סוד החיות הקסומות 2 - המון בורות

 

 

 

 

  

 

כשאידָה ורַבָּט, השועל שלה, הלכו ביום שני מבית הספר הביתה, הם שמעו פתאום צלילים של נגינה בכינור. המנגינה ריחפה בעדינות באוויר. אידה האיצה את קצב הצעדים שלה. "מרים?" היא קראה, בהתחלה בקול חרישי, אבל אחר כך בקול רם קצת יותר.

 

אידה הכירה את המנגינה. זה היה קטע מתוך "ארבע העונות" של אנטוניו ויוואלדי, הצלילים האיטיים של הסתיו. זאת הייתה היצירה האהובה על מרים.

 

אידה התחילה לרוץ. רַבָּט שעט אחריה, מופתע, וכמעט התנגש בה כשנעצרה פתאום. כי היא באמת הייתה שם, מתחת לעץ הערמון הגדול, באמצע כיכר יוהאניס: מרים, החברה הכי טובה של אידה. היא לא יצרה איתה קשר בשבועות האחרונים, ועכשיו היא פשוט עמדה לה שם, עם הגרבונים המפוספסים שלה והכינור שהיה עשוי משלושה סוגים שונים של עץ, כאילו עמדה שם מאז ומתמיד.

 

מרים הייתה שקועה כולה בנגינה, והמיתרים רטטו למגעה המְפַזֵז של הקשת. נרתיק הכינור היה מונח לידה, פתוח, על האדמה.

 

"איזו מנגינה יפה!" מלמל רַבָּט. כמו כל החיות הקסומות, הוא היה יכול לדבר עם האדם שאליו הוצמד. והוא הוצמד לאידה.

 

אידה חייכה בגאווה, ובאותו רגע ממש צעקה הכַּנֶּרֶת: "אידההההה!"

 

קשת הכינור חרקה.

 

מרים ניתרה לעבר אידה וחיבקה אותה חזק עד כדי כאב. "כל כך התגעגעתי אלייך!" היא לחשה.

 

אידה ענתה לה בשקט: "ואני התגעגעתי אלייך עוד יותר!"

 

אידה הרגישה חום וקִרבה בחיבוק של מרים. כמו תמיד, היה לה ריח של פריחת עצי תפוח. זה היה הריח של השמפו שלה.

 

ובכל זאת משהו היה שונה. מאז ששתי החברות האלה התראו בפעם האחרונה, השתנו הרבה דברים. אידה התגוררה עכשיו בעיר אחרת. היא למדה בבית ספר אחר. אבל הכי חשוב: כעת היה לה סוד גדול.

 

אידה השתחררה לאט־לאט מהחיבוק. רַבָּט, השועל, נדחק לחלק האחורי של הברך שלה. הוא העביר בסקרנות את מבטו ממרים אליה, ממנה אל מרים, וחוזר חלילה. אידה כבר סיפרה לו הרבה פעמים על מרים, ועכשיו הוא התרגש מאוד: סוף־סוף הוא זוכה להכיר את החברה הכי טובה של הידידה שלו.

 

"מרים, מה את עושה כאן?" שאלה אידה בפליאה.

 

מרים זרחה לעומתה. "הפתעה! יש לנו חופשה של שבועיים מבית הספר!"

 

"חופשה?" חזרה אידה על דבריה בתימהון. "אבל אין עכשיו שום חופש בבתי הספר."

 

 

 

 

 

 

מרים הנהנה, וחיוך רחב התפשט על פניה. "נכון מאוד. אבל תקשיבי: בטח שמעת על הסערה החזקה שהייתה לא מזמן. ועכשיו תנחשי מה קרה: הגג של בית הספר שלנו התעופף לו! פשוט התעופף לו משם." מרים צחקקה. "המורים כמעט התעלפו. ועכשיו יש לנו חופשה מיוחדת. עד שהם יתקנו את הכול. ואני שכנעתי את ההורים שלי להרשות לי לבקר אצלך. ואז ההורים שלי שכנעו את ההורים שלך. נו, מה את אומרת על זה?"

 

מרים הביטה בה, נרגשת.

 

"מגניב!" אמרה אידה. זאת הייתה באמת הפתעה. מצד אחד היא שמחה מאוד־מאוד לראות שוב את החברה הכי טובה שלה מהימים ההם. היא כל כך רצתה לספר לה מייד על כל הדברים המרגשים שקרו בשבועות האחרונים: איך היא הרגישה בודדה כל כך אחרי המעבר לבית הספר החדש. איך הגיע פתאום מר מוֹרִיסוֹן לכיתה שלה, והציג את עצמו כבעלים של חנות החיות הקסומות. איך הוא העניק לאידה את החיה הקסומה שלה: רַבָּט, השועל. ואיך אידה הבינה מהר מאוד שרַבָּט הוא החבר הכי טוב שמישהו יכול בכלל לאחל לעצמו.

 

אבל אז היא נזכרה בשבועה שהיא ושאר תלמידי הכיתה שלה נשבעו למר מוֹרִיסוֹן ולמחנכת הכיתה שלהם, מיס קוֹרְנְפִילד. שהרי הם נשבעו לשתוק. היא זכרה היטב את מילות השבועה:

 

 

 

  

 

 

השבועה הייתה ברורה לגמרי: חנות החיות הקסומות סודית ביותר. אבל מרים היא החברה הכי טובה שלה. והרי חברות הכי טובות לא מסתירות סודות זו מזו, נכון?

 

"את בכלל לא שמחה?" שאלה מרים באכזבה.

 

אידה הביטה ברַבָּט, והברכיים שלה רעדו. גם עכשיו היא הרגישה שהשועל יכול לקרוא את המחשבות שלה. "אל תדאגי, ג'ינג'ית," הוא אמר חרש. "הכול יהיה בסדר!"

 

אידה נשמה נשימה עמוקה וחיבקה את זרועה של חברתה. "ברור שאני שמחה — ועוד איך! אני פשוט בהלם. בואי, ניכנס."

 

מרים הניחה את הכינור שלה בתוך הנרתיק וסגרה אותו.

 

"חבל שאף אחד לא זרק לתוכו מטבעות," היא אמרה. "אחרת הייתי יכולה להזמין אותך לגלידה."

 

אבל אידה הקשיבה לה רק בחצי אוזן. נראה שמרים לא יכלה לראות את רַבָּט.

 

זה התאים לְמה שמר מוֹרִיסוֹן הסביר להם: רק מי שיודע את סוד החיות הקסומות יכול לראות אותן. האנשים האחרים כלל לא הבחינו בחיות האלה: נראה שרובם היו שקועים בענייניהם וראו לכל היותר משהו דומה לצל חולף על פניהם. וליתר ביטחון ידעו החיות הקסומות גם תכסיס מיוחד: הן היו יכולות "להתאבן", ואז הן נראו כמו חיות בד רגילות לגמרי. זאת הייתה הסוואה מושלמת.

 

מרים הביטה בדאגה בחברה שלה. "הכול בסדר אצלך, אידה?" היא שאלה. "את מתנהגת משונה כל כך. למה את לא אומרת שום דבר?"

 

"אֶה..." גמגמה אידה ומוללה באצבעותיה את השיער האדום שלה, "בואי ניכנס כבר. אני חייבת לספר לך משהו. סוד!"

 

מרים חייכה. "אני אוהבת סודות! אז בואי, ניכנס!"

 

היא כרכה את רצועות התרמיל שלה סביב כתפיה והרימה את התיק שהיה מונח ליד עץ הערמון.

 

"החברה שלך נראית לי נחמדה מאוד," אמר רַבָּט.

 

אידה ליטפה את ראשו, נאנחה וניגשה אל מרים כדי לקחת ממנה את נרתיק הכינור.

 

רק כמה צעדים הפרידו בינן לבין "אֶלפרידֶה — סלון תסרוקות", שהיה שייך להורים של אידה. המספרה שכנה בקומת הכניסה, והמשפחה התגוררה בקומה שמעליה. שתי החברות הלכו אל הכניסה האחורית ושעטו במעלה המדרגות. רַבָּט השתחל לפניהן דרך הפתח שבדלת.

 

"איזה חדר מגניב!" התפעלה מרים. "אולי חסרים עוד קצת דברים על הקירות, אבל את זה אנחנו יכולות לשנות."

 

היא הבחינה בכרזה של הסרט "ליל הערפדים" שאידה הדביקה על דלת החדר שלה. "אה, תלית את זה כאן שוב. את עוד מעריצה את הבחור הזה?" היא הצביעה על השחקן החיוור שמילא את התפקיד הראשי בסרט הערפדים הזה. "גם אני!" היא המשיכה לקשקש בלי להמתין לתשובתה של אידה. היא צנחה על מיטתה של אידה.

 

אידה חייכה. כמה שהיא אוהבת את הפטפטנית הזאת!

 

"הוא ממש־ממש מתוק! את זוכרת שהלכנו אז יחד לראות את הסרט?" המשיכה מרים לפטפט במרץ. "ועוד בשעה מאוחרת!"

 

אימה של מרים ישבה שלוש שורות מאחוריהן ולא הסירה מהן את עיניה אפילו לרגע, אבל את זה לא רצתה אידה להזכיר עכשיו לחברתה.

 

"ואת זוכרת כמה ממחטות הרטבנו שם? זה היה ממש־ממש יפה!" היא הביטה באידה באושר. "ואת כל ערבֵי הסרט שלנו, שראינו בדי־וי־די אחרי זה, את זוכרת? אני חושבת שאני יודעת כמעט את כל הסרט הזה בעל־פה. ראינו אותו בטח חמש פעמים. ואולי שש?"

 

היא התנדנדה מצד לצד בברכיים מקופלות.

 

"אה, בטח יש לך כאן את הדי־וי־די, בואי נראה עכשיו שוב את הסרט! כבר סיפרתי לך שחלמתי לא מזמן שאני נערה־ערפדית..." מרים דיברה ודיברה. נראה שהיא כבר שכחה לגמרי את עניין הסוד של אידה.

 

ואידה היססה: היא באמת יכולה לסמוך על הפטפטנית הזו שתשמור לעצמה את הסוד?

 

רק הכיתה שלה שוּתְפה בסוד החנות לחיות קסומות: בני וג'ו, כמובן, שכמוה קיבלו גם הם חיה קסומה משלהם. וכל האחרים, שצפויים לקבל חיה כזאת בהמשך. המורָה שלהם, מיס קוֹרְנְפִילד, הודיעה שכל אחד מהם עתיד לקבל חיה קסומה. כן, כל מי שזקוק לחיה, זה מה שהיא אמרה.

 

מה תחשוב מרים על מר מוֹרִיסוֹן? אוף אוף אוף, מה היא אמורה לעשות עכשיו? מאז שיש לה חבר קסום היא כבר לא רגילה לקבל החלטות חשובות בלעדיו. הלוואי שיכלה להתייעץ איתו עכשיו, אבל הוא נעלם מתחת למיטה שלה.

 

מרים המשיכה לדבר. עכשיו היא הגיעה לעניין הסערה.

 

"הרוח נשבה במהירות כזאת, שבהפסקה עפו לנו כל הכובעים מהראשים," היא סיפרה. "ואחר כך, בשיעור החמישי, פינו את כל מי שהיה בבית הספר." היא השליכה את כרית הראש של אידה עד לתקרת החדר, ותפסה אותה כשצנחה למטה. "פי־נו! הובילו אותנו החוצה ואמרו לנו לחזור מייד הביתה. תגידי לי, אידה, את בכלל שומעת את מה שאני אומרת?"

 

אידה לעסה בעצבנות את אחת מקווצות השיער האדומות שלה, אבל אז היא התעשתה ונעצה במרים מבט רציני.

 

"אני חייבת להגיד לך את זה," היא הכריזה בקול שנשמע זר לגמרי אפילו באוזניה שלה. הוא נשמע עמוק ועמום. הוא נשמע דומה לקולו של אדם מבוגר. "תבטיחי לי שלא תגידי אחר כך שאני משוגעת? תבטיחי לי שתצילי אותי אם האדמה תפער את פיה ואני איעלם שם בתוכה?"

 

מרים פערה לרווחה את עיניה. "אידה, על מה את מדברת?"

 

אידה נשמה נשימה עמוקה. איך היא אמורה להתחיל? באותו הרגע היא הבחינה בזנב עבה בצבע חום־אדום שבִּצבֵּץ מתחת למיטה שלה. זה היה הפתרון.

 

"רַבָּט, אתה מוכן בבקשה לצאת משם?" היא קראה.

 

הזנב נעלם. במקומו הגיחו עכשיו שתי רגליים עם טפרים שחורים.

 

מרים פרצה בצעקה רמה. ואז הגיחה מתחת למיטה גם קצת פרווה בצבע חום־אדום, ואחריה בצבץ חוטם שחור סולד. בעקבותיהם הופיעו זוג עיניים בצבע הענבר וזוג אוזניים לבנות חמודות.

 

"הוא מתוווווק!" קראה מרים בהשתאות. "יש לך כלב?" היא תמהה וכיווצה את המצח.

 

"זה... זה לא כלב, נכון?" היא תלתה באידה מבט

 

מהסס.

 

"זה רַבָּט, השועל שלי," אמרה אידה ובלעה רוק. "זאת חיה קסומה."

 

 

  

 

 

 

אידה חיכתה שיקרה משהו. שבָּרק יחדור לחדר שלה דרך התקרה ויכה בה. שהשיער שלה יהפוך בבת אחת לבן כשלג. שהזגוגית בחלון תתנפץ. היא חיכתה לעונש שיטיל עליה מר מוֹרִיסוֹן, שבטח עומד ברגע זה ממש בחנות החיות הקסומות שלו ומרגיש בכל איבר מאיבריו שהיא הֵפֵרָה עכשיו את השבועה.

 

אידה שאפה אוויר עמוק לריאותיה, ואחר כך נשפה אותו לאט־לאט.

 

איפה הוא, הרעם שהיה אמור להכות בה? עוד נשימה עמוקה אחת. למה שום תמונה לא נופלת לרצפה? נשימה עמוקה שלישית. אפילו המראָה שלה עם העיטורים המסולסלים עדיין תלויה יציבה לגמרי על הקיר.

 

אידה העבירה לאט־לאט את מבטה ממרים אל רַבָּט וחוזר חלילה. המילים נעתקו מפיה של מרים. רַבָּט שיחק בשלווה בכדור רך שמצא מתחת למיטה של אידה. "נו, את רואה, ג'ינג'ית," הוא מלמל. "לא קרה שום דבר. אני מכיר את מר מוֹרִיסוֹן יותר טוב ממך."

 

 

 

 

במהלך השעות הבאות של אותו יום שני התנהלו הדברים באופן שונה מקצה לקצה: עכשיו אידה הייתה זאת שדיברה, ואילו מרים הקשיבה לדבריה בעיניים ובפה פעורים לרווחה. אידה סיפרה לחברתה הכול על בית הספר אבן־חורף. "בעצם זה בית ספר רגיל לגמרי," היא הסבירה. "עם אולם ספורט וחדר מחשבים וכאלה, אבל המחנכת שלנו היא מיס קוֹרְנְפִילד. היא באה מסקוטלנד, יש לה מסרגות בשיער, והיא המורה הכי מוזרה שאת יכולה לדמיין לעצמך. וישנו גם מר מוֹרִיסוֹן. הוא מנהל חנות לחיות קסומות ומספק לכיתה שלנו חיות קסומות."

 

"וואו!" התפעלה מרים. "אלה חיות מכושפות?"

 

"משהו כזה. מר מוֹרִיסוֹן מחפש אותן בכל רחבי העולם ואוסף אותן. ואז הוא מנסה למצוא להן חברים אנושיים. רק אז החיות הקסומות מאושרות. אני הייתי הראשונה מכל הכיתה שקיבלה חיה קסומה כזאת, יחד עם בן אחד שגר לא רחוק מפה. קוראים לו בֶּני. אני קיבלתי את רַבָּט." אידה ליטפה את ראשו של השועל, ששכב עכשיו לידה. "בני קיבל צַבָּה שקוראים לה הנרייטה. וג'ו, שגם הוא לומד בכיתה שלי, קיבל את יוּרִי, הפינגווין. וכל אחד מאיתנו יכול לשוחח עם החיה שלו. רק אני יכולה לשמוע את רַבָּט כשהוא מדבר איתי." היא דגדגה את השועל בעדינות מאחורי האוזניים.

 

"לא ייאמן," לחשה מרים. היא התרוצצה בהתרגשות ברחבי החדר. "איזה מזל יש לכם! ומי הבאים בתור?"

 

אידה משכה בכתפיה. "את זה אף אחד לא יודע."

 

פתאום יילל רַבָּט בקולי קולות וזינק הצידה. מרים מעדה עליו.

 

"סליחה," אמרה מרים בבהלה. "לפעמים אני פשוט לא רואה אותו. אני הרי לא שייכת..." היא חיפשה את המילה המתאימה, "למועדון."

 

"מחר תכירי אותו," הבטיחה אידה. "תכירי את... אה... את המועדון. אבל תזכרי טוב־טוב, בבקשה: אסור לך לגלות בשום פנים ואופן שאת יודעת את הסוד! תבטיחי לי את זה!"

 

"ברור, אני מבטיחה!" מרים הנהנה במרץ. הלחיים שלה היו אדומות לגמרי מרוב התרגשות.

 

ואידה הרגישה פתאום קצת מדוכדכת. מה תגיד מיס קוֹרְנְפִילד כשהיא תביא לכיתה חבֵרה?