אבהות במעבר

1

חקר חוויית האבהות במעבר הגירושים 

 

 

מעבר הגירושים חושף את האב למפגש עם חוויות עצמי חדשות. האב מתמודד עם שינויים מבניים ורגשיים תוך־אישיים ובין־אישיים, והעצמי שלו כאָב עובר בחינה מחודשת. עזיבתו של האב את מרחב המגורים המשותף עם ילדיו והמעבר מ"אבא המתגורר יחד" ל"אבא המתגורר בנפרד" משפיעה על אופייה של חוויית האבהות ועל אופן השקעתו של האב בילדים (Anderson, Kaplan and Lancaster 2007). העזיבה מלווה בתהליכים פנימיים ומערכתיים שנוגעים לנראותו האבהית, לסמכות ההורית של האב ולמידת ההכרה במעמדו ובנוכחותו כאב. מציאות חדשה זו מזמינה את האב להגדיר מחדש את תפקידו. היא נוגעת בשאלות: מהי האבהות במעבר הגירושים? מה מאפיין אותה? עד כמה המציאות החדשה מאפשרת את התפתחותה של אבהות אותנטית, נוכחת ואוטונומית? כיצד חווה האב את אבהותו במעבר הגירושים? כיצד מבנה האב את אבהותו במעבר הגירושים?

 

 

 

אבהות במעבר הגירושים

 

הנושא העיקרי של האב במעבר הגירושים הוא שינוי במעמד ההורי (Bokker 2006) מהורה "מחזיק" להורה "לא מחזיק" או "הורה מבקר", ממפרנס המשפחה למשלם דמי מזונות. לכך נוסף המעבר ממשפחה "דו־הורית" למשפחה "חד־הורית", מ"גרעינית" ל"דו־גרעינית" (Ahrons 1980a; 1980b). יציאתו של האב מחוץ למשפחה משנה את הקשר שבין האב לילד ואת אחיזתו הקבועה במערכת המשפחתית, והיא עלולה לעורר תחושות של פיצול והתפרקות. עזיבת הבית יוצרת שינוי במקומו ובתפקידו של אב המשפחה, המלווים בתחושת אובדן ובתחושה של אובדן השליטה בחיי המשפחה. האב מאבד את מעמדו הסמכותי וההגמוני של ראש המשפחה, המפרנס האחראי והמפקח על המשאבים הכלכליים של המשפחה (Catlett and McKenry 2004). אבות במעבר הגירושים מתארים מצוקה רגשית, תחושות של השפלה, ייאוש ושלילת זכויות (Gaudard-Metz 2005).

 

החוויה המרכזית של האבות שאינם מתגוררים עם ילדיהם לאחר הגירושים היא תחושת האובדן ביחס לילדים (Baum 2003; 2004a; Spillman, Deschamps and Crews 2004). גברים נוטים להתאבל על אובדן הילדים והמשפחה יותר מעל אובדן בת הזוג לשעבר (Baum 2003). אבות לא־משמורנים חווים מצוקה רגשית ועלייה במתח בעקבות אובדן המעורבות היום־יומית בחיי הילדים (Lehr and Macmillan 2001). הגירושים נושאים אִתם את אובדן הנגישות וההזדמנויות המוכרות לאב ואת אובדנו של תפקיד האב או חלקים ממנו. אובדן זה משפיע על זהותם של הגברים כאבות (Ihinger-Tallman, Pasley and Buehler 1993). האב הגרוש מאבד במידה כלשהי את המסגרת המשפחתית שהייתה חלק מעולמו וזהותו. אובדן היחסים הרגשיים שהיו לאב עם ילדיו לפני הגירושים פירושם אובדן של חלק משמעותי מזהותו העצמית. היא מלווה בתחושת ריקנות ופגיעה בתחושת העצמי (Amato and Wang 2000). לעתים תחושת אובדן התפקיד מובילה את האבות לריחוק, שתוצאותיו ניתוק מהילדים. לעתים ההתרחקות מהילדים היא אמצעי להתמודד עם הכאב, תחושת האובדן וההיפרדות מהילדים. תחושת אובדן התפקיד מופיעה ומתפתחת בדרך כלל עם תחושת האובדן ביחס לילדים.

 

האבהות לאחר הגירושים מורכבת יותר מאבהות בתוך הנישואים. היא מעורפלת יותר ומאופיינת בעמימות תפקודית (Bokker 2006). בהירות התפקיד היא גורם חשוב במעורבות האב ובאיכות הקשר עם ילדיו (Stone 2006). מעבר הגירושים מאופיין בעיקר בבלבול תפקודי וברמה גבוהה של עמימות בנוגע לתפקידים של האב. כשמדובר באבהות בכלל, אין מערך ברור של קווים מנחים לאבהות, וכשמדובר באבות לא־משמורנים, אשר אינם מתגוררים עם ילדיהם, הבהירות פוחתת עוד יותר. העמימות בזהות התפקודית קשורה לא רק לשאלת האחריות של האבות הלא־משמורנים אלא גם למעמדם של אבות אלו. העמימות משקפת את התפיסות השונות בחברה על השפעתו והתנהגותו של האב הלא־משמורן. הקר (2008) מצאה במחקרה מגוון עצום של הסדרי ראייה, שמאירים את חוסר האחידות והבהירות בנוגע לתפקידו של האב הלא־משמורן. בהעדר הסכמה חברתית בנוגע למודל תפקיד האב, האבות הגרושים אינם בטוחים באופן הקשר עם ילדיהם, גרושותיהם, משפחותיהם, חבריהם והחברה בכלל. הקשרים שאבות מפתחים עם ילדיהם לאחר הגירושים שונים ומגוונים, בשל הפרשנויות השונות המיוחסות לתפקידו הלא ברור של האב הלא־משמורן (Leite and McKenry 2006).

 

הספרות מדגישה את ההיבט החברתי הנוגע למיתוסים על אודות אבות ואימהות, לתפיסות מוטעות על אבהות ולחוקים הקשורים למשמורת, שמגבילים ומצמצמים את תפקידם של האבות ואת יחסיהם עם הילדים. אבות לא־משמורנים חווים את עצמם כנמצאים מחוץ למערכת המשפחתית או בשוליה. הם חווים עמימות, חוסר ביטחון בנוגע לשייכותם ולמקומם. העדר מודלים לחיקוי המאושררים מבחינה חברתית עבור אבות בכלל ועבור אבות לאחר גירושים בפרט מביא לערפול ולאי־בהירות בנוגע לאופן שבו אבות אמורים להתנהג ולהתייחס לילדיהם המתגוררים במקום אחר (Madden-Derdich and Leonard 2002).

 

הגירושים מובילים לשינויים ולערפול בתפקיד האב ומכאן לערפול בזהותו של הגבר כאב. אבות רבים אינם מסוגלים לשאת את המצב המעורפל, ורבים מהם טוענים שהביקורים מחזקים את העמימות שהם חשים לאחר הגירושים. העמימות התפקודית מובילה בחלקם של המקרים את האב להיאבק על מעמדו כאב בחיי הילד, ולא רק כאב המבקר את הילד.

 

הספרות התיאורטית וספרות המחקר על גירושים עוסקות בהשפעות של ההקשר התרבותי־חברתי ובהבדלים בין המינים בנוגע לאופן ההתמודדות וההסתגלות בתהליך הגירושים. גברים ונשים עוברים תהליכים שונים ודרך הסתגלותם לגירושים שונה (Hilton and Kopera 2004). גברים נוטים לדווח על ההחלטה להתגרש ועל השלבים הבאים כקשים ביותר, ואילו נשים חוות קשיים ביחסים הזוגיים מוקדם יותר, ומדווחות כי התקופה שלפני ההחלטה להתגרש היא הקשה ביותר (Baum 2003). בדרך כלל נישואים מבחינה פסיכולוגית חשובים יותר לנשים, אך גירושים גורמים לאבות משבר חריף בעוצמתו יותר מלאימהות. שיעור גבוה יותר של גברים מתאר בעיות בריאות וסימפטומים נפשיים, בייחוד בתקופה מיד לאחר הגירושים (Richmond and Christensen 2001). הסוציאליזציה הגברית המסורתית מקשה על האבות לבטא רגשות ולהתקרב לאחרים מבחינה רגשית. גברים מקבלים פחות לגיטימציה חברתית לעבד ולבטא קשיים רגשיים, והם נוטים להתבסס על לוגיקה, סיבתיות ופתרון בעיות ומתקשים במיומנויות רגשיות. הם נוטים להדחיק, להכחיש ולהתרחק מרגשות של עצב כחלק מזהותם הגברית ולמקד את הלחץ בסומטיזציה, בייחוד כאשר ביטויים גלויים של לחצים נפשיים אינם מקבלים לגיטימציה חברתית ותרבותית (טרנס 1997). הדיכאון אצל גברים מבוטא אחרת מנשים. הם נוטים לבטא חרדה, דיכאון ומצוקה רגשית בדרך אקטיבית. גברים נוטים יותר מנשים להתאבד, לצרוך אלכהול וסמים ולהתנהג באלימות כדרכים לבטא חרדה, דיכאון ומצוקה רגשית (Bokker 2006). מאחר שאבות גרושים רבים מכחישים את הרגשות השליליים הם גם מסתייעים פחות במקורות העזרה.

 

 

מחקר נרטיבי

 

מטרתו של המחקר בספר שלפניכם היא לנסות להאיר ולהבין את הפנומנולוגיה של האבהות הלא־משמורנית. המחקר מנסה להבין את התופעה באופן הוליסטי, מנקודת מבטם של האבות עצמם, על ידי בחינת עולמם הפנימי והתבוננות בחוויות, בתפקיד, בייחוסים, ביחסים ובתהליכים הרגשיים הקשורים באבהות במעבר הגירושים. המחקר ינסה להפוך עולם תוכן זה למשמעותי, מובן ורלוונטי להקשר הישראלי, כשההבנה מבוססת על סיפוריהם של האבות ואמצעי הפרשנות שלהם. מטרתו להאיר את הפרטיקולרי, להתייחס לייחודי ולשונה, וכך לתת קול לחוויה האבהית הלא־משמורנית.

 

הנחת היסוד בהחלטתי לבחור בשיטה האיכותנית במחקר נרטיבי פנומנולוגי תאמה את מטרות המחקר בהעניקה מקום מרכזי לחוויה שחווים האבות במעבר הגירושים, לנקודת מבטם הייחודית, להקשרים השונים של ההתרחשויות ולמשמעויות הרחבות הנלוות לכך. התבוננות זו על האב הלא־משמורן כסובייקט מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של החוויה הסובייקטיבית - "להיות בתוך החוויה" - ושל המציאות הפנימית של האב במעבר הגירושים, והיא תאיר את ההקשרים השונים שבהם ההוויה האבהית מעוצבת ומוגדרת.

 

על פי התפיסה הפנומנולוגית, המציאות אינה אחת ומוחלטת. היא נוצרת אגב פרשנות מתמשכת של החווים אותה. המחקר האיכותני נועד לסייע בהבנת המשמעויות המורכבות ורבות הפנים של פני המציאות. גישה זו תואמת את גישתו הפוסט־מודרנית של המחקר, החושף אמת נרטיבית שאינה נתונה להוכחה ושניתן להבינה רק דרך הפרשנות, בתשומת לב להקשר שבו היא נוצרה. המציאות הנרטיבית אינה תעתיק מדויק של עובדות או עדות למה שהתרחש בפועל, אלא היא מייצגת מערכת של משמעויות הקשורות לחוויה (Josselson 1995).

 

השיטה האיכותנית הנרטיבית ידועה כבעלת כלים ליצירת תיאוריה באופן אינדוקטיבי (Strauss and Corbin 1998), והיא נמצאת מתאימה ביותר לחקר משמעויות ומבנים פסיכולוגיים פנימיים של האדם (Denzin and Lincoln 2000). שיטה זו מאמצת את הגישה ההבנייתית, התופסת את המציאות כמבנה אנושי שעוצב על ידי תנאיו התרבותיים והאישיים של הנחקר ואינה קיימת בלעדיו, שכן הנחקר אינו אלא חלק מאותה המציאות (Gergen 1991). היא מקשרת בין התנהגות, עולם פנימי והקשרים תרבותיים וחברתיים נרחבים דרך תיאור המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי המשתתפים. המחקר האיכותני הוא כלי בסיסי להבנת תופעות מורכבות במשפחה ובחִברות, בגיבוש הזהות וביצירת משמעות של אירוע בחיים. הוא מאפשר פיתוח של תובנה בנוגע למסגרת ההתייחסות של האדם, כיצד הוא חווה ומבין את עולמו מנקודת המבט שלו. הנרטיב מגלה את ההתנסויות הייחודיות, מקור הערכים, התרבות והמשמעות של ההתנסויות.

 

לפיכך שיטת המחקר האיכותני מתאימה למחקר הנוכחי, המנסה להבין את החוויה האבהית הלא־משמורנית דרך נקודת מבטם של האבות, לעמוד על המשמעות שהם נותנים לה, ובתוך כך לזהות, לתאר ולהמשיג את מרכיבי החוויה ואת התהליכים הייחודיים הקשורים להבניה האבהית במעבר הגירושים בהקשר הישראלי. השאלות המרכזיות הן: כיצד האב הלא־משמורן חווה את אבהותו במעבר הגירושים? כיצד האב הלא־משמורן מבנה את אבהותו במעבר הגירושים? מהי האבהות הלא־משמורנית? מה מאפיין אותה? מה מאפיין את האבהות הלא־משמורנית בישראל?

 

אוכלוסיית המחקר כללה 40 אבות לא־משמורנים אשר מנהלים מגוון הסדרי ראייה עם ילדיהם. האבות הם בני 33-50, יהודים, ילידי הארץ, גרושים לראשונה, אבות לילדים שלפחות אחד מהם בטווח הגילאים 6-18 שנים. כולם נמצאים עד חמש שנים מאז הגירושים הפורמליים, התקופה המוגדרת והמאופיינת בספרות התיאורטית ובספרות המחקר כמעבר הגירושים.

 

איסוף הנתונים נעשה באמצעות ריאיון נרטיבי חצי מובנה. הריאיון הנרטיבי כשיטה במחקר הנרטיבי מבוסס על עקרונות הריאיון הפתוח (Rosenthal 2004). מטרתו לאפשר ליחיד להבנות את התכנים ואת התהליך. החומרים העולים במהלך הריאיון הם על פי בחירתו המודעת והבלתי מודעת של המרואיין.

 

תהליך ניתוח הנתונים היה שיטתי ויצירתי בעת ועונה אחת. הניתוח התבסס על התיאוריה המעוגנת בשדה (Strauss and Corbin 1998), בשילוב ניתוח הוליסטי וניתוח צורני (Lieblich Tuval-Mashiach and Zilber 1998). שילובים אלו הוסיפו לתהליך למיצוי של העושר הנרטיבי ולהמשגת תיאוריה שמשלבת את התוכני עם הצורני, את הקטגורי עם ההוליסטי ואת ההקשרים התרבותיים־חברתיים עם התופעה הנחקרת. השילוב של התוכן והצורה חושף את עולמם הרגשי של המרואיינים ומעבה את חקר החוויה. הניתוח היה שילוב בין גישה פנומנולוגית לעמדה פרשנית בתהליך אנליטי (Josselson 2004). שילוב כזה יצא מהחוויה הסובייקטיבית של המרואיינים ובו־בזמן אפשר חתירה לרמות עמוקות של משמעות. הוא אפשר חשיפת קשרים בין משתנים, יצק תוכן למושגים תיאורטיים ופתח דרך לנקודות מבט חדשות.