חדש מסיני

חלק א:

מהי התחדשות ההלכה?

 

 

מבוא לחלק א — על חשיבותה של הגדרה

 

החסידים מספרים על אדם אחד שבא לרב ואמר לו: “אני לא מאמין באלוהים״. “מיהו אותו אלוהים שאתה לא מאמין בו?״ שאל אותו הרב. עמד אותו אדם והסביר לרב מהו אלוהים שהוא לא מאמין בו. הגיב הרב ואמר: “באלוהים שלך — גם אני לא מאמין...״

כצופה מן הצד בוויכוחים שונים, לא פעם משעשע אותי לראות שלכל אחד משני הצדדים יש הגדרה שונה של המושג העומד על סדר היום, והוויכוח ביניהם הוא מחלוקת בהגדרה. אילו הסכימו על הגדרה משותפת, היה מתברר שאין כלל מחלוקת, או שהיא מצומצמת, או שהוויכוח יכול להוביל לפתרון ולהסכמה. 

התחדשות ההלכה היא מושג שמעטים מסכימים על הגדרתו, או בכלל מודעים להגדרה כלשהי שלו, ואף על פי כן, הוויכוח הוא סוער, כאילו יש הגדרה המוסכמת על שני הצדדים. 

פרק זה יוקדש להסבר המושג “התחדשות ההלכה״ מנקודת המבט שלי. בחלקו הראשון של הפרק אענה על השאלה: “מה אינו נכלל בתחום התחדשות ההלכה?״ בחלקו השני של הפרק אגדיר את המושג באופן חיובי, ואסביר את גבולותיו.

 

1.1.

לא לכך התכוון המשורר

אחת הטקטיקות הנפוצות לנצח בוויכוח היא להפוך את העמדה המנוגדת לקריקטורה ולהביא אותה לידי הקצנה וגיחוך. גם הוויכוח הציבורי סביב התחדשות ההלכה אינו חף מתופעה זו. 

אני סבור שהתחדשות ההלכה אינה אחד הדברים שמתנגדיה מנסים לייחס לה: היא אינה דומה להלכה בתנועת הרפורמה ביהדות; היא אינה מבטאת מחויבות חלקית להלכה; היא אינה פסיקה מקילה בהכרח; היא אינה עקיפת בעיות הלכתיות; וגם אינה עוסקת בפולקלור הדתי. 

בפסקאות הבאות אנסה להסביר את משפטי השלילה הללו, ומדוע הם אינם נכללים בתחום התחדשות ההלכה, לדעתי. 

גוועלד — רפורמה! 

סביב כמעט כל נושא דיון נוצרים כינויים לעמדות שונות. חלק מן הכינויים הללו הופכים עם הזמן לכינויי גנאי. די לכנות איש ימין בתואר “פשיסט״, וכבר פסלת אותו ואת עמדתו. כך גם השימוש בכינויים אחרים במסגרת ויכוחים ציבוריים: “גזען״, “הזוי״, “קיצוני״, “סמולני״ (ב-ס׳ ובלי א׳), וכינוי הגנאי האולטימטיבי — “נאצי״. השימוש בכינויים אלו מנסה להדביק דימוי ואסוציאציות שליליים, ולפעמים הוא סוג של התחמקות מוויכוח ענייני. 

גם הוויכוח סביב התחדשות ההלכה הוליד כינויים לעמדות שונות. הכינוי, בה״א הידיעה, המודבק לכל תומך בהתחדשות ההלכה, הוא “רפורמי״.

התנועה הרפורמית ביהדות היא הסכנה האולטימטיבית, שההתנגדות למולה גיבשה את האורתודוקסיה. היא השד הנורא, הגיהינום בהתגלמותו, הרע המוחלט. דוגמה להתנגדות זו היא ההתנגדות המסורתית של הרבנות הראשית לדורותיה לכל מתן הכרה, תמיכה או סיוע לתנועה הרפורמית, ולכל המזדהים איתה או נעזרים בה. גם אם קהילה רפורמית תבקש תמיכה עבור אירוע כשר למהדרין על פי ההלכה האורתודוקסית, עצם העובדה שמדובר בקהילה רפורמית תפעיל את כל צופרי האזעקה האורתודוקסיים — ועזרה לא תינתן. 

כשתומך בהתחדשות ההלכה מוגדר בכינוי “רפורמי״, המשמעות היא שאין בכלל מה לדבר איתו. הוא בכלל לא חלק מן השיח ההלכתי. 

אף על פי שכינוי זה אינו טענה עניינית, אני רוצה להתייחס אליו כבר בשלב מוקדם זה של הספר ולהבחין בין התחדשות ההלכה לבין האידאולוגיה הרפורמית. 

המשל הבא יוכל להסביר את ההבדל. היה היו שני אנשים, לכל אחד מהם הייתה מכונית ישנה מאוד, שתפקודה הולך ומורע. המכוניות התקשו “לסחוב בעלייה״, ולבעליהן הייתה תחושה לא נוחה בנהיגה. אחד הנהגים החליט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד — הוא מכר את המכונית לחובב מכוניות עתיקות וקנה לעצמו מכונית חדשה. גם הנהג השני החליט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, אך כיוון שהיה לו רגש חיבה למכוניתו, הוא הכניס אותה למוסך לטיפול יסודי — המנוע הישן שופץ, ה״גיר״ וחלקים שבורים הוחלפו בחדשים, והמכונית כולה נצבעה בצבעה המקורי, כך שלבסוף נראתה ותפקדה “כמו חדשה״. 

ההלכה היא המכונית, ותקלותיה הן הפערים שבין המציאות שבה נכתבה ההלכה לבין מציאות החיים כיום. לא מעט פרטים בהלכה לא ענו על הצרכים של המציאות החדשה, והחלה תחושה לא נוחה של אנכרוניזם. 

התנועה הרפורמית בחרה לוותר כליל על המחויבות להלכה ועל המבנה ההלכתי כולו, כמבנה מחייב. במקומו היא בנתה מנהגים קהילתיים, וולונטריים, שיונקים מן ההלכה, אך גם ממקורות אחרים ומדתות אחרות. יהודי רפורמי אינו מחויב להלכה. הוא יכול לנסוע במכונית בשבת, ולא הוא, ולא חברי קהילתו, יחושו שיש בכך בעיה או סתירה עם אורח חייהם; נישואין בין יהודים רפורמיים לבין לא-יהודים הם דבר שכיח, ויש רבנים רפורמיים שמשתתפים בטקסים כאלו (אף שלא כל קהילה רפורמית מקבלת זאת בשוויון נפש); ויש גם דוגמאות רבות אחרות. 

האורתודוקסיה, ובתוכה גם הקוראים להתחדשות ההלכה, רואים עצמם מחויבים להלכה בכללה. הנחת היסוד של קהילה אורתודוקסית כלשהי היא שחבריה מקיימים את ההלכה ככל יכולתם. השיח הקהילתי נסוב פעמים רבות על נושא זה — מתקיימים שיעורים בהלכה; דרשנים שונים פועלים כדי לעודד את חברי הקהילה לדעת את ההלכה ולקיימה. הקוראים להתחדשות ההלכה בתוך האורתודוקסיה, מבקשים להפעיל את המנגנונים הפנימיים של ההלכה לשם צמצום הפערים עם המציאות, בזהירות המתאימה, מתוך ידע הלכתי רב ובאמצעות סמכויות הלכתיות — רבנים. 

לפעמים התוצאה תהיה דומה בעיני המתבונן מן הצד, אבל הדרכים שיובילו אליה תהיינה שונות בתכלית, ולכן גם המשמעות תהיה שונה בתכלית. בקצה האורתודוקסיה מתקיימים “מניינים שוויוניים״, שבהם נשים שותפות לתפילות, משמשות חזניות (בחלקים מסוימים של התפילה) ועולות לתורה. בקהילות רפורמיות יש שוויון מלא בין נשים לגברים בתפילות. כשיגיע אדם לשני המקומות, הוא יראה נשים עולות לתורה, או נשים חזניות. בשני סוגי הקהילות תוכל נערה לעלות לתורה כדי לציין את “בת המצווה״ שלה. זה עשוי להיראות דומה מאוד. גם התפיסה המובילה לנורמות אלו בשני סוגי הקהילות תהיה דומה — הפנמה של ערך השוויון בין המינים. אז מה ההבדל?

יש כמובן הבדלים מעשיים — האם שני המינים יושבים בנפרד? האם יש מחיצה בבית הכנסת? האם נשים הן חלק מן ה״מניין״, כלומר עשרה אנשים שהופכים יחידים ל״ציבור״? האם יש הגבלות כלשהן על הובלה של תהליכים בבית הכנסת על ידי נשים? 

אבל הנימוקים שונים בתכלית. ב״מניין שוויוני״ מתקיים עימות בין ההלכה הכתובה לבין ערך השוויון בין המינים. כדי למתן את המתח יטענו חברי הקהילה שכללי ההלכה עצמם אינם אוסרים על נשים לעלות לתורה. הם יוכיחו כי הלכה זו נתלתה במפורש במציאות החברתית שבה עליית נשים לתורה הייתה פוגעת ברגשות ציבור הגברים (“כבוד הציבור״), ומכיוון שהמצב החברתי היום שונה בתכלית — גם ההלכה מתחדשת עימו.  בקהילה רפורמית אין כלל עימות בין ההלכה לבין ערך השוויון בין המינים, כיוון שלהלכה אין כל מעמד מחייב. 

ללכת עד הסוף

בעיתון “מוצ״ש״ (מוסף של מקור ראשון) פורסמה  כתבה על אנשים המזהים עצמם כ״דתיים״, אך משתמשים במכשירי טלפון סלולרי כדי להתכתב (לסמס, בלשון העם) בשבת. תופעה אחרת שהתפרסמה בעקבות כינוס של ארגון “ישפה״ 2013, ודבריה של הרבנית ענבל מלמד  שם, היא יחסי מין של רווקים ורווקות דתיים בגיל מבוגר. תופעות מסוג זה המתפרסמות מדי פעם בפעם בכלי התקשורת מעידות על כך שיש אנשים הרואים עצמם שייכים למסגרת האורתודוקסית, אך בה בעת מאמצים לעצמם נורמות המנוגדות להלכה. דוברים חרדים מתקיפים את הציונות הדתית בשל כך. 

התופעה של שמירה חלקית על ההלכה היא גם נחלתן של קהילות ולא רק של בודדים. יש קהילות אורתודוקסיות שאימצו לעצמן נורמות התנהגות המנוגדות להלכה, אפילו לדעתו של הרב המֵקל ביותר. לדוגמה, יש יישובים דתיים שבהם בבריכת היישוב יש שעות רחצה לגברים ולנשים יחד. אין שום רב אורתודוקסי שמתיר לגברים ולנשים לשהות בבגדי ים בבריכה יחד. על אף זאת, תושבי אותם יישובים רואים עצמם כמקיימי הלכה. 

מה המשמעות של הדבר? כיצד מסבירים לעצמם אותם אנשים או קהילות את אימוץ הנורמות הללו? נדמה שנוכל למצוא קשת רחבה מאוד של הסברים, אבל ניתן לסווג אותם לשתי קטגוריות. בקטגוריה הראשונה נמצאים מי שמאמינים שכל יהודי חייב לקבל על עצמו את ההלכה במלואה, אולם הם מתקשים לעמוד בדרישות של ההלכה. אנשים אלו רואים בחוסר יכולתם לקיים את מלוא ההלכה חולשה אישית שלהם. בקטגוריה השנייה נמצאים מי שסבורים שכל אדם יכול לבחור מתוך ההלכה את הנורמות המתאימות לו, או את אלו שהוא מזדהה איתן. לאנשים אלו יש מחויבות חלקית להלכה, או שהמחויבות להלכה אינה בראש סולם הערכים שלהם וערכים אחרים גוברים עליה. לתופעה זו של קיום חלקי של ההלכה הודבק הכינוי “דתיות-לייט״. חלק מהאנשים מכנים כך את עצמם, וחלק רואים בכך כינוי גנאי ובוחרים לעצמם כינויים אחרים. גם מי שמגדירים עצמם “מסורתיים״ שייכים, בדרך כלל, לאחת משתי הקטגוריות הללו. 

לא פעם מזהים את התחדשות ההלכה עם “דתיות-לייט״ לגווניה. ואומנם, לא פעם נרקמות קואליציות בין תומכי התחדשות ההלכה לבין “דתיים לייט״. למרות זאת אני סבור שהבדל גדול ביניהם. 

התחדשות ההלכה יוצאת מנקודת המבט של מחויבות הלכתית מלאה, ולא של מחויבות הלכתית חלקית. היא קוראת לשנות את ההלכה במקרים מסוימים, מסיבות המעוגנות בהלכה עצמה, ואינה קוראת לוויתור על ההלכה בגלל חוסר יכולת או העדפת ערכים אחרים. היא מקבלת את כללי ההלכה ומשתמשת בהם למימוש תפיסותיה. “דתיות לייט״ מוותרת, מסיבות שונות, על חלקים בהלכה. 

הרב נכון ולא הרב נוח

בחברה החרדית יש זיהוי בין חומרא לבין יראת שמיים ואהבת אלוהים. אם אתה אוהב אלוהים ברצינות, אתה מקפיד לבצע את הוראותיו לא רק כדי “לצאת ידי חובה״, כלומר כדי לעשות את המינימום הנדרש — אלא אתה מנסה לעשות את המקסימום האפשרי. קיום ההלכה אינו אמור להיות קל, הוא דורש ממך להכניע את עצמך אל מול אלוהים, ולכן באופן פרדוקסלי, ככל שקשה לך יותר, כך אתה יותר עובד אלוהים. 

בקרב רוב החברה הישראלית יש זיהוי הפוך: בין קולא לבין רבנות קשובה, אכפתית ונחמדה. רב שמֵקל נחשב לרב שמבין את הקושי שיש לציבור בשמירת ההלכה, ובפסיקתו הוא מקרב אותו אליה. ההנחה היא שככל שההלכה תהיה יותר קלה לביצוע, כך יותר אנשים ישמרו אותה.

בדרך כלל מזהים את “התחדשות ההלכה״ עם מישור דיון זה. רבים סבורים שהתחדשות ההלכה באה כדי להקל את עוֹלָהּ הקשה. בהגדרה שלי אין שום קשר בין “התחדשות ההלכה״ לבין קולא או חומרא. היא עוסקת בהתאמת ההלכה למציאות החדשה תוך שימוש בעקרונות שקבעה ההלכה עצמה. לפעמים התוצאה שלה תהיה קולא ולפעמים חומרא.