אויב זמני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אויב זמני

אויב זמני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 76 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 16 דק'

אריה קרישק

אריה קרישֶק (נולד ב-29 בספטמבר 1952) היה העורך הראשי של הוצאת "כתר". כתב טורים ברוב העיתונים. כמו כן, הוא מחברם של ספרי עיון היסטוריים ותסריטים. בין ספריו: קח גפרור בוער, אין נפגעים לכוחותינו, האיש שבקיר, קבורה בירושלים ועוד. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

מה באמת יקרה כשתקום מדינה פלסטינית לצדה של ישראל?
מספר התרחישים כמספר המדמיינים. אבל, השנה היא שנת ---202... ויש אנשים הנקלעים למצבים חדשים.
אפי שטרק, מבכירי השב"כ לשעבר, נתקל באחת מ"מטרותיו" - ד"ר עימד אל-מוגרבי, מבכירי הרשות לשעבר ומנהיג לאומי בולט.
הם ניצבים באותו רציף רכבת, באזור משותף, בדרך לעוד כנס כלכלי-פוליטי.
השניים "בילו" אינספור שעות במצודים, בחדרי החקירות, בבתי הכלא. עכשיו, במזרח התיכון החדש, מתחלפים התפקידים - הרודף הופך לנרדף...
עד כמה ידו הארוכה והלופתת של העבר ממשיכה לאחוז בצווארנו?
המחזה אויב זמני מבקש להציג תרחיש אפשרי לחלוטין, במציאות אזורית בה הבלתי-אפשרי שולט ללא מצרים.
 
אריה קרישק, סופר ומחזאי, היה העורך הראשי של הוצאת "כתר", בעל טורים ברוב העיתונים, פעיל בקולנוע ובתיאטרון.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
זמנים טובים, זמנים נפלאים...
 
דרכו של מחזה אל קרשי בימה כלשהי היא כמעט תמיד דרך חתחתים. כמובן, יש יוצאים מן הכלל - יצרני הלהיטים (בידור בעיקר) וכמה מורמים־מעם (ביניהם פרות קדושות...), אם בצדק או שלא בצדק. יוצרים תמיד נאלצו להיאבק על יציאה לאור, לעתים לעומת קשיים בלתי־נסבלים, והדברים נכונים שבעתיים כשנדרש שיתוף פעולה עם שורה של גורמים, שלא לדבר על תקציבים ניכרים. מבחינה זו, "אויב זמני" אינו יוצא דופן כלל וכלל.
 
האם צריך להיתלות באקלים התרבותי של ישראל של השנים 2012-2018, כשהמילה "תרבות" הפכה למושג טעון ותקיף במיוחד? זירת התכתשות בין קומיסרים תרבותיים למיניהם, יוצרים מותקפים הנדרשים להציג "תעודת נאמנות" ולעתים מסומנים כמטרה לשיסוי פשוטו כמשמעו?
 
 
אינני סבור כך. בודאי שה"צייטגייסט" - רוח התקופה - תורם את מלוא כובד משיכתו/משקלו, אבל כל מתבונן שקול של היסטוריית הספרות, התיאטרון והקולנוע בישראל, ימצא את מה שנמצא גם במדינות אחרות.
 
השלטונות, באשר הם, אינם ידידותיים לקולות ביקורת, לאצבע מאשימה. גם הקהל מעדיף תבשילים קלים, נעימים לעיכול.
 
כך זה היה, כך בהווה ואולי כך - תמיד.
 
 
העובדה ש"אויב זמני" עשה מסלול מפותל, מיטלטל בין חיבוקים לדחיות, לא תפתיע רבים, בוודאי שלא מחזאים ואנשי תיאטרון. אין לי עניין לפרט כאן את השנים של - "כמעט" ו - "כבר מתחילים" וכיו"ב. לא מעוניין בשום התחשבנות ולא סובל קינות מסוג כזה או אחר.
 
 
העובדה היבשה, הפשוטה, היא שאחרי ככלות הכול המחזה הזה נשאר... במגירה.
 
 
כמובן, אפשרי בהחלט, שהמחזה לא זכה להפקה מפאת איכותו. ייתכן ונמצא ירוד, לא מספק, כושל - בהחלט ייתכן. אלא שתגובת שורה ארוכה של לקטורים, מפיקים, במאים, שחקנים - היתה דווקא בכיוון ההפוך.
 
 
הם אהבו את "אויב", הם התלהבו מן האפשרות להעלות חומר שכזה, ורובם נתנו את הסכמתם להשתתף במעשה היצירה.
 
אזכיר בחטף כמה מהם - על מנת לא להישאר ב"מופשט": סלים דאו, אלכס אנסקי, אבי גיבסון, יעקב אגמון, אלכס כגן, יוסוף אבו ורדה, מיכה לבינסון, אדיב ג'שאן, זאב שמשוני, אברהם עוז, יגאל עזרתי, ועוד.
 
 
במחצית הראשונה של 2016 החלו אפילו חזרות... ונקטעו.
 
לא עזרה העובדה ש - כרגיל? - היו כאן עוד "מבצע" ועוד "התקוממות" והתסריט הכמו־אופטימי של המחזה הצנוע שלי נראה רחוק ומתרחק עוד.
 
 
גם הניסיונות להפקה חוץ ממסדית העלו תסכולים. גם גופים שרשמו על האג'נדה שלהם העלאת חומרים שכאלה - השקיעו מאמץ לא קטן בהתחמקויות ובמציאת הסברים לגופו של עניין, ושלא לגופו. לאחר קרוב לשלוש שנים(!) התחלתי לאבד אופטימיות. לא אמרתי נואש אבל נשבר לי להטיח ראש בקירות, לפגוש פעם אחר פעם בתשובות מתחסדות וכיוצא באלה.
 
 
היו גם, יותר מאחת, רעיונות להעלות את המחזה תחילה בגרמניה או בארצות הברית.
 
לא רציתי בכך, בלי שום קשר לפטריוטיות.
 
 
 
"אויב זמני", כמו אולי התרחיש שבתוכו, ייאלץ להמשיך ולהמתין ל...? ל"זמן הנכון".
 
 
הרי זה כאין וכאפס לעומת החלומות, החלונות, התקוות המרוסקות, הממתינות עשורים לרוב שעה שתופי הלהט והמלחמה מרעישים ללא הרף.
 
 
 
•••
 
 
 
קצרין, 2018.
 
 
 
 
 
הדמויות:
ד"ר עימד אל־מוגרבי - פלשתינאי, 60, משכיל אבל קשוח, צלוק ממאבקים; אבל משמר חינניות וממזריות.
 
אפי שטרק - ישראלי וותיק, 65, בכיר שב"כ, חוקר מיומן, לאומני אבל גם הומאני ומפתיע־לפרקים.
 
 
 
המקום:
פינת־המתנה, ליד רציפי רכבות.
 
וגם - חדר חקירות מאי־שם.
 
 
 
הזמן:
ישראל/פלשתין - אז ועתה ומחר.
 
 
 
 
 
פינת קפה קטנה באולם המתנה כלשהו. דלפק צמוק, מדפים בודדים של בקבוקי משקות, כסאות בר ארוכי גפיים. מאחוריו, כרקע לבמה כולה, צילום ענק בשחור־לבן, מאד חדש ובולט: רכבת חדישה ומודרנית מאד, ממתינה ברציף, ועליה ניתן לראות בבירור את הכתובת, מעוצבת בגרפיקה מעולה, מסחרית - 'ישראל/פלשתין 414'.
 
קולות עמומים רחוקים של תחנת־רכבת.
 
 
 
בחלק ימיני, רחוק, יש מסך שחור או כתם־עלטה גדול, המורם/מואר לפי הצורך, ובו ניצב, בזוויות משתנות, כסא ברזל גדול, בעל חזות חריגה, כמעט מאיימת. מעליו משתלשלת מנורת־חקירה מתכתית, אף היא נדלקת ע"פי הצורך.
 
 
 
אל הבמה נכנס - עימד; גבר כבן 60 או חמישים, חזותו צעירה למדי, רזה, לבוש אלגנטית, מתנועע במהירות. ביד ימינו הוא גורר אחריו מזוודה חדישה, על גלגלת. הוא נראה כאיזו גירסה אוריינטלית של איש עסקים מצליח.
 
 
 
עימד מניח את המזוודה; מוציא מטפחתה לבנה מכיסו ומעביר בתנועה מיכנית על פניו, מחזירה לכיס. מביט סביבותיו בחשדנות. מצחקק.
 
 
 
עימד: שמונים ושמונה... שמונים ושמונה שנים ועדיין לא למדו לווסת פה את המזגנים... (שואף מלוא אויר לריאותיו)
 
או שאני עדיין.. פשוט... מזיע - - - -
 
 
 
(הוא מתקדם בצעד איטי לקדמת הבמה; מוציא קופסת סיגריה מוזהבת, מהודרת, ממעילו ומצית לעצמו סיגריה, פולט טבעות עשן למרומים;)
 
 
 
עימד: מישהו מכם הזיע פעם מפחד? זו זיעה מאד שונה. טעם אחר.
 
זה בדרך כלל קורה לך כשאתה קולט... איזו... איזו סכנה גדולה נוחתת עליך, כמו טיל שעומד להתפוצץ לך על הבית, משהו שהולך מאד מאד להכאיב לך... או כשהמלכודת נסגרת עליך, אתה מבין שאכלת אותה, אין מוצא, תפסו אותך... ואתה מזיע... כל הזמן מזיע...
 
 
 
(הוא מזדקף מתוח, מוחץ את סיגריתו ברגלו. ברמקול רחוק נשמע קולה של אישה, קול דיילת מקצועני מכריז:
 
 
 
'הנוסעים לירושלים־הבירה מתבקשים להגיע לרציף 48. הנוסעים לאל־קודס מתבקשים להגיע לרציף 17. רכבת חיפה־דמשק תצא בעוד 20 דקות. לא יימכרו כרטיסים בקרונות. תודה.')
 
 
 
עימד: ההזמנה הייתה ברורה מאד. מנוסחת באנגלית- עברית־ערבית.
 
דפוס משובח. (כאילו מקריא) - דוקטור עימאד אל־מוגרבי מוזמן להשתתף בכנס "חלוקת־המשאבים במציאות דמוגראפית משתנה", שיתקיים באולם האומות המאוחדות המחודש בחיפה...
 
וכולו וכולו ו - זולו. מרשים מאד. בחיי. לא צוחק איתכם.
 
הלבטים שלי נמשכו בערך דקה או שתיים. סוף כל סוף לא הייתי כאן כמעט עשור שלם... אבל - חיפה...
 
חיפה אהובתי.
 
 
 
(צלילי עוד, בנעימה פלשתינאית עדינה, מתנגנים לפתע ונעלמים באותה פתאומיות.)
 
 
 
אתם אולי שכחתם, אתם שמנסים כל הזמן להשכיח, אבל אני... אני לא שכחתי... לא־לא־לא ולא... אפילו יום אחד, דקה, שבריר של שנייה... איך יכול בן אדם, אישה, איש, ילד, מכל מקום בעולם הדפוק והרדוף הזה, לשכוח את המקום שבו נולד? לא, תחשבו, תגידו בעצמכם - - זה אפשרי בכלל?! זה כמו לשכוח את עצמך... מי אתה... מאיפה באת... החיים שאתה חי - -
 
 
 
(משתתק, פניו קודרות, קולו נמוך וחרישי כעת -)
 
אני נולדתי כאן. אני חיפאי. כל המשפחה שלי מכאן, כמה דורות. אני יכול לשחזר כמעט כל ריח, כל טעם, צליל, צבע של המקום הזה. אני חלק ממנו. והוא חלק ממני. לעולם, לעולם.
 
וזה אף פעם לא ישתנה.
 
 
 
(מאחוריו נשמע קול של מחיאות כפיים, קצובות, יבשות.
 
עימד מסתובב בבת־אחת ורואה את - אפי שטרק; גבר ישראלי כבן 65, גבוהה, חסון למדי, שיערו מכסיף.
 
אפי נשען קלות על הדלפק האחורי שבפינת־ההמתנה ומוחא כפיים בעייפות נטולת־התלהבות, חיוך אירוני על פניו.)
 
 
 
אפי: בראוו. אחלה. אשכרה הופעה. מאד משכנע... (מצחקק)
 
תגיד, אתם אף פעם לא מתעייפים למחזר את הנאום הזה? אתה יודע אפילו להיטים מתיישנים...
 
 
 
עימד: מה אתה עושה פה?!
 
 
 
אפי: אני הליווי שלך. הצל שלך, שכחת? אבטחת־תחת.
 
 
 
עימד: אתה לא רוצה להגיד לי ש - - (קולו נחנק)
 
 
 
אפי: מלומד חכם כמוך, דוקטור אל־מוגרבי, הרי לא שוכח - 'אצלנו כל תיק - אף פעם לא עתיק'. גם היום, עם כל הדו־מדינה, ההסכמים, הבריתות, האחווה הגדולה, מוכרחים להחזיק את האצבע על ההדק... סליחה, על - הדופק... שלום זה הרי בסך־הכל הזמן, ההפוגה, בין מלחמה למלחמה... (מצחקק)
 
 
 
עימד: הם הבטיחו לי מפורשות ש... שלא יהיו הפעם שום תרגילים... שום מניפולציות... הייתי צריך..
 
 
 
אפי: כן, היית צריך, דוקטור. יא־סידי. נדמה לי שזה היה אפילו השם של אחד מרבי־המכר האחרונים שלך, לא? 'העבר הבלתי מחיק'... או משהו כזה...
 
 
 
עימד: משהו כזה...
 
 
 
(אפי מקיף את הבר הקטן ומוזג לעצמו משקה. מביט בעימד המנסה להשיב לעצמו את עשתונותיו.)
 
 
 
אפי: רוצה לשתות משהו? למרבה הצער, אין פה נארגילות, או איזה נאפאס... איזו באסה, הא?
 
 
 
עימד: אתה לא צריך להשתדל להיות מגעיל כזה...
 
 
 
אפי: לא משתדל בכלל. זה בא לי באופן טבעי...
 
 
 
(לרגע אחד ארוך ודומם־מעיק הם מביטים זה בזה, כל אחד מעמדתו. ואז לפתע פורצים בצחוק משותף.)
 
 
 
עימד: לא השתנית בכלל, בחייאת... אתה יכול לקבל זאת כמחמאה, כשכל הדור שלך, החטייארים, מסתובבים עם קרחות לא־אופנתיות וכרס משתפלת, מאובקים וממורטים כמו איזה שטיח לניגוב רגליים... אתה... אתה כנראה... שומר על הכושר...
 
 
 
אפי: (מזדקף בגאווה, מכניס את בטנו, שחצני־משהו) כושר זה דבר חשוב מאד, אחויה... אולי הדבר הכי חשוב...
 
לך אני לא צריך להסביר את זה, מה? כמה זמן בילית אצלנו בזולה?
 
 
 
עימד: חמש עשרה שנים, כבודו. עם הפסקות.
 
 
 
אפי: יכולת לעשות זה הרבה יותר קצר, אתה יודע. אבל תמיד היית עקשן... והכבוד... הו הכבוד...
 
 
 
עימד: אתה לא בדיוק האיש שיכול לתת לי הרצאות על... כבוד, מר שטרק...
 
 
 
אפי: רגיש שלי, גיבור, בשביל מה להיות מריר? אנחנו שותפים עכשיו, לא? שכנים טובים ואולי... אולי... אפילו... (מעווה פניו בתימהון) חברים?
 
 
 
עימד: השימוש שלך במילים היה תמיד... איך לומר? נזיל וגמיש במיוחד...
 
 
 
אפי: יכול להיות שהושפעתי מ - ממך?
 
 
 
עימד: אז עוד הייתי סתם פאלח מצוי...
 
 
 
אפי: תגיד מה שתגיד על מערך בתי הסוהר שלנו, אבל זה אחד ממוסדות ההשכלה הכי טובים שזכיתם... לא ככה?
 
 
 
עימד: לא, הר שטרק. לא - ככה...
 
 
 
אפי: אז תגיד לי, ברצינות, איך פאלחים מסכנים, מדוכאים, היו מגיעים אי פעם לדוקטורט או תוארי אוניברסיטה אחרים בלי...
 
בלי אדיבות בתי הסוהר שלנו...
 
 
 
עימד: אתם שיא ה... נדיבות. ללא ספק הפנמתם משהו מהקולוניאליזם הבריטי... יכול להיות שאתה... מקנא... הר שטרק?
 
 
 
אפי: למה אתה ממשיך לקרוא לי - 'הר שטרק'? זה היה נשמע רע מאד גם... אז... כשהיית...
 
 
 
עימד: האסיר שלך?
 
 
 
(אפי מושך שתי כסאות בר ומקרבם למקום בו עימד ניצב)
 
 
 
אפי: שב, שב, בבקשה, עימד... חבל על הרגליים...
 
 
 
עימד: הרגישות שלך הורגת אותי.
 
 
 
אפי: לשירותך תמיד.
 
 
 
(שניהם מתיישבים בבת אחת)
 
(הרמקול מתפרץ בקולה האדיב/מתכתי משהו של דיילת ההכרזות:
 
 
 
'הרכבת לדמשק יוצאת מרציף 67 בעוד 4 דקות בדיוק. אני חוזרת הרכבת לדמשק יוצאת בעוד 4 דקות בדיוק. כל הנוסעים מתבקשים לדייק. תודה.')
 
 
 
עימד: סיגריה? (מוציא מכיסו קופסת סיגריות מהודרת)
 
אפי: (נוטל שתיים) שוקראן כתיר.
 
 
 
(עימד מצית את הסיגריות. שניהם מעשנים בהנאה גלויה.)
 
 
 
אפי: אז איך באמת עברו השנים, דוקטור?
 
 
 
עימד: אתה בטח מתכוון לשנים ש - אחרי... כשנגמרו כל השטיקים והטריקים וסוף סוף... כמו שאתם אוהבים לזמר: 'אחרי אלפיים שנות גלות'...
 
 
 
אפי: קיבלתם בית.
 
 
 
עימד: בטח התכוונת להגיד - קבלתם חזרה - חלקית - את מה שהיה שלנו מלכתחילה.
 
 
 
אפי: המנהג המגונה הזה שלך, להתפלמס איתנו... לנסות לערוך ולשכתב... די, בחייאת, תרגיע... בוא ננסה, לעת זקנה לפחות,
 
להנות קצת מהחיים... כבר מותר, נכון?
 
(עימד נועץ בו מבט חד. אפי משפיל מבטו.)
 
 
 
עימד: כן, עכשיו כבר... מותר.
 
 
 
אפי: כן, שחרר, תרגיש נוח... אף פעם לא היינו נבלות כאלה גדולות, כמו שהתעמולה שלכם... עזוב, לא נכנס לזה... אני באמת מאד סקרן לדעת מה קרה איתך אחרי... אחרי ש...
 
 
 
עימד: אחרי ה - שחרור...
 
 
 
אפי: שחרור, כיפור, שיהיה. יאללה - ספר.
 
 
 
עימד: (פולט עשן, מהורהר)
 
אחרי שפוזרה הרשות, חזרתי לקטאר. בבית הישן שלי בבענה לא חיכה לי אף אחד. אתם דאגתם לזה. היו לי כמה הצעות..'שיקום' נקרא לזה... ללמד בבירות או להוציא לאור עיתון בפריז... אבל חשתי עייף... עייף מאד... עייפות שתופסת לך את כל הגוף, ואת הנשמה גם... המאבק שוחק, אנשים מבחוץ, במיטות או בכיסאות־הנוח שלהם, לא תופסים את זה...
 
אבל אחרי כמעט 25 שנה של מאבק בלתי פוסק הרגשתי שאני... גמור... מודה באשמה... (נאנח)
 
 
 
(אפי מביט בו סקרן ודרוך, עימד מתעלם ממבטיו)
 
 
 
אפי: זה מעניין מה שאתה מספר... אצלנו, בשירות, דווקא החזיקו ממך כאחד שלא־מתעייף, אחד כזה שצריך ל... ל...
 
 
 
עימד: להפעיל עליו - "הגנת צורך"...
 
 
 
אפי: אף פעם לא עברנו על החוק! הכל - לפי התקנות והוראות־השעה. מי כמוך יודע את זה.
 
 
 
עימד: אפשר לעמוד בתקנות, בהוראות, או איך שלא תקרא לזה, ועדיין להיות חלאה לא־קטנה. (פאוזה) מי כמוך יודע.
 
 
 
אפי: בלי עלבונות. סיכמנו על זה, לא? אל תנסה לגרד לי את המצפון ואני לא אנסה... לחפש את תיבת־הפנדורה שלך, אחויה.
 
תמשיך, תמשיך בבקשה. זה נשמע מעניין מאד...
 
 
 
עימד: אז אתה כאן... גם... בתפקיד?
 
 
 
(אפי משתעל במפגיע, נראה נבוך משהו)
 
 
 
אפי: פרשתי לפני שמונה שנים, עיוני. סוף כל סוף אני כבר מגרד את ה-70...
 
 
 
עימד: אבל הם, החברה הטובים, התקשו בטח לוותר על ה... כישורים המיוחדים שלך...
 
אפי: אתה מחניף לי, דוקטור. בוא נחזור לסיפור שלך... אני בסך הכל חייל פשוט... לא חשוב... כמוך...
 
 
 
עימד: אפילו הערמומיות שלך דו־פרצופית. אגב, מה שלומו של קפטן ג'ורג'?
 
 
 
אפי: הוא פתח מסעדה בעכו.
 
 
 
עימד: בטח הולך לו שיגעון. עם כל המתכונים המיוחדים שלו... בישול בנבוט...
 
 
 
(אפי נאנח)
 
 
 
אפי: אתה מענה אותי עכשיו...
 
 
 
עימד: שומר על כושר, כמו שאמרת. איפה היינו? הייתה לי עוד איזו השלמה לדוקטוראט שהייתי צריך לעשות... חשבתי לנסוע ליפן, להרגע קצת, לחזור ללמוד לנשום...
 
 
 
אפי: יפן?! מה יש לך לחפש... שם..??
 
 
 
עימד: רציתי לברוח למקום הכי שונה, רחוק־רחוק מישראל החזקה והצודקת־תמיד... רציתי לראות, לשמוע, אנשים עם בעיות אחרות, נופים אחרים, מוזיקה אחרת...
 
 
 
אפי: רגע, אבל מה.. עם אמאל... והילדים? אני לא מבין...
 
 
 
עימד: אמאל התאבדה - ותחסוך לי את העמדת הפנים שלא ידעת. הילדים אצל אחותה בקהיר. לא ראיתי אותם כבר שנתיים.
 
לגיהנום, אתה יודע, יש כל מיני צורות...
 
 
 
(שתיקה נופלת ביניהם. אפי מדליק את הסיגריה השנייה שנטל מעימד;)
 
 
 
אפי: אתה בטח לא תאמין לי אם אכחיש, אבל אני לא ידעתי. באמת לא. (הוא נראה נבוך ועצוב...) זה בטח ב... במחלקה אחרת כבר.
 
אני... אני מאד מצטער לשמוע את זה, עימד. באמת.
 
 
 
עימד: (ביבושת) תודה.
 
 
 
אפי: כולנו מלקקים את הפצעים שלנו... סופרים את הקורבנות. (פאוזה)
 
זו איננה התנצלות, אגב.
 
 
 
עימד: אחרי ההכרזה באו"ם, עם רוב שגרם לכם להחוויר, חשבתי שכדאי יהיה לנסות לבדוק כמה הכוונות שלכם, שלום־אמת וכל החנטריש הזה, רציניות. היו לי פגישות עם כמה שרים ומנהיגים שלכם, אתה תופתע לדעת מה הם מוכנים היו לתמסר בארבע־עיניים, אבל כמו כל השנים הארוכות, הפוסט־נאכבה, כמו שקוראים לזה... אצלנו... גיליתי שכולם טובים מאד בהצהרות, כוונות טובות אולי... אבל כשזה מגיע לת'כלס, לוותר, לתת, מתחיל הריקוד העתיק והפופולארי של - - 'חפש אותי'... טוב, אז אני החלטתי להפסיק לחפש.

אריה קרישק

אריה קרישֶק (נולד ב-29 בספטמבר 1952) היה העורך הראשי של הוצאת "כתר". כתב טורים ברוב העיתונים. כמו כן, הוא מחברם של ספרי עיון היסטוריים ותסריטים. בין ספריו: קח גפרור בוער, אין נפגעים לכוחותינו, האיש שבקיר, קבורה בירושלים ועוד. 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 76 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 16 דק'
אויב זמני אריה קרישק
הקדמה
 
 
זמנים טובים, זמנים נפלאים...
 
דרכו של מחזה אל קרשי בימה כלשהי היא כמעט תמיד דרך חתחתים. כמובן, יש יוצאים מן הכלל - יצרני הלהיטים (בידור בעיקר) וכמה מורמים־מעם (ביניהם פרות קדושות...), אם בצדק או שלא בצדק. יוצרים תמיד נאלצו להיאבק על יציאה לאור, לעתים לעומת קשיים בלתי־נסבלים, והדברים נכונים שבעתיים כשנדרש שיתוף פעולה עם שורה של גורמים, שלא לדבר על תקציבים ניכרים. מבחינה זו, "אויב זמני" אינו יוצא דופן כלל וכלל.
 
האם צריך להיתלות באקלים התרבותי של ישראל של השנים 2012-2018, כשהמילה "תרבות" הפכה למושג טעון ותקיף במיוחד? זירת התכתשות בין קומיסרים תרבותיים למיניהם, יוצרים מותקפים הנדרשים להציג "תעודת נאמנות" ולעתים מסומנים כמטרה לשיסוי פשוטו כמשמעו?
 
 
אינני סבור כך. בודאי שה"צייטגייסט" - רוח התקופה - תורם את מלוא כובד משיכתו/משקלו, אבל כל מתבונן שקול של היסטוריית הספרות, התיאטרון והקולנוע בישראל, ימצא את מה שנמצא גם במדינות אחרות.
 
השלטונות, באשר הם, אינם ידידותיים לקולות ביקורת, לאצבע מאשימה. גם הקהל מעדיף תבשילים קלים, נעימים לעיכול.
 
כך זה היה, כך בהווה ואולי כך - תמיד.
 
 
העובדה ש"אויב זמני" עשה מסלול מפותל, מיטלטל בין חיבוקים לדחיות, לא תפתיע רבים, בוודאי שלא מחזאים ואנשי תיאטרון. אין לי עניין לפרט כאן את השנים של - "כמעט" ו - "כבר מתחילים" וכיו"ב. לא מעוניין בשום התחשבנות ולא סובל קינות מסוג כזה או אחר.
 
 
העובדה היבשה, הפשוטה, היא שאחרי ככלות הכול המחזה הזה נשאר... במגירה.
 
 
כמובן, אפשרי בהחלט, שהמחזה לא זכה להפקה מפאת איכותו. ייתכן ונמצא ירוד, לא מספק, כושל - בהחלט ייתכן. אלא שתגובת שורה ארוכה של לקטורים, מפיקים, במאים, שחקנים - היתה דווקא בכיוון ההפוך.
 
 
הם אהבו את "אויב", הם התלהבו מן האפשרות להעלות חומר שכזה, ורובם נתנו את הסכמתם להשתתף במעשה היצירה.
 
אזכיר בחטף כמה מהם - על מנת לא להישאר ב"מופשט": סלים דאו, אלכס אנסקי, אבי גיבסון, יעקב אגמון, אלכס כגן, יוסוף אבו ורדה, מיכה לבינסון, אדיב ג'שאן, זאב שמשוני, אברהם עוז, יגאל עזרתי, ועוד.
 
 
במחצית הראשונה של 2016 החלו אפילו חזרות... ונקטעו.
 
לא עזרה העובדה ש - כרגיל? - היו כאן עוד "מבצע" ועוד "התקוממות" והתסריט הכמו־אופטימי של המחזה הצנוע שלי נראה רחוק ומתרחק עוד.
 
 
גם הניסיונות להפקה חוץ ממסדית העלו תסכולים. גם גופים שרשמו על האג'נדה שלהם העלאת חומרים שכאלה - השקיעו מאמץ לא קטן בהתחמקויות ובמציאת הסברים לגופו של עניין, ושלא לגופו. לאחר קרוב לשלוש שנים(!) התחלתי לאבד אופטימיות. לא אמרתי נואש אבל נשבר לי להטיח ראש בקירות, לפגוש פעם אחר פעם בתשובות מתחסדות וכיוצא באלה.
 
 
היו גם, יותר מאחת, רעיונות להעלות את המחזה תחילה בגרמניה או בארצות הברית.
 
לא רציתי בכך, בלי שום קשר לפטריוטיות.
 
 
 
"אויב זמני", כמו אולי התרחיש שבתוכו, ייאלץ להמשיך ולהמתין ל...? ל"זמן הנכון".
 
 
הרי זה כאין וכאפס לעומת החלומות, החלונות, התקוות המרוסקות, הממתינות עשורים לרוב שעה שתופי הלהט והמלחמה מרעישים ללא הרף.
 
 
 
•••
 
 
 
קצרין, 2018.
 
 
 
 
 
הדמויות:
ד"ר עימד אל־מוגרבי - פלשתינאי, 60, משכיל אבל קשוח, צלוק ממאבקים; אבל משמר חינניות וממזריות.
 
אפי שטרק - ישראלי וותיק, 65, בכיר שב"כ, חוקר מיומן, לאומני אבל גם הומאני ומפתיע־לפרקים.
 
 
 
המקום:
פינת־המתנה, ליד רציפי רכבות.
 
וגם - חדר חקירות מאי־שם.
 
 
 
הזמן:
ישראל/פלשתין - אז ועתה ומחר.
 
 
 
 
 
פינת קפה קטנה באולם המתנה כלשהו. דלפק צמוק, מדפים בודדים של בקבוקי משקות, כסאות בר ארוכי גפיים. מאחוריו, כרקע לבמה כולה, צילום ענק בשחור־לבן, מאד חדש ובולט: רכבת חדישה ומודרנית מאד, ממתינה ברציף, ועליה ניתן לראות בבירור את הכתובת, מעוצבת בגרפיקה מעולה, מסחרית - 'ישראל/פלשתין 414'.
 
קולות עמומים רחוקים של תחנת־רכבת.
 
 
 
בחלק ימיני, רחוק, יש מסך שחור או כתם־עלטה גדול, המורם/מואר לפי הצורך, ובו ניצב, בזוויות משתנות, כסא ברזל גדול, בעל חזות חריגה, כמעט מאיימת. מעליו משתלשלת מנורת־חקירה מתכתית, אף היא נדלקת ע"פי הצורך.
 
 
 
אל הבמה נכנס - עימד; גבר כבן 60 או חמישים, חזותו צעירה למדי, רזה, לבוש אלגנטית, מתנועע במהירות. ביד ימינו הוא גורר אחריו מזוודה חדישה, על גלגלת. הוא נראה כאיזו גירסה אוריינטלית של איש עסקים מצליח.
 
 
 
עימד מניח את המזוודה; מוציא מטפחתה לבנה מכיסו ומעביר בתנועה מיכנית על פניו, מחזירה לכיס. מביט סביבותיו בחשדנות. מצחקק.
 
 
 
עימד: שמונים ושמונה... שמונים ושמונה שנים ועדיין לא למדו לווסת פה את המזגנים... (שואף מלוא אויר לריאותיו)
 
או שאני עדיין.. פשוט... מזיע - - - -
 
 
 
(הוא מתקדם בצעד איטי לקדמת הבמה; מוציא קופסת סיגריה מוזהבת, מהודרת, ממעילו ומצית לעצמו סיגריה, פולט טבעות עשן למרומים;)
 
 
 
עימד: מישהו מכם הזיע פעם מפחד? זו זיעה מאד שונה. טעם אחר.
 
זה בדרך כלל קורה לך כשאתה קולט... איזו... איזו סכנה גדולה נוחתת עליך, כמו טיל שעומד להתפוצץ לך על הבית, משהו שהולך מאד מאד להכאיב לך... או כשהמלכודת נסגרת עליך, אתה מבין שאכלת אותה, אין מוצא, תפסו אותך... ואתה מזיע... כל הזמן מזיע...
 
 
 
(הוא מזדקף מתוח, מוחץ את סיגריתו ברגלו. ברמקול רחוק נשמע קולה של אישה, קול דיילת מקצועני מכריז:
 
 
 
'הנוסעים לירושלים־הבירה מתבקשים להגיע לרציף 48. הנוסעים לאל־קודס מתבקשים להגיע לרציף 17. רכבת חיפה־דמשק תצא בעוד 20 דקות. לא יימכרו כרטיסים בקרונות. תודה.')
 
 
 
עימד: ההזמנה הייתה ברורה מאד. מנוסחת באנגלית- עברית־ערבית.
 
דפוס משובח. (כאילו מקריא) - דוקטור עימאד אל־מוגרבי מוזמן להשתתף בכנס "חלוקת־המשאבים במציאות דמוגראפית משתנה", שיתקיים באולם האומות המאוחדות המחודש בחיפה...
 
וכולו וכולו ו - זולו. מרשים מאד. בחיי. לא צוחק איתכם.
 
הלבטים שלי נמשכו בערך דקה או שתיים. סוף כל סוף לא הייתי כאן כמעט עשור שלם... אבל - חיפה...
 
חיפה אהובתי.
 
 
 
(צלילי עוד, בנעימה פלשתינאית עדינה, מתנגנים לפתע ונעלמים באותה פתאומיות.)
 
 
 
אתם אולי שכחתם, אתם שמנסים כל הזמן להשכיח, אבל אני... אני לא שכחתי... לא־לא־לא ולא... אפילו יום אחד, דקה, שבריר של שנייה... איך יכול בן אדם, אישה, איש, ילד, מכל מקום בעולם הדפוק והרדוף הזה, לשכוח את המקום שבו נולד? לא, תחשבו, תגידו בעצמכם - - זה אפשרי בכלל?! זה כמו לשכוח את עצמך... מי אתה... מאיפה באת... החיים שאתה חי - -
 
 
 
(משתתק, פניו קודרות, קולו נמוך וחרישי כעת -)
 
אני נולדתי כאן. אני חיפאי. כל המשפחה שלי מכאן, כמה דורות. אני יכול לשחזר כמעט כל ריח, כל טעם, צליל, צבע של המקום הזה. אני חלק ממנו. והוא חלק ממני. לעולם, לעולם.
 
וזה אף פעם לא ישתנה.
 
 
 
(מאחוריו נשמע קול של מחיאות כפיים, קצובות, יבשות.
 
עימד מסתובב בבת־אחת ורואה את - אפי שטרק; גבר ישראלי כבן 65, גבוהה, חסון למדי, שיערו מכסיף.
 
אפי נשען קלות על הדלפק האחורי שבפינת־ההמתנה ומוחא כפיים בעייפות נטולת־התלהבות, חיוך אירוני על פניו.)
 
 
 
אפי: בראוו. אחלה. אשכרה הופעה. מאד משכנע... (מצחקק)
 
תגיד, אתם אף פעם לא מתעייפים למחזר את הנאום הזה? אתה יודע אפילו להיטים מתיישנים...
 
 
 
עימד: מה אתה עושה פה?!
 
 
 
אפי: אני הליווי שלך. הצל שלך, שכחת? אבטחת־תחת.
 
 
 
עימד: אתה לא רוצה להגיד לי ש - - (קולו נחנק)
 
 
 
אפי: מלומד חכם כמוך, דוקטור אל־מוגרבי, הרי לא שוכח - 'אצלנו כל תיק - אף פעם לא עתיק'. גם היום, עם כל הדו־מדינה, ההסכמים, הבריתות, האחווה הגדולה, מוכרחים להחזיק את האצבע על ההדק... סליחה, על - הדופק... שלום זה הרי בסך־הכל הזמן, ההפוגה, בין מלחמה למלחמה... (מצחקק)
 
 
 
עימד: הם הבטיחו לי מפורשות ש... שלא יהיו הפעם שום תרגילים... שום מניפולציות... הייתי צריך..
 
 
 
אפי: כן, היית צריך, דוקטור. יא־סידי. נדמה לי שזה היה אפילו השם של אחד מרבי־המכר האחרונים שלך, לא? 'העבר הבלתי מחיק'... או משהו כזה...
 
 
 
עימד: משהו כזה...
 
 
 
(אפי מקיף את הבר הקטן ומוזג לעצמו משקה. מביט בעימד המנסה להשיב לעצמו את עשתונותיו.)
 
 
 
אפי: רוצה לשתות משהו? למרבה הצער, אין פה נארגילות, או איזה נאפאס... איזו באסה, הא?
 
 
 
עימד: אתה לא צריך להשתדל להיות מגעיל כזה...
 
 
 
אפי: לא משתדל בכלל. זה בא לי באופן טבעי...
 
 
 
(לרגע אחד ארוך ודומם־מעיק הם מביטים זה בזה, כל אחד מעמדתו. ואז לפתע פורצים בצחוק משותף.)
 
 
 
עימד: לא השתנית בכלל, בחייאת... אתה יכול לקבל זאת כמחמאה, כשכל הדור שלך, החטייארים, מסתובבים עם קרחות לא־אופנתיות וכרס משתפלת, מאובקים וממורטים כמו איזה שטיח לניגוב רגליים... אתה... אתה כנראה... שומר על הכושר...
 
 
 
אפי: (מזדקף בגאווה, מכניס את בטנו, שחצני־משהו) כושר זה דבר חשוב מאד, אחויה... אולי הדבר הכי חשוב...
 
לך אני לא צריך להסביר את זה, מה? כמה זמן בילית אצלנו בזולה?
 
 
 
עימד: חמש עשרה שנים, כבודו. עם הפסקות.
 
 
 
אפי: יכולת לעשות זה הרבה יותר קצר, אתה יודע. אבל תמיד היית עקשן... והכבוד... הו הכבוד...
 
 
 
עימד: אתה לא בדיוק האיש שיכול לתת לי הרצאות על... כבוד, מר שטרק...
 
 
 
אפי: רגיש שלי, גיבור, בשביל מה להיות מריר? אנחנו שותפים עכשיו, לא? שכנים טובים ואולי... אולי... אפילו... (מעווה פניו בתימהון) חברים?
 
 
 
עימד: השימוש שלך במילים היה תמיד... איך לומר? נזיל וגמיש במיוחד...
 
 
 
אפי: יכול להיות שהושפעתי מ - ממך?
 
 
 
עימד: אז עוד הייתי סתם פאלח מצוי...
 
 
 
אפי: תגיד מה שתגיד על מערך בתי הסוהר שלנו, אבל זה אחד ממוסדות ההשכלה הכי טובים שזכיתם... לא ככה?
 
 
 
עימד: לא, הר שטרק. לא - ככה...
 
 
 
אפי: אז תגיד לי, ברצינות, איך פאלחים מסכנים, מדוכאים, היו מגיעים אי פעם לדוקטורט או תוארי אוניברסיטה אחרים בלי...
 
בלי אדיבות בתי הסוהר שלנו...
 
 
 
עימד: אתם שיא ה... נדיבות. ללא ספק הפנמתם משהו מהקולוניאליזם הבריטי... יכול להיות שאתה... מקנא... הר שטרק?
 
 
 
אפי: למה אתה ממשיך לקרוא לי - 'הר שטרק'? זה היה נשמע רע מאד גם... אז... כשהיית...
 
 
 
עימד: האסיר שלך?
 
 
 
(אפי מושך שתי כסאות בר ומקרבם למקום בו עימד ניצב)
 
 
 
אפי: שב, שב, בבקשה, עימד... חבל על הרגליים...
 
 
 
עימד: הרגישות שלך הורגת אותי.
 
 
 
אפי: לשירותך תמיד.
 
 
 
(שניהם מתיישבים בבת אחת)
 
(הרמקול מתפרץ בקולה האדיב/מתכתי משהו של דיילת ההכרזות:
 
 
 
'הרכבת לדמשק יוצאת מרציף 67 בעוד 4 דקות בדיוק. אני חוזרת הרכבת לדמשק יוצאת בעוד 4 דקות בדיוק. כל הנוסעים מתבקשים לדייק. תודה.')
 
 
 
עימד: סיגריה? (מוציא מכיסו קופסת סיגריות מהודרת)
 
אפי: (נוטל שתיים) שוקראן כתיר.
 
 
 
(עימד מצית את הסיגריות. שניהם מעשנים בהנאה גלויה.)
 
 
 
אפי: אז איך באמת עברו השנים, דוקטור?
 
 
 
עימד: אתה בטח מתכוון לשנים ש - אחרי... כשנגמרו כל השטיקים והטריקים וסוף סוף... כמו שאתם אוהבים לזמר: 'אחרי אלפיים שנות גלות'...
 
 
 
אפי: קיבלתם בית.
 
 
 
עימד: בטח התכוונת להגיד - קבלתם חזרה - חלקית - את מה שהיה שלנו מלכתחילה.
 
 
 
אפי: המנהג המגונה הזה שלך, להתפלמס איתנו... לנסות לערוך ולשכתב... די, בחייאת, תרגיע... בוא ננסה, לעת זקנה לפחות,
 
להנות קצת מהחיים... כבר מותר, נכון?
 
(עימד נועץ בו מבט חד. אפי משפיל מבטו.)
 
 
 
עימד: כן, עכשיו כבר... מותר.
 
 
 
אפי: כן, שחרר, תרגיש נוח... אף פעם לא היינו נבלות כאלה גדולות, כמו שהתעמולה שלכם... עזוב, לא נכנס לזה... אני באמת מאד סקרן לדעת מה קרה איתך אחרי... אחרי ש...
 
 
 
עימד: אחרי ה - שחרור...
 
 
 
אפי: שחרור, כיפור, שיהיה. יאללה - ספר.
 
 
 
עימד: (פולט עשן, מהורהר)
 
אחרי שפוזרה הרשות, חזרתי לקטאר. בבית הישן שלי בבענה לא חיכה לי אף אחד. אתם דאגתם לזה. היו לי כמה הצעות..'שיקום' נקרא לזה... ללמד בבירות או להוציא לאור עיתון בפריז... אבל חשתי עייף... עייף מאד... עייפות שתופסת לך את כל הגוף, ואת הנשמה גם... המאבק שוחק, אנשים מבחוץ, במיטות או בכיסאות־הנוח שלהם, לא תופסים את זה...
 
אבל אחרי כמעט 25 שנה של מאבק בלתי פוסק הרגשתי שאני... גמור... מודה באשמה... (נאנח)
 
 
 
(אפי מביט בו סקרן ודרוך, עימד מתעלם ממבטיו)
 
 
 
אפי: זה מעניין מה שאתה מספר... אצלנו, בשירות, דווקא החזיקו ממך כאחד שלא־מתעייף, אחד כזה שצריך ל... ל...
 
 
 
עימד: להפעיל עליו - "הגנת צורך"...
 
 
 
אפי: אף פעם לא עברנו על החוק! הכל - לפי התקנות והוראות־השעה. מי כמוך יודע את זה.
 
 
 
עימד: אפשר לעמוד בתקנות, בהוראות, או איך שלא תקרא לזה, ועדיין להיות חלאה לא־קטנה. (פאוזה) מי כמוך יודע.
 
 
 
אפי: בלי עלבונות. סיכמנו על זה, לא? אל תנסה לגרד לי את המצפון ואני לא אנסה... לחפש את תיבת־הפנדורה שלך, אחויה.
 
תמשיך, תמשיך בבקשה. זה נשמע מעניין מאד...
 
 
 
עימד: אז אתה כאן... גם... בתפקיד?
 
 
 
(אפי משתעל במפגיע, נראה נבוך משהו)
 
 
 
אפי: פרשתי לפני שמונה שנים, עיוני. סוף כל סוף אני כבר מגרד את ה-70...
 
 
 
עימד: אבל הם, החברה הטובים, התקשו בטח לוותר על ה... כישורים המיוחדים שלך...
 
אפי: אתה מחניף לי, דוקטור. בוא נחזור לסיפור שלך... אני בסך הכל חייל פשוט... לא חשוב... כמוך...
 
 
 
עימד: אפילו הערמומיות שלך דו־פרצופית. אגב, מה שלומו של קפטן ג'ורג'?
 
 
 
אפי: הוא פתח מסעדה בעכו.
 
 
 
עימד: בטח הולך לו שיגעון. עם כל המתכונים המיוחדים שלו... בישול בנבוט...
 
 
 
(אפי נאנח)
 
 
 
אפי: אתה מענה אותי עכשיו...
 
 
 
עימד: שומר על כושר, כמו שאמרת. איפה היינו? הייתה לי עוד איזו השלמה לדוקטוראט שהייתי צריך לעשות... חשבתי לנסוע ליפן, להרגע קצת, לחזור ללמוד לנשום...
 
 
 
אפי: יפן?! מה יש לך לחפש... שם..??
 
 
 
עימד: רציתי לברוח למקום הכי שונה, רחוק־רחוק מישראל החזקה והצודקת־תמיד... רציתי לראות, לשמוע, אנשים עם בעיות אחרות, נופים אחרים, מוזיקה אחרת...
 
 
 
אפי: רגע, אבל מה.. עם אמאל... והילדים? אני לא מבין...
 
 
 
עימד: אמאל התאבדה - ותחסוך לי את העמדת הפנים שלא ידעת. הילדים אצל אחותה בקהיר. לא ראיתי אותם כבר שנתיים.
 
לגיהנום, אתה יודע, יש כל מיני צורות...
 
 
 
(שתיקה נופלת ביניהם. אפי מדליק את הסיגריה השנייה שנטל מעימד;)
 
 
 
אפי: אתה בטח לא תאמין לי אם אכחיש, אבל אני לא ידעתי. באמת לא. (הוא נראה נבוך ועצוב...) זה בטח ב... במחלקה אחרת כבר.
 
אני... אני מאד מצטער לשמוע את זה, עימד. באמת.
 
 
 
עימד: (ביבושת) תודה.
 
 
 
אפי: כולנו מלקקים את הפצעים שלנו... סופרים את הקורבנות. (פאוזה)
 
זו איננה התנצלות, אגב.
 
 
 
עימד: אחרי ההכרזה באו"ם, עם רוב שגרם לכם להחוויר, חשבתי שכדאי יהיה לנסות לבדוק כמה הכוונות שלכם, שלום־אמת וכל החנטריש הזה, רציניות. היו לי פגישות עם כמה שרים ומנהיגים שלכם, אתה תופתע לדעת מה הם מוכנים היו לתמסר בארבע־עיניים, אבל כמו כל השנים הארוכות, הפוסט־נאכבה, כמו שקוראים לזה... אצלנו... גיליתי שכולם טובים מאד בהצהרות, כוונות טובות אולי... אבל כשזה מגיע לת'כלס, לוותר, לתת, מתחיל הריקוד העתיק והפופולארי של - - 'חפש אותי'... טוב, אז אני החלטתי להפסיק לחפש.