מלך מלכי המלכים - חלק ד

ראשון, ראשון, ואחרון, אחרון

ראשון, ראשון, ואחרון, אחרון. בורא עולם, אבא שבשמיים, אלוקים, אלוקי ישראל, אלוקי תבל, האחד והיחידי, הבלעדי,  היחידי והתמידי, מלך מלכי המלכים, מלך השלום, השם, אדון האדונים. אוהבת אני הקטנה בתבל והמתוקה את כבודו אהבה עזה וחסרת מעצורים, דבקה אני בכבודו בדבק מגע. כבודו יתברך מספר אחד בשבילי, בכל המובנים, בכל הערוצים: האבא שלי מספר אחד, לפני האבא הביולוגי, השומר שלי מספר אחד, הפסיכיאטר שלי מספר אחד, החבר שלי מספר אחד, היועץ שלי מספר אחד, המחליט שלי מספר אחד. מסובב הסיבות, עילת כל העילות, מילה קטנה להתחלה: תודה!!!!!!!

 

תודה

מלך מלכי המלכים, תודה שכבודך שולח לי יום יום, שעה שעה, את האנשים הכי מדהימים על פני תבל עם אור בפנים, שלא מסתיים ושמצליח לזרוח גם בחושך, אהבת חינם. תופעה מהלכת לפגוש מגוון כל כך רחב של אנשים עם לב ענק. זכיתי, ושוב פעם תודה! תודה נוספת על כל תחושות הבטן שכבודו שולח לי בטלפתיה אשר לא מאכזבים אותי אף פעם, אולם חשוב מאוד לציין שבמקביל לתחושות הבטן, חייבים לחפור כל סוגיה בהלכה ולא לזלזל. ראשית כל, לא לטעות. ושנית, חלילה גם לא להטעות. הרי ידוע המשפט האדיר "אין שמחה כהתרת ספקות". מי שמתעניין מכל הלב תמיד ימצא את התשובות הנכונות באמת. ושוב, מה נשאר לעשות? להגיד תודה!!!!!!!

 

 

 

מכתב אהבה

זה אמנם מכתב אהבה אבל הפעם לא לבעל, לא לילדים, לא לסובבים, אלא אך ורק לכבודו יתברך, והרשה לי לפנות אליך בגוף שני ולא בגוף שלישי.

אתה השם הכל יכול,

שמברך אותנו הכל מכל כל,

אין על כבודו אף אחד שיכול,

כמוך אדון הרחמים למחול,

אז זאת אומרת שיש לי הכל,

ואם יש לי הכל

למה לא את כל עם ישראל לכלול?

כך גם המשפחה לא נשארת לבד וגם לא הסביבה, כי אם טוב לי אז אני מקרינה לסביבה אהבה. יוצא מכך שאני אוהבת את הבעל ואת הילדים ונוחה לבריות וכל זה אך ורק מסיבה אחת: דבקה בדבק מגע אל כבודו יתברך. האם נותר מה להוסיף? לי, בטוח שלא.

 

 

 

לחזור לכתיבה

שמחה לחזור לכתיבה ואפילו לא יודעת עד כמה. שמחה לקחת חלק קטן ביקום בזיכוי הרבים. אומרת תורת משה רבנו הקדושה: אדם שיש לו ידע בתורה, אל ישמור אותו לעצמו, ולא יתגאה על כך, ולא ישתמש בזה כנשק, וחובה עליו להעביר ללא לאות את האינפורמציה הלאה כדי לְזַכּוֹת אחרים.

התורה מעניינת, מסקרנת, יש בה הכל מהכל, לא משעממת, מלהיבה, מתסיסה. גם בוויכוח לשם שמיים בלבד, עדיין נאהב את העמית לוויכוח. התורה היא טלפון ישיר לבורא עולם. בסיס התורה קיים מימים ימימה, לכן אנשים נוטים להדוף אותה לצד, כנגד הטכנולוגיה, המתקדמת והמתחדשת. דוגמה קטנה: ניקח את סדרת הטלפונים הניידים החכמים שהתחילו עם מכשיר ראשון, אחר כך שני, שלישי, ורביעי, והיד עוד נטויה. ככל שהזמן חולף, אף אחד לא חוזר למכשיר הראשון, זה פָּסֶה, לא אקטואלי. אולם סֵפֶר הספרים הנצחי, התנ"ך, אין ראשון, שני, שלישי, רביעי, יש רק אחד, יחיד ומיוחד וכנגד כל הסיכויים. זה הספר הנמכר ביותר בעולם, ולמה? כי התורה מייצגת את בורא עולם, ובורא עולם זאת מציאות אבסולוטית, שלא מיטשטשת ונכחדת עם אבק הזמן; להפך, התורה תמיד בקִדמת הבמה! כל אחד יודע את זה בתוכו פנימה. אז אולי סוף סוף נתחיל לעיין במקורות ונגלה עולם שלם שמזמין אותנו אליו, קסם, אינפוזיה לווריד, חמצן לנשימה, מים לצימאון, אוכל לרעב, תיקון המידות, מוסר השכל. כל כך הרבה חכמה בספר אחד שגם חיים שלמים לא מספיקים לעיון בו. התוצאה העיקרית של עיון בתורה היא ההתרגשות! כולנו טיפוסים של לרוץ אחרי ריגושים, אך תורת משה רבנו היא הריגוש האמיתי.

בעידן המודרני שלנו, אשר אנו כה להוטים אחריו, חיי אדם פחותים מחיים של כלב. אפשר לקנות כל אחד, תלוי בגובה המחיר. כל האנשים בעולם מיואשים. אין אחד שלא מיואש. אם האדם עני, אפשר להבין אותו שהוא מיואש, אבל בן אדם עשיר מיואש יותר מעני, כי הוא מפחד להיפרד ממה שצבר עד כה. כולם מתחנפים לעשיר, רק בגלל שיש לו כסף. ארור הכסף ולעזאזל איתו! כל משפט כאן אפשר לפתח לספר שלם, אבל זאת לא הכוונה.

התורה ביופייה המיוחד מעדנת אותנו, בני האדם, מזככת אותנו, מזכירה לנו שוב ושוב שפה זה עולם השקר, הכל פה זמני, מלמדת אותנו איך להתנהג יפה ומוסרי, ולא לאכול אחד את השני חיים!

מה בכלל מחפש איש תורה אמיתי? את השקט שבאטמוספרה, את השלווה, את החיוך, את הנתינה ללא תמורה. איש תורה אמיתי בכלל לא מעוניין להיות עם קהל; להפך, הוא רוצה להסתתר מהציבור כמה שאפשר וללמוד תורה ללא לאות, ולהראות למלך מלכי המלכים עד כמה הוא האדם הקטן, גרגיר ביקום פחות ונחות, אוהב את הקדוש ברוך הוא.

תן לו איזה מפלט, שלא ייפול, תן לו שקט, שדה פתוח, בדידות, ויתאדה, תרתי משמע. לא מחפש חֶבְרָה, לא רוצה שום דבר, אך בורא עולם קולט נשמות גבוהות אשר בורחות מהכבוד כמו מאש, ודווקא אותן שם בקִדמת הבמה. אדם כזה מקרין רוגע שקשה לתיאור, אבל קל לחוש.

ומה השני שואל את עצמו: למה אני לא ככה? למה אני לא מסתפק במועט? למה אני צריך מטבח בעלויות של 200 אלף שקל? למה אני צריך אישה עם תכשיטים כבדים אשר מעקמים את הראש, שנראים כמו מאזניים? על צד אחד שַׂמְתָּ משהו לקנות ובצד השני משקולות למדידה? ובמקרה הגרוע זה קורע את התנוך של האוזן וקורע את האנשים מצחוק. בנוסף, עקב עייפות החומר של התנוך, זאת כבר לא אוזן, זה וילון.

אבוי לי, שוב נסחפתי, סליחה, אז איפה היינו? כן, בקיצור, הבנו, סוף פסוק! לא, לא ממש, לא ולא! זאת היא רק ההתחלה, ולמלך מלכי המלכים יש הרבה מה להגיד ורק הוא מחליט מי מעביר, ואיזה מסר, ולמי. לא צריך השראה, לא צריך לאלתר, וזה לא תיאטרון, וזאת לא הצגה. בורא עולם מעביר לנו מסרים. בורא עולם הוא הדבר הכי אמיתי שיש! וכל השאר זה בלוף.

המלך האמיתי כל כך רחום וחנון, שכל מיקרו אלפית השנייה הוא נותן לנו, לבני האדם, לתקן את עצמנו. איפה אנחנו, האנשים, נכנסים לתמונה? חייבים להבין את הסימנים הברורים שנשלחים אלינו כל הזמן. נותנים לנו צ'אנס עוד, עוד, ועוד, אבל כל כביש מסתיים בשלב מסוים {אם אני לא חג במעגלים}. יש אִמרה: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן!"

לפעמים אני נשמעת לעצמי כמו תקליט שבור, עוד פעם, עוד פעם, ועוד פעם. אם זה בשביל חיי נצח, אז זה כדאי. אם קהל הקוראים לא ישתכנע, לפחות אשכנע את עצמי, ואם הצלתי נפש אחת {את עצמי}, הצלתי עולם ומלואו. מרוב התרגשות לא יודעת מאיפה להתחיל, מתרגשת מאוד. סדרת הספרים שהתחלתי, "מלך מלכי המלכים" אחת, שתיים, שלוש, ארבע, והיד עוד נטויה, ברוך השם. הכל זה רק מבוא, זה פתיחת התיאבון, זו הבטרייה, זה המלח לאוכל טפל, צריך להביא אך ורק את החשק.

אני אישית רוצה להיות מוגנת תחת כנפי השכינה. מי לא? אומר הקדוש ברוך הוא: אם תעזוב אותי יום, אעזבך יומיים. קשה מנשוא, עם בורא עולם לא משחקים מחבואים! אין פה שום משחקים, זה לא חתול ולא עכבר, זה לא תום וזה לא ג'רי, זה הדבר האמיתי של החיים, שצריך להסניף כל הזמן.

אדם מגיע לעולם שקרי זה, זמני זה, כמה פעמים בגלגולים, וכל פעם צריך לעבור תיקון שונה, נוסף. כל אדם הוא ישות בפני עצמה והסימנים הפרטיים שבורא עולם מסמן לאדם אחד, לא דומים לסימני האחרים. כל אחד זה תיקון פרטי לחלוטין. לכן אל לו לאדם לשאול למה כך ולא אחרת, כמו אצל השכן, ובדרך כלל הוא חושב שאצל השכן יותר טוב {בכאילו יותר טוב}.