סאפה

סוף

 

 

שלושים ושש מעלות בצילה של סככת השוטר שבכניסה לנמל התעופה במרקש. היא עמדה בשמש. הייתה לבושה בחליפה שחורה ובמגפי עור, לבוש הולם ביותר בטמפרטורה ולחות כאלה. "מה עלה על דעתי?" תהתה.

 

הייתה מוכנה להמשך מסעה, אך בינתיים בגדיה נמסו לתוך עורה בחום המדברי. היא נפרדה משני מלוויה אמיר וחאלד — מדריכי הטיולים, והייתה בדרכה למדריד והם לבתיהם; חאלד למרקש ואמיר לפֶאס.

 

לשוטר שהתבונן בהם בסקרנות מפוהקת הם ודאי נראו כשלושה אנשים החשים בנוח זה עם זה, צוחקים, מחליפים אמירות שבין מדריכי טיולים לתיירות: "לא נשכח אותך," "תחזרי אלינו." והיא: "בטח שאחזור, מרוקו בלבי," "לא אשכח אתכם," "תודה על הטיול הנפלא".

 

מאחר שנשארו לעמוד ליד סככתו, התקדם מעט לקראתם ושלח בהם מבט נוסף. בבחינה מעמיקה יותר נראו בעיניו כשלושה אנשים הצוחקים צחוק קצת מאולץ ומחליפים אמירות נעימות אך סתמיות. הבחין שהמלווים נעו בחוסר נוחות מרגל לרגל והחליפו ביניהם מבטים מהירים.

 

אף היא ראתה את חילופי המבטים. היא גם הבחינה בכתמי הזיעה שהתפשטו על חולצותיהם. הארומה העזה סילקה את מחסום חוש הריח הפגום שלה, והיא נאלצה להסיט את ראשה מאדי הזיעה של גוף וריחות המזון הזרים לה. נראָה ששלושתם משתוקקים לסיים את טקס הפרידה. "הם רוצים לראות כבר את גבי," חשבה, וחמיצות קלה עלתה בגרונה.

 

ניסתה ללכוד את מבטו של אמיר. אולי רגש כלשהו יתלקח ביניהם ברגע האחרון, והאמירות "לא נשכח אותך" ו"תחזרי אלינו" תקבלנה משמעות אישית. אמיר הסב את מבטו כמו סירב להילכד, ממאן להיענות להפצרה שבמבטה, לתקווה שבפניה. חשה בגל של בחילה. נשמה עמוק. שחררי, אמרה לעצמה, נגמר. הגיע הזמן ללכת הלאה. לא חשוב לאן, כל עוד זה כבר לא כאן. ההחלטה לא עוררה תחושת הקלה, אלא דווקא עצב. התברר לה שתובנה על הצורך בשחרור לא גורמת להקלה או לשמחה. שחרור הוא לפעמים ויתור, סיכמה בינה לבין עצמה, ובכל מקרה, רצוי שהחלטות משנות חיים תתקבלנה בימים קרירים יותר — באותם רגעי פרידה היה לה בעיקר חם.

 

בפעם הזו, בניגוד לפעמים הקודמות, הם כבר לא נפרדו בדמעות של עצב ובהבטחות להמשך הקשר. הביקור מוצה. היא ניגשה לחאלד וחיבקה אותו במהירות, נשמרה מפני נגיעה לא זהירה — טפ, טפ, טפחה על שכמו. אחר כך פנתה לחבק את אמיר, שאליו נצמדה קצת יותר מן הראוי. חשה את מבטו המתעורר של השוטר. אמיר והיא חייכו באחת. לשבריר שנייה הם היו שוב מאוחדים, כמו נשמה משותפת השוכנת בשני גופים. אולי זה בכל זאת לא הסוף, עבר בה הרהור שכבר היה מוכן לסגת מהחלטתה הקודמת "לשחרר".

 

"יאללה, יאללה!" אמר השוטר כאילו קרא את מחשבתה. הרגע הקסום חלף. "ביי," אמרו שניהם בבת אחת ופנו במהירות לכיוונים הפוכים. לא הסתכלה אחורנית, רק קול גרירת המזוודה ליווה אותה כשנבלעה בכניסה לתוך הטרמינל.

 

כשכבר ישבה במטוס, ובמצב של נים־לא־נים, שבו קרעי המחשבות נוטים להסתכסך אלה באלה, לא ידעה אם תיארה ביומן מסעותיה במדויק את המציאות שחוותה הפעם, או אולי הסיפורים שכתבה יצרו מציאות חדשה, ואם לשאלות המעגליות האלה הייתה חשיבות כלשהי. בכל מסעותיה כתבה ביומנה את מה שחוותה אך גם את מה שהשתוקקה לחוות. ובדיעבד, ראתה בניסיון להבחין בין חלום להתממשותו או לספק־התממשותו — איוולת. "מציאות," סיכמה, "היא מה שאני מגדירה כמציאות."

 

היא נרדמה כשמחשבותיה מסתחררות בלולאת מעגלים אין־סופיים והיא מחפשת מוצא. בחלומה טיפסה על צוק שהשקיף אל האוקיינוס, כמו זה שראתה פעם בטנג'ר. קפצה מן הצוק לתוך המים הגועשים, צלחה את הגלים במיומנות ובביטחון. הגלים הגבוהים ערסלו אותה ולא ניסו להטביעה. שחתה עמוק ורחוק כאילו הפכה לאישה־דולפין שהמים הם ביתה ומגרש שעשועיה. סביבה שחו יצורים דומים לה — חזקים ושמחים. לפתע הופיעו כל בני משפחתה, המתים והחיים, ויצרו מעגל הדוק סביבה והיא במרכזו. כולם היו איתה. חייה היו שלמים. היא התעוררה מחייכת, אך בפנים רטובות מדמעות. שלפה מתרמילה מראת יד. הפנים שנשקפו בה היו שלוות ובטוחות.

 

"האם אפשר להציע לך כוס יין? מיץ? מים?" שאל דייל בקול נעים.

 

"מים קרים עם פלח לימון בבקשה," השיבה.

 

הגיש לה בקבוק מים שהזיע מקור. הצמידה את הבקבוק למצחה ולצווארה ונשמה עמוק. פרק נוסף הגיע לסיומו.

 

יום לפני כן, עדיין במרקש, ישבה בלובי המהודר של המלון שבשדרת מוחמד השישי, ברובע הנקרא "גיליז". המתינה לחאלד שהיה אמור לקחתה לנסיעה לטנג'ר. בעוד מבטה שוטט מן הריהוט המרוקאי המסורתי אל ציורי השמן התלויים על כל חלקת קיר פנויה — הסגנון מופשט, הצבעים עזים ומסחררים — תהתה על כוונותיהם של מעצבי התצוגה האקלקטית הזו. האם דאגו לקדם רק את אומנותם, או גם את רווחתם של השוהים במקום? רווחה היא לא חשה, אך סחרור קל כן.

 

בפיזור דעת הבחינה בסליל של חוטי רקמה ממשי בצבע כחול מרוקאי שהיה מונח על שולחן הקפה שלפניה. זהו צבע עז שמטרתו לא רק לעורר את המתבונן הבוהה, אלא על פי האמונה המקומית, גם לגרש שדים ומזיקים. סליל החוטים נשמט כנראה מידיה של רוקמת בעלת אמונה.

 

בהחלטת־פתע הרימה את הסליל בידה ומשכה ממנו חוט. היא כרכה את החוט הכחול והמשיי סביב האצבע המורה של ידה השמאלית, יד הלב, בתנועה איטית, חזור וכרוך. נזכרה שראתה תנועה כזו באיזה סרט תקופתי על נסיכות־קוסמות ועל אבירים־מכושפים. הנסיכה שבסרט האמינה בכוחו המאגי של לחש בעת ליפוף החוט, לחש ותנועה שיביאו אליה את אהובה. עצמה את עיניה ומיקדה את מחשבתה בעודה מושכת את החוט וכורכת אותו סביב אצבעה, ובכוונה עמוקה, כמו בטראנס, לחשה: "אמיר, אמיר, בוא. בוא אליי."

 

היא לא שמעה את קול פסיעותיו של המתקרב לכורסתה. לפתע נרעדה כשהיה נדמה לה שמישהו הוגה את שמה: "סאפה." פקחה את עיניה בבהלה, אך לא לגמרי הופתעה למראהו של אמיר בקרבתה. דמיינה ששמע את הלחש באוזני רוחו, והחוט הנכרך סביב האצבע שבצד לבה נגע בלבו ומשך אותו אליה. הוא עמד מולה ועיניו מלאות בה.

 

למראהו, ספקותיה באשר למקריות וכוחם המאגי של לחשים וחוטים נכרכים, חלפו בן־רגע.

 

הכירה אותו כבר שנים אחדות, אך רק באותו הרגע שבו עמד מולה, הבחינה עד כמה נקודת החן הכהה שמעל שפתו העליונה מדגישה את מלאות שפתיו. נשכה את שפתה התחתונה והשפילה את מבטה, שלא להסגיר את מחשבותיה. נשמה עמוק, שלוש פעמים, להאט את הולם לבה. הרימה את מבטה ונאחזה בעיניו. ניסתה לשאוב מהן מסר המכוון רק אליה. ייחלה לכישוף כלשהו. לפחות לערגה. לא היה לה ספק שהוא קרא את משמעות מבטה, אך סירב להסגיר כל רגש או מחשבה. "את קוראת אותי כמו ספר פתוח," אמר לה לפני זמן לא רב. עיניו הבהירות נעשו אפלות. לבה התכווץ מן הזרות החדשה.

 

קמה ויצאה החוצה מן הלובי ואמיר בעקבותיה. חאלד המתין בקוצר רוח ברכב שמנועו פעל. הוא בירך אותה בחום: "מַרְחַבָּה חביבתי." התיישבה לידו. אמיר התיישב מאחור, במרכז המושב. יצאו לדרך הארוכה לטנג'ר. רוב הזמן שתקו.

 

בתקופה שבה לא התראו, חאלד כתב אליה תכופות. התעניין בשלומה ובעובר עליה. סיפר לה על קורות משפחתו, על הבית שבנה לאשתו כמתנת יום הולדת, על בנו הראשון ועל הישגי בנותיו בבית הספר, והתעניין ביעדי ביקורה הבא. לא היה לו ספק שתחזור. גם לה לא. אמיר, לעומתו, הפסיק להתקשר במפתיע. הוא אמנם הבטיח לה שיגיע לפגוש אותה כשתחזור לביקור, אך כשהגיעה למרקש, רק חאלד חיכה לה בשדה התעופה. למרות זאת, לבה אמר לה שיבוא, גם אם לא ידעה מתי.

 

וכשראתה אותו מולה בלובי המלון, שמחה שהקשיבה ללבה וטמנה בתרמילה ערב לפני כן תקליטור של הזמרת אום, שאותו קנתה עם הגעתה לעיר. אין מקריות, חשבה, כששלושתם כבר היו בנסיעה.

 

מתוך החלטה שלא תאפשר לזרות להתקבע ביניהם, הכניסה את התקליטור לחריץ המתאים. התכוונה להצית באמיר את הרגש שהניע אותו לשלוח אליה את שיר האהבה.

 

את השיר שנקרא "ליק" (ערבית: לך) הוא שלח לה שבועות קודם לכן, וכששאלה אותו אז אם התכוון שתיהנה מן המנגינה או מן המילים, ענה: "משתיהן."

 

הצלילים הראשונים כבר התנגנו כשפגשה את עיניו שחייכו אליה במראה. היא ידעה שהוא הבין מדוע בחרה להשמיע אותו. חאלד, שחש במתח הגובר, שלף מכיס מכנסיו קיסם דקיק מענף של עץ רימונים, תקע אותו בין שיניו והתחיל לחצץ במרץ. למדה כבר שזו דרכו להירגע וגם לשמור על בריאות שיניו. נעשה דחוס וחם.

 

"תגביר את המזגן בבקשה," פנתה לחאלד וחשה את דופק לבה ברקותיה. כשקולה הקטיפתי של אום עטף אותם כמו שמיכה דקיקה של כמיהה ופיוס, שמעה באוזני רוחה את אמיר לוחש לה, רק לה, את מילות השיר:

 

"אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה מילים.

 

אני רוצה לשיר לך כל כך הרבה מנגינות.

 

אני רוצה שתראי את עצמך בעיניי ותהיי מרוצה.

 

אני רוצה להתוודות בפנייך ולהגיד לך עד כמה אני אוהב אותך.

 

איתך חייתי, חלמתי, שאפתי והשגתי. ועדיין —

 

אני רוצה לטייל ולראות את העולם, את האוקיינוסים ואת ההרים.

 

היום, אני עומד מולך ופותח את נשמתי בפנייך.

 

היום, אני מעניק לך את כל מה שבתוכי.

 

אני מבקש מן האל לתת לך את כל שתבקשי.

 

הלוואי שיכולתי להיות קרוב אלייך, מאשר ממתין לך.

 

איתך שרתי, רקדתי, צחקתי, בכיתי ושיחקתי. ועדיין —

 

אני רוצה להרגיש, לטעום, להחיות את נשמתי ולתת לרוחי לנוח.

 

אני אוהב את האור השוכן בתוך עינייך.

 

פתחתי את 'ספר החיים' וכתבתי בתוכו את האותיות של שמך."2

 

הדרך ההררית התפתלה בין עמקים ירוקים ופלגים זורמים, הרי האטלס התיכון התמזגו לתוך הרי הריף הגבוהים. על כל הר בולטת מילה שכמו הוטבעה בחותמת ענק והיא נראית למרחקים: "אללה (אלוהים), אל־וו'אטאן (המולדת), אל־מאליק (המלך)" — כך ידע הנוסע החולף שיש מה שקבוע בחיים, לפחות על פי הכתוב בהמנון של המדינה.

 

הושיטה את ידה לאמיר. כף ידו פגשה את שלה. חמה, מקבלת. לחץ אותה קלות, כמו אותת לה משהו שחששה לפענח. החזיק בה לרגע והרפה, הרבה לפני תום השיר, הרבה לפני שהייתה רוצה שישחרר. החומה הייתה שבירה אך נוכחת. חלק ממשאלת לבי התקיים, אבל גם פירור טוב מכלום כאשר רעבים, חשבה ונותרה רעבה.

 

הגיעו לטנג'ר. העיר השתרעה משני צדי כביש מהיר והתפשטה לעבר הגבעות שלמרגלות הרי הריף. מצדו האחד של הכביש עמדו פארק ירוק ומסגד עגמומי שהתעורר לחיים רק עם קריאות המואזין, ובתי מידות ושכונות קטנות שיבצו את הגבעות התלולות כמו אבני חן צבעוניות. ממול ניצבו היו המלונות שתבעו לעצמם את נוף האוקיינוס האטלנטי. דירת המלון שלה, שגבלה במים, עוררה ציפיות לשקט ולרוגע לפחות בבוקר, אך המואזין הזכיר לה שיש אלוהים, והוא לא ישן. לכן, ראוי גם לה שלא תאריך בשינה.

 

במקום לבטל זמן בשינה, נסעו לפאתי העיר לראות את מפגש האוקיינוס האטלנטי עם הים התיכון, שנשקף מפתחה של מערה קדמונית. ראו את קו ההתמזגות הדמיוני שבין הימים: הים התיכון נראה כחול ורגוע לעומת האוקיינוס האפור והסוער. אל מול מאגרי המים האדירים והנצחיים, הרגישה בת־חלוף וחסרת חשיבות.

 

מלוויה השאירו אותה להרהוריה בעוד הם עוסקים בעניינים מעשיים יותר: אמיר הביא להם שלגונים צבעוניים בטעמי תרכיז פירות, וחאלד שוחח בטלפון על ענייני עסקים.

 

נסעו לראות את צוק גיברלטר הנמצא בספרד, מעברו השני של המצר ובמרחק של כשלושה־עשר קילומטרים בלבד מחופה של אפריקה. אך כדי לראות את הצוק הנישא, היה צריך להרחיק מעט מטנג'ר. הדרך לאורך חוף האוקיינוס הייתה צרה ועקלקלה בחלקה, ובהמשכה רחבה ומהירה כמו אלה העוקפות ערים גדולות. מספנה גדולה גדורה בגדר חשמלית גבוהה שכנה על החוף. על פי הסיפורים, הגדר לא הייתה מחסום ממשי לצעירים נועזים ונואשים שניסו את מזלם להגיע לספרד תוך התגנבות לאחת הספינות, או אפילו הסתכנו בחציית המצר בשחייה.

 

ועל החוף, מול הצוק של גיברלטר, אמיר הניח את ידו על כתפה וכיוון את פניה לעבר הצוק שכמעט נעלם מן העין בערפל לבנבן. גופו היה קרוב לגופה, פניו כמעט צמודות לפניה ובכל זאת במרחק בלתי נגיע. ייחלה שהערפל יימשך, שרגע החיבוק לא ייגמר, אבל כשחום גופו איים לשלול את שיקול דעתה — הגיחה השמש ופיזרה את הערפל ב"פוף" אחד וחסל.

 

כשחזרו לטנג'ר השמש רק החלה בשקיעתה. עצרו בטיילת סחופת הרוחות, לצפות בשקיעה הזהובה־כתומה, והתעלמו מן הקור המרעיד. חאלד לצדה הימני ואמיר לצד הלב. הם ניסו לגונן עליה מפני הרוח, ללא הצלחה. היא התכרבלה בתוך מעיל הרוח שלה עד שרק עיניה נראו. שני אנשי ההרים שאהבו קור ורוח ורק ים לא אהבו, צחקו בקול רם.

 

הלילה ירד במהירות והרוח שככה. קול המואזין דעך ורק קול הגלים הפר את השקט. אורות נדלקו בפארק מול הטיילת, ובתי קפה התעוררו לחיי לילה. נכנסו לפארק. השתהתה בהליכתה מאחורי מלוויה. הם היו מרוכזים בשיחה בשפתם, וכמו שכחו מקיומה. לא ניסתה להשיגם. טוב היה לה בשקט הרך והזר. חשה בפיה את הטעם המריר של הפרידה המתקרבת, וכבר התגעגעה לרגש המתיקות של הפגישה הראשונה.

 

"איפה את? הלכת לנו לאיבוד," קרא חאלד.

 

"הייתי באיבוד," התחכמה.

 

"התגעגענו אלייך."

 

טוב, חשבה. "בואו נלך לאכול," הציעה.

 

הלכו למסעדה שהכירו והזמינו את מנת הבית: שלושה סוגים של קציצות — דגים, עוף ובשר כבש. הקציצות טוגנו ובושלו עם תערובת תבלינים ומיני ירקות, והוגשו עם מאפים שלא טעמה מימיה. כל מנה הייתה טעימה יותר מן הקודמת. הם ניסו ללמד אותה את שמות המאכלים, אך גם אם היו מכוונים אקדח לראשה לא הייתה מצליחה לבטא אותם. שיבושי המילים ומבטאה הזר גרמו להם לפרוץ בצחוק גם בימים הבאים.

 

צחוקם עורר בה געגועים לחמימות של היכרויות ראשונות. מחשבותיה נדדו למסעדת המלון שבו התארחה במרקש ולאמינה המלצרית: נהגה להתיישב בכל בוקר באותו מקום, ליד החלונות הגבוהים שפנו לגן. בדרך כלל, גם כשהמסעדה הייתה ריקה למחצה, נאלצה לחכות זמן ארוך למדי עד שמלצר או מלצרית יבחינו בה ויציעו לה שירות. היחס המתעלם, השכיח כלפי נשים שישבו או טיילו בגפן, קומם אותה.

 

אך בוקר אחד רק התיישבה, ומלצרית ניגשה אליה. "שמי אמינה," הציגה את עצמה, "מה תרצי לשתות הבוקר?"

 

"נעים מאוד אמינה, אני סאפה," הופתעה מפנייתה של המלצרית. כמו אורחים אחרים, לא ציפתה שמישהו מצוות עובדי המלון, אלה הנמצאים ברקע, יבליט את נוכחותו בהצגת שמו. נהנתה מן התפנית הלא צפויה.

 

מאותו הבוקר ואילך, בצהריים או בערבים, כל עוד התארחה במלון או חזרה אליו, חיפשו זו את זו. כבר התיידדו ושוחחו גם לאחר שעות משמרתה ואפילו החליפו מספרי טלפון.

 

אמינה סיפרה לה שהיא כבת ארבעים וחמש, נשואה לעומאר המבוגר ממנה בחמש־עשרה שנים ואֵם לבן ולבת בגילֵי העשרה. נישאה בגיל צעיר מתוך כורח כלכלי של משפחתה ולא מתוך אהבה. נולדה בכפר קטן בהרי האטלס התיכון. סיימה בית ספר למלונאות ולמדה בכוחות עצמה אנגלית, צרפתית וספרדית. הייתה הבת הבכורה במשפחתה וקרובה רק לאמה האלמנה. ראתה באמה, שיזמה והקימה לאחר מות בעלה בית תה קטן עבור תיירים, מופת נשי ראוי להערצה ולחיקוי. עומאר, שהיה בן עיר, הביא אותה עימו לעיר הגדולה לאחר נישואיהם. שם מצאה עבודה במלון, תחילה כשוטפת כלים, אך בזכות כישורי השפה והשכלתה התקדמה במהירות לתפקיד המכובד של מלצרות במסעדה הייצוגית של המלון המפואר.

 

כל המלצרים והמלצריות באותו מלון הקפידו על הופעתם, אך אמינה בלטה באלגנטיות הטבעית שלה. שערה השחור היה אסוף בקפידה בסיכת כסף עם פנינה, האיפור העדין הדגיש אך קלות את עיניה, ציפורניה היו עשויות למשעי ומרוחות בלכה בהירה, סינרה המעומלן בהק בלובנו וריח בושם רענן אפף אותה כמו ענן קל. הלכה זקופת גו וראש, בצעד מהיר, כמו מכירה בערך עצמה ובערך תפקידה. חייכה בנעימות בעוד מבטה הערני סוקר את האורחים ואת האורחות, כמו מחשש שתחמיץ בקשה.

 

"את פה לבד?" פנתה יום אחד לתיירת, "את לא פוחדת לנסוע לבד ככה בעולם?" כבר החליפו סיפורי חיים. "אני רוצה להיות כמוך," אמרה, "עצמאית. רואה עולם."

 

"ומה מונע ממך עצמאות?"

 

"הבעל שלי, עומאר. הוא יהרוג אותי אם יֵדע שאני מספרת לך עלינו."

 

"יהרוג? הוא מאיים עלייך? מכה?"

 

"מאיים וגם מכה לפעמים. עכשיו פחות. הוא חלש כבר. כשהוא הולך לישון," המתיקה סוד וצחקקה, "אני לוחשת לו כבר שנים 'תמות! תמות!' אפילו הילדים קצת פוחדים ממנו. מזל שהוא עובד. הוא בתחזוקה. למד מכונאות. משכיל. עובד במלון, אבל אחר, תודה לאל. ככה יש לי קצת חופש ממנו. יכולה לנשום."

 

"והילדים?"

 

"טובים, ברוך השם. ניזאר בן חמש־עשרה, גבר צעיר, וליילה בת שתים־עשרה, אישה קטנה. אבל לפעמים אין לי כוח אפילו אליהם. אני שפחה בבית. רק משרתת את בעלי ואותם. והם? רק 'תני ותעשי' כל הזמן. אף פעם לא שאלו אותי מה אני רוצה, מה אני צריכה, איך אני מרגישה, כאילו אני אוויר. אני שם רק בשבילם. מזל שבמלון מעריכים אותי. בגלל זה אני לא רוצה לחזור הביתה ואת רואה אותי עובדת גם במשמרות צהריים וערב. הכי טוב לי בעבודה, אפילו שאני כל היום על הרגליים."

 

"מה היה עוזר לך? על מה את חולמת?"

 

"שיהיה לי מספיק כסף. חסכתי קצת, בעלי לא יודע. אבל הייתי רוצה להסתלק מהבית. לברוח. כל כך רחוק שלא ימצאו אותי. אולי לא לתמיד. בכל זאת אתגעגע לילדים. היה טוב אם היו לי גם גבר ואהבה," השליכה את ראשה אחורנית וצחקה בקול.

 

"זה — היה טוב גם לי."

 

"אינשאללה, יהיה לך ויהיה לי." צחקו.

 

זמן קצר לאחר שיחתן האחרונה, קיבלה הודעה כתובה מאמינה: "ברחתי מהבית. עוד ניפגש." ניתקה מגע ונעלמה.

 

כשנפגשו שוב לאחר זמן, סיפרה לה על רעיון הבריחה ועל הקורות אותה מאז. התברר שהתוכנית לברוח מן החיים בכפר, ומאוחר יותר מנישואיה, קדחה במוחה מאז מלאו לה חמש־עשרה. צערה היחיד היה לאבד את מקום עבודתה במלון. אפילו לילדיה האהובים דאגה פחות כי ידעה שבעלה אב מסור ושבנות משפחתו יתגייסו לסייע לו בגידולם.

 

לא הייתה לה תוכנית בריחה מפורטת. צעד־צעד, עודדה את עצמה והוסיפה דירהם לדירהם שחסכה בקופת הסתרים שלה. החליטה שבעבודה תודיע שהיא תאלץ להעדר למשך זמן לא מוגדר עקב סיבות משפחתיות. לילדיה תגיד משהו דומה. הם ממילא לא מתעניינים באף אחד חוץ מהחברים שלהם וממה שרואים בטלוויזיה על הזמרים שהם אוהבים, הרגיעה את ניצני רגשות האשם.

 

לאן תברח? האם תחזור? ומה אם בעלה יגרש אותה בזמן ההיעדרות שלה? ומה אם תאבד את ילדיה? ומה תגיד משפחת בעלה? ומה יגידו שכניה? דחתה מעליה שאלות אלה ואחרות. כבר לא היה לה אכפת מדבר. הרעיון לברוח צמח כמו גידול ממאיר המרעיל את מוחה. שכנעה את עצמה שהיא חייבת. הרי לא יכלה לבקש מבעלה רשות לנסוע לחופשה בגפה. יהרוג אותה קודם. לא רצתה לבקש חופש, היא רצתה לקחת אותו. כלומר — לברוח. פעם אחת בחייה רצתה להיות משוחררת מעול של בעל, ילדים ועבודה. לא רצתה להימצא ולכן לא שיתפה אף אחד בתוכניתה. סיפרה את סוד הכסף שחסכה רק לאמה, אך לא סיפרה לאיזו מטרה חסכה. היא רצתה לחוות התרגשות ואהבה, כמו שדמיינה שהתיירות שראתה במלון חוות.

 

החליטה שתבזבז חלק מחסכונותיה על בגדים חדשים ונעלי עקב, ותיק אלגנטי וכובע קש רחב שוליים ומשקפי שמש שחורים, כמו בז'ורנלים. תקבור את החיג'ב בתחתית תיק הנסיעות, כי רצוי להשאיר אפשרות של חזרה לביתה, אם יהיה לה עדיין בית לחזור אליו. תפזר את שערה על כתפיה, כמו התיירות, ואולי אפילו תבהיר אותו בגוני בלונד. תמיד חלמה להיות בלונדינית. בסרט ההוא של חלומה, היא פגשה גבר צעיר, שרירי ויפה תואר, שהתאהב בה ממבט ראשון והיא בו ממבט שני ונוסף. איתו עמדה על חופו הזהוב של אי בודד, רק שניהם אל מול גלי האוקיינוס שליחכו את החול החם, והרוח ששרקה שירי אהבה בין דקלי הקוקוס נענעה אותם בקצב אחיד. כשהתוודתה בדמיונה בפני הגבר על אהבתה, הוא חפן את פניה בכפות ידיו ונישק אותה בעוצמה. עצמה את עיניה מן המתיקות שממש חשה. אח, אח איזו נשיקה, שפתיים־שיניים־לשון וגם תרסיס של ים בטעם מלח. רצתה לחיות פעם אחת כמו בסרטים שאהבה.

 

הלכה לכיכר העיר וקנתה לה במחיר מציאה תיק נסיעות אלגנטי שנראה עשוי מעור אמיתי. מזוודה הייתה מעוררת חשד. החביאה בינתיים את התיק במחסן כלים הצמוד לביתה ומילאה אותו לאט־לאט בבגדים ובחפצים שתזדקק להם בדרך.

 

אמינה חשבה להתקשר לאמיר, מורה הדרך שהכירה מן המלון. תמיד בירך אותה לשלום ושאל לשלומה. דיברו ברברית בניב דומה, וכך ידעה שמוצאם מכפרים קרובים. הרגישה בנוח איתו.

 

באחת הפעמים שהגיע למלון, אזרה אומץ ושאלה אותו אם יהיה מוכן לקחת אותה למסלול טיולים כמו שלקח את התיירים הזרים. אמיר הופתע מבקשתה, אך לא שאל דבר והסכים, זו הייתה פרנסתו בסופו של דבר. סיכמו על לוח זמנים ועל מחיר, רק מסלול לא קבעו. אמר לה שיתפנה רק כאשר יסיים את עבודתו עם התיירת שאיתה טייל באותו הזמן. "אודיע לך," אמר ונסע לדרכו.

 

היה נדמה לה שמצאה חן בעיניו. הוא בוודאי היה טוב בעיניה. לא ידעה כיצד תחזיק מעמד בכל ימי ההמתנה. נזהרה שלא להסגיר דבר לילדיה או לבעלה.

 

מאותו היום, אמיר נעשה מושא הזיותיה. הגבר מן האי הבודד. בזמן שהמתינה להודעה ממנו, סלידתה מבעלה הלכה וגדלה, והוא, שחש במרדנותה, ניסה להכניעה בחבטה מזדמנת. תמיד מצא הזדמנויות לחבוט בה. אם ירים עליי יד עוד פעם אחת — ארסק את גולגולתו, החליטה, עדיף לי הכלא מהחיים איתו.

 

התוכנית לברוח הפיחה בה אומץ וחיוניות שהיו רדומים בה במשך שנים, אך עתה הבשילו לכדי צרחה באוזני העולם: "אני כאן, חיה! תראו אותי!"

 

יום אחד הגיע אמיר למלון ובישר לה שיתפנה למחרת ושיוכלו לצאת לדרך עם שחר. באותו לילה נישקה ארוכות את ילדיה והם התנערו מחיבוקה, נבוכים מהתנהגותה המוזרה. כשעומאר, כהרגלו, תבע את שלו לפני השינה, גילתה כלפיו חמלה לא שכיחה ונעתרה לו בלי ויכוח או תירוץ. הוא הופתע מהתנהגותה, אך שתק מחשש שתשנה את דעתה — למרות חשדו. לא התווכח כשקיבל מתנה לא צפויה. באותו הלילה לא לחשה לו "תמות, תמות."

 

לא הצליחה להירדם, ובטרם עלה השחר כבר התגנבה החוצה, אספה את התיק שהחביאה וצעדה בשקט ובמהירות לרחוב הסמוך, שם חיכה לה אמיר ברכבו.

 

"צבאח אלח'יר" (ערבית: בוקר טוב), בירכה אותו.

 

"צבאח אל'נור" (ערבית: בוקר אור), השיב, ויצאו לדרך.

 

"לאן לקחת אותך?" שאל.

 

"קח אותי לאן שתרצה ואיך שבא לך, חביבי," ענתה, נדהמת מתעוזתה. זכרה שאמיר חייך למה שנרמז בתשובתה.

 

"ביקשת? אז תקבלי," השיב.

 

נסעו למדבר אגאפה הטרשי, לא הרחק ממרקש. פרשו שמיכה על חופו של אגם מוסוגי שהביט על המדבר בעין טורקיז חשדנית — ולקח אותה לאור היום העולה.