגלגלת מצחוק".
נוגה בר, בעלים של מרכז החוויה הדיאלוגית, מרכז להכשרת מנטורים.
 
רחמים גוב-ארי, יליד שנת 1943, עלה מאירן בשנת 1950 וגדל בחולון. עורך דין ומנתח מערכות מידע, עבד בחטיבת המחשוב של בנק הפועלים עד שנת 2006, כיום גמלאי ומספר סיפורים.

פרק ראשון

חלק ראשון
מישהו כאן אמר "ערכים"?
 
אני אהיה כוכב
 
("מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך"‏ / ניטשה )
 
עוזיאל הושיט את ידו לעבר השידה הצמודה למיטתו וגישש באפלה. הוא העביר את היד הלוך ושוב. החדר היה קטן מידות. המיטה הזוגית תפסה את מרב שטחו. על השידה, בצד שבו ישן עוזיאל, הייתה פרושה מפית רקומה קטנה, לבנה, ועליה טרנזיסטור קטן. בצידה השני של המיטה שכבה רחל. היא הייתה שרועה על גבה והשמיעה קולות נחירה חזקים. בקיר הדרומי של החדר היה קבוע חלון עם תריס מעץ חשוף ושמשת זכוכית. השמשה הייתה פתוחה ובתריס הושארו חריצים קטנים בין האשנבים, לכניסת אוויר צח. החדר היה מחובר למרפסת. דלת החדר פנתה למטבח והייתה סגורה.
 
הייתה שעת בוקר מוקדמת, טרם עלה השחר. יום יום, באופן קבוע, התעורר עוזיאל בשעה זאת, ללא שעון מעורר.
 
- "איפה האוזניות שלי?", פלט עוזיאל בכעס לעבר החלל.
 
קצב הנחירות של האישה שעל המיטה לא השתנה. עוזיאל התיישב על המיטה ונטל דבר מה מהשידה. ממכשיר הרדיו הקטן בקעה מוזיקה בגוון מתכתי וקולות שירה באנגלית.
 
- "לכל הרוחות", הרים את קולו, "מי החליף לי את התחנה ברדיו?"
 
האישה שעל המיטה התהפכה לצידה השני ונחירותיה פסקו לרגע.
 
- "אף אחד לא נוגע ברדיו שלך", אמרה כמו לעצמה ושקעה שוב בשינה.
 
עוזיאל הדליק את האור בחדר והזיז את כפתור התחנות בטרנזיסטור.
 
- "והרי החדשות בהרחבה..." נשמע קולו של הקריין.
 
עוזיאל יצא מהחדר עם המכשיר ביד, סגר את הדלת ונכנס לחדר האמבטיה. איש זריז היה. חמישים שנותיו לא ניכרו בתנועותיו, גם לא בגופו הגמיש. רק ראשו הקירח, המעוטר בשתי שורות רחבות של שיער שנותרו מעל שתי אוזניו, הסגיר את שנותיו. הוא עשה הכול בקצב מהיר. התרחץ והתגלח תוך דקות בודדות, שתה כוס קפה שחור, ירד במדרגות מהקומה השנייה וקפץ על האופניים שהיו צמודים למעקה בחדר המדרגות. הוא שם את פעמיו לעבר רחוב דיזנגוף, כשהדלי עם הכלים לניקוי שמשות מיטלטל על הסבל של אופניו. עוזיאל גמע במהירות את הדרך מתל-כביר לדיזנגוף. הרבה חלונות ראווה מחכים לו. עליו לנקותם לפני פתיחת החנויות ברחוב המרכזי של תל-אביב.
 
אט אט התעורר הבית לשגרת יומו. ראשונה קפצה ממיטתה שרה, הבת הבכורה. שרה, בת התשע-עשרה, נערה אחראית שעזרה רבות לאימה בעבודות הבית ובטיפול בשני אחיה הצעירים, הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. חדר השינה שלה היה תא קטן שנוצר מסגירת חלק מפינת האוכל שבין המטבח לסלון, ובקושי הספיק למיטת נוער צרה. אומנם, "החדר" הזה הקטין באופן משמעותי את המטבח, אך עוזיאל עמד על כך:
 
- "שרה'לה שלי נערה גדולה. היורשת שלי צריכה חדר פרטי לעצמה". שרה, שבמשך כשבע שנים הייתה ביתו היחידה של הזוג, זכתה למלוא אהבתו של עוזיאל והוא לא חסך ממנה דבר, על אף מצבם הכלכלי. כמדי בוקר, מייד עם ההשכמה נכנסה שרה לחדר שבו ישנו שני אחיה והחלה לטלטל אותם:
 
- "מאיר, רפי, קומו, קומו. בוקר טוב. צריך להתכונן לבית הספר. מהר!"
 
רפי, האח הקטן, תלמיד כיתה ה', קם בשקט והחל להתלבש. מאיר, הגדול מרפי בשנתיים וצעיר משרה בכשמונה שנים, התהפך על צידו והמשיך לישון. שתי המיטות הקטנות לא השאירו בחדר מקום לדבר מה נוסף, פרט לארון בגדים קטן.
 
שרה נענעה את מאיר, נטלה מהארון מספר פריטים ופסעה לעבר חדר השינה של ההורים, כדי להעיר את האם.
 
- "כבו את האור, אני רוצה לישון", קרא מאיר, מבלי לפקוח את עיניו.
 
- "בוקר טוב, ילדים שלי, קומו, קומו. מאיר, מהר, שלא תאחר לבית הספר", נכנסה האם אל החדר, כשהיא לבושה כותונת לילה.
 
מאיר קפץ מהמיטה, שלף דבר מה מתחת לכרית שלו ורץ אל חדר השינה של ההורים. מייד חזר ובידו הטרנזיסטור של עוזיאל, מחובר לשתי אוזניות הצמודות לאוזניו. הוא נענע את ראשו מעלה ומטה ורקע ברגליו, כמי שרוקד לקצב כלשהו.
 
- "אבא יהרוג אותך אם הוא ידע שלקחת את האוזניות שלו", צעקה רחל על מאיר. "הבוקר הוא לא מצא אותן והיה עצבני נורא. ואוי ואבוי לך אם תחליף עוד פעם את התחנה ברדיו!"
 
- "כן? הוא יהרוג גם את רפי או את שרה אם הם ייקחו לו את האוזניות?", זרק מאיר לחלל החדר, מבלי להמתין לתשובה, והמשיך בשלו כאילו אין הדברים נוגעים לו.
 
- "קנאי אחד, יא קנאי, אתה מקנא שאבא אוהב אותי יותר ממך?" השיב רפי, שלא הרבה לדבר.
 
שרה, שכבר הייתה מוכנה, עזרה לאימה לארגן את שני אחיה לקראת היום החדש, הכינה במהירות כריכים של לחם שחור עם גבינה צהובה לה ולאחיה, ויצאה עם אחיה לכיוון בית הספר השכונתי שבו למדו האחים. היא נפרדה מהם ליד תחנת האוטובוס הסמוך לבית הספר.
 
רחל, שנותרה בבית לבדה, התכוננה ליומה החדש בקצב איטי. היא הייתה ההיפך הגמור מבעלה. היא עשתה הכול לאט - רחצת הבוקר, החלפת הבגדים, סידור המיטות, ניקוי הבית והכנת ארוחה חמה לצהריים. וכי מה יש לה למהר? היא עשתה את הכול באהבה, אך באיטיות רבה. אם עוזיאל היה נמר, רחל הייתה צב.
 
* * *
 
כשחזרה רחל הביתה בשעת אחר צהריים מאוחרת, היא מצאה בבית את מאיר, מרוכז במסך הטלוויזיה.
 
- "איפה רפי?" שאלה רחל.
 
- "אני לא יודע, הוא הלך לשחק עם חברים", השיב מאיר מבלי לנתק את מבטו ממסך הטלוויזיה, שלהקת קצב ריצדה עליו.
 
- "ואתה, למה אתה לבד בבית? למה אתה לא הולך לשחק עם חברים?"
 
- "איזה חברים? הם לא רוצים לשתף אותי במשחקים שלהם. הם קוראים לי אסטרונאוט. אני צריך עשרה שקלים, אני רוצה לקנות תקליט".
 
- "עוד תקליט? רק בשבוע שעבר קנית תקליט. מה תעשה עם כל התקליטים האלה? אני עובדת קשה בשביל הכסף. אתה יודע שאני נוסעת עד רמת אביב כדי לטפל בילדים בשביל כמה שקלים".
 
- "אימא'לה, בבקשה תני לי כסף", התחנחן מאיר וחיבק את רחל. "את יודעת שאני לא יכול לבקש כסף מאבא. הוא בחיים לא ייתן לי. לשרה ולרפי הוא נותן מתי שהם רק מבקשים".
 
- "טוב, נו", התרצתה רחל, "תביא את הארנק שלי מהשידה שבחדר השינה".
 
מאיר הביא את הארנק ומסרו לאימו. היא חיטטה בו ופנתה אל מאיר:
 
- "מאיר, חסרים כאן שני שטרות של עשרה שקלים. אתה יודע מי לקח אותם?"
 
- "לא, מאיפה אני יודע?"
 
- "אם לא תחזיר לי את הכסף שלקחת בלי רשות - לא תקבל ממני עוד כסף!" אמרה רחל בקול תקיף והחלטי.
 
- "אני לא לקחתי כסף מהארנק שלך. אני לא גונב אף פעם, אף פעם, שתדעי לך!" ענה מאיר בכעס.
 
רחל נפנתה לעבודתה. כעבור מספר דקות חזרה אל מאיר:
 
- "מאיר, אני מתנצלת, מצאתי את הכסף במגירה אחרת בשידה שליד המיטה שלי. קח עשרה שקלים".
 
רפי נכנס הביתה ומייד פנה אל אימו:
 
- "אימא, אימא, מאיר לקח כסף מהארנק שלך".
 
- "שקרן, שקרן אחד. תשאל את אימא איפה היה הכסף".
 
רחל לא חיכתה לשאלה של רפי:
 
- "מצאתי את הכסף במקום אחר בשידה שלי".
 
מאיר שלח מבט מתנשא לעבר רפי:
 
- "חכה, חכה, כשאני אהיה כוכב רוק - אני לא אזמין אותך למופע שלי".
 
- "כוכב רוק, חה חה", גיחך רפי. "אתה? יאללה, לך תעבוד. לך תרוויח קצת כסף!" הטיח האח הצעיר באחיו.
 
- "די, ילדים, הפסיקה רחל את הריב. "תרחצו ידיים ושבו לאכול. וכשאבא יחזור הביתה תהיו ילדים טובים ואל תרגיזו אותו. שמעתם?"
 
* * *
 
עוזיאל קשר את אופניו בחדר המדרגות ועלה הביתה. הוא נכנס מייד לחדר הרחצה ושעה ארוכה מירק את ידיו בסבון כביסה. אחרי ניקוי חלונות הראווה ישב עוזיאל בכוך הקטן שמתחת למדרגות, ליד החצר של אחד הבתים ברחוב דיזנגוף, ועסק בתיקון נעליים. לא היה די בשכר הזעום שקיבל תמורת ניקוי החלונות לכלכלת המשפחה, וההכנסה מה"סנדלרייה" תרמה יפה לתקציב המשפחתי. לעוזיאל היו ידי זהב ושמו נודע למרחוק כבעל מקצוע מעולה בקרב חנויות הנעליים סביב רחוב דיזנגוף. עוזיאל נהג לתת סכום כסף לרחל, ואיש לא ידע מה עשה עם יתר כספו.
 
רחל ערכה מייד את השולחן, הניחה עליו את ארוחת הערב של עוזיאל והתיישבה מולו.
 
- "הייתי היום אצל המורה של מאיר. היא אמרה שהוא לא מסתדר עם הלימודים בבית הספר וגם לא עם התלמידים", סיפרה לעוזיאל בשקט, תוך שאכל.
 
- "היא אמרה שיש לו שכל ושהוא יכול להצליח אולי בבית ספר אחר. מה נעשה?"
 
עוזיאל הניח את הכף מידו ונעץ מבט נוקב באשתו.
 
- "הוא כבר החליף בית ספר ולא יצא מזה כלום. עוד בית ספר? איזה שכל יש לו? לא לומד כלום, לא מכין שיעורים, לא עושה שום דבר. רק שטויות יש לו בראש. אין לי כוח בשבילו. די, שיפסיק ללכת לבית ספר וילך לעבוד. שיבוא לנקות איתי חלונות בבוקר".
 
- "בחייך, עוזיאל, הוא בסך הכול ילד. הוא צריך ללמוד. עוד יהיה לו מספיק זמן לעבוד".
 
- "הוא בסך הכול ילד", לגלג עוזיאל. "ואני לא התחלתי לעבוד בגיל שלו? עוד יותר קטן ממנו. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לעבוד אז שימצא מקום אחר לגור בו. אין לי כוח בשבילו".
 
- "מאז שהוא נולד אתה מתייחס אליו ככה. הוא רואה כמה שאתה אוהב את שרה ואת רפי ואליו אתה מתנהג כמו אל ילד חורג. זה כואב לו".
 
- "זה בגלל שאת מפנקת אותו כל הזמן ונותנת לו כסף יותר ממה שמגיע לו", פסק עוזיאל.
 
- "שלום אבא, איך היה היום בעבודה?" נכנס מאיר למטבח הקטן.
 
- "מה אכפת לך? מה, העבודה מעניינת אותך? בטלן אחד", הקניט אותו.
 
מאיר עזב את המטבח עם שפתיים קמוצות ומבט מבויש. הוא נכנס לסלון והפעיל את הטלוויזיה בווליום גבוה. עוזיאל נכנס במהירות אחריו, לקח את השלט והעביר תחנה.
 
- "צא מפה", פנה למאיר, "יש עכשיו חדשות. אל תפריע לי".
 
- "גם אני רוצה לשמוע חדשות", השיב מאיר ושלח מבט מבקש לעבר אביו.
 
עוזיאל לא הגיב. מאיר התכווץ בקצה הספה וסכר את פיו.
 
* * *
 
מאיר הועבר לבית ספר אחר בעיר. הוא סיים בקושי את כיתה ז', ורק בשל תחנוניה של רחל הוא הועלה לכיתה ח'. מאיר נעשה אגרסיבי ודיבר בצורה בוטה עם המורים ועם התלמידים. הלימודים לא עניינו אותו, מלבד שיעורי האנגלית והמוזיקה, בהם ישב כמהופנט. דורית, המורה למוזיקה, חיבבה את הילד הפרוע, שהִרבה לשאול אותה שאלות על מוזיקת רוק, שאלות שלא אחת לא היו לה עליהן תשובות. לכל שיעור מוזיקה הביא מאיר תקליט של זמר או להקת רוק והתגאה בפני המורה באוסף שלו. מדי פעם הזמינה המורה את מאיר לביתה אחרי הלימודים. דורית, בשנות השלושים לחייה, שמחה לנגן בפסנתר שלה ולהסביר למאיר, ששתה את דבריה בצמא, על היצירות שניגנה, הן מוזיקה קלאסית והן מוזיקת רוק. היא ניגנה בחופשיות, העבירה את ידיה בקלילות על הקלידים. וכשדורית לא ניגנה, שכב הילד הצנום על הספה, מחובר לאוזניות, עיניו עצומות והוא מפזם לעצמו.
 
* * *
 
כשסיים את כיתה ח', החליטו עוזיאל ורחל, בעצת היועצת של בית הספר, לשלוח את מאיר לפנימייה תיכונית באחד הקיבוצים באזור הנגב הצפוני. דורית העניקה לו במתנה מערכת סטריאופונית ניידת, עם הקדשה: "מאיר היקר, אני מאמינה בך ובכישרון שלך. כשתהיה כוכב, אל תשכח להזמין אותי להופעה שלך".
 
בערב, הראה מאיר את המערכת להוריו ולאחיו ואחותו, הכניס תקליט והפעיל אותו בידיים רועדות. רחל הניחה את ידיה על כתפיו של מאיר וחיבקה אותו. שרה חייכה חיוך רחב ומחאה כפיים. רפי הביט במאיר בפנים חסרי הבעה, אולי בלגלוג מהול במידה מסוימת של קנאה. הוא לא הבין כמעט את המילים באנגלית שיצאו מהמכשיר. עוזיאל הניף את ידו בחוסר סבלנות ואמר בטון חד:
 
- "מה זה הטרטור הזה במוח? אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
 
- "אבא, אתה תראה, אני עוד אהיה כוכב. אתה עוד תתגאה בי", השיב מאיר בהתלהבות.
 
- "כוכב בתחת שלי", ענה עוזיאל בבוז.
 
בבוקר, נסעו עוזיאל ורחל עם מאיר לקיבוץ ונפרדו ממנו. רחל לא הבחינה כשעוזיאל מחה דמעה מזווית עינו והביט בפנים עצובות בילד שהשאירו מאחוריהם.
 
רוח חרישית נשבה בענפי העצים סביב הביתנים הנמוכים. כרי דשא ירוקים נפרשו בין ביתני המגורים, ששימשו את ילדי הפנימייה. ממטרות שרקו בצפצופים קצובים, מסתובבות הלוך וחזור ומתיזות מים. שדרת העצים הכפולה, לאורך הדרך המוליכה מהקיבוץ אל הכביש הראשי, אמרה עצבות, געגועים, אכזבה ותקווה.
 
- "שאלוהים יעזור לו ויעשה ממנו בן אדם", סינן עוזיאל לעבר רחל.
 
רחל נעטפה בשתיקה ולא הגיבה.
 
* * *
 
מאיר שובץ בחדר עם שלושה נערים כבני גילו. הוא הסתגר בתוך עצמו ולא הרבה לשוחח עם איש, גם לא עם חבריו לחדר. בשעות שלא היה עסוק בלימודים או בעבודות במשק, שבהן נטלו חלק כל הילדים, על-פי המשטר שהיה נהוג בבית הספר, הרבה מאיר לשמוע מוזיקה מהתקליטים שהביא איתו מהבית. כשנשאל מה הוא שומע משך בכתפיו וענה:
 
- "רוק, רוק כבד".
 
המדריכים והילדים לא הבינו מדוע בחופשות העדיף מאיר להישאר בקיבוץ לבדו, בכפר השומם, כאשר כל הילדים נסעו לבתיהם. כשהדבר חזר על עצמו מספר פעמים, שוחח איתו יואל, אחד המדריכים:
 
- "לא טוב לך יותר להיות בבית עם המשפחה מאשר להישאר כאן לבד ולהתייבש?"
 
- "לא, כאן טוב לי", השיב מאיר, "כאן אני עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא צועק עליי".
 
יואל, בחור בשנות העשרים לחייו, הושיט ידו לעבר ערמת התקליטים ונטל אחד מהם.
 
- "הו, BLACK SABBATH, אני רואה שאתה מבין ברוק כבד. אני יכול לבוא אליך ולשמוע איתך את התקליטים האלה?"
 
- "בטח שאתה יכול", השיב מאיר בחיוך מבויש. "ואתה יכול להביא איתך את כל הכיתה שלי, אם אתה רוצה".
 
הזמן חלף.
 
שרה נישאה ועזבה את בית ההורים. רפי, שנשאר לבד בבית, קיבל את כל תשומת ליבם.
 
רחל ושרה ביקרו את מאיר מעת לעת, ונראה היה שמצב רוחו טוב עליו. לעיתים הצטרף אליהן גם רפי, ומאיר ניצל את ההזדמנות לקנטר אותו, את "הילד הטוב, כלב המחמד של אבא".
 
חלפו ארבע שנות הלימוד בפנימייה. מאיר לא ניגש לבחינות הבגרות. החומר שנלמד לבגרויות היה רחוק ממשאת חייו כמרחק בין מזרח למערב.
 
- "למה אין בגרות במוזיקה?" שאל את המורים בכיתה.
 
שאלתו נותרה מיותמת.
 
* * *
 
השירות הצבאי עבר על מאיר ללא פריצת דרך. הוא שירת כאיש תחזוקה בבסיס רחוק מהבית וכמעט לא יצא לחופשות. תמיד ויתר על חופשתו לטובת חיילים אחרים, אף שלא רווה נחת מחבריו לבסיס, שלא קיבלו אותו למסגרת החברתית שלהם ולא שיתפו אותו במסיבות הפרועות שלהם. כשהם חגגו, שכב מאיר על מיטתו בחדר, לבדו, מרחף בעולם משלו.
 
עוזיאל המשיך בשגרת יומו האפורה, ניקוי חלונות ראווה מוקדם בבוקר, עבודה בסנדלרייה עד שעות הערב, וישיבה מול מסך הטלוויזיה עד סיום שידורי החדשות ותוכניות האקטואליה. איש לא העז להפריע את השקט בבית בשעות אלה, ומאיר לא היה בבית.
 
רחל התפנתה מעט לעסוק במה שאהבה - טיפול בתינוקות. אישה חמה הייתה, נדיבה, אוהבת ילדים ומטפלת בהם מכל הלב. ההורים של הילדים שבהם רחל טיפלה סמכו עליה לחלוטין. פעם, כשאחת המשפחות נסעה לחופשה עם ילדיה הקטנים, הוזמנה רחל לנסוע עם המשפחה.
 
מד הלחץ בבית עלה לקראת שחרורו של מאיר מהשירות הצבאי. רפי הצעיר התגייס לפני חודשים ספורים.
 
- "גברת", פנה עוזיאל לרחל, "כשהוא יחזור הביתה, שלא תפנקי אותו כמו שפינקת אותו כל השנים. ברור לך?"
 
- "מה אתה רוצה? 'הוא' עוד לא חזר הביתה ואתה כבר מתחיל? די, תירגע, תן לו קצת זמן להתאושש. עכשיו הוא יהיה איתנו לבד בבית, תנסה להסתדר איתו", ביקשה-דרשה רחל.
 
- "להתאושש ממה? כבר עשרים שנה הוא מתאושש על חשבוני. שימצא לו עבודה, כמו כל האנשים, וישכור לעצמו איזה חדר".
 
מאיר הגיע הביתה ביום שישי בצהריים. רחל ניקתה וסידרה את הבית לכבודו ("בשבילי אף פעם לא עשית את זה", התקנא עוזיאל), הניחה זר פרחים באגרטל בחדר הילדים ואף אפתה עוגת דבש, האהובה על מאיר. עוזיאל היה במקלחת כשמאיר נכנס הביתה.
 
- "ברוך הבא, מאיר שלי", חיבקה רחל את מאיר. "אני שמחה שחזרת הביתה".
 
מאיר נישק את אימו ופניו אמרו אושר.
 
- "איפה אבא?" שאל.
 
- "אבא מתקלח, הוא ישמח לראות אותך".
 
מאיר פתח את דלת חדר הרחצה וקרא בקול שמח:
 
- "שלום אבא יקר, הבן שלך חזר מהצבא".
 
- "תסגור את הדלת, קר לי. אתה לא יכול לחכות עד שאצא?" נשמעה התשובה מעבר לווילון המקלחת.
 
פניו של מאיר נפלו. הוא סגר במהירות את הדלת ויצא אל אימו.
 
- "הוא ממש, ממש שמח לראות אותי", אמר לאימו בנימה שלא הסתירה את תחושתו.
 
- "אל תדאג", ניחמה אותו רחל. "יהיה בסדר. הוא אוהב אותך ודואג לך, רק לא יודע איך לעשות את זה".
 
שרה נתנה למאיר אלבום חדש של להקת "פינק פלויד" כמתנת שחרור. בארוחת ליל השבת ישבו סביב השולחן עוזיאל, רחל, מאיר, שרה ובעלה. מאיר הנרגש סיפר לאחותו בלהט על התקליטים הרבים שכבר יש לו באוסף. הוא דיבר בשטף שהיה בלתי ניתן לעצירה. עוזיאל, מחזיק בידו כוסית מלאה ביין, עמד על רגליו והחל בקידוש ליל השבת. הוא הפנה את מבטו לעבר מאיר, כמצפה לשקט. אולם מאיר המשיך בשלו, כאילו איננו כאן. עוזיאל נהם בקול מפחיד "ה...מ..." ונעץ במאיר מבט מקפיא. שרה משכה בידו של מאיר מתחת לשולחן, מסמנת לו שישתוק. עוזיאל הגביר את קולו. משסיים את הברכה ולגם מכוס היין, הושיט מאיר את ידו לקבל את הכוס, אולם עוזיאל התעלם מהיד המושטת והושיט את הכוס לעבר בעלה של שרה. ידו של מאיר צנחה באחת, אומרת הכול.
 
בסיום הארוחה התיישבו כולם בסלון. עוזיאל נטל את השלט של הטלוויזיה בידו ופנה אל מאיר:
 
- "מאיר, תכף יש חדשות, אז אני כבר מזהיר אותך שלא תפריע".
 
- "אז הכול נשאר כמו שהיה, אה?" צחק מאיר. "עכשיו יש חדשות, אחר כך יש מוקד, אחר כך יש יומן, אחר כך יש מבט שני ואחר כך יהיה מבט שלישי".
 
- "אם זה לא מוצא חן בעיניך אז אתה יכול ללכת. אבל לפני זה תשמע, דיברתי עם חיים, החבר שלי, שמנקה איתי חלונות, הוא צריך עזרה בעבודה, אז תבוא אליי ביום ראשון ונדבר איתו".
 
- "אני לא מנקה חלונות ולא מדבר עם חיים", ענה מאיר בקול שקט.
 
- "עכשיו שבת, בואו נהיה שמחים", קטעה שרה את השיחה. "שבת שלום!"
 
- "שבת שלום, שרה'לה חמודה", השיבה רחל בחיוך מאולץ.
 
* * *
 
חלפו מספר חודשים. מאיר לא מצא את מקומו. הוא ניסה להתקבל לעבודה במספר מקומות, אך תמיד עזב כעבור ימים ספורים. הוא היה חסר שקט, חסר מנוחה. הוא הרגיש כאריה בסוגר. לא היו לו חברים, קשריו עם בני משפחתו נעו כמטוטלת, בין חיבה לרתיעה, בין אהבה וקרבה לריחוק. הוא היה זקוק לכסף, שלא היה בהישג ידו. אומנם, הוא החל לשחק ברידג' ואף עשה חיל, ולעיתים אף קיבל מעט כסף מבני הזוג שלו למשחק תמורת היותו בן זוגם (בדרך כלל נשים קשישות ונדיבות), אך לא היה בזה דמי קיום. מה עוד שמאיר לא היה מהחסכנים. למען האמת, איש לא לימד אותו מעולם את חוכמת החיים, או כללי התנהגות בסיסיים. הוא הוציא כל אגורה שהגיעה לידיו, חי "כאן ועכשיו", נסע אך ורק במוניות ספיישל, כמו היה מיליונר. מאביו לא העז לבקש. בפעמים הבודדות שביקש ממנו נענה במשפט "לך לעבוד ויהיה לך כסף!". אימו נתנה לו מעט ממעט הכסף שהשתכרה מעבודתה, ועשתה זאת בהסתר, שחס וחלילה לא ייוודע הדבר לעוזיאל. מצב רוחו הלך והידרדר. רק בערמת התקליטים שבחדרו מצא מאיר נחמה פורתא. הוא רבץ רוב הזמן בחדר הסגור ויצא ממנו רק לשירותים או כדי לאכול דבר מה.
 
ערב אחד חזר עוזיאל הביתה בשעת ערב מאוחרת. כבר בחדר המדרגות שמע צלילים שצרמו לאוזניו. הוא ידע היטב שמקור הרעש הוא המוזיקה של מאיר. עוזיאל התפרץ לבית, ניגש אל חדר הילדים, דחף את הדלת בחוזקה ושעט לעבר מאיר. מאיר לא הספיק להבין את הנעשה, כשעוזיאל אחז בידו, גרר אותו אל מחוץ לבית, ובטרם טרק את הדלת בפניו אמר לו בכעס רב:
 
- "זהו, סבלתי ממך מספיק. אתה לא גר כאן יותר. לך, תמצא לך בית משלך. שלא תחזור לכאן לפני שתהיה לך עבודה מסודרת".
 
רחל המופתעת ניגשה אל דלת הבית ואחזה בידית, מנסה לפתוח אותה, אך הדלת הייתה נעולה. היא רצה אל עוזיאל. ביד אחת הדף עוזיאל את אשתו ובידו השנייה חייג במכשיר הטלפון.
 
- "שרה, את שומעת אותי? תקשיבי טוב. זרקתי את מאיר מהבית".
 
פניו היו אדומים מכעס.
 
- "תקשיבי למה שאני אומר לך. אימא שלך ואת הבאתם עליו את זה. מהיום הוא לא גר בבית שלי יותר. ושלא תכניסי אותו לבית שלך, את שומעת? ככה אף פעם הוא לא ילמד להסתדר. כל הזמן הוא יהיה פרזיט שחי על חשבון האחרים. שיראה מה זה שאין בית ואין כסף. רק ככה הוא ילמד להיות בן אדם. שייקח דוגמא ממך ומרפי".
 
עוזיאל טרק את השפופרת, נכנס לחדר האמבטיה ונעל מאחוריו את הדלת. קריאותיה של רחל ודפיקותיה על הדלת לא נענו. היא נפלה על הכורסה ופרצה בבכי.
 
מאיר הסתובב ברחובות ואכל מהיד לפה. בלילות ישן היכן שאינה לו הגורל - אצל אחד מחבריו הבודדים, או על ספסל בגן הציבורי. שרה, שליבה נקרע מדאגה לגורל אחיה, לא העזה להמרות את הוראת אביה ולא הציעה למאיר מחסה בביתה. המורא מפני אביה גבר על רגשות האחות הגדולה.
 
באחד הימים, בשעה שעוזיאל נעדר מהבית, דפק מאיר על דלת בית הוריו. אימו הנרגשת הכניסה אותו הביתה. גופו היה רזה, נתון בתוך מעיל גדול ממידותיו, שערו פרוע וזקנו צמח פרא. רחל הושיבה אותו במטבח, הגישה לו צלחת מרק וצלחת עם אורז ובשר. מאיר טרף את המזון בלי להרים את עיניו.
 
- "אני מוכרחה לצאת לשעתיים בערך. אבא יחזור בערב. תתרחץ, תיקח בגדים נקיים מהארון שלך. אם אני לא אחזור בזמן, תלך לפני שאבא יחזור, ותשים את המפתח מעל שעון החשמל. אני ושרה מדברות עם אבא כל הזמן, אני מקווה שהוא יירגע בקרוב ויחזיר אותך הביתה".
 
רחל נישקה את מאיר, הניחה את המפתח על השולחן, לקחה את תיקה ויצאה מהבית.
 
כשחזרה רחל הביתה, בטרם חלפו שעתיים, היא מצאה את דלת הבית לא נעולה, כפי שהשאירה אותה. דלת חדר הרחצה הייתה פתוחה וקולות חלושים נשמעו מכיוונה. רחל רצה אל חדר הרחצה, כשהיא זורקת את התיק מידה. זעקה נפלטה מפיה. מאיר שכב בתוך האמבטיה, פניו לבנות, נשימותיו חלשות, בלתי נשמעות. ביד אחת אחז בסכין גילוח שהיה מרוח בדם, וידו השנייה שרועה על ברכו וזרם דם דק נמשך מפרק היד ועד לגבו שעל רצפת האמבטיה.
 
על השולחן במטבח, ליד הצלחות הריקות, היה מונח דף, מוכתם בכתמי אוכל שמן ובגרגרי אורז צהוב. בכתב יד מרושל, שסימני רעד ניכרו בו, היה כתוב:
 
"עכשיו כבר לא תסבול ממני יותר. אני מקווה שאתה מרוצה".
 
* * *
 
'כמה טוב לשכב במיטה בלי לעשות כלום. אני יכול לישון כמה שאני רוצה, נותנים לי אוכל, מדברים אליי יפה, רוחצים אותי ומתעניינים בשלומי'.
 
מאיר, ששכב לבד בחדר בבית החולים, הלך והתאושש אט אט, הוא אפילו ירד מהמיטה והחל פוסע בחדר הלוך ושוב. הוא היה חולה נוח, עשה מה שהאחיות והרופאים הטילו עליו. למען האמת, לא דרשו ממנו כמעט דבר, רק לעשות מעט תרגילי פיזיותרפיה ומטלות קלות דומות. רחל, שרה ורפי ביקרו אותו, אך הוא לא הסכים בשום אופן שעוזיאל יבוא אליו אל בית החולים.
 
רחל ושרה ניסו להסביר לו שאבא, שגדל בעצמו בתנאים קשים, אוהב אותו. רחל חיבקה את כתפו:
 
- "מאיר שלי, אל תיקח את זה ללב. כשאבא ואני לבד, הוא אומר לי שאתה הבן שלו, כמו רפי. אבל קשה לו לקבל את זה שאתה לא עובד וחי על חשבוננו".
 
מאיר הרים את קולו:
 
- "רק כסף מעניין אותו. אני לא מעניין אותו בכלל. ראית אותו פעם אחת שואל אותי איך אני מרגיש? או מתעניין במוזיקה שאני שומע, לפני שהוא צורח עליי להפסיק אותה?"
 
- "מאיר, אבא גדל בלי חיבוקים, מגיל צעיר התחיל לעבוד. הוא לא יודע איך להראות את האהבה שלו, אז הוא עושה את זה בצעקות. תאמין לי, כשהיית בפנימייה ובצבא הוא אמר לי הרבה פעמים שהוא מתגעגע אליך".
 
- "מעניין מתי הוא יראה לי את האהבה שלו", השיב מאיר בנימה קצת רכה יותר.
 
* * *
 
כשהרגיש מספיק בטוח ומאושש, הבין מאיר שהרע מכול כבר מאחוריו. עכשיו יפעל להגשים את עצמו. הוא החל להחליף מילים עם האחיות הצעירות במחלקה. מהר מאוד הפכה החלפת המילים לשיחות ערות, מלוות בחוש הומור, בבדיחות ובעקיצות הדדיות. מאיר, בעל אינטליגנציה גבוהה וחוש הומור גבוה, תיעל את כל השיחות למוזיקה שכל כך אהב.
 
הוא ביקש מהאחיות להביא לו עיתון יומי וגמא אותו בשקיקה, יום יום.
 
האחות הראשית, בלה, הבינה מאוד את "העוף המוזר" הזה, מאיר, קיבלה אותו כפי שהוא, ואפילו חיבבה אותו. היא הייתה מבוגרת ממאיר בכעשר שנים, אך בהיותה רווקה, בילתה הרבה במועדוני מוזיקה ובמסיבות ריקודים.
 
בוקר אחד, כשנכנסה בלה לחדרו, הושיט מאיר לעברה את העיתון והצביע על מודעה שפורסמה בעמודי הבידור. המודעה בישרה על בואה הקרוב של להקת URIAH HEEP לארץ, לשתי הופעות.
 
- "את מכירה את הלהקה הזאת?" שאל מאיר את בלה.
 
- "אני מכירה כמה שירים שלהם", השיבה תוך יישור המצעים במיטתו. "היית פעם בהופעה שלהם?"
 
במקום להשיב על השאלה החל מאיר להרצות באוזני האחות הרצאה ארוכה ומפורטת על הלהקה, מתי הוקמה ועל-ידי מי, מי הם חבריה ומה הייחוד של כל אחד מהם, איזה שירים הם שרים, מי חיבר את השירים, ואיזה אלבומים הוציאה הלהקה. בלה הקשיבה כמהופנטת.
 
- "וואו", התפעלה בהתרגשות. "אני רואה שאתה מתמצא בזה. אז בטח ראית אותם בהופעה, נכון?"
 
מאיר צחק צחוק קל, משוחרר:
 
- "הייתי מת להיות בהופעה שלהם. אבל למי יש כסף בשביל זה? אין לי כסף אפילו לקנות את התקליט האחרון שלהם שיצא לשוק".
 
למחרת היום הפתיעה בלה את מאיר, כשהגישה לו את התקליט החדש של הלהקה, ארוז בנייר צבעוני.
 
- "הבאתי גם את המערכת שלי מהבית, אז תוכל לשמוע את התקליט כמה שאתה רוצה", אמרה לו בחיוך. "ואם תתנהג יפה, אז מחר תהיה לך הפתעה גדולה". סיימה ולא פירשה.
 
מאיר חיכה בכיליון עיניים לבלה וחשב כבר על תקליט נוסף. בלה הגיעה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, מלווה באיש צעיר, וידיה ריקות. האכזבה ניכרה על פניו של מאיר, אך הוא לא אמר דבר. בקול מונוטוני החל להסביר לבלה את השירים שבתקליט שקיבל ממנה.
 
- "הפ-ת-עה!" התפרצה בלה לדבריו בקול רם.
 
מאיר הביט בה, לא מבין.
 
- "מאיר, תכיר את רוני, חבר שלי. רוני עובד בתחנת הרדיו 88FM. הוא אחראי על תחום המוזיקה. סיפרתי לו עליך והוא אמר שיהיה מעוניין לשמוע אותך. אולי תוכל להתראיין ברדיו או להגיש איזו תוכנית על מוזיקת רוק".
 
רוני לחץ את ידו של מאיר:
 
- "בלה לא הפסיקה להלל אותך ולפרגן לך על הידע העצום שלך. אתה מכיר הרבה זמרים רוקיסטים?"
 
- "תשאל על מי שאתה רוצה ונראה אם אני מכיר", חייך מאיר בערמומיות.
 
השיחה בין השניים קלחה ונמשכה זמן רב, עד שהאחות אחראית המשמרת ביקשה מרוני בנימוס שיניח לחולה ויעזוב את המקום. מאיר לא יכול היה להירגע. 'רוני עוד לא יודע איזה כוכב הוא עומד לראות!'.
 
גם בלה הייתה במצב רוח מרומם:
 
- "אני חושבת שכדאי לך להבריא מהר. לא ראיתי את רוני מתרגש ככה כבר הרבה זמן".
 
* * *
 
כשהשתחרר מאיר מבית החולים, נתן לו צוות המחלקה תלושי שי בסכום נכבד, לקנייה בחנות מוזיקה. אחרי מספר פגישות עם רוני קיבל מאיר פינה שבועית בשידורי התחנה. בפינה הוא היה מתראיין על-ידי רוני לגבי זמרים שונים בתחום מוזיקת הרוק, בעיקר זמרים מחו"ל.
 
במהלך השנים הבאות התבסס מאיר כאחד המומחים הגדולים למוזיקת הרוק של שנות השבעים של המאה העשרים ואילך. היה ברשותו אוסף ענק של תקליטים ודיסקים ושל סרטי וידאו מהופעות חיות של ענקי המוזיקה, קטעים נדירים שלא יסולאו בפז. הוא ערך תוכניות וקיים ערבי מוזיקה במועדונים נחשבים בתל-אביב, ומילא אולמות. הכינוי "מאיררוק" הפך למותג מבוקש.
 
מאיר "חזר מן הכפור". גופו התמלא, פניו נעשו סמוקות, ולבושו האופנתי הקנה לו מראה מכובד וקליל גם יחד. גברים ונשים בשנות הארבעים, חמישים, שישים ושבעים לחייהם חיפשו את קרבתו. אנשים שלא שמעו מעולם על לד זפלין, הדלתות, דיוויד בואי, החיפושיות, אוריה היפ, בוב דילן, פינק פלויד, דון מקלין, רובים ושושנים, דיפ פרפל ועוד כוכבי רוק רבים וטובים, גילו לפתע צמא לרוק והחלו מתעניינים בתולדות הז'אנר.
 
שרה, בעלה ורפי - שבינתיים התחתן אף הוא והקים משפחה - התפעלו מהכישרון של מאיר, שנחשף יותר ויותר ככל שעבר הזמן.
 
נשים החלו מחזרות אחרי מאיר, מוקסמות מן הידע הרב שלו ומצורת ההגשה שלו בערבי המוזיקה וברדיו. מאיר דיבר בקול שקט, בוטח ורגוע, מרצה את דבריו בצורה זורמת ונעימה, מתבל בהומור עדין.
 
"הוא גדול, הוא גדול, הוא כוכב", קיבלו את פניו מעריציו הנלהבים במועדון "רוק לנצח", ביום הולדתו החמישים.
 
* * *
 
מאיר גר בדירות שכורות, לעיתים לבדו ולעיתים עם בנות זוג שחיפשו את קרבתו, או עם שותפים שהתיידדו איתו ושמחו לעזור לו.
 
ערב אחד, כשמאיר ישב בסלון הקטן של דירתו, נשמעה דפיקה בדלת הבית. הוא היה רגיל לכך שחברים קפצו אליו ללא הודעה מוקדמת. הוא פתח את הדלת וקפא על מקומו. על מפתן הבית עמד עוזיאל, לבוש בגדים נקיים, פניו שלווים ובידו זר שושנים. מאיר לא האמין למראה עיניו. 'זה האבא שלא סבל אותי כל החיים?', חשב, 'ככה הוא נראה כשהוא לא צורח עליי? אף פעם לא ידעתי שיש לו שומה כזאת על הצוואר'.
 
- "אני חושב שטעית בכתובת", אמר מאיר בקול רציני, מתובל במעט הומור. "רפי לא גר כאן".
 
- "אימא הזכירה לי שהיה לך יום הולדת חמישים, אז באתי לברך אותך", אמר עוזיאל מבלי לזוז.
 
- "ומחר תחזור לצעוק עליי ולגרש אותי מהבית? אתה כבר לא יכול, זה הבית שלי".
 
- "מאיר, אתה יודע באיזה גיל אני התחלתי לעבוד?" שאל עוזיאל, כשזר הפרחים עדיין בידו.
 
- "בוא, תיכנס", פינה מאיר את הכניסה לדירה. "אני יודע, התחלת לעבוד בגיל שתים-עשרה. אבל היום הכול אחרת, וחוץ מזה, לא כולם מוכרחים לעבור את הדרך שאתה עברת, נכון?"
 
- "נכון, אבל אי אפשר לחיות כל הזמן על חשבון ההורים".
 
עוזיאל התיישב על כיסא עץ בסלון הקטן.
 
- "תביא אגרטל, אם יש לך, או שתשים את הפרחים בדלי".
 
מאיר שם את הזר בכיור של המטבח, הצמוד לסלון.
 
- "רצית שאני אנקה חלונות, כמוך, נכון? אבל אולי זה לא מתאים לי? אולי לי התאים יותר לעשות מוזיקה? מה אתה אומר, אבא יקר שלי?"
 
- "באמת, כמה אנשים בדיזנגוף אמרו לי ששמעו אותך ברדיו, ובחורות שהביאו נעליים לתיקון אמרו שראו אותך במועדון ושאתה מופיע יפה מאוד. אבל, מרוויחים מזה כסף?"
 
- "כסף, כסף! כן, מרוויחים מזה כסף. לא הרבה, אבל אני מאושר. מה יותר חשוב מזה?"
 
- "קודם כול צריך כסף בשביל לחיות ואחר כך ליהנות ולהיות מאושר. אם אין כסף, אין אושר".
 
- "אז עכשיו אני בסדר? אני מרוויח כסף מהמוזיקה, אז אני יכול להיות מאושר?"
 
- "מאיר, בן יקר שלי, הלוואי שתמיד תעבוד ושתמיד תהיה מאושר. ושיהיה לך מזל טוב. אתה אוהב שושנים?"
 
- "כן, אבוש, אני אוהב שושנים. אני אוהב גם רובים ושושנים, וגם אותך".
 
- "עכשיו אני מאמין שאתה יכול להיות כוכב בזכות עצמך. בוא תן חיבוק לאבא שלך".
 
עוזיאל ומאיר עמדו מחובקים ודוממים, לוחצים זה את גופו של זה, כאילו מנסים למלא את החוסר של חמישים שנה, טופחים איש על גבו של רעהו, כשברקע נשמע שיר באנגלית. הם לא שמעו את שקשוק המפתח בדלת. יעל, בת זוגו של מאיר ושותפתו לדירה, נאלמה דום בכניסה, כשראתה את עוזיאל ומאיר מחובקים כמו היו גוף אחד.
 
* * *
 
זמן קצר אחרי יום ההולדת החמישים של מאיר אושפז אביו בבית החולים. הרופאים פסקו שימיו ספורים. היה זה יום קריר של חודש נובמבר וגשם החל לרדת כשמאיר הלך לבקר את אביו בבית החולים. הוא נעמד ליד מיטת אביו, שהיה מחובר למכשירים ועיניו היו עצומות. נשימתו הייתה כבדה. על המיטה ועל הרצפה סביב לה היו מפוזרים דפי עיתון רבים, ובהם כתבות נרחבות על מאיר, המומחה למוזיקת רוק, בליווי תמונות גדולות שלו. הכתבות ציינו את תרומתו הרבה של מאיר להפצת המודעות למוזיקת הרוק בקרב קהילות נרחבות. מהרדיו הקטן שעל השידה הצמודה למיטה של עוזיאל בקע קולו של מאיר, המתראיין בנושא השיר "החומה" של להקת פינק פלויד. מאיר הושיט את ידו ואחז אחיזה קלה באצבעותיו הגרומות של עוזיאל. לפתע פקח עוזיאל את עיניו והביט במאיר. עיניו התרחבו, על פניו עלה חיוך קל. הוא הרים את ידו הפנויה, צנומה ורועדת, הסיר מעל פניו את מסכת החמצן וסימן בידו למאיר להתקרב אליו. מאיר קירב את פניו אל ראשו של אביו. במאמץ רב לחש עוזיאל על אוזנו של מאיר:
 
- "מאיר, אתה... אתה כוכב... אתה... אתה... הכוכב שלי. סליחה שלא האמנתי בך".
 
עיניו של מאיר נזדגגו. הוא לקח מידו של אביו את מסכת החמצן והחזיר אותה לפניו השלוות.
 
- "כן, אבא, אני הכוכב שלך".
 
* * *
 
במגירה של הארונית, ליד מיטתו של עוזיאל, נמצא דיסק ובו השיר:
 
NOVEMBER RAIN / GUNS & ROSES

עוד על הספר

לך תבין אנשים רחמים גוב-ארי
חלק ראשון
מישהו כאן אמר "ערכים"?
 
אני אהיה כוכב
 
("מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך"‏ / ניטשה )
 
עוזיאל הושיט את ידו לעבר השידה הצמודה למיטתו וגישש באפלה. הוא העביר את היד הלוך ושוב. החדר היה קטן מידות. המיטה הזוגית תפסה את מרב שטחו. על השידה, בצד שבו ישן עוזיאל, הייתה פרושה מפית רקומה קטנה, לבנה, ועליה טרנזיסטור קטן. בצידה השני של המיטה שכבה רחל. היא הייתה שרועה על גבה והשמיעה קולות נחירה חזקים. בקיר הדרומי של החדר היה קבוע חלון עם תריס מעץ חשוף ושמשת זכוכית. השמשה הייתה פתוחה ובתריס הושארו חריצים קטנים בין האשנבים, לכניסת אוויר צח. החדר היה מחובר למרפסת. דלת החדר פנתה למטבח והייתה סגורה.
 
הייתה שעת בוקר מוקדמת, טרם עלה השחר. יום יום, באופן קבוע, התעורר עוזיאל בשעה זאת, ללא שעון מעורר.
 
- "איפה האוזניות שלי?", פלט עוזיאל בכעס לעבר החלל.
 
קצב הנחירות של האישה שעל המיטה לא השתנה. עוזיאל התיישב על המיטה ונטל דבר מה מהשידה. ממכשיר הרדיו הקטן בקעה מוזיקה בגוון מתכתי וקולות שירה באנגלית.
 
- "לכל הרוחות", הרים את קולו, "מי החליף לי את התחנה ברדיו?"
 
האישה שעל המיטה התהפכה לצידה השני ונחירותיה פסקו לרגע.
 
- "אף אחד לא נוגע ברדיו שלך", אמרה כמו לעצמה ושקעה שוב בשינה.
 
עוזיאל הדליק את האור בחדר והזיז את כפתור התחנות בטרנזיסטור.
 
- "והרי החדשות בהרחבה..." נשמע קולו של הקריין.
 
עוזיאל יצא מהחדר עם המכשיר ביד, סגר את הדלת ונכנס לחדר האמבטיה. איש זריז היה. חמישים שנותיו לא ניכרו בתנועותיו, גם לא בגופו הגמיש. רק ראשו הקירח, המעוטר בשתי שורות רחבות של שיער שנותרו מעל שתי אוזניו, הסגיר את שנותיו. הוא עשה הכול בקצב מהיר. התרחץ והתגלח תוך דקות בודדות, שתה כוס קפה שחור, ירד במדרגות מהקומה השנייה וקפץ על האופניים שהיו צמודים למעקה בחדר המדרגות. הוא שם את פעמיו לעבר רחוב דיזנגוף, כשהדלי עם הכלים לניקוי שמשות מיטלטל על הסבל של אופניו. עוזיאל גמע במהירות את הדרך מתל-כביר לדיזנגוף. הרבה חלונות ראווה מחכים לו. עליו לנקותם לפני פתיחת החנויות ברחוב המרכזי של תל-אביב.
 
אט אט התעורר הבית לשגרת יומו. ראשונה קפצה ממיטתה שרה, הבת הבכורה. שרה, בת התשע-עשרה, נערה אחראית שעזרה רבות לאימה בעבודות הבית ובטיפול בשני אחיה הצעירים, הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. חדר השינה שלה היה תא קטן שנוצר מסגירת חלק מפינת האוכל שבין המטבח לסלון, ובקושי הספיק למיטת נוער צרה. אומנם, "החדר" הזה הקטין באופן משמעותי את המטבח, אך עוזיאל עמד על כך:
 
- "שרה'לה שלי נערה גדולה. היורשת שלי צריכה חדר פרטי לעצמה". שרה, שבמשך כשבע שנים הייתה ביתו היחידה של הזוג, זכתה למלוא אהבתו של עוזיאל והוא לא חסך ממנה דבר, על אף מצבם הכלכלי. כמדי בוקר, מייד עם ההשכמה נכנסה שרה לחדר שבו ישנו שני אחיה והחלה לטלטל אותם:
 
- "מאיר, רפי, קומו, קומו. בוקר טוב. צריך להתכונן לבית הספר. מהר!"
 
רפי, האח הקטן, תלמיד כיתה ה', קם בשקט והחל להתלבש. מאיר, הגדול מרפי בשנתיים וצעיר משרה בכשמונה שנים, התהפך על צידו והמשיך לישון. שתי המיטות הקטנות לא השאירו בחדר מקום לדבר מה נוסף, פרט לארון בגדים קטן.
 
שרה נענעה את מאיר, נטלה מהארון מספר פריטים ופסעה לעבר חדר השינה של ההורים, כדי להעיר את האם.
 
- "כבו את האור, אני רוצה לישון", קרא מאיר, מבלי לפקוח את עיניו.
 
- "בוקר טוב, ילדים שלי, קומו, קומו. מאיר, מהר, שלא תאחר לבית הספר", נכנסה האם אל החדר, כשהיא לבושה כותונת לילה.
 
מאיר קפץ מהמיטה, שלף דבר מה מתחת לכרית שלו ורץ אל חדר השינה של ההורים. מייד חזר ובידו הטרנזיסטור של עוזיאל, מחובר לשתי אוזניות הצמודות לאוזניו. הוא נענע את ראשו מעלה ומטה ורקע ברגליו, כמי שרוקד לקצב כלשהו.
 
- "אבא יהרוג אותך אם הוא ידע שלקחת את האוזניות שלו", צעקה רחל על מאיר. "הבוקר הוא לא מצא אותן והיה עצבני נורא. ואוי ואבוי לך אם תחליף עוד פעם את התחנה ברדיו!"
 
- "כן? הוא יהרוג גם את רפי או את שרה אם הם ייקחו לו את האוזניות?", זרק מאיר לחלל החדר, מבלי להמתין לתשובה, והמשיך בשלו כאילו אין הדברים נוגעים לו.
 
- "קנאי אחד, יא קנאי, אתה מקנא שאבא אוהב אותי יותר ממך?" השיב רפי, שלא הרבה לדבר.
 
שרה, שכבר הייתה מוכנה, עזרה לאימה לארגן את שני אחיה לקראת היום החדש, הכינה במהירות כריכים של לחם שחור עם גבינה צהובה לה ולאחיה, ויצאה עם אחיה לכיוון בית הספר השכונתי שבו למדו האחים. היא נפרדה מהם ליד תחנת האוטובוס הסמוך לבית הספר.
 
רחל, שנותרה בבית לבדה, התכוננה ליומה החדש בקצב איטי. היא הייתה ההיפך הגמור מבעלה. היא עשתה הכול לאט - רחצת הבוקר, החלפת הבגדים, סידור המיטות, ניקוי הבית והכנת ארוחה חמה לצהריים. וכי מה יש לה למהר? היא עשתה את הכול באהבה, אך באיטיות רבה. אם עוזיאל היה נמר, רחל הייתה צב.
 
* * *
 
כשחזרה רחל הביתה בשעת אחר צהריים מאוחרת, היא מצאה בבית את מאיר, מרוכז במסך הטלוויזיה.
 
- "איפה רפי?" שאלה רחל.
 
- "אני לא יודע, הוא הלך לשחק עם חברים", השיב מאיר מבלי לנתק את מבטו ממסך הטלוויזיה, שלהקת קצב ריצדה עליו.
 
- "ואתה, למה אתה לבד בבית? למה אתה לא הולך לשחק עם חברים?"
 
- "איזה חברים? הם לא רוצים לשתף אותי במשחקים שלהם. הם קוראים לי אסטרונאוט. אני צריך עשרה שקלים, אני רוצה לקנות תקליט".
 
- "עוד תקליט? רק בשבוע שעבר קנית תקליט. מה תעשה עם כל התקליטים האלה? אני עובדת קשה בשביל הכסף. אתה יודע שאני נוסעת עד רמת אביב כדי לטפל בילדים בשביל כמה שקלים".
 
- "אימא'לה, בבקשה תני לי כסף", התחנחן מאיר וחיבק את רחל. "את יודעת שאני לא יכול לבקש כסף מאבא. הוא בחיים לא ייתן לי. לשרה ולרפי הוא נותן מתי שהם רק מבקשים".
 
- "טוב, נו", התרצתה רחל, "תביא את הארנק שלי מהשידה שבחדר השינה".
 
מאיר הביא את הארנק ומסרו לאימו. היא חיטטה בו ופנתה אל מאיר:
 
- "מאיר, חסרים כאן שני שטרות של עשרה שקלים. אתה יודע מי לקח אותם?"
 
- "לא, מאיפה אני יודע?"
 
- "אם לא תחזיר לי את הכסף שלקחת בלי רשות - לא תקבל ממני עוד כסף!" אמרה רחל בקול תקיף והחלטי.
 
- "אני לא לקחתי כסף מהארנק שלך. אני לא גונב אף פעם, אף פעם, שתדעי לך!" ענה מאיר בכעס.
 
רחל נפנתה לעבודתה. כעבור מספר דקות חזרה אל מאיר:
 
- "מאיר, אני מתנצלת, מצאתי את הכסף במגירה אחרת בשידה שליד המיטה שלי. קח עשרה שקלים".
 
רפי נכנס הביתה ומייד פנה אל אימו:
 
- "אימא, אימא, מאיר לקח כסף מהארנק שלך".
 
- "שקרן, שקרן אחד. תשאל את אימא איפה היה הכסף".
 
רחל לא חיכתה לשאלה של רפי:
 
- "מצאתי את הכסף במקום אחר בשידה שלי".
 
מאיר שלח מבט מתנשא לעבר רפי:
 
- "חכה, חכה, כשאני אהיה כוכב רוק - אני לא אזמין אותך למופע שלי".
 
- "כוכב רוק, חה חה", גיחך רפי. "אתה? יאללה, לך תעבוד. לך תרוויח קצת כסף!" הטיח האח הצעיר באחיו.
 
- "די, ילדים, הפסיקה רחל את הריב. "תרחצו ידיים ושבו לאכול. וכשאבא יחזור הביתה תהיו ילדים טובים ואל תרגיזו אותו. שמעתם?"
 
* * *
 
עוזיאל קשר את אופניו בחדר המדרגות ועלה הביתה. הוא נכנס מייד לחדר הרחצה ושעה ארוכה מירק את ידיו בסבון כביסה. אחרי ניקוי חלונות הראווה ישב עוזיאל בכוך הקטן שמתחת למדרגות, ליד החצר של אחד הבתים ברחוב דיזנגוף, ועסק בתיקון נעליים. לא היה די בשכר הזעום שקיבל תמורת ניקוי החלונות לכלכלת המשפחה, וההכנסה מה"סנדלרייה" תרמה יפה לתקציב המשפחתי. לעוזיאל היו ידי זהב ושמו נודע למרחוק כבעל מקצוע מעולה בקרב חנויות הנעליים סביב רחוב דיזנגוף. עוזיאל נהג לתת סכום כסף לרחל, ואיש לא ידע מה עשה עם יתר כספו.
 
רחל ערכה מייד את השולחן, הניחה עליו את ארוחת הערב של עוזיאל והתיישבה מולו.
 
- "הייתי היום אצל המורה של מאיר. היא אמרה שהוא לא מסתדר עם הלימודים בבית הספר וגם לא עם התלמידים", סיפרה לעוזיאל בשקט, תוך שאכל.
 
- "היא אמרה שיש לו שכל ושהוא יכול להצליח אולי בבית ספר אחר. מה נעשה?"
 
עוזיאל הניח את הכף מידו ונעץ מבט נוקב באשתו.
 
- "הוא כבר החליף בית ספר ולא יצא מזה כלום. עוד בית ספר? איזה שכל יש לו? לא לומד כלום, לא מכין שיעורים, לא עושה שום דבר. רק שטויות יש לו בראש. אין לי כוח בשבילו. די, שיפסיק ללכת לבית ספר וילך לעבוד. שיבוא לנקות איתי חלונות בבוקר".
 
- "בחייך, עוזיאל, הוא בסך הכול ילד. הוא צריך ללמוד. עוד יהיה לו מספיק זמן לעבוד".
 
- "הוא בסך הכול ילד", לגלג עוזיאל. "ואני לא התחלתי לעבוד בגיל שלו? עוד יותר קטן ממנו. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לעבוד אז שימצא מקום אחר לגור בו. אין לי כוח בשבילו".
 
- "מאז שהוא נולד אתה מתייחס אליו ככה. הוא רואה כמה שאתה אוהב את שרה ואת רפי ואליו אתה מתנהג כמו אל ילד חורג. זה כואב לו".
 
- "זה בגלל שאת מפנקת אותו כל הזמן ונותנת לו כסף יותר ממה שמגיע לו", פסק עוזיאל.
 
- "שלום אבא, איך היה היום בעבודה?" נכנס מאיר למטבח הקטן.
 
- "מה אכפת לך? מה, העבודה מעניינת אותך? בטלן אחד", הקניט אותו.
 
מאיר עזב את המטבח עם שפתיים קמוצות ומבט מבויש. הוא נכנס לסלון והפעיל את הטלוויזיה בווליום גבוה. עוזיאל נכנס במהירות אחריו, לקח את השלט והעביר תחנה.
 
- "צא מפה", פנה למאיר, "יש עכשיו חדשות. אל תפריע לי".
 
- "גם אני רוצה לשמוע חדשות", השיב מאיר ושלח מבט מבקש לעבר אביו.
 
עוזיאל לא הגיב. מאיר התכווץ בקצה הספה וסכר את פיו.
 
* * *
 
מאיר הועבר לבית ספר אחר בעיר. הוא סיים בקושי את כיתה ז', ורק בשל תחנוניה של רחל הוא הועלה לכיתה ח'. מאיר נעשה אגרסיבי ודיבר בצורה בוטה עם המורים ועם התלמידים. הלימודים לא עניינו אותו, מלבד שיעורי האנגלית והמוזיקה, בהם ישב כמהופנט. דורית, המורה למוזיקה, חיבבה את הילד הפרוע, שהִרבה לשאול אותה שאלות על מוזיקת רוק, שאלות שלא אחת לא היו לה עליהן תשובות. לכל שיעור מוזיקה הביא מאיר תקליט של זמר או להקת רוק והתגאה בפני המורה באוסף שלו. מדי פעם הזמינה המורה את מאיר לביתה אחרי הלימודים. דורית, בשנות השלושים לחייה, שמחה לנגן בפסנתר שלה ולהסביר למאיר, ששתה את דבריה בצמא, על היצירות שניגנה, הן מוזיקה קלאסית והן מוזיקת רוק. היא ניגנה בחופשיות, העבירה את ידיה בקלילות על הקלידים. וכשדורית לא ניגנה, שכב הילד הצנום על הספה, מחובר לאוזניות, עיניו עצומות והוא מפזם לעצמו.
 
* * *
 
כשסיים את כיתה ח', החליטו עוזיאל ורחל, בעצת היועצת של בית הספר, לשלוח את מאיר לפנימייה תיכונית באחד הקיבוצים באזור הנגב הצפוני. דורית העניקה לו במתנה מערכת סטריאופונית ניידת, עם הקדשה: "מאיר היקר, אני מאמינה בך ובכישרון שלך. כשתהיה כוכב, אל תשכח להזמין אותי להופעה שלך".
 
בערב, הראה מאיר את המערכת להוריו ולאחיו ואחותו, הכניס תקליט והפעיל אותו בידיים רועדות. רחל הניחה את ידיה על כתפיו של מאיר וחיבקה אותו. שרה חייכה חיוך רחב ומחאה כפיים. רפי הביט במאיר בפנים חסרי הבעה, אולי בלגלוג מהול במידה מסוימת של קנאה. הוא לא הבין כמעט את המילים באנגלית שיצאו מהמכשיר. עוזיאל הניף את ידו בחוסר סבלנות ואמר בטון חד:
 
- "מה זה הטרטור הזה במוח? אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
 
- "אבא, אתה תראה, אני עוד אהיה כוכב. אתה עוד תתגאה בי", השיב מאיר בהתלהבות.
 
- "כוכב בתחת שלי", ענה עוזיאל בבוז.
 
בבוקר, נסעו עוזיאל ורחל עם מאיר לקיבוץ ונפרדו ממנו. רחל לא הבחינה כשעוזיאל מחה דמעה מזווית עינו והביט בפנים עצובות בילד שהשאירו מאחוריהם.
 
רוח חרישית נשבה בענפי העצים סביב הביתנים הנמוכים. כרי דשא ירוקים נפרשו בין ביתני המגורים, ששימשו את ילדי הפנימייה. ממטרות שרקו בצפצופים קצובים, מסתובבות הלוך וחזור ומתיזות מים. שדרת העצים הכפולה, לאורך הדרך המוליכה מהקיבוץ אל הכביש הראשי, אמרה עצבות, געגועים, אכזבה ותקווה.
 
- "שאלוהים יעזור לו ויעשה ממנו בן אדם", סינן עוזיאל לעבר רחל.
 
רחל נעטפה בשתיקה ולא הגיבה.
 
* * *
 
מאיר שובץ בחדר עם שלושה נערים כבני גילו. הוא הסתגר בתוך עצמו ולא הרבה לשוחח עם איש, גם לא עם חבריו לחדר. בשעות שלא היה עסוק בלימודים או בעבודות במשק, שבהן נטלו חלק כל הילדים, על-פי המשטר שהיה נהוג בבית הספר, הרבה מאיר לשמוע מוזיקה מהתקליטים שהביא איתו מהבית. כשנשאל מה הוא שומע משך בכתפיו וענה:
 
- "רוק, רוק כבד".
 
המדריכים והילדים לא הבינו מדוע בחופשות העדיף מאיר להישאר בקיבוץ לבדו, בכפר השומם, כאשר כל הילדים נסעו לבתיהם. כשהדבר חזר על עצמו מספר פעמים, שוחח איתו יואל, אחד המדריכים:
 
- "לא טוב לך יותר להיות בבית עם המשפחה מאשר להישאר כאן לבד ולהתייבש?"
 
- "לא, כאן טוב לי", השיב מאיר, "כאן אני עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא צועק עליי".
 
יואל, בחור בשנות העשרים לחייו, הושיט ידו לעבר ערמת התקליטים ונטל אחד מהם.
 
- "הו, BLACK SABBATH, אני רואה שאתה מבין ברוק כבד. אני יכול לבוא אליך ולשמוע איתך את התקליטים האלה?"
 
- "בטח שאתה יכול", השיב מאיר בחיוך מבויש. "ואתה יכול להביא איתך את כל הכיתה שלי, אם אתה רוצה".
 
הזמן חלף.
 
שרה נישאה ועזבה את בית ההורים. רפי, שנשאר לבד בבית, קיבל את כל תשומת ליבם.
 
רחל ושרה ביקרו את מאיר מעת לעת, ונראה היה שמצב רוחו טוב עליו. לעיתים הצטרף אליהן גם רפי, ומאיר ניצל את ההזדמנות לקנטר אותו, את "הילד הטוב, כלב המחמד של אבא".
 
חלפו ארבע שנות הלימוד בפנימייה. מאיר לא ניגש לבחינות הבגרות. החומר שנלמד לבגרויות היה רחוק ממשאת חייו כמרחק בין מזרח למערב.
 
- "למה אין בגרות במוזיקה?" שאל את המורים בכיתה.
 
שאלתו נותרה מיותמת.
 
* * *
 
השירות הצבאי עבר על מאיר ללא פריצת דרך. הוא שירת כאיש תחזוקה בבסיס רחוק מהבית וכמעט לא יצא לחופשות. תמיד ויתר על חופשתו לטובת חיילים אחרים, אף שלא רווה נחת מחבריו לבסיס, שלא קיבלו אותו למסגרת החברתית שלהם ולא שיתפו אותו במסיבות הפרועות שלהם. כשהם חגגו, שכב מאיר על מיטתו בחדר, לבדו, מרחף בעולם משלו.
 
עוזיאל המשיך בשגרת יומו האפורה, ניקוי חלונות ראווה מוקדם בבוקר, עבודה בסנדלרייה עד שעות הערב, וישיבה מול מסך הטלוויזיה עד סיום שידורי החדשות ותוכניות האקטואליה. איש לא העז להפריע את השקט בבית בשעות אלה, ומאיר לא היה בבית.
 
רחל התפנתה מעט לעסוק במה שאהבה - טיפול בתינוקות. אישה חמה הייתה, נדיבה, אוהבת ילדים ומטפלת בהם מכל הלב. ההורים של הילדים שבהם רחל טיפלה סמכו עליה לחלוטין. פעם, כשאחת המשפחות נסעה לחופשה עם ילדיה הקטנים, הוזמנה רחל לנסוע עם המשפחה.
 
מד הלחץ בבית עלה לקראת שחרורו של מאיר מהשירות הצבאי. רפי הצעיר התגייס לפני חודשים ספורים.
 
- "גברת", פנה עוזיאל לרחל, "כשהוא יחזור הביתה, שלא תפנקי אותו כמו שפינקת אותו כל השנים. ברור לך?"
 
- "מה אתה רוצה? 'הוא' עוד לא חזר הביתה ואתה כבר מתחיל? די, תירגע, תן לו קצת זמן להתאושש. עכשיו הוא יהיה איתנו לבד בבית, תנסה להסתדר איתו", ביקשה-דרשה רחל.
 
- "להתאושש ממה? כבר עשרים שנה הוא מתאושש על חשבוני. שימצא לו עבודה, כמו כל האנשים, וישכור לעצמו איזה חדר".
 
מאיר הגיע הביתה ביום שישי בצהריים. רחל ניקתה וסידרה את הבית לכבודו ("בשבילי אף פעם לא עשית את זה", התקנא עוזיאל), הניחה זר פרחים באגרטל בחדר הילדים ואף אפתה עוגת דבש, האהובה על מאיר. עוזיאל היה במקלחת כשמאיר נכנס הביתה.
 
- "ברוך הבא, מאיר שלי", חיבקה רחל את מאיר. "אני שמחה שחזרת הביתה".
 
מאיר נישק את אימו ופניו אמרו אושר.
 
- "איפה אבא?" שאל.
 
- "אבא מתקלח, הוא ישמח לראות אותך".
 
מאיר פתח את דלת חדר הרחצה וקרא בקול שמח:
 
- "שלום אבא יקר, הבן שלך חזר מהצבא".
 
- "תסגור את הדלת, קר לי. אתה לא יכול לחכות עד שאצא?" נשמעה התשובה מעבר לווילון המקלחת.
 
פניו של מאיר נפלו. הוא סגר במהירות את הדלת ויצא אל אימו.
 
- "הוא ממש, ממש שמח לראות אותי", אמר לאימו בנימה שלא הסתירה את תחושתו.
 
- "אל תדאג", ניחמה אותו רחל. "יהיה בסדר. הוא אוהב אותך ודואג לך, רק לא יודע איך לעשות את זה".
 
שרה נתנה למאיר אלבום חדש של להקת "פינק פלויד" כמתנת שחרור. בארוחת ליל השבת ישבו סביב השולחן עוזיאל, רחל, מאיר, שרה ובעלה. מאיר הנרגש סיפר לאחותו בלהט על התקליטים הרבים שכבר יש לו באוסף. הוא דיבר בשטף שהיה בלתי ניתן לעצירה. עוזיאל, מחזיק בידו כוסית מלאה ביין, עמד על רגליו והחל בקידוש ליל השבת. הוא הפנה את מבטו לעבר מאיר, כמצפה לשקט. אולם מאיר המשיך בשלו, כאילו איננו כאן. עוזיאל נהם בקול מפחיד "ה...מ..." ונעץ במאיר מבט מקפיא. שרה משכה בידו של מאיר מתחת לשולחן, מסמנת לו שישתוק. עוזיאל הגביר את קולו. משסיים את הברכה ולגם מכוס היין, הושיט מאיר את ידו לקבל את הכוס, אולם עוזיאל התעלם מהיד המושטת והושיט את הכוס לעבר בעלה של שרה. ידו של מאיר צנחה באחת, אומרת הכול.
 
בסיום הארוחה התיישבו כולם בסלון. עוזיאל נטל את השלט של הטלוויזיה בידו ופנה אל מאיר:
 
- "מאיר, תכף יש חדשות, אז אני כבר מזהיר אותך שלא תפריע".
 
- "אז הכול נשאר כמו שהיה, אה?" צחק מאיר. "עכשיו יש חדשות, אחר כך יש מוקד, אחר כך יש יומן, אחר כך יש מבט שני ואחר כך יהיה מבט שלישי".
 
- "אם זה לא מוצא חן בעיניך אז אתה יכול ללכת. אבל לפני זה תשמע, דיברתי עם חיים, החבר שלי, שמנקה איתי חלונות, הוא צריך עזרה בעבודה, אז תבוא אליי ביום ראשון ונדבר איתו".
 
- "אני לא מנקה חלונות ולא מדבר עם חיים", ענה מאיר בקול שקט.
 
- "עכשיו שבת, בואו נהיה שמחים", קטעה שרה את השיחה. "שבת שלום!"
 
- "שבת שלום, שרה'לה חמודה", השיבה רחל בחיוך מאולץ.
 
* * *
 
חלפו מספר חודשים. מאיר לא מצא את מקומו. הוא ניסה להתקבל לעבודה במספר מקומות, אך תמיד עזב כעבור ימים ספורים. הוא היה חסר שקט, חסר מנוחה. הוא הרגיש כאריה בסוגר. לא היו לו חברים, קשריו עם בני משפחתו נעו כמטוטלת, בין חיבה לרתיעה, בין אהבה וקרבה לריחוק. הוא היה זקוק לכסף, שלא היה בהישג ידו. אומנם, הוא החל לשחק ברידג' ואף עשה חיל, ולעיתים אף קיבל מעט כסף מבני הזוג שלו למשחק תמורת היותו בן זוגם (בדרך כלל נשים קשישות ונדיבות), אך לא היה בזה דמי קיום. מה עוד שמאיר לא היה מהחסכנים. למען האמת, איש לא לימד אותו מעולם את חוכמת החיים, או כללי התנהגות בסיסיים. הוא הוציא כל אגורה שהגיעה לידיו, חי "כאן ועכשיו", נסע אך ורק במוניות ספיישל, כמו היה מיליונר. מאביו לא העז לבקש. בפעמים הבודדות שביקש ממנו נענה במשפט "לך לעבוד ויהיה לך כסף!". אימו נתנה לו מעט ממעט הכסף שהשתכרה מעבודתה, ועשתה זאת בהסתר, שחס וחלילה לא ייוודע הדבר לעוזיאל. מצב רוחו הלך והידרדר. רק בערמת התקליטים שבחדרו מצא מאיר נחמה פורתא. הוא רבץ רוב הזמן בחדר הסגור ויצא ממנו רק לשירותים או כדי לאכול דבר מה.
 
ערב אחד חזר עוזיאל הביתה בשעת ערב מאוחרת. כבר בחדר המדרגות שמע צלילים שצרמו לאוזניו. הוא ידע היטב שמקור הרעש הוא המוזיקה של מאיר. עוזיאל התפרץ לבית, ניגש אל חדר הילדים, דחף את הדלת בחוזקה ושעט לעבר מאיר. מאיר לא הספיק להבין את הנעשה, כשעוזיאל אחז בידו, גרר אותו אל מחוץ לבית, ובטרם טרק את הדלת בפניו אמר לו בכעס רב:
 
- "זהו, סבלתי ממך מספיק. אתה לא גר כאן יותר. לך, תמצא לך בית משלך. שלא תחזור לכאן לפני שתהיה לך עבודה מסודרת".
 
רחל המופתעת ניגשה אל דלת הבית ואחזה בידית, מנסה לפתוח אותה, אך הדלת הייתה נעולה. היא רצה אל עוזיאל. ביד אחת הדף עוזיאל את אשתו ובידו השנייה חייג במכשיר הטלפון.
 
- "שרה, את שומעת אותי? תקשיבי טוב. זרקתי את מאיר מהבית".
 
פניו היו אדומים מכעס.
 
- "תקשיבי למה שאני אומר לך. אימא שלך ואת הבאתם עליו את זה. מהיום הוא לא גר בבית שלי יותר. ושלא תכניסי אותו לבית שלך, את שומעת? ככה אף פעם הוא לא ילמד להסתדר. כל הזמן הוא יהיה פרזיט שחי על חשבון האחרים. שיראה מה זה שאין בית ואין כסף. רק ככה הוא ילמד להיות בן אדם. שייקח דוגמא ממך ומרפי".
 
עוזיאל טרק את השפופרת, נכנס לחדר האמבטיה ונעל מאחוריו את הדלת. קריאותיה של רחל ודפיקותיה על הדלת לא נענו. היא נפלה על הכורסה ופרצה בבכי.
 
מאיר הסתובב ברחובות ואכל מהיד לפה. בלילות ישן היכן שאינה לו הגורל - אצל אחד מחבריו הבודדים, או על ספסל בגן הציבורי. שרה, שליבה נקרע מדאגה לגורל אחיה, לא העזה להמרות את הוראת אביה ולא הציעה למאיר מחסה בביתה. המורא מפני אביה גבר על רגשות האחות הגדולה.
 
באחד הימים, בשעה שעוזיאל נעדר מהבית, דפק מאיר על דלת בית הוריו. אימו הנרגשת הכניסה אותו הביתה. גופו היה רזה, נתון בתוך מעיל גדול ממידותיו, שערו פרוע וזקנו צמח פרא. רחל הושיבה אותו במטבח, הגישה לו צלחת מרק וצלחת עם אורז ובשר. מאיר טרף את המזון בלי להרים את עיניו.
 
- "אני מוכרחה לצאת לשעתיים בערך. אבא יחזור בערב. תתרחץ, תיקח בגדים נקיים מהארון שלך. אם אני לא אחזור בזמן, תלך לפני שאבא יחזור, ותשים את המפתח מעל שעון החשמל. אני ושרה מדברות עם אבא כל הזמן, אני מקווה שהוא יירגע בקרוב ויחזיר אותך הביתה".
 
רחל נישקה את מאיר, הניחה את המפתח על השולחן, לקחה את תיקה ויצאה מהבית.
 
כשחזרה רחל הביתה, בטרם חלפו שעתיים, היא מצאה את דלת הבית לא נעולה, כפי שהשאירה אותה. דלת חדר הרחצה הייתה פתוחה וקולות חלושים נשמעו מכיוונה. רחל רצה אל חדר הרחצה, כשהיא זורקת את התיק מידה. זעקה נפלטה מפיה. מאיר שכב בתוך האמבטיה, פניו לבנות, נשימותיו חלשות, בלתי נשמעות. ביד אחת אחז בסכין גילוח שהיה מרוח בדם, וידו השנייה שרועה על ברכו וזרם דם דק נמשך מפרק היד ועד לגבו שעל רצפת האמבטיה.
 
על השולחן במטבח, ליד הצלחות הריקות, היה מונח דף, מוכתם בכתמי אוכל שמן ובגרגרי אורז צהוב. בכתב יד מרושל, שסימני רעד ניכרו בו, היה כתוב:
 
"עכשיו כבר לא תסבול ממני יותר. אני מקווה שאתה מרוצה".
 
* * *
 
'כמה טוב לשכב במיטה בלי לעשות כלום. אני יכול לישון כמה שאני רוצה, נותנים לי אוכל, מדברים אליי יפה, רוחצים אותי ומתעניינים בשלומי'.
 
מאיר, ששכב לבד בחדר בבית החולים, הלך והתאושש אט אט, הוא אפילו ירד מהמיטה והחל פוסע בחדר הלוך ושוב. הוא היה חולה נוח, עשה מה שהאחיות והרופאים הטילו עליו. למען האמת, לא דרשו ממנו כמעט דבר, רק לעשות מעט תרגילי פיזיותרפיה ומטלות קלות דומות. רחל, שרה ורפי ביקרו אותו, אך הוא לא הסכים בשום אופן שעוזיאל יבוא אליו אל בית החולים.
 
רחל ושרה ניסו להסביר לו שאבא, שגדל בעצמו בתנאים קשים, אוהב אותו. רחל חיבקה את כתפו:
 
- "מאיר שלי, אל תיקח את זה ללב. כשאבא ואני לבד, הוא אומר לי שאתה הבן שלו, כמו רפי. אבל קשה לו לקבל את זה שאתה לא עובד וחי על חשבוננו".
 
מאיר הרים את קולו:
 
- "רק כסף מעניין אותו. אני לא מעניין אותו בכלל. ראית אותו פעם אחת שואל אותי איך אני מרגיש? או מתעניין במוזיקה שאני שומע, לפני שהוא צורח עליי להפסיק אותה?"
 
- "מאיר, אבא גדל בלי חיבוקים, מגיל צעיר התחיל לעבוד. הוא לא יודע איך להראות את האהבה שלו, אז הוא עושה את זה בצעקות. תאמין לי, כשהיית בפנימייה ובצבא הוא אמר לי הרבה פעמים שהוא מתגעגע אליך".
 
- "מעניין מתי הוא יראה לי את האהבה שלו", השיב מאיר בנימה קצת רכה יותר.
 
* * *
 
כשהרגיש מספיק בטוח ומאושש, הבין מאיר שהרע מכול כבר מאחוריו. עכשיו יפעל להגשים את עצמו. הוא החל להחליף מילים עם האחיות הצעירות במחלקה. מהר מאוד הפכה החלפת המילים לשיחות ערות, מלוות בחוש הומור, בבדיחות ובעקיצות הדדיות. מאיר, בעל אינטליגנציה גבוהה וחוש הומור גבוה, תיעל את כל השיחות למוזיקה שכל כך אהב.
 
הוא ביקש מהאחיות להביא לו עיתון יומי וגמא אותו בשקיקה, יום יום.
 
האחות הראשית, בלה, הבינה מאוד את "העוף המוזר" הזה, מאיר, קיבלה אותו כפי שהוא, ואפילו חיבבה אותו. היא הייתה מבוגרת ממאיר בכעשר שנים, אך בהיותה רווקה, בילתה הרבה במועדוני מוזיקה ובמסיבות ריקודים.
 
בוקר אחד, כשנכנסה בלה לחדרו, הושיט מאיר לעברה את העיתון והצביע על מודעה שפורסמה בעמודי הבידור. המודעה בישרה על בואה הקרוב של להקת URIAH HEEP לארץ, לשתי הופעות.
 
- "את מכירה את הלהקה הזאת?" שאל מאיר את בלה.
 
- "אני מכירה כמה שירים שלהם", השיבה תוך יישור המצעים במיטתו. "היית פעם בהופעה שלהם?"
 
במקום להשיב על השאלה החל מאיר להרצות באוזני האחות הרצאה ארוכה ומפורטת על הלהקה, מתי הוקמה ועל-ידי מי, מי הם חבריה ומה הייחוד של כל אחד מהם, איזה שירים הם שרים, מי חיבר את השירים, ואיזה אלבומים הוציאה הלהקה. בלה הקשיבה כמהופנטת.
 
- "וואו", התפעלה בהתרגשות. "אני רואה שאתה מתמצא בזה. אז בטח ראית אותם בהופעה, נכון?"
 
מאיר צחק צחוק קל, משוחרר:
 
- "הייתי מת להיות בהופעה שלהם. אבל למי יש כסף בשביל זה? אין לי כסף אפילו לקנות את התקליט האחרון שלהם שיצא לשוק".
 
למחרת היום הפתיעה בלה את מאיר, כשהגישה לו את התקליט החדש של הלהקה, ארוז בנייר צבעוני.
 
- "הבאתי גם את המערכת שלי מהבית, אז תוכל לשמוע את התקליט כמה שאתה רוצה", אמרה לו בחיוך. "ואם תתנהג יפה, אז מחר תהיה לך הפתעה גדולה". סיימה ולא פירשה.
 
מאיר חיכה בכיליון עיניים לבלה וחשב כבר על תקליט נוסף. בלה הגיעה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, מלווה באיש צעיר, וידיה ריקות. האכזבה ניכרה על פניו של מאיר, אך הוא לא אמר דבר. בקול מונוטוני החל להסביר לבלה את השירים שבתקליט שקיבל ממנה.
 
- "הפ-ת-עה!" התפרצה בלה לדבריו בקול רם.
 
מאיר הביט בה, לא מבין.
 
- "מאיר, תכיר את רוני, חבר שלי. רוני עובד בתחנת הרדיו 88FM. הוא אחראי על תחום המוזיקה. סיפרתי לו עליך והוא אמר שיהיה מעוניין לשמוע אותך. אולי תוכל להתראיין ברדיו או להגיש איזו תוכנית על מוזיקת רוק".
 
רוני לחץ את ידו של מאיר:
 
- "בלה לא הפסיקה להלל אותך ולפרגן לך על הידע העצום שלך. אתה מכיר הרבה זמרים רוקיסטים?"
 
- "תשאל על מי שאתה רוצה ונראה אם אני מכיר", חייך מאיר בערמומיות.
 
השיחה בין השניים קלחה ונמשכה זמן רב, עד שהאחות אחראית המשמרת ביקשה מרוני בנימוס שיניח לחולה ויעזוב את המקום. מאיר לא יכול היה להירגע. 'רוני עוד לא יודע איזה כוכב הוא עומד לראות!'.
 
גם בלה הייתה במצב רוח מרומם:
 
- "אני חושבת שכדאי לך להבריא מהר. לא ראיתי את רוני מתרגש ככה כבר הרבה זמן".
 
* * *
 
כשהשתחרר מאיר מבית החולים, נתן לו צוות המחלקה תלושי שי בסכום נכבד, לקנייה בחנות מוזיקה. אחרי מספר פגישות עם רוני קיבל מאיר פינה שבועית בשידורי התחנה. בפינה הוא היה מתראיין על-ידי רוני לגבי זמרים שונים בתחום מוזיקת הרוק, בעיקר זמרים מחו"ל.
 
במהלך השנים הבאות התבסס מאיר כאחד המומחים הגדולים למוזיקת הרוק של שנות השבעים של המאה העשרים ואילך. היה ברשותו אוסף ענק של תקליטים ודיסקים ושל סרטי וידאו מהופעות חיות של ענקי המוזיקה, קטעים נדירים שלא יסולאו בפז. הוא ערך תוכניות וקיים ערבי מוזיקה במועדונים נחשבים בתל-אביב, ומילא אולמות. הכינוי "מאיררוק" הפך למותג מבוקש.
 
מאיר "חזר מן הכפור". גופו התמלא, פניו נעשו סמוקות, ולבושו האופנתי הקנה לו מראה מכובד וקליל גם יחד. גברים ונשים בשנות הארבעים, חמישים, שישים ושבעים לחייהם חיפשו את קרבתו. אנשים שלא שמעו מעולם על לד זפלין, הדלתות, דיוויד בואי, החיפושיות, אוריה היפ, בוב דילן, פינק פלויד, דון מקלין, רובים ושושנים, דיפ פרפל ועוד כוכבי רוק רבים וטובים, גילו לפתע צמא לרוק והחלו מתעניינים בתולדות הז'אנר.
 
שרה, בעלה ורפי - שבינתיים התחתן אף הוא והקים משפחה - התפעלו מהכישרון של מאיר, שנחשף יותר ויותר ככל שעבר הזמן.
 
נשים החלו מחזרות אחרי מאיר, מוקסמות מן הידע הרב שלו ומצורת ההגשה שלו בערבי המוזיקה וברדיו. מאיר דיבר בקול שקט, בוטח ורגוע, מרצה את דבריו בצורה זורמת ונעימה, מתבל בהומור עדין.
 
"הוא גדול, הוא גדול, הוא כוכב", קיבלו את פניו מעריציו הנלהבים במועדון "רוק לנצח", ביום הולדתו החמישים.
 
* * *
 
מאיר גר בדירות שכורות, לעיתים לבדו ולעיתים עם בנות זוג שחיפשו את קרבתו, או עם שותפים שהתיידדו איתו ושמחו לעזור לו.
 
ערב אחד, כשמאיר ישב בסלון הקטן של דירתו, נשמעה דפיקה בדלת הבית. הוא היה רגיל לכך שחברים קפצו אליו ללא הודעה מוקדמת. הוא פתח את הדלת וקפא על מקומו. על מפתן הבית עמד עוזיאל, לבוש בגדים נקיים, פניו שלווים ובידו זר שושנים. מאיר לא האמין למראה עיניו. 'זה האבא שלא סבל אותי כל החיים?', חשב, 'ככה הוא נראה כשהוא לא צורח עליי? אף פעם לא ידעתי שיש לו שומה כזאת על הצוואר'.
 
- "אני חושב שטעית בכתובת", אמר מאיר בקול רציני, מתובל במעט הומור. "רפי לא גר כאן".
 
- "אימא הזכירה לי שהיה לך יום הולדת חמישים, אז באתי לברך אותך", אמר עוזיאל מבלי לזוז.
 
- "ומחר תחזור לצעוק עליי ולגרש אותי מהבית? אתה כבר לא יכול, זה הבית שלי".
 
- "מאיר, אתה יודע באיזה גיל אני התחלתי לעבוד?" שאל עוזיאל, כשזר הפרחים עדיין בידו.
 
- "בוא, תיכנס", פינה מאיר את הכניסה לדירה. "אני יודע, התחלת לעבוד בגיל שתים-עשרה. אבל היום הכול אחרת, וחוץ מזה, לא כולם מוכרחים לעבור את הדרך שאתה עברת, נכון?"
 
- "נכון, אבל אי אפשר לחיות כל הזמן על חשבון ההורים".
 
עוזיאל התיישב על כיסא עץ בסלון הקטן.
 
- "תביא אגרטל, אם יש לך, או שתשים את הפרחים בדלי".
 
מאיר שם את הזר בכיור של המטבח, הצמוד לסלון.
 
- "רצית שאני אנקה חלונות, כמוך, נכון? אבל אולי זה לא מתאים לי? אולי לי התאים יותר לעשות מוזיקה? מה אתה אומר, אבא יקר שלי?"
 
- "באמת, כמה אנשים בדיזנגוף אמרו לי ששמעו אותך ברדיו, ובחורות שהביאו נעליים לתיקון אמרו שראו אותך במועדון ושאתה מופיע יפה מאוד. אבל, מרוויחים מזה כסף?"
 
- "כסף, כסף! כן, מרוויחים מזה כסף. לא הרבה, אבל אני מאושר. מה יותר חשוב מזה?"
 
- "קודם כול צריך כסף בשביל לחיות ואחר כך ליהנות ולהיות מאושר. אם אין כסף, אין אושר".
 
- "אז עכשיו אני בסדר? אני מרוויח כסף מהמוזיקה, אז אני יכול להיות מאושר?"
 
- "מאיר, בן יקר שלי, הלוואי שתמיד תעבוד ושתמיד תהיה מאושר. ושיהיה לך מזל טוב. אתה אוהב שושנים?"
 
- "כן, אבוש, אני אוהב שושנים. אני אוהב גם רובים ושושנים, וגם אותך".
 
- "עכשיו אני מאמין שאתה יכול להיות כוכב בזכות עצמך. בוא תן חיבוק לאבא שלך".
 
עוזיאל ומאיר עמדו מחובקים ודוממים, לוחצים זה את גופו של זה, כאילו מנסים למלא את החוסר של חמישים שנה, טופחים איש על גבו של רעהו, כשברקע נשמע שיר באנגלית. הם לא שמעו את שקשוק המפתח בדלת. יעל, בת זוגו של מאיר ושותפתו לדירה, נאלמה דום בכניסה, כשראתה את עוזיאל ומאיר מחובקים כמו היו גוף אחד.
 
* * *
 
זמן קצר אחרי יום ההולדת החמישים של מאיר אושפז אביו בבית החולים. הרופאים פסקו שימיו ספורים. היה זה יום קריר של חודש נובמבר וגשם החל לרדת כשמאיר הלך לבקר את אביו בבית החולים. הוא נעמד ליד מיטת אביו, שהיה מחובר למכשירים ועיניו היו עצומות. נשימתו הייתה כבדה. על המיטה ועל הרצפה סביב לה היו מפוזרים דפי עיתון רבים, ובהם כתבות נרחבות על מאיר, המומחה למוזיקת רוק, בליווי תמונות גדולות שלו. הכתבות ציינו את תרומתו הרבה של מאיר להפצת המודעות למוזיקת הרוק בקרב קהילות נרחבות. מהרדיו הקטן שעל השידה הצמודה למיטה של עוזיאל בקע קולו של מאיר, המתראיין בנושא השיר "החומה" של להקת פינק פלויד. מאיר הושיט את ידו ואחז אחיזה קלה באצבעותיו הגרומות של עוזיאל. לפתע פקח עוזיאל את עיניו והביט במאיר. עיניו התרחבו, על פניו עלה חיוך קל. הוא הרים את ידו הפנויה, צנומה ורועדת, הסיר מעל פניו את מסכת החמצן וסימן בידו למאיר להתקרב אליו. מאיר קירב את פניו אל ראשו של אביו. במאמץ רב לחש עוזיאל על אוזנו של מאיר:
 
- "מאיר, אתה... אתה כוכב... אתה... אתה... הכוכב שלי. סליחה שלא האמנתי בך".
 
עיניו של מאיר נזדגגו. הוא לקח מידו של אביו את מסכת החמצן והחזיר אותה לפניו השלוות.
 
- "כן, אבא, אני הכוכב שלך".
 
* * *
 
במגירה של הארונית, ליד מיטתו של עוזיאל, נמצא דיסק ובו השיר:
 
NOVEMBER RAIN / GUNS & ROSES