אשתו של מנהל הפנימייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשתו של מנהל הפנימייה

אשתו של מנהל הפנימייה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Headmaster's Wife
  • תרגום: בן-ציון הרמן
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'

תומס כריסטופר גרין

תומס כריסטופר גרין כתב עד כה שלושה ספרים. ספריו תורגמו לאחת עשרה שפות, והוא זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים. בשנת 2007 ייסד את מכללת ורמונט לאמנויות, מכללת אמנות ברמה גבוהה ביותר, ובכך היה לנשיא המכללה הצעיר ביותר בארצות הברית באותו זמן. 
תומס כריסטופר גרין חי עם משפחתו במונפלייה, ורמונט. בקרו באתר שלו,  www.thomaschristophergreene.com

תקציר

כמו אביו לפניו, ארתור וינתרופּ הוא מנהל בית הספר היוקרתי לנקסטר בוורמונט. זה המקום שהוא מרגיש שנתן לו את חייו, אך זה גם המקום הממיט עליו את חורבנו כשאירועים הרי-גורל מסתחררים אל מעֵבר לשליטתו. אחרי שנמצא משוטט עירום בסנטרל פארק הוא מתחיל לספּר את סיפורו לחוקרי המשטרה, אך זיכרונותיו מתנגשים אלה באלה, וטבעם האמִתי של הדברים, סיפור על אהבה, נישואים, משפחה, וטרגדיה שארתור לא ידע להתמודד אִתהּ, מתחיל לקבל תואר וצורה. 
הרומן מלא האווירה והמואר, המשחזר בצורה חיה ואותנטית את הוויי החיים בפנימייה בניו אינגלנד, הוא בחלקו סיפור מסתורין, בחלקו סיפור אהבה, שחוקר את הקשרים בין מקום למשפחה. 
 
אשתו של מנהל הפנימייה כתוב יפה להפליא וקריא באופן סוחף וקולח, אלגיה נוגעת ללב לכוחה של האהבה כתרופת-נגד לצער וליגון.
 
תומס כריסטופר גרין כתב עד כה שלושה ספרים. ספריו תורגמו לאחת עשרה שפות, והוא זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים. בשנת 2007 ייסד את מכללת ורמונט לאמנויות, מכללת אמנות ברמה גבוהה ביותר, ובכך היה לנשיא המכללה הצעיר ביותר בארצות הברית באותו זמן. 
 
תומס כריסטופר גרין חי עם משפחתו במונפלייה, ורמונט. בקרו באתר שלו,  www.thomaschristophergreene.com
 
 
"הספר הזה שייך למסורת ספרותית מפוארת... עלילתו של גרין נעה במקצב המהודק והבלתי נלאה של מיטב הרומנים הבלשיים... נוגע עמוק וסוחף לגמרי."        
ווֹשינגטון פוסט
 
"גרין יצר רומן מבריק ונוגע ללב המתאר את תהליך התפרקותו של אדם מכובד, גאה ומצליח לשעבר. הוא גם הגה את אחד הדוברים הבלתי מהימנים אך משורטטים בּצורה המשכנעת ביותר שקוראים עשויים לפגוש, דמות המזכירה את יצירותיו של אדגר אלן פו... מדובר ברומן פסיכולוגי כובש ומרתק על אבדן ועל השגיאות והפּשרות הנוראות שאדם יכול לעשות באהבה ובנישואים. ספר חובה לשוחרי הסיפורת."
לייבררי ג'ורנל

פרק ראשון

המרירות שבפה

 
 
הוא מגיע לפארק בהליכה דרך סנטרל פארק וסט, ונכנס דרך הפתח ברחוב שבעים ושבע מערב. הימים ימי חורף. השעה שעת בוקר מוקדמת, והשמש מתחילה להסתמן בפאתי מזרח כאובך זהוב מאחורי חשרת עננים כבדה. פתוֹתי שלג קלילים ממלאים את חלל האוויר. אין בשטח אנשים רבים – כמה אנשים שיצאו לריצת בוקר, וכמה נשים מכונסות כנגד הקור דוחפות עגלות ילדים.
 
הוא פוסע על מסלול האספלט, וכשהוא מגיע לִשביל עם גשר עץ קטן להולכי רגל הוא עוצר לרגע. הוא קולט הבזק זיכרון כלשהו, אך אינו יכול למקד אותו. זוג קשישים בהליכת הבוקר שלהם מגיח לעברו. הגבר מברך אותו לשלום בלבביוּת, אך הוא מביט דרכו כאילו היה שקוף. מהו הדבר שעלה בזיכרונו? משהו יפה, הוא בטוח בכך. אבל זה חומק ממנו, כמו דברים רבּים בימים טרופים אלה.
 
לוּ היה עולה בידו לאחוז בזיכרון המתעתע היה רואה יום אחר, עשרים שנים קודם לכן, באותה נקודה עצמה, אם כי לא ביום חורף, אלא יום סתיו בהיר. עצי האֶדֶר אדומים כדם, והוא אינו לבד. אליזבת שם אתו, וגם בנו, איתן. הם ביקרו במוזיאון, ואחר כך אכלו ביחד צהריים לפני שבאו לפארק. ביקורו הראשון של איתן בניו יורק, והוא בן חמש. הוא אמנם אהב את המוזיאון, עם שִׁלדי הדינוזאורים הענקיים, אך הפארק הוא ששוֹבה את לבו. היום לא היה יכול להיות נאה מזה: חמים ונעים לעונה, בלי צל ענן בשמַים: יום מנהטן קסום.
 
איתן רץ לפניהם על השביל. אשתו נוטלת את זרועו, נסמכת אליו. הוא מסב מבט ומחייך אליה. אין להם צורך לדבּר, כי שניהם גומעים את הרגע, את היום, את אושרו של בנם, את המתנה שבחוויה הזאת. אין שום סיבה לתת לזה מילים.
 
איתן מוצא עץ מסוקס לצד השביל, שצומח אופקית כשלושים סנטימטרים בלבד מעל לקרקע. הוא קופץ מיד ומטפּס עליו, מתנודד בגופו הקטן על הגזע הרחב. שניהם מתיישבים על ספסל במרחק כמה צעדים מהעץ ומביטים בו.
 
כמה פעמים הם מַציעים להמשיך בטיול, אבל הילד לא מוכן לשמוע. הוא מצא עץ מותאם לו בצורה מושלמת, ודורש בדרכם של ילדים שיִצפו בו, יתפעלו ויעקבו אחריו כשהוא מטפס מצד אחד, אחר כך מצד שני. וזה בסדר, כי הם לא ממהרים לשום מקום. זה רגע קטן, אבל מושלם. הילד צודק: איפה עוד חשוב כל כך להיות חוץ מכאן? מה יכול להיות שלם יותר?
 
עכשיו, כשהוא עומד על אותו שביל, עם השלג מצטבר בהדרגה ונושר כבד יותר סביבו, הוא מוותר על הניסיון לאתר את הזיכרון, ובמקום זה מתמקד בשלג: עוקב אחר פתיתים בודדים העוברים מול מסך עיניו ונעלמים. פתאום הוא לבדו. אין איש בשטח, איש אינו הולך לשום כיווּן. הפארק שלו. הוא מסיר את כובעו ומַניח אותו על הקרקע. אחר כך הוא מסיר את מקטורנו. עכשיו הוא מַתיר את עניבתו, ואחריה חולצתו, ואת הגופייה. עד מהרה הוא עירום, וממשיך בדרכו, משאיר את בגדיו מאחוריו בערֵמה מסודרת על השביל. הוא מגיע לאזור הגבעות, עיניו מיישירות מבָּטן לפנים, לא מבחינות באנשים המתנשפים בהפתעה כשהם פונים בעיקול למצוא אותו פוסע לעברם. כל מה שחשוב לו באותו רגע זאת תחושת מגע רגליו היחפות על מצע השלג הפּריך.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אתה מוכן לספּר לנו מה קרה?"
 
"לספּר מה קרה?"
 
"כן."
 
"איפה עליי להתחיל?"
 
"איפה אתה רוצה להתחיל?"
 
הוא מביט באנשים היושבים מולו. איזו שאלה טיפשית, הוא חושב.
 
הוא אומר, "בהתחלה, כמובן."
 
"זה יועיל מאוד," אומר האיש שנטל את ניהול השיחה לידיו.
 
"לָמה זה אכפת לך?"
 
"לְמה אתה מתכוון?"
 
"אני מתכוון, לָמה אכפת לך? בדיוק כמו שזה נשמע." הוא מתחיל להתעצבן. "מה אני בשבילך?"
 
"אדוני, האם עלינו לרענן את זיכרונך בנוגע למצב שבּוֹ מצאנו אותך?"
 
"הייתי בפארק."
 
אָחד האנשים צוחק. השני מהסה אותו בידו. "כן, היית בפארק. עירום. בקור של חמש מעלות מתחת לאפס. שלג על הקרקע. מהלֵך עירום בסנטרל פארק."
 
"זה פשע?"
 
"האמת היא שכּן."
 
"בוורמונט זה לא פשע."
 
"באמת?"
 
"כן. מותר שם להתהלך עירום. רק אסור להתנהג בצורה מגונה או מופקרת."
 
"מה ההבדל?"
 
הוא נאנח. הוא מביט בבגדים שלגופו. הם גדולים עליו. הוא ממש שׂוחה בבגדים הארורים האלה.
 
"אני חייב להשיב על זה?"
 
"לא."
 
"טוב, כי זה יְיַגֵּעַ אותי."
 
"אם כך, פשוט תתחיל."
 
"טוב," הוא אומר. "אבל אני רוצה ספל קפה. קפה חזק. שחור."
 
האיש מהנהן. "נביא לך קפה. תתחיל."
 
הוא רוכן לפנים. "ההתחלה," הוא אומר. "שם כל זה מתחיל."
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה מתחיל עם מחוות יד תמימה ביותר. היא עושה משהו שנערות בכל העולם עושות: מרימה את ידה להסיט באצבעותיה הארוכות קווּצת שֵׂער סוררת בצבע קש אל מאחורי אוזנה.
 
היא רוכנת על הספר המונח על שולחנה בשוּרה הקדמית. לא הבחנתי בה קודם, אם כי זה היום השני מאז שחזרתי ללמד. היא ראויה בהחלט לציוּן. אולי עברתי על פניה בטיולים רגליים סביב הקמפוס, אך לא זכור לי שראיתי אותה קודם לכן.
 
היא מרימה את מבטה. היא יפה, אבל באופן סלָבי כזה, עם עיניים עצובות. פניה קצת לא סימטריים, עיניים ירוקות עם נפיחוּת קלה תחתיהן, שתגדל עם הגיל, עור ורדרד בהיר וצח. אני הולך לאיבוד בהתבוננות בה. לרגע שכחתי את שאר הכיתה, וכשהיא מסיטה את מבטה מן הלוח שמאחוריי אל פניי אני ער לפתע למבטים המופנים לעברי מכל צד. זמן לדבּר. אני מביט מעל רָאשיהם ומוצא את קולי.
 
זה היה רעיון של ראש מועצת המנהלים שאחזור ללמד בכיתה. בהתחלה ההצעה הכעיסה אותי. במיוחד האופן שבּוֹ נוסחה: אתה נראה מוטרד, אמר לי ארתור דיק אַייבְס אחרי פגישת ההנהלה האחרונה.
 
"פשוט לא הבאתי את החומר, דיק," אמרתי.
 
"זה לא רק זה," אמר דיק. "זאת יותר הרגשה כללית שיש לחברי ההנהלה."
 
"זה לא קשור שוב לגולף, נכון?" כולם יודעים שאני שונא גולף. איזה משחק מטופש, לחבוט במקל במשך שעות בכדור קטן. אבל חברי ההנהלה מנדנדים לי תמיד שאקדיש לזה יותר. התורמים מצפּים לזה, הם אומרים. תהרגו אותי אם אני מסוגל להבין איזה קשר יש לגולף עם הלימודים בלנקסטר.
 
"מה פתאום," אמר דיק. "פשוט, אולי יעשה לך טוב אם תחזור לאהבה הראשונה שלך. לטבול שוב את הבהונות במים, כמו שאומרים. להתחכּך בקהל התלמידים. הדיון בתקציב נגמר. לא יכול להיות זמן טוב מזה."
 
וכך אני שב בסתיו להוראה במקצוע הישן שלי, אנגלית, לכיתה אחת בלבד. אני בוחר ברוסים. תמיד אהבתי את הרוסים – פושקין ולרמונטוב, גוגול, טורגנייב וצ'כוב, דוסטויבסקי וטולסטוי הגדול. האווירה, האתוס של יצירתם. הם מזכירים לי את ורמונט בנובמבר. אדמות בור כהות וצבעים עמומים, נופים שטופים בגוֹני חום. חיים הנקבעים על ידי זכויות מלידה ואקראיוּת הגורל.
 
בכל אופן, אני רואה מיד את התבונה בעצתו של דיק: כשאני עומד שם בכיתה, עם השמש הסתווית נוהרת מבַּעד לחלונות, סוקר את הנתונים למָרותי, שומע את קולי עולה ויורד – זה כאילו אני משוגר חזרה בזמן. שוב אני בן עשרים וארבע, שנה אחרי תום לימודיי בייל, עומד מול כיתה, המקום שאליו אני שייך. סוגיות ספרותיות. ספרות היא דבר חשוב. זאת, אני חושב, הסיבה שאתה מגייס כספים, מקים בניינים, עומד באורך רוח בנסיעות מייגעות באוטובוס על פני ההרים האלה לאירועי ספורט של ימי רביעי ושבת. כי מעטות הפינות בעולם שבהן אפשר עדיין למצוא אמיתוֹת אנושיות עמוקות נלמדות כפי שהן אמורות להילמד. אמיתוֹת מהסוג שמעצב מוחות ויוצר מנהיגים. לנקסטר עדיין לא זכתה להוציא מבּין שורותיה נשיא, אם כי הייתה קרובה לכך. אולי בחדר הזה מולי, אני מדמיין, יושב אחד מהם.
 
אני מסב את תשומַת לבי חזרה לכיתה. נערים ונערות מתבגרים יפי תואר, מרביתם. הנבחרים. אני מעלה שאלה, והיא מסִבה לי קורת רוח. האופן שהיא בנויה: רחבת ממדים די הצורך כדי להיות רטורית, ועם זאת מחודדת.
 
אני מביט סביב. כמה ידיים מורמות. אני מביט אליה. ידה מורמת. היא נראית בטוחה בעצמה. משהו בה מדבר אליי, אך אני לא מצליח לשים על זה את האצבע. אני פונה אליה, ולא שומע לגמרי מה היא אומרת, אם כי יש לה קול נעים. במקום זה אני מקובע על פניה, כאילו אי-שם בעיניים העצובות האלה טמון רמז לסיבה מדוע הסטת השֵׂעָר מאחורי אוזניה גרמה לי להבחין בה באופן שאומר לי שעבר זמן רב מאז הבחנתי במשהו.
תומס כריסטופר גרין כתב עד כה שלושה ספרים. ספריו תורגמו לאחת עשרה שפות, והוא זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים. בשנת 2007 ייסד את מכללת ורמונט לאמנויות, מכללת אמנות ברמה גבוהה ביותר, ובכך היה לנשיא המכללה הצעיר ביותר בארצות הברית באותו זמן. 
תומס כריסטופר גרין חי עם משפחתו במונפלייה, ורמונט. בקרו באתר שלו,  www.thomaschristophergreene.com

עוד על הספר

  • שם במקור: The Headmaster's Wife
  • תרגום: בן-ציון הרמן
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'
אשתו של מנהל הפנימייה תומס כריסטופר גרין

המרירות שבפה

 
 
הוא מגיע לפארק בהליכה דרך סנטרל פארק וסט, ונכנס דרך הפתח ברחוב שבעים ושבע מערב. הימים ימי חורף. השעה שעת בוקר מוקדמת, והשמש מתחילה להסתמן בפאתי מזרח כאובך זהוב מאחורי חשרת עננים כבדה. פתוֹתי שלג קלילים ממלאים את חלל האוויר. אין בשטח אנשים רבים – כמה אנשים שיצאו לריצת בוקר, וכמה נשים מכונסות כנגד הקור דוחפות עגלות ילדים.
 
הוא פוסע על מסלול האספלט, וכשהוא מגיע לִשביל עם גשר עץ קטן להולכי רגל הוא עוצר לרגע. הוא קולט הבזק זיכרון כלשהו, אך אינו יכול למקד אותו. זוג קשישים בהליכת הבוקר שלהם מגיח לעברו. הגבר מברך אותו לשלום בלבביוּת, אך הוא מביט דרכו כאילו היה שקוף. מהו הדבר שעלה בזיכרונו? משהו יפה, הוא בטוח בכך. אבל זה חומק ממנו, כמו דברים רבּים בימים טרופים אלה.
 
לוּ היה עולה בידו לאחוז בזיכרון המתעתע היה רואה יום אחר, עשרים שנים קודם לכן, באותה נקודה עצמה, אם כי לא ביום חורף, אלא יום סתיו בהיר. עצי האֶדֶר אדומים כדם, והוא אינו לבד. אליזבת שם אתו, וגם בנו, איתן. הם ביקרו במוזיאון, ואחר כך אכלו ביחד צהריים לפני שבאו לפארק. ביקורו הראשון של איתן בניו יורק, והוא בן חמש. הוא אמנם אהב את המוזיאון, עם שִׁלדי הדינוזאורים הענקיים, אך הפארק הוא ששוֹבה את לבו. היום לא היה יכול להיות נאה מזה: חמים ונעים לעונה, בלי צל ענן בשמַים: יום מנהטן קסום.
 
איתן רץ לפניהם על השביל. אשתו נוטלת את זרועו, נסמכת אליו. הוא מסב מבט ומחייך אליה. אין להם צורך לדבּר, כי שניהם גומעים את הרגע, את היום, את אושרו של בנם, את המתנה שבחוויה הזאת. אין שום סיבה לתת לזה מילים.
 
איתן מוצא עץ מסוקס לצד השביל, שצומח אופקית כשלושים סנטימטרים בלבד מעל לקרקע. הוא קופץ מיד ומטפּס עליו, מתנודד בגופו הקטן על הגזע הרחב. שניהם מתיישבים על ספסל במרחק כמה צעדים מהעץ ומביטים בו.
 
כמה פעמים הם מַציעים להמשיך בטיול, אבל הילד לא מוכן לשמוע. הוא מצא עץ מותאם לו בצורה מושלמת, ודורש בדרכם של ילדים שיִצפו בו, יתפעלו ויעקבו אחריו כשהוא מטפס מצד אחד, אחר כך מצד שני. וזה בסדר, כי הם לא ממהרים לשום מקום. זה רגע קטן, אבל מושלם. הילד צודק: איפה עוד חשוב כל כך להיות חוץ מכאן? מה יכול להיות שלם יותר?
 
עכשיו, כשהוא עומד על אותו שביל, עם השלג מצטבר בהדרגה ונושר כבד יותר סביבו, הוא מוותר על הניסיון לאתר את הזיכרון, ובמקום זה מתמקד בשלג: עוקב אחר פתיתים בודדים העוברים מול מסך עיניו ונעלמים. פתאום הוא לבדו. אין איש בשטח, איש אינו הולך לשום כיווּן. הפארק שלו. הוא מסיר את כובעו ומַניח אותו על הקרקע. אחר כך הוא מסיר את מקטורנו. עכשיו הוא מַתיר את עניבתו, ואחריה חולצתו, ואת הגופייה. עד מהרה הוא עירום, וממשיך בדרכו, משאיר את בגדיו מאחוריו בערֵמה מסודרת על השביל. הוא מגיע לאזור הגבעות, עיניו מיישירות מבָּטן לפנים, לא מבחינות באנשים המתנשפים בהפתעה כשהם פונים בעיקול למצוא אותו פוסע לעברם. כל מה שחשוב לו באותו רגע זאת תחושת מגע רגליו היחפות על מצע השלג הפּריך.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אתה מוכן לספּר לנו מה קרה?"
 
"לספּר מה קרה?"
 
"כן."
 
"איפה עליי להתחיל?"
 
"איפה אתה רוצה להתחיל?"
 
הוא מביט באנשים היושבים מולו. איזו שאלה טיפשית, הוא חושב.
 
הוא אומר, "בהתחלה, כמובן."
 
"זה יועיל מאוד," אומר האיש שנטל את ניהול השיחה לידיו.
 
"לָמה זה אכפת לך?"
 
"לְמה אתה מתכוון?"
 
"אני מתכוון, לָמה אכפת לך? בדיוק כמו שזה נשמע." הוא מתחיל להתעצבן. "מה אני בשבילך?"
 
"אדוני, האם עלינו לרענן את זיכרונך בנוגע למצב שבּוֹ מצאנו אותך?"
 
"הייתי בפארק."
 
אָחד האנשים צוחק. השני מהסה אותו בידו. "כן, היית בפארק. עירום. בקור של חמש מעלות מתחת לאפס. שלג על הקרקע. מהלֵך עירום בסנטרל פארק."
 
"זה פשע?"
 
"האמת היא שכּן."
 
"בוורמונט זה לא פשע."
 
"באמת?"
 
"כן. מותר שם להתהלך עירום. רק אסור להתנהג בצורה מגונה או מופקרת."
 
"מה ההבדל?"
 
הוא נאנח. הוא מביט בבגדים שלגופו. הם גדולים עליו. הוא ממש שׂוחה בבגדים הארורים האלה.
 
"אני חייב להשיב על זה?"
 
"לא."
 
"טוב, כי זה יְיַגֵּעַ אותי."
 
"אם כך, פשוט תתחיל."
 
"טוב," הוא אומר. "אבל אני רוצה ספל קפה. קפה חזק. שחור."
 
האיש מהנהן. "נביא לך קפה. תתחיל."
 
הוא רוכן לפנים. "ההתחלה," הוא אומר. "שם כל זה מתחיל."
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה מתחיל עם מחוות יד תמימה ביותר. היא עושה משהו שנערות בכל העולם עושות: מרימה את ידה להסיט באצבעותיה הארוכות קווּצת שֵׂער סוררת בצבע קש אל מאחורי אוזנה.
 
היא רוכנת על הספר המונח על שולחנה בשוּרה הקדמית. לא הבחנתי בה קודם, אם כי זה היום השני מאז שחזרתי ללמד. היא ראויה בהחלט לציוּן. אולי עברתי על פניה בטיולים רגליים סביב הקמפוס, אך לא זכור לי שראיתי אותה קודם לכן.
 
היא מרימה את מבטה. היא יפה, אבל באופן סלָבי כזה, עם עיניים עצובות. פניה קצת לא סימטריים, עיניים ירוקות עם נפיחוּת קלה תחתיהן, שתגדל עם הגיל, עור ורדרד בהיר וצח. אני הולך לאיבוד בהתבוננות בה. לרגע שכחתי את שאר הכיתה, וכשהיא מסיטה את מבטה מן הלוח שמאחוריי אל פניי אני ער לפתע למבטים המופנים לעברי מכל צד. זמן לדבּר. אני מביט מעל רָאשיהם ומוצא את קולי.
 
זה היה רעיון של ראש מועצת המנהלים שאחזור ללמד בכיתה. בהתחלה ההצעה הכעיסה אותי. במיוחד האופן שבּוֹ נוסחה: אתה נראה מוטרד, אמר לי ארתור דיק אַייבְס אחרי פגישת ההנהלה האחרונה.
 
"פשוט לא הבאתי את החומר, דיק," אמרתי.
 
"זה לא רק זה," אמר דיק. "זאת יותר הרגשה כללית שיש לחברי ההנהלה."
 
"זה לא קשור שוב לגולף, נכון?" כולם יודעים שאני שונא גולף. איזה משחק מטופש, לחבוט במקל במשך שעות בכדור קטן. אבל חברי ההנהלה מנדנדים לי תמיד שאקדיש לזה יותר. התורמים מצפּים לזה, הם אומרים. תהרגו אותי אם אני מסוגל להבין איזה קשר יש לגולף עם הלימודים בלנקסטר.
 
"מה פתאום," אמר דיק. "פשוט, אולי יעשה לך טוב אם תחזור לאהבה הראשונה שלך. לטבול שוב את הבהונות במים, כמו שאומרים. להתחכּך בקהל התלמידים. הדיון בתקציב נגמר. לא יכול להיות זמן טוב מזה."
 
וכך אני שב בסתיו להוראה במקצוע הישן שלי, אנגלית, לכיתה אחת בלבד. אני בוחר ברוסים. תמיד אהבתי את הרוסים – פושקין ולרמונטוב, גוגול, טורגנייב וצ'כוב, דוסטויבסקי וטולסטוי הגדול. האווירה, האתוס של יצירתם. הם מזכירים לי את ורמונט בנובמבר. אדמות בור כהות וצבעים עמומים, נופים שטופים בגוֹני חום. חיים הנקבעים על ידי זכויות מלידה ואקראיוּת הגורל.
 
בכל אופן, אני רואה מיד את התבונה בעצתו של דיק: כשאני עומד שם בכיתה, עם השמש הסתווית נוהרת מבַּעד לחלונות, סוקר את הנתונים למָרותי, שומע את קולי עולה ויורד – זה כאילו אני משוגר חזרה בזמן. שוב אני בן עשרים וארבע, שנה אחרי תום לימודיי בייל, עומד מול כיתה, המקום שאליו אני שייך. סוגיות ספרותיות. ספרות היא דבר חשוב. זאת, אני חושב, הסיבה שאתה מגייס כספים, מקים בניינים, עומד באורך רוח בנסיעות מייגעות באוטובוס על פני ההרים האלה לאירועי ספורט של ימי רביעי ושבת. כי מעטות הפינות בעולם שבהן אפשר עדיין למצוא אמיתוֹת אנושיות עמוקות נלמדות כפי שהן אמורות להילמד. אמיתוֹת מהסוג שמעצב מוחות ויוצר מנהיגים. לנקסטר עדיין לא זכתה להוציא מבּין שורותיה נשיא, אם כי הייתה קרובה לכך. אולי בחדר הזה מולי, אני מדמיין, יושב אחד מהם.
 
אני מסב את תשומַת לבי חזרה לכיתה. נערים ונערות מתבגרים יפי תואר, מרביתם. הנבחרים. אני מעלה שאלה, והיא מסִבה לי קורת רוח. האופן שהיא בנויה: רחבת ממדים די הצורך כדי להיות רטורית, ועם זאת מחודדת.
 
אני מביט סביב. כמה ידיים מורמות. אני מביט אליה. ידה מורמת. היא נראית בטוחה בעצמה. משהו בה מדבר אליי, אך אני לא מצליח לשים על זה את האצבע. אני פונה אליה, ולא שומע לגמרי מה היא אומרת, אם כי יש לה קול נעים. במקום זה אני מקובע על פניה, כאילו אי-שם בעיניים העצובות האלה טמון רמז לסיבה מדוע הסטת השֵׂעָר מאחורי אוזניה גרמה לי להבחין בה באופן שאומר לי שעבר זמן רב מאז הבחנתי במשהו.