פתח דבר
בלגרביה, לונדון
3 ביולי 1912
"זה עומד להשאיר צלקת רצינית," אמר הרופא בלי להרים מבט.
פול הצליח לחייך חיוך עקמומי. "זה עדיין פחות גרוע מהקטיעה שגברת 'אוי מה יהיה' חזתה."
"מצחיק מאוד!" אמרה לוּסי ברוגז. "אני לא גברת 'אוי מה יהיה', ואתה... מר 'אידיוט פזיז', זה לא נושא לבדיחות! אתה יודע טוב מאוד באיזו מהירות עלולים פצעים להזדהם, ובמקרה כזה יהיה לך מזל אם תשרוד בתקופה הזאת. בלי אנטיביוטיקה, וכל הרופאים בּוּרים וחסרי תועלת."
"תודה רבה באמת," אמר הרופא בעודו מורח משחה חוּמה על הפצע שזה עתה גמר לתפור. זה צרב נוראות, ופול התקשה שלא להתכווץ. הוא קיווה שלא לכלך בדם את הכורסה האלגנטית של ליידי טילני.
"לא שהם אשמים, כמובן." לוסי התאמצה להישמע חביבה יותר. היא אפילו ניסתה לחייך. זה היה חיוך קודר למדי, אבל העיקר הכּוונה. "אני בטוחה שאתה עושה כמיטב יכולתך," היא אמרה לרופא.
"דוקטור הָריסון הוא באמת הטוב ביותר," הבטיחה לה ליידי טילני.
"והיחיד שזמין," מלמל פול. פתאום הוא הרגיש עייפות נוראה. כנראה היה חומר מרגיע כלשהו במשקה המתקתַק שנתן לו הרופא לשתות.
"או לכל הפחות הדיסקרטי ביותר," אמר ד"ר הריסון. הוא חבש את זרועו של פול בתחבושת צחורה כשלג. "ובכנוּת, אני מתקשה להאמין שהטיפול בחתכים ובפצעי דקירה יהיה שונה מאוד בעוד שמונים שנה."
לוסי נשמה נשימה עמוקה ופול ניחש מה עומד לקרות עכשיו. תלתל שֵׂער חמק מהבקבוקים האסופים על ראשה והיא הסיטה אותו אל מאחורי האוזן במבט של התרסה עיקשת. "טוב, אולי לא באופן כללי, אבל אם חיידקים... אממ, אלה אורגניזמים חד-תאיים ש – "
"תפסיקי, לוסי!" פול קָטע אותה. "ד"ר הריסון יודע טוב מאוד מה הם חיידקים!" הפצע עדיין צרב נוראות, והוא היה כה מותש שכּל שרצה היה לעצום עיניים ולשקוע בשינה. אבל זה רק ילחיץ את לוסי עוד יותר. עיניה הכחולות נצצו מזעם, אבל הוא ידע שהכעס שלה אינו אלא מסווה לחשש שלה לשלומו, וגרוע מזה, לפחדיה. למענה אסור לו לחשוף את מצבו הפיזי העלוב או את ייאושו. ולכן הוא המשיך לדבּר. "אנחנו לא בימי הביניים; זאת המאה העשרים. תקופה של תגליות רפואיות מדהימות. מכשיר הא-ק-ג הראשון הוא כבר חדשות ישנות, ובשנים האחרונות גילו את הגורם לסיפיליס ואיך לרפּא את המחלה."
"מישהו הקשיב כמו ילד טוב בלימודי המסתורין, אני רואה!" לוסי נראתה על סף פיצוץ. "יופי לך!"
ד"ר הריסון ניסה לתרום לדיון בעצמו. "בשנה שעברה הצרפתייה ההיא מארי קירי זכתה בפרס נובל בכימיה."
"אז מה היא הִמציאה? את פצצת האטום?"
"לפעמים את מפגינה בּוּרות מזעזעת, לוסי. מארי קירי חקרה את הרדיואק – "
"אוי, שתוק כבר!" לוסי שילבה זרועות ונעצה בפול מבט זועם, בהתעלמות ממבטה הנוזף של ליידי טילני. "זה לא הזמן להרצאות! אתה! היית! עלול! להיהרג! אז אתה מוכן בבקשה לומר לי איך הייתי
