שפיץ כזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שפיץ כזה

שפיץ כזה

4.7 כוכבים (46 דירוגים)

עוד על הספר

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr34hutt
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"שפיץ כזה" הוא ספר בהמשכים, שנכתב בתקופת הקורונה.
בכל יום התפרסם כאן פרק חדש לקריאה, חינם לקוראי "עברית".
כעת הספר המלא זמין להורדה.
 
אם כבר רכשתם את הספר בעבר, כך תוכלו להוריד את הגרסה המעודכנת האחרונה:
• לחצו לחיצה ארוכה על כריכת הספר בספרייה שלכם באפליקציה
• בחרו באפשרויות מחיקה > מחיקה מקומית
• הורידו מחדש את הספר למכשיר
 
בסוף החודש הראשון בבידוד, כשמרוב שיעמום התחלתי להתגעגע לכיתה, המורה ענת (מנומשת, דווקא בסדר) הטילה עלינו  משימה – לכתוב חיבור בנושא "מה למדתי ממגיפת הקורונה". שני עמודים! לעניות דעתי (ודעתי באמת ענייה) נגיף הקורונה קצת חירפן את המורה. לא למדתי שומדבר ממגיפת הקורונה חוץ מזה שצריך לשטוף ידיים עשר פעמים בשעה, לשמור מרחק מאנשים ולא לצאת מהבית בלי מסיכה. בשביל שלושת השיעורים החשובים האלה צריך לנעול אנשים בכלא ולכבות את המדינה? 
אה, סליחה. אנחנו עוד לא מכירים. קוראים לי תומר שפיצר, ובחטיבת הביניים הדביקו לי את הכינוי "שפיץ". אני לא סופר ולא משורר, אבל הקורונה והלחץ וההסגר (וגם המרדף הנועז אחר נייר טואלט!) גרמו לי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו יותר משתי מילים.
"מרק עטלף זה לא כיף" הוא הספר הראשון בסדרת "שפיץ כזה" שסמדר שיר כותבת עלי. גם היא קצת שפיצית. נתחיל?

פרק ראשון

פרק ראשון: מי אמר ומי הֶחליט שבִּימֵי קורונה אין שוּמְדבר חיובי?
 
 
יש כָּאלה שחולמים להגיע לירֵח ויש כאלה שאפילו הִגשימו את החלום הזה, כשהִמריאו אליו בחללית, אבָל לי יש חלומות אחֵרים. לא צְנועים, אבל הַרבֵּה יותר מעשׂיים.
 
כבר שנים אני מפַנטֵז על יְקיצה טִבְעית.
 
מִדֵי בוקר, כשהצלצול הצורם מֵעיר אותי בשבע־אפס־אפס, אני פוקח עין אחת ומתחיל לדמיין את היום המאושר שבו אקיץ מִשנת הלילה המתוקה בכוחות עצמי בִּלבד.
 
באיזו שעה זה יִקרה? בעשׂר? בשתֵים־עֶשְׂרֵה בצהריים? באחת? הַאִם בבית שלנו ישׂרור שקט מוחלט שיאפשר לי להתכרבל בַּשֹמיכה ולהתהפך בנחת מהגב לַבטן ומהבטן לַגב? הציפורים לא יצייצו לי מִתחת לחלון? פרה לא תִגעֶה? (באֵזור שלנו אין אף רֶפת, אז גם אם איזו פרה תגעה מוּוּוּוּוּוּ כמו חצוצרה אני לא אשמע!) ואף כלב לא יִנבח? קרנֵי השמש שיסתננו לחדר לא יסנוורו אותי? שום כוח שבעולם לא יצליח להפריד ביני לבין המזרן? יש מצב שבאיזשהו שָׁלב אני אתעייף מֵרוב שינה? יש מצב שאמשיך לישון ללא הפרעה עד הלילה הבא?
 
זה כֵּיף לדמיין. זה נחמד. זה עוזר לי להתעלם מהצלצול החד ולהֵירדם מֵחדש. זה בדיוק מה שאני עושֶׂה עד שאמא עוברת במסדרון בצעדֵי שוטרת, פותחת את דלת החדר שלי לִרווחה וצועקת: "תומר שְׁפִּיצֶר, אתה עוד במיטה? אני לא מאמינה!"
 
וזהו. הלך עלַי. כשסוף־סוף אני פוקח את שתֵי העֵיניים ונעמד על שתֵי הרגליים, מתחיל המירוֹץ נֶגד הזמן. אם אֲצחצח ואֶתקלח ואֶתלבש בְּתיק־תק, כולל ג'ל על הקוצים שבשֵׂיער (וכולל סיבוב חוזר לַחֲדר האמבטיה מִפּנֵי ששכחתי להשתמש בדֵאוֹדוֹרנְט!), אגיע לכיתה רק באיחור של רֶבע שעה.
 
רק.
 
מוזר. עכשיו, בבית, בבידוד, המחשבות על בית הספר והכיתה והמורָה (ענת המְנומשת, דווקא בסדר) לא נעימות לי בִּכלל.
 
סליחה, אני מוחק, זה לא מדויק. מאז שנְגיף הקורונה המקולל הִצליח לַחצות יבשות וימים, הִתנחֵל בארצֵנו הקטנה, נעל אותנו בתוך הבתים וכיבה את כל המדינה, לא נעים לי להודות בפני עצמי שאני מאוד־מאוד מתגעגע לשִגרה של פעם, שנראֵית לי כל כך רחוקה.
 
רגע, אני משפשף את המֵצח, היה פעם משהו אחֵר?
 
כן, אני מכַווץ את המצח, ברור שהעולם של פעם היה לגמרֵי־לגמרי אחר.
 
שנייה, אני מסתער על חצ'קון (במצח, בלֶחי או בצ'וּפּצִ'יק של האף, הלוואי שהיה צורך בחיפוש ממושך, לצערי לא חסֵר) כדי להתרכז ולהיזכר.
 
בחצ'קון השלישי או הרביעי (מי סוֹפר?) הזיכרונות מתחילים לָשוט מול עֵינַי כמו בסרט נע.

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr34hutt
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

שפיץ כזה סמדר שיר
פרק ראשון: מי אמר ומי הֶחליט שבִּימֵי קורונה אין שוּמְדבר חיובי?
 
 
יש כָּאלה שחולמים להגיע לירֵח ויש כאלה שאפילו הִגשימו את החלום הזה, כשהִמריאו אליו בחללית, אבָל לי יש חלומות אחֵרים. לא צְנועים, אבל הַרבֵּה יותר מעשׂיים.
 
כבר שנים אני מפַנטֵז על יְקיצה טִבְעית.
 
מִדֵי בוקר, כשהצלצול הצורם מֵעיר אותי בשבע־אפס־אפס, אני פוקח עין אחת ומתחיל לדמיין את היום המאושר שבו אקיץ מִשנת הלילה המתוקה בכוחות עצמי בִּלבד.
 
באיזו שעה זה יִקרה? בעשׂר? בשתֵים־עֶשְׂרֵה בצהריים? באחת? הַאִם בבית שלנו ישׂרור שקט מוחלט שיאפשר לי להתכרבל בַּשֹמיכה ולהתהפך בנחת מהגב לַבטן ומהבטן לַגב? הציפורים לא יצייצו לי מִתחת לחלון? פרה לא תִגעֶה? (באֵזור שלנו אין אף רֶפת, אז גם אם איזו פרה תגעה מוּוּוּוּוּוּ כמו חצוצרה אני לא אשמע!) ואף כלב לא יִנבח? קרנֵי השמש שיסתננו לחדר לא יסנוורו אותי? שום כוח שבעולם לא יצליח להפריד ביני לבין המזרן? יש מצב שבאיזשהו שָׁלב אני אתעייף מֵרוב שינה? יש מצב שאמשיך לישון ללא הפרעה עד הלילה הבא?
 
זה כֵּיף לדמיין. זה נחמד. זה עוזר לי להתעלם מהצלצול החד ולהֵירדם מֵחדש. זה בדיוק מה שאני עושֶׂה עד שאמא עוברת במסדרון בצעדֵי שוטרת, פותחת את דלת החדר שלי לִרווחה וצועקת: "תומר שְׁפִּיצֶר, אתה עוד במיטה? אני לא מאמינה!"
 
וזהו. הלך עלַי. כשסוף־סוף אני פוקח את שתֵי העֵיניים ונעמד על שתֵי הרגליים, מתחיל המירוֹץ נֶגד הזמן. אם אֲצחצח ואֶתקלח ואֶתלבש בְּתיק־תק, כולל ג'ל על הקוצים שבשֵׂיער (וכולל סיבוב חוזר לַחֲדר האמבטיה מִפּנֵי ששכחתי להשתמש בדֵאוֹדוֹרנְט!), אגיע לכיתה רק באיחור של רֶבע שעה.
 
רק.
 
מוזר. עכשיו, בבית, בבידוד, המחשבות על בית הספר והכיתה והמורָה (ענת המְנומשת, דווקא בסדר) לא נעימות לי בִּכלל.
 
סליחה, אני מוחק, זה לא מדויק. מאז שנְגיף הקורונה המקולל הִצליח לַחצות יבשות וימים, הִתנחֵל בארצֵנו הקטנה, נעל אותנו בתוך הבתים וכיבה את כל המדינה, לא נעים לי להודות בפני עצמי שאני מאוד־מאוד מתגעגע לשִגרה של פעם, שנראֵית לי כל כך רחוקה.
 
רגע, אני משפשף את המֵצח, היה פעם משהו אחֵר?
 
כן, אני מכַווץ את המצח, ברור שהעולם של פעם היה לגמרֵי־לגמרי אחר.
 
שנייה, אני מסתער על חצ'קון (במצח, בלֶחי או בצ'וּפּצִ'יק של האף, הלוואי שהיה צורך בחיפוש ממושך, לצערי לא חסֵר) כדי להתרכז ולהיזכר.
 
בחצ'קון השלישי או הרביעי (מי סוֹפר?) הזיכרונות מתחילים לָשוט מול עֵינַי כמו בסרט נע.