ההיעלמות
היא לא רצתה שהיום הזה יתחיל.
"אם לא אחזור הביתה, אני רוצה שתדאגי לעצמך," אמר איצ'אלה לאשתו אדל לפני שיצא.
השעה הייתה שש בבוקר של יום שלישי חורפי. הרוח הקרה ששרקה מבעד לחרכי האשנב שבדירת המרתף, לא נשׂאה הבטחה לשמש. היה עדיין חשוך כשאיצ'אלה התכונן לצאת לשוק העיר. אדל נותרה מכורבלת במיטתם. היא שמעה כל מילה שאמר.
בלילה הקודם הם שוחחו על מצבם. שום מקור מחיה לא נראה באופק, והם חיו על סף חרפת רעב. כל רכושם הסתכם בבגדים שעל גופם ובשמיכת פוך שאותה הביאו לרוסיה במנוסתם מפולין, ארץ הולדתם. השמיכה אמנם עשויה לחמם אותם בימי החורף, אך הם נזקקו למזון יותר מאשר לחימום. את השמיכה אפשר למכור בשוק, אפילו קרעים ממנה. השמועה אמרה שהרוסים משלמים היטב עבור פוך מפולין. אדל חתכה את השמיכה לפיסות והכניסה אותן לסל.
אדל ואיצ'אלה היו בשנות העשרים שלהם, וזה עתה נישאו. אבל במקום לחגוג ירח דבש, הם נסו על חייהם. הם נמלטו לרוסיה מן הנאצים שכבשו את פולין, בתקווה ששם ימצאו מקום מבטחים. הגיעו כפליטים חסרי מסמכים מזהים לעיר לבוב שבאוקראינה, שהייתה אז חלק מרוסיה, כי שם גרו אחיו ואחותו של איצ'אלה. תקוותם למצוא מקום בטוח נכזבה, משום שזמן קצר לאחר בואם לעיר הם שמעו על חטיפות יהודים ועל שליחתם למחנות כפייה ברחבי רוסיה.
הפחד מחטיפה שתפריד ביניהם הפך לפחד קבוע, חלק משגרת חייהם. אבל כשהפחד והחרדה קבועים, יכולים גם הם ליצור אשליה של רגיעה.
אדל נהגה לקום לפניו, לחמוק בשקט מן המיטה. גברים זקוקים ליותר שינה מנשים, האמינה. תלתל מרדני שהשתרבב על מצחה דרך קבע, עורר בה בכל יום מחדש את הרצון לקצץ אותו. שתי פסיעות מן המיטה היה המטבחון. הברז דלף. צריך לעשות עם זה משהו. היא התיזה מים על פניה. מי הקרח המריצו אותה. היא הברישה את שיניה ועיסתה באצבעה את החניכיים. טעם של דם מילא את פיה.
עיוותה את הפנים. זה סימן לא טוב.
הגיע הזמן שאיצ'אלה יתעורר. צריך לחפש עבודה.
ניגשה למיטה וברכות, שלא להבהילו, נגעה בכתפו. איצ'אלה התעורר בבת אחת והתיישב. הוא אף פעם לא היה במצב רוח דברני לפני שעישן את הסיגריה הראשונה שלו. בכל בוקר נהגה לפתוח את החלון הבודד כדי שייכנס אוויר צח לדירונת. מבט חודר אחד מעיניה היה שולח את איצ'אלה לעשן בחוץ.
גוני האפור השולטים במרתף התחרו זה בזה: גון רצפת הבטון בזה של הקירות, והאור האפרורי שהסתנן מבחוץ עטף את הכול באנחה מדכדכת.
אי־אפשר לחיות ככה באפור הזה — תלתה מטפחת ראש צבעונית על האשנב. קרני השמש הנדירות והקלושות שחדרו מבעד לכתמי הצבע, ציירו על קירות המרתף קשת צבעונית ומלאת תקווה. אף שאיש לא הציץ פנימה, המטפחת גם הגנה על פרטיותם. היא האמינה שאינטימיות צריכה לשכון בסביבתה הטבעית — בפנים — ולא להיות מוצגת לראווה. איצ'אלה למד שאין טעם להתווכח עם אמונותיה.
מלבד למיטה, בדירונת היה מקום לשולחן זעיר ולכיסא אחד בלבד. במטבחון הייתה כירה לחימום, ואסלה המופרדת מן המטבחון במסך בד. את המיטה כיסתה שמיכה. לכריות לא נזקקו. בגלל רוחבה המצומצם של המיטה, ממילא אפשר היה לישון רק בתנוחה אחת — צמודים זה לזה ככפיות במגירה צרה במיוחד.
לעתים רחוקות יכלו להרשות לעצמם תה, מרק, או לחם טרי עם חמאה. אם היה להם לחם, נהגו לחלוק אותו. אם נותרה פרוסה אחת, אדל ויתרה על שלה למענו וללא ידיעתו. נראה לה שלגבר קשה יותר לסבול רעב מאשר לאישה.
באותו יום שלישי בבוקר, למשמע דבריו של איצ'אלה, חשה אדל כאילו קרח מקפיא את עורקיה: "אם לא אחזור הביתה —"
"למה אתה מתכוון? למה שלא תחזור הביתה?" היא הרימה את קולה והתיישבה, גבה זקוף, מוכנה להתעמת עם כל מה שיגיע. בחוסר סבלנות סילקה מפניה את תלתלה הסורר והיטיבה את כותונת הלילה. כפות רגליה היחפות על רצפת הבטון הקרה התכווצו מכאב. "שמעת איזו שמועה? קרה משהו לאחרונה?" תבעה ממנו מענה.
"כלום. לא שמעתי כלום וכלום לא קרה. סתם אמרתי משהו. אל תעשי מזה עניין." אדל לא השתכנעה. "יש לך הרגשה שמשהו רע עומד לקרות? אלוהים ישמור!"
"אין לי שום הרגשה רעה," ענה לה והסב את מבטו ממנה. הרגיש שהיא קוראת אותו כמו ספר פתוח. לא רצה שתדאג. "חזרי למיטה, עוד תתקררי," האיץ בה בקול רך, "הלוואי שיכולתי להיכנס איתך בחזרה למיטה," רמז בחיוך קל. אדל הסמיקה. לא היה צורך ביותר מזה. די היה במבט וברמז של חיוך מעוקל. הוא ידע מה משקיט אותה. היא ידעה כיצד להרגיע אותו. הם אמנם נישאו לא מכבר, אך אהבתם הייתה עתיקה, כך חשו.
איצ'אלה עמד ליד הדלת. הוא היה נחרץ בדעתו לחפש עבודה ולדאוג להם לאוכל. זו הייתה חובתו כראש המשפחה, כך האמין.
בדרך כלל ידעה להימנע מלהתווכח איתו, אך הפעם ניסתה בכל זאת: "אל תלך! בבקשה! לא היום. השמיכה הטיפשית לא תברח לנו. נמכור אותה ביום אחר," התחננה, ודמעות עלו בעיניה. איצ'אלה הסב את מבטו. "אל תדאגי. אני אחזור מהר." פתח את הדלת ויצא.
כעבור רגע שנמשך כנצח, אדל, עדיין בכותנתה הדקה ויחפה, פתחה את הדלת. הרוח הצפונית הסיגה אותה פנימה. היא ניסתה לרוץ אחריו, לעצור אותו. מאוחר מדי. נראה שהרחוב החשוך בלע אותו, בלי להשמיע אפילו גיהוק.
הרוח טרקה את הדלת מאחוריה. אילו רק אפשר היה להשיב את הזמן לאחור.
