מין והדחקה בחברה הפראית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מין והדחקה בחברה הפראית
הוספה למועדפים

מין והדחקה בחברה הפראית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2004
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים

תקציר

בספרו המהפכני והקלאסי מין והדחקה בחברה הפראית (1927) מתעמת האנתרופולוג הנודע ברוניסלב מלינובסקי עם אחדים מהעקרונות הפילוסופיים-מדעיים של האסכולה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. מלינובסקי מבקר בעיקר את יומרתה של הפסיכואנליזה לספק תיאוריה אוניברסלית להתנהגות אנושית, תוך שהוא דוחה את האפשרות שהפסיכואנליזה מסוגלת להציע מודלים הסבריים אחידים ביחס למבנה הנפש האנושית והדינמיקה שלה, מודלים אשר יהיו ישימים ותקפים לכל בני האדם בכל מקום ובכל תקופה.
לפי מלינובסקי, ההנחות של פרויד על אודות תסביך אדיפוס מתבססות על דגם ייחודי של משפחה מערבית-פטריארכלית (אב-אם-ילד) ופוריטנית (אב סמכותי מעניש ומרוחק, אם רכה ואוהבת). מכיוון שהדגם הזה הנו ייחודי לחברה המערב-אירופית בתקופה נתונה, התסביך אינו יכול, בהגדרה, לשמש מצע לעקרונות אוניברסליים אחידים. לכל היותר כוחו ההסברי יפה לזמן ולהקשר האירופי שבו פותח מודל זה. את ההבחנות הללו גוזר מלינובסקי מעבודת השדה שביצע – בזמן מלחמת העולם הראשונה – באיי טרובריאנד, מול חופה המזרחי של גינאה החדשה. ואכן, הספר גדוש בעדויות אמפיריות-אתנוגרפיות לקיומן של חברות כאלו שאין בהן עדויות להיווצרות תסביך אדיפוס בצורה שפרויד מציג, כלומר מלינובסקי מעיד בתצפיותיו על תרבויות מטריליניאליות, שבהן האב אינו הסמכות המחנכת/מענישה, אלא אחי האם.
 
ברוניסלב מלינובסקי (1884-1942) הוא אחד מעמודי התווך של האנתרופולוגיה המודרנית בכלל, ושל האנתרופולוגיה הבריטית בפרט. תרומתו החיונית ניכרת בפיתוח התיאורטי של המושג "תרבות" – במיוחד במאמציו לגבש מודל תיאורטי המשלב בין גישה חברתית-תרבותית לבין גישה פסיכולוגית-ביולוגית – לצד מרכזיותו בפיתוחה של עבודת השדה ובארגון הטכניקה המרכזית שלה – "תצפית-משתתפת". מלינובסקי כיהן כפרופסור הראשון של המחלקה לאנתרופולוגיה חברתית ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" החל מ-1927. מ-1939 ועד מותו לימד באוניברסיטת ייל, וניהל מחקרי שטח במקסיקו בחודשי הקיץ.
 
לספר מצורפת אחרית דבר מאת ד"ר אנדרה לוי מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, המציגה את העבודה של מלינובסקי ובוחנת את אופן התקבלותה ביחס להתקבלות השיח הפרוידיאני.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
תורת הפסיכואנליזה נהנתה בעשר השנים האחרונות מצמיחה מטאורית ממש בפופולריות שלה. היא הפעילה השפעה גוברת והולכת על הספרות, המדע והאמנות בדורנו. לאמיתו של דבר, מזה זמן מה היא השיגעון הפופולרי של ימינו. עד עתה, שוטים רבים התרשמו ממנה עמוקות ופדנטים רבים הזדעזעו ונמלאו סלידה. כותב שורות אלה שייך בלי ספק לקטגוריה הראשונה, מפני שזמן מה הוא הושפע יותר מדי מהתיאוריות של פרויד (Freud), ריברס (Rivers), יונג (Jung) וג'ונס (Jones). אבל פדנטיות תהיה תמיד התשוקה השלטת אצל החוקר, והרהורים מאוחרים ציננו עד מהרה את ההתלהבויות הראשוניות.
 
הקורא הזהיר יוכל להתחקות אחר תהליך זה על כל הסתעפויותיו בספר הקטן הזה. ואולם, איני רוצה לטפח ציפיות לתפנית דרמטית. מעולם לא הייתי משום בחינה תלמיד של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, או חסיד של התיאוריה הפסיכואנליטית; ועתה, למרות היותי קצר רוח אל מול יומרותיה המופרזות של הפסיכואנליזה, אל מול הטיעונים הכאוטיים והטרמינולוגיה הסבוכה שלה, אני חייב להודות שאני אסיר תודה לה מאוד על התמריץ וכן על ההדרכה החשובה בכמה היבטים של הפסיכולוגיה האנושית.
 
הפסיכואנליזה הטילה אותנו אל לב לבה של תורת נפש דינמית, העניקה תפנית ממשית לחקר תהליכי הנפש והובילה אותנו להתרכזות בפסיכולוגיה של הילד ובהיסטוריה של הפרט. אחרון ולא פחות חשוב — היא כפתה עלינו את ההתחשבות בצדדים הלא רשמיים והלא מוכרים של חיי האדם.
 
הטיפול הפתוח במין ובשִפלויות ובגאוות המבישות האחרות באדם — אותם הדברים עצמם שבגללם שנואה הפסיכואנליזה ומושמצת כל כך — הוא לדעתי הערך הגדול ביותר שהיא נותנת למדע, ומשום כך ראויה מעל הכול לחיבתו של חוקר האדם; כלומר, אם הוא רוצה ללמוד את הנושא שלו ללא קישוטים מיותרים ואפילו ללא עלה התאנה. כתלמיד וחסיד של האוולוק אליס (Havelock Ellis), לא אאשים למשל את פרויד ב"פאן־סקסואליזם" — למרות הסתייגותי העמוקה מטיפולו בדחף המיני (sex impulse). כמו כן לא אקבל את דעותיו בלוויית מחאה וארחץ בניקיון כפיי. האדם הוא חיה, וככזה, לפעמים אינו נקי, והאנתרופולוג הישר חייב להודות בעובדה זו. תלונתו של החוקר נגד הפסיכואנליזה אינה שהיא מטפלת במין בגלוי ובהדגשה המתאימה, אלא שהיא מטפלת בו באופן לא נכון.
 
ואשר להיסטוריה המגוונת של הספר הזה, שני החלקים הראשונים נכתבו זמן רב לפני האחרים. רעיונות רבים שהונחו שם קיבלו צורה בזמן שחקרתי את החיים בקהילות מלנזיות באי האלמוגים. ההנחיות ששלח לי ידידי הפרופסור ס"צ זליגמן (Seligman), וחומר שהוא סיפק לי באדיבותו, המריצו אותי להרהר על האופן שבו תסביך אדיפוס וגילויים אחרים של "הלא־מודע" עשויים להופיע בקהילה המבוססת על זכות־אם. התצפיות הממשיות על התסביך (complex)1 המטריליניאלי בקרב המלנזים הן למיטב ידיעתי היישום הראשון של תיאוריה פסיכואנליטית בחקר החיים הפראיים, וככזה אפשר שיעורר עניין כלשהו אצל חוקרי האדם, נפשו ותרבותו. מסקנותיי מנוסחות בטרמינולוגיה הרבה יותר פסיכואנליטית מכפי שהייתי רוצה להשתמש בה עתה. ואף על פי כן איני מרחיק לכת הרבה מעבר למילים כגון "תסביך" ו"הדחקה", ואני משתמש בשתיהן בצורה מוגדרת ואמפירית לגמרי.
 
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי פחות ופחות נוטה לקבל בסיטונות את מסקנותיו של פרויד, ועוד פחות מכך את אלה מכל סוג ותת־סוג של הפסיכואנליזה. כאנתרופולוג, אני מרגיש במיוחד שתיאוריות שאפתניות במה שנוגע לפראים, השערות על מקור המוסדות האנושיים ותיאורי ההיסטוריה והתרבות צריכים להיות מבוססים על ידיעת החיים הפרימיטיביים, מלבד ההיבטים הלא מודעים או המודעים של הנפש האנושית. בסופו של דבר, גם נישואים קבוצתיים וגם כשפים אינם מתרחשים ב"לא־מודע"; כל אלה הם עובדות סוציולוגיות ותרבותיות מוצקות והעיסוק התיאורטי בהן דורש סוג של ניסיון שלא ניתן לקבלו בחדר הטיפולים של הפסיכואנליטיקאי. שוכנעתי שחששותיי מוצדקים לאחר עיון מדוקדק במה שכתב פרויד בטוטם וטאבו, ובפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, בטוטמיזם אוסטרלי מאת רוהיים (Róheim) ובעבודות האנתרופולוגיות של רייק (Reik), ראנק (Rank) וג'ונס. את האימות למסקנות ימצא הקורא בחלקו השלישי של ספר זה.
 
בחלק האחרון של הספר ניסיתי להבהיר את דעותיי המפורשות על מקורות התרבות. שרטטתי שם בראשי פרקים את השינויים שבוודאי עברו על הטבע החייתי של המין האנושי בתנאים הלא נורמליים שכפתה עליו התרבות. בפרט ניסיתי להראות שהדחקות הדחף המיני ו"תסביך" מסוג כלשהו צמחו בהכרח כתוצר לוואי נפשי של יצירת התרבות.
 
החלק האחרון בספר, על אינסטינקט ותרבות, הוא החשוב ביותר לדעתי ויחד עם זאת השנוי במחלוקת מכולם. לפחות מנקודת מבט אנתרופולוגית, זו עבודה חלוצית; ניסיון לחקור את "שטח ההפקר" בין מדע האדם למדע החיה. אין ספק שאצטרך לצקת מחדש את רוב טיעוניי, אבל אני סבור שהם מציגים נושאים חשובים שבמוקדם או מאוחר יצטרכו הביולוג ופסיכולוג החיות וגם חוקר התרבות לתת עליהם את הדעת.
 
אשר למידע על הפסיכולוגיה והביולוגיה של בעלי חיים, הייתי צריך להסתמך על קריאה כללית. השתמשתי בעיקר בעבודותיהם של דרווין והבלוק אליס; של הפרופסורים לויד מורגן (Llyod Morgan), הריק (Herrick) ותורנדייק (Thorndike); של ד"ר היפ (Heape), ד"ר קלר (Köhler) ומר פיקורפט (Pyecroft), ובמידע שאפשר למצוא בספרי הסוציולוגיה של וסטרמרק (Westermarck), הובהאוס (Hobhouse), אספינס (Espinas) ואחרים. לא נתתי מראי מקום מפורטים בטקסט וברצוני להביע כאן את חובי לעבודות האלה; יותר מכול לאלה של פרופסור לויד מורגן, שתפיסת האינסטינקט שלו נראית לי המתאימה ביותר ושאת הערותיו מצאתי מועילות ביותר. גיליתי מאוחר מדי שקיימת סתירה כלשהי בין השימוש שלי במונחים אינסטינקט (instinct) והרגל (habit) לבין השימוש של פרופסור לויד מורגן, ובתפיסתנו את המונח גמישות האינסטינקטים. איני חושב שזה מצביע על ניגודי דעות רציניים. בנוסף לכך אני סבור שהתרבות מכניסה ממד חדש לגמישות האינסטינקטים ושכאן יכול פסיכולוג של בעלי חיים לצאת נשכר מהתוודעות אל תרומתו של האנתרופולוג לבעיה.
 
קיבלתי בזמן הכנתו של ספר זה תמריץ רב ועזרה כששוחחתי על העניין עם ידידיי וידידותיי גב' ברנדה ז' זליגמן מאוקספורד; ד"ר ק"ה לווי (Lowie) ופרופסור קרבר (Kroeber) מאוניברסיטת קליפורניה; מר פירת (Firth) מניו זילנד; ד"ר ו"א וייט (White) מוושינגטון וד"ר ה"ס סליבן (Sullivan) מבולטימור; פרופסור הריק (Herrick) מאוניברסיטת שיקגו וד"ר גינזברג (Ginsberg) מבית הספר לכלכלה בלונדון; ד"ר ג"ו המילטון (Hamilton) וד"ר ס"א ג'ליף (Jelliffe) מניו יורק; ד"ר א' מילר (Miller) מהארלי סטריט; מר ומרת ג'יימי דה אנגולו (Jaime de Angulo) מברקלי קליפורניה ומר ס"צ אוגדן (Ogden) מקמברידג'; פרופסור רדקליף־בראון (Radcliffe-Brown) מקייפ טאון וסידני, ומר לורנס ק' פרנק (Frank) מניו יורק. עבודת השדה שעליה מתבסס הספר התאפשרה הודות לרוחב לבו של מר רוברט מונד (Mond).
 
ידידי מר פאול קונר מווינה, שהספר הזה מוקדש לו, עזר לי רבות בביקורתו היעילה שהבהירה את רעיונותיי בנושא זה כמו ברבים אחרים.
 
 
 
ב"מ
 
המחלקה לאנתרופולוגיה,
 
בית הספר לכלכלה בלונדון
 
פברואר 1927
 
 
 
 
 
חלק ראשון
היווצרותו של תסביך
 
 
 
הפסיכולוגיה המודרנית, לאחר שהתעלמה זמן רב מהדחפים לטובת התחושות, נוטה עתה לצאת עם רשימת מצאי ותיאור של פעילויות אינסטינקטיביות. זה שיפור שאינו מוטל בספק. אבל כשהיא מנסה להסביר אירועים מסובכים בחיים האישיים והחברתיים באמצעות התייחסות ישירה לכוחות הטבע האלה, ההסבר נעשה מעורפל ומאולץ [...]
 
עלינו לדעת על התנאים החברתיים שאילפו את הפעילויות המקוריות והפכו אותן לנטיות מוגדרות ומשמעותיות בטרם נוכל לדון ביסוד הפסיכולוגי בחברה. זו משמעותה האמיתית של הפסיכולוגיה החברתית [...] הטבע האנושי המולד מספק את חומרי הגלם אבל המנהג מספק את המנגנון ואת התוכניות [...] האדם הוא יצור של הרגלים, לא של היגיון ולא של אינסטינקט.
 
הטיפול של הפסיכואנליזה במין מאלף ביותר, מפני שהוא מציג באופן מביש גם את התוצאות של הפשטנות המלאכותית וגם את הפיכתן של תוצאות חברתיות לסיבות נפשיות. הכותבים, בדרך כלל גברים, כותבים על הפסיכולוגיה של האישה כאילו עסקו בישות אוניברסלית אפלטונית [...] הם מתייחסים לתופעות שהן סימפטומים מיוחדים של הציוויליזציה המערבית בימינו כאילו היו המאמצים ההכרחיים של דחפים מולדים קבועים של הטבע האנושי.
 
ג'ון דיואי (Dewey), הטבע האנושי וההתנהגות
 
 
 
1
הבעיה
 
הפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה הרפואית, והתיאוריות שלה הן בעיקרן פסיכולוגיות, אבל היא נמצאת במגע קרוב עם שני ענפי מחקר אחרים — הביולוגיה ומדעי החברה. אולי אחת המעלות העיקריות שלה היא הקישור שהיא יוצרת בין שלוש המחלקות האלה של מדע האדם. השקפותיו הפסיכולוגיות של פרויד — התיאוריות שלו על קונפליקט, הדחקה, הלא־מודע, היווצרות התסביכים — מרכיבות את החלק המפותח ביותר של הפסיכואנליזה ומכסות את התחום ההולם שלה. הדוקטרינה הביולוגית — הטיפול במיניות ובקשר שלה לאינסטינקטים האחרים, מושג ה"ליבידו" וגלגוליו השונים — היא החלק הפחות גמור בתיאוריה, הפחות משוחרר מסתירות ומפרצות, זה שספג יותר ביקורת, חלקה אשמת שווא וחלקה מוצדקת. ההיבט הסוציולוגי, שמעניין אותנו כאן יותר מכול, ראוי ליותר תשומת לב. יש לציין שאף על פי שהסוציולוגיה והאנתרופולוגיה תרמו את רוב הראיות לזכות הפסיכואנליזה, ואף על פי שלדוקטרינה של תסביך אדיפוס יש בבירור היבט סוציולוגי, ההיבט הזה קיבל הכי פחות תשומת לב.
 
הדוקטרינה הפסיכואנליטית היא במהותה תיאוריה על האופן שבו משפיעים חיי המשפחה על נפש האדם. מראים לנו כיצד התשוקות, הלחצים והקונפליקטים של הילד ביחס לאביו, אמו, אחיו ואחותו מעצבים גישות וסנטימנטים מנטליים קבועים כלפיהם, והסנטימנטים האלה, חלקם חיים בזיכרון וחלקם נעוצים בלא־מודע, משפיעים על המשך חייו של הפרט ביחסיו עם החברה. אני משתמש במילה סנטימנט במובן הטכני שנתן לה מר א"פ שאנד (Shand), על כל המשמעויות החשובות שהיא קיבלה בתיאוריית הרגשות והאינסטינקטים שלו.
 
האופי הסוציולוגי של הדוקטרינה הזאת ברור — כל הדרמה הפרוידיאנית נפרשת בתוך ארגון חברתי מסוג מוגדר, בחוג הצר של המשפחה המורכבת מאב, אם וילדים. וכך התסביך המשפחתי — העובדה הפסיכולוגית החשובה ביותר לדעת פרויד — נגרם בגלל פעולה של התקבצות חברתית מסוג מסוים על הנפש האנושית. ושוב, החותם הנפשי המוטבע בכל פרט בצעירותו מפעיל השפעות חברתיות נוספות, בכך שהוא מכין אותו ליצירת קשרים מסוימים ומעצב את מערכי הקליטה שלו ואת כוחו היצירתי בתחומי המסורת, האמנות, המחשבה והדת.
 
לכן הסוציולוג מרגיש שצריך להוסיף לטיפול הפסיכולוגי בתסביך שני פרקים סוציולוגיים: הקדמה עם תיאור האופי הסוציולוגי של השפעות המשפחה, ואחרית דבר המכילה את ניתוח השפעותיו של התסביך על החברה. שתי בעיות מתעוררות לפיכך אצל הסוציולוג.
 
בעיה ראשונה. אם חיי המשפחה גורליים כל כך למנטליות האנושית, אופיים מחייב תשומת לב רבה יותר, שכן עובדה היא שהמשפחה אינה אחידה בכל החברות האנושיות. הרכבה משתנה במידה רבה עם רמת ההתפתחות ועם אופי הציוויליזציה של בני האדם, והיא אינה שווה ברבדיה השונים של אותה חברה. לפי התיאוריות הרווחות אפילו היום בקרב אנתרופולוגים, המשפחה השתנתה במידה עצומה במשך התפתחותה של האנושות, ועברה מצורתה המתירנית, המבוססת על שיתוף מיני וכלכלי, דרך "משפחה קבוצתית" המבוססת על "נישואים קבוצתיים", "משפחה של שארי בשר", המבוססת על "נישואי פונאלואה",2 דרך משפחה המורחבת והקלאן3 עד לצורתה הסופית בחברה שלנו היום — המשפחה האינדיווידואלית המבוססת על נישואים מונוגמיים ועל ה-patria potestas, שליטתו המשפטית המוחלטת של האב בחיי צאצאיו. אבל חוץ ממבנים אנתרופולוגיים כאלה המחברים מעט עובדות עם הרבה השערות, אין ספק שמתוך תצפית ממשית בקרב הפראים של ימינו נוכל לראות מגוון גדול של הרכבי המשפחה. קיימים הבדלים בחלוקת הכוח, שבהיותו מושקע באב בדרגות משתנות, נותן צורות אחדות של פטריארכיה, או בהיותו מושקע באם, נותן תת־חלוקות שונות של זכות־אם.4 ישנן סטיות ניכרות במתודות ההערכה וההסתכלות על ההורשה — מטריליניה המבוססת על התעלמות מהאבהות ופטריליניה למרות ההתעלמות הזאת; פטריליניה בגלל כוח, ופטריליניה מסיבות כלכליות. יתר על כן, הבדלים בהתיישבות, דיור, מקורות מזון ואספקה, חלוקת עבודה וכו' משנים במידה רבה את מבנה המשפחה האנושית בקרב גזעים ועמים רבים.
 
לפיכך עולה הבעיה הבאה: האם הקונפליקטים, התשוקות וההתקשרויות בתוך המשפחה משתנים ביחד עם המבנה שלה או שהם נשארים בלא שינוי בכל האנושות? אם הם משתנים, כמו שאכן קורה, אז התסביך הגרעיני של המשפחה אינו יכול להישאר יציב בכל הגזעים והעמים; הוא חייב להשתנות עם מבנה המשפחה. המשימה העיקרית של התיאוריה הפסיכואנליטית היא לפיכך לחקור את גבולות ההבדלים; למסגר את הנוסחה המתאימה; ולבסוף, לדון בסוגים הבולטים של מבנים משפחתיים ולקבוע את הצורות התואמות של התסביך הגרעיני.
 
הבעיה הזאת עדיין לא עלתה, אולי חוץ ממקרה אחד,5 לפחות לא באופן מפורש וישיר; התסביך הידוע בייחוד לאסכולה הפרוידיאנית, ושלפי הנחתם הוא תופעה אוניברסלית — אני מתכוון לתסביך אדיפוס התואם בייסודו את המשפחה הארית הפטריליניאלית שיש בה patria potestas מפותח, הנתמך בחוק הרומי ובמוסר הנוצרי ומודגש על ידי התנאים הכלכליים המודרניים של הבורגנות האמידה. ואולם התסביך הזה אמור להתקיים בכל חברה פראית או ברברית. זה בוודאי אינו נכון, ודיון מפורט בבעיה הראשונה יראה לנו עד כמה ההנחה הזאת אינה נכונה.
 
הבעיה השנייה. מה טיב ההשפעה של התסביך המשפחתי על היווצרותם של מיתוסים, אגדות וסיפורי מעשיות, על סוגים מסוימים של מנהגים פראיים וברבריים, צורות של ארגון חברתי והישגים של תרבות חומרית? הכותבים הפסיכואנליטים שהחילו את עקרונותיהם על חקר המיתוס, הדת והתרבות מבחינים בבירור בבעיה הזאת. אבל התיאוריה על השפעת מבנה המשפחה על התרבות והחברה באמצעות הכוחות של מבנה המשפחה לא פותחה נכון. רוב הדעות הנוגעות בבעיה השנייה הזאת זקוקות לתיקון יסודי מנקודת מבט סוציולוגית. הפתרונות הקונקרטיים, מצד שני, שהציעו פרויד, ראנק וג'ונס לבעיות המיתולוגיות האקטואליות מוצקים הרבה יותר מהעיקרון הכללי שלהם שה"מיתוס הוא החלום החילוני של הגזע".
 
הפסיכואנליזה, בהדגישה שהאינטרס של האדם הפרימיטיבי מתרכז בעצמו ובאנשים סביבו, ושבטבעו הוא קונקרטי ודינמי, נתנה את היסוד הנכון לפסיכולוגיה של העמים הפרימיטיביים, שעד כה הייתה לכודה בדעה מוטעית באשר לאינטרס האובייקטיבי של האדם בטבע ובדבר התעניינותו בהשערות פילוסופיות על גורלו. אבל בגלל התעלמות מהבעיה הראשונה, ובגלל ההנחה האילמת שתסביך אדיפוס קיים בכל סוגי החברה, התגנבו טעויות מסוימות אל תוך העבודה האנתרופולוגית של הפסיכואנליטיקאים. לפיכך אין הם יכולים להגיע לתוצאות נכונות כשהם מנסים להתחקות אחר תסביך אדיפוס, הפטריארכלי במהותו, בחברה מטריליניאלית; או כשהם משתעשעים בהיפותזה על נישואים קבוצתיים או מתירנות, כאילו אין צורך בשום אמצעי זהירות כשניגשים לטפל בתנאים זרים לגמרי למבנה המשפחה שלנו כפי שהוא מוכר לפרקטיקה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליטיקאי העוסק באנתרופולוגיה ומעורב בסתירות כאלה מניח הנחה היפותטית בדבר סוג כלשהו של שבטים פרימיטיביים, או בדבר פרוטוטיפ פרה־היסטורי של קורבן טוטמי, או בדבר אופיו החלומי של המיתוס, בדרך כלל לגמרי לא בהתאם לעקרונות הפסיכואנליזה עצמה.
 
חלק א' של העבודה הנוכחית מבוסס בעיקרו על עובדות שנצפו ממקור ראשון בקרב פראים, לשם דיון בבעיה הראשונה — תלותו של התסביך הגרעיני במבנה החברה. הטיפול בבעיה השנייה שמור לחלק ב' ואילו בשני החלקים האחרונים אני דן באותו צמד נושאים באופן כללי.
 
 
 
 

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2004
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים
מין והדחקה בחברה הפראית ברוניסלב מלינובסקי
הקדמה
 
 
תורת הפסיכואנליזה נהנתה בעשר השנים האחרונות מצמיחה מטאורית ממש בפופולריות שלה. היא הפעילה השפעה גוברת והולכת על הספרות, המדע והאמנות בדורנו. לאמיתו של דבר, מזה זמן מה היא השיגעון הפופולרי של ימינו. עד עתה, שוטים רבים התרשמו ממנה עמוקות ופדנטים רבים הזדעזעו ונמלאו סלידה. כותב שורות אלה שייך בלי ספק לקטגוריה הראשונה, מפני שזמן מה הוא הושפע יותר מדי מהתיאוריות של פרויד (Freud), ריברס (Rivers), יונג (Jung) וג'ונס (Jones). אבל פדנטיות תהיה תמיד התשוקה השלטת אצל החוקר, והרהורים מאוחרים ציננו עד מהרה את ההתלהבויות הראשוניות.
 
הקורא הזהיר יוכל להתחקות אחר תהליך זה על כל הסתעפויותיו בספר הקטן הזה. ואולם, איני רוצה לטפח ציפיות לתפנית דרמטית. מעולם לא הייתי משום בחינה תלמיד של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, או חסיד של התיאוריה הפסיכואנליטית; ועתה, למרות היותי קצר רוח אל מול יומרותיה המופרזות של הפסיכואנליזה, אל מול הטיעונים הכאוטיים והטרמינולוגיה הסבוכה שלה, אני חייב להודות שאני אסיר תודה לה מאוד על התמריץ וכן על ההדרכה החשובה בכמה היבטים של הפסיכולוגיה האנושית.
 
הפסיכואנליזה הטילה אותנו אל לב לבה של תורת נפש דינמית, העניקה תפנית ממשית לחקר תהליכי הנפש והובילה אותנו להתרכזות בפסיכולוגיה של הילד ובהיסטוריה של הפרט. אחרון ולא פחות חשוב — היא כפתה עלינו את ההתחשבות בצדדים הלא רשמיים והלא מוכרים של חיי האדם.
 
הטיפול הפתוח במין ובשִפלויות ובגאוות המבישות האחרות באדם — אותם הדברים עצמם שבגללם שנואה הפסיכואנליזה ומושמצת כל כך — הוא לדעתי הערך הגדול ביותר שהיא נותנת למדע, ומשום כך ראויה מעל הכול לחיבתו של חוקר האדם; כלומר, אם הוא רוצה ללמוד את הנושא שלו ללא קישוטים מיותרים ואפילו ללא עלה התאנה. כתלמיד וחסיד של האוולוק אליס (Havelock Ellis), לא אאשים למשל את פרויד ב"פאן־סקסואליזם" — למרות הסתייגותי העמוקה מטיפולו בדחף המיני (sex impulse). כמו כן לא אקבל את דעותיו בלוויית מחאה וארחץ בניקיון כפיי. האדם הוא חיה, וככזה, לפעמים אינו נקי, והאנתרופולוג הישר חייב להודות בעובדה זו. תלונתו של החוקר נגד הפסיכואנליזה אינה שהיא מטפלת במין בגלוי ובהדגשה המתאימה, אלא שהיא מטפלת בו באופן לא נכון.
 
ואשר להיסטוריה המגוונת של הספר הזה, שני החלקים הראשונים נכתבו זמן רב לפני האחרים. רעיונות רבים שהונחו שם קיבלו צורה בזמן שחקרתי את החיים בקהילות מלנזיות באי האלמוגים. ההנחיות ששלח לי ידידי הפרופסור ס"צ זליגמן (Seligman), וחומר שהוא סיפק לי באדיבותו, המריצו אותי להרהר על האופן שבו תסביך אדיפוס וגילויים אחרים של "הלא־מודע" עשויים להופיע בקהילה המבוססת על זכות־אם. התצפיות הממשיות על התסביך (complex)1 המטריליניאלי בקרב המלנזים הן למיטב ידיעתי היישום הראשון של תיאוריה פסיכואנליטית בחקר החיים הפראיים, וככזה אפשר שיעורר עניין כלשהו אצל חוקרי האדם, נפשו ותרבותו. מסקנותיי מנוסחות בטרמינולוגיה הרבה יותר פסיכואנליטית מכפי שהייתי רוצה להשתמש בה עתה. ואף על פי כן איני מרחיק לכת הרבה מעבר למילים כגון "תסביך" ו"הדחקה", ואני משתמש בשתיהן בצורה מוגדרת ואמפירית לגמרי.
 
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי פחות ופחות נוטה לקבל בסיטונות את מסקנותיו של פרויד, ועוד פחות מכך את אלה מכל סוג ותת־סוג של הפסיכואנליזה. כאנתרופולוג, אני מרגיש במיוחד שתיאוריות שאפתניות במה שנוגע לפראים, השערות על מקור המוסדות האנושיים ותיאורי ההיסטוריה והתרבות צריכים להיות מבוססים על ידיעת החיים הפרימיטיביים, מלבד ההיבטים הלא מודעים או המודעים של הנפש האנושית. בסופו של דבר, גם נישואים קבוצתיים וגם כשפים אינם מתרחשים ב"לא־מודע"; כל אלה הם עובדות סוציולוגיות ותרבותיות מוצקות והעיסוק התיאורטי בהן דורש סוג של ניסיון שלא ניתן לקבלו בחדר הטיפולים של הפסיכואנליטיקאי. שוכנעתי שחששותיי מוצדקים לאחר עיון מדוקדק במה שכתב פרויד בטוטם וטאבו, ובפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, בטוטמיזם אוסטרלי מאת רוהיים (Róheim) ובעבודות האנתרופולוגיות של רייק (Reik), ראנק (Rank) וג'ונס. את האימות למסקנות ימצא הקורא בחלקו השלישי של ספר זה.
 
בחלק האחרון של הספר ניסיתי להבהיר את דעותיי המפורשות על מקורות התרבות. שרטטתי שם בראשי פרקים את השינויים שבוודאי עברו על הטבע החייתי של המין האנושי בתנאים הלא נורמליים שכפתה עליו התרבות. בפרט ניסיתי להראות שהדחקות הדחף המיני ו"תסביך" מסוג כלשהו צמחו בהכרח כתוצר לוואי נפשי של יצירת התרבות.
 
החלק האחרון בספר, על אינסטינקט ותרבות, הוא החשוב ביותר לדעתי ויחד עם זאת השנוי במחלוקת מכולם. לפחות מנקודת מבט אנתרופולוגית, זו עבודה חלוצית; ניסיון לחקור את "שטח ההפקר" בין מדע האדם למדע החיה. אין ספק שאצטרך לצקת מחדש את רוב טיעוניי, אבל אני סבור שהם מציגים נושאים חשובים שבמוקדם או מאוחר יצטרכו הביולוג ופסיכולוג החיות וגם חוקר התרבות לתת עליהם את הדעת.
 
אשר למידע על הפסיכולוגיה והביולוגיה של בעלי חיים, הייתי צריך להסתמך על קריאה כללית. השתמשתי בעיקר בעבודותיהם של דרווין והבלוק אליס; של הפרופסורים לויד מורגן (Llyod Morgan), הריק (Herrick) ותורנדייק (Thorndike); של ד"ר היפ (Heape), ד"ר קלר (Köhler) ומר פיקורפט (Pyecroft), ובמידע שאפשר למצוא בספרי הסוציולוגיה של וסטרמרק (Westermarck), הובהאוס (Hobhouse), אספינס (Espinas) ואחרים. לא נתתי מראי מקום מפורטים בטקסט וברצוני להביע כאן את חובי לעבודות האלה; יותר מכול לאלה של פרופסור לויד מורגן, שתפיסת האינסטינקט שלו נראית לי המתאימה ביותר ושאת הערותיו מצאתי מועילות ביותר. גיליתי מאוחר מדי שקיימת סתירה כלשהי בין השימוש שלי במונחים אינסטינקט (instinct) והרגל (habit) לבין השימוש של פרופסור לויד מורגן, ובתפיסתנו את המונח גמישות האינסטינקטים. איני חושב שזה מצביע על ניגודי דעות רציניים. בנוסף לכך אני סבור שהתרבות מכניסה ממד חדש לגמישות האינסטינקטים ושכאן יכול פסיכולוג של בעלי חיים לצאת נשכר מהתוודעות אל תרומתו של האנתרופולוג לבעיה.
 
קיבלתי בזמן הכנתו של ספר זה תמריץ רב ועזרה כששוחחתי על העניין עם ידידיי וידידותיי גב' ברנדה ז' זליגמן מאוקספורד; ד"ר ק"ה לווי (Lowie) ופרופסור קרבר (Kroeber) מאוניברסיטת קליפורניה; מר פירת (Firth) מניו זילנד; ד"ר ו"א וייט (White) מוושינגטון וד"ר ה"ס סליבן (Sullivan) מבולטימור; פרופסור הריק (Herrick) מאוניברסיטת שיקגו וד"ר גינזברג (Ginsberg) מבית הספר לכלכלה בלונדון; ד"ר ג"ו המילטון (Hamilton) וד"ר ס"א ג'ליף (Jelliffe) מניו יורק; ד"ר א' מילר (Miller) מהארלי סטריט; מר ומרת ג'יימי דה אנגולו (Jaime de Angulo) מברקלי קליפורניה ומר ס"צ אוגדן (Ogden) מקמברידג'; פרופסור רדקליף־בראון (Radcliffe-Brown) מקייפ טאון וסידני, ומר לורנס ק' פרנק (Frank) מניו יורק. עבודת השדה שעליה מתבסס הספר התאפשרה הודות לרוחב לבו של מר רוברט מונד (Mond).
 
ידידי מר פאול קונר מווינה, שהספר הזה מוקדש לו, עזר לי רבות בביקורתו היעילה שהבהירה את רעיונותיי בנושא זה כמו ברבים אחרים.
 
 
 
ב"מ
 
המחלקה לאנתרופולוגיה,
 
בית הספר לכלכלה בלונדון
 
פברואר 1927
 
 
 
 
 
חלק ראשון
היווצרותו של תסביך
 
 
 
הפסיכולוגיה המודרנית, לאחר שהתעלמה זמן רב מהדחפים לטובת התחושות, נוטה עתה לצאת עם רשימת מצאי ותיאור של פעילויות אינסטינקטיביות. זה שיפור שאינו מוטל בספק. אבל כשהיא מנסה להסביר אירועים מסובכים בחיים האישיים והחברתיים באמצעות התייחסות ישירה לכוחות הטבע האלה, ההסבר נעשה מעורפל ומאולץ [...]
 
עלינו לדעת על התנאים החברתיים שאילפו את הפעילויות המקוריות והפכו אותן לנטיות מוגדרות ומשמעותיות בטרם נוכל לדון ביסוד הפסיכולוגי בחברה. זו משמעותה האמיתית של הפסיכולוגיה החברתית [...] הטבע האנושי המולד מספק את חומרי הגלם אבל המנהג מספק את המנגנון ואת התוכניות [...] האדם הוא יצור של הרגלים, לא של היגיון ולא של אינסטינקט.
 
הטיפול של הפסיכואנליזה במין מאלף ביותר, מפני שהוא מציג באופן מביש גם את התוצאות של הפשטנות המלאכותית וגם את הפיכתן של תוצאות חברתיות לסיבות נפשיות. הכותבים, בדרך כלל גברים, כותבים על הפסיכולוגיה של האישה כאילו עסקו בישות אוניברסלית אפלטונית [...] הם מתייחסים לתופעות שהן סימפטומים מיוחדים של הציוויליזציה המערבית בימינו כאילו היו המאמצים ההכרחיים של דחפים מולדים קבועים של הטבע האנושי.
 
ג'ון דיואי (Dewey), הטבע האנושי וההתנהגות
 
 
 
1
הבעיה
 
הפסיכואנליזה נולדה מהפרקטיקה הרפואית, והתיאוריות שלה הן בעיקרן פסיכולוגיות, אבל היא נמצאת במגע קרוב עם שני ענפי מחקר אחרים — הביולוגיה ומדעי החברה. אולי אחת המעלות העיקריות שלה היא הקישור שהיא יוצרת בין שלוש המחלקות האלה של מדע האדם. השקפותיו הפסיכולוגיות של פרויד — התיאוריות שלו על קונפליקט, הדחקה, הלא־מודע, היווצרות התסביכים — מרכיבות את החלק המפותח ביותר של הפסיכואנליזה ומכסות את התחום ההולם שלה. הדוקטרינה הביולוגית — הטיפול במיניות ובקשר שלה לאינסטינקטים האחרים, מושג ה"ליבידו" וגלגוליו השונים — היא החלק הפחות גמור בתיאוריה, הפחות משוחרר מסתירות ומפרצות, זה שספג יותר ביקורת, חלקה אשמת שווא וחלקה מוצדקת. ההיבט הסוציולוגי, שמעניין אותנו כאן יותר מכול, ראוי ליותר תשומת לב. יש לציין שאף על פי שהסוציולוגיה והאנתרופולוגיה תרמו את רוב הראיות לזכות הפסיכואנליזה, ואף על פי שלדוקטרינה של תסביך אדיפוס יש בבירור היבט סוציולוגי, ההיבט הזה קיבל הכי פחות תשומת לב.
 
הדוקטרינה הפסיכואנליטית היא במהותה תיאוריה על האופן שבו משפיעים חיי המשפחה על נפש האדם. מראים לנו כיצד התשוקות, הלחצים והקונפליקטים של הילד ביחס לאביו, אמו, אחיו ואחותו מעצבים גישות וסנטימנטים מנטליים קבועים כלפיהם, והסנטימנטים האלה, חלקם חיים בזיכרון וחלקם נעוצים בלא־מודע, משפיעים על המשך חייו של הפרט ביחסיו עם החברה. אני משתמש במילה סנטימנט במובן הטכני שנתן לה מר א"פ שאנד (Shand), על כל המשמעויות החשובות שהיא קיבלה בתיאוריית הרגשות והאינסטינקטים שלו.
 
האופי הסוציולוגי של הדוקטרינה הזאת ברור — כל הדרמה הפרוידיאנית נפרשת בתוך ארגון חברתי מסוג מוגדר, בחוג הצר של המשפחה המורכבת מאב, אם וילדים. וכך התסביך המשפחתי — העובדה הפסיכולוגית החשובה ביותר לדעת פרויד — נגרם בגלל פעולה של התקבצות חברתית מסוג מסוים על הנפש האנושית. ושוב, החותם הנפשי המוטבע בכל פרט בצעירותו מפעיל השפעות חברתיות נוספות, בכך שהוא מכין אותו ליצירת קשרים מסוימים ומעצב את מערכי הקליטה שלו ואת כוחו היצירתי בתחומי המסורת, האמנות, המחשבה והדת.
 
לכן הסוציולוג מרגיש שצריך להוסיף לטיפול הפסיכולוגי בתסביך שני פרקים סוציולוגיים: הקדמה עם תיאור האופי הסוציולוגי של השפעות המשפחה, ואחרית דבר המכילה את ניתוח השפעותיו של התסביך על החברה. שתי בעיות מתעוררות לפיכך אצל הסוציולוג.
 
בעיה ראשונה. אם חיי המשפחה גורליים כל כך למנטליות האנושית, אופיים מחייב תשומת לב רבה יותר, שכן עובדה היא שהמשפחה אינה אחידה בכל החברות האנושיות. הרכבה משתנה במידה רבה עם רמת ההתפתחות ועם אופי הציוויליזציה של בני האדם, והיא אינה שווה ברבדיה השונים של אותה חברה. לפי התיאוריות הרווחות אפילו היום בקרב אנתרופולוגים, המשפחה השתנתה במידה עצומה במשך התפתחותה של האנושות, ועברה מצורתה המתירנית, המבוססת על שיתוף מיני וכלכלי, דרך "משפחה קבוצתית" המבוססת על "נישואים קבוצתיים", "משפחה של שארי בשר", המבוססת על "נישואי פונאלואה",2 דרך משפחה המורחבת והקלאן3 עד לצורתה הסופית בחברה שלנו היום — המשפחה האינדיווידואלית המבוססת על נישואים מונוגמיים ועל ה-patria potestas, שליטתו המשפטית המוחלטת של האב בחיי צאצאיו. אבל חוץ ממבנים אנתרופולוגיים כאלה המחברים מעט עובדות עם הרבה השערות, אין ספק שמתוך תצפית ממשית בקרב הפראים של ימינו נוכל לראות מגוון גדול של הרכבי המשפחה. קיימים הבדלים בחלוקת הכוח, שבהיותו מושקע באב בדרגות משתנות, נותן צורות אחדות של פטריארכיה, או בהיותו מושקע באם, נותן תת־חלוקות שונות של זכות־אם.4 ישנן סטיות ניכרות במתודות ההערכה וההסתכלות על ההורשה — מטריליניה המבוססת על התעלמות מהאבהות ופטריליניה למרות ההתעלמות הזאת; פטריליניה בגלל כוח, ופטריליניה מסיבות כלכליות. יתר על כן, הבדלים בהתיישבות, דיור, מקורות מזון ואספקה, חלוקת עבודה וכו' משנים במידה רבה את מבנה המשפחה האנושית בקרב גזעים ועמים רבים.
 
לפיכך עולה הבעיה הבאה: האם הקונפליקטים, התשוקות וההתקשרויות בתוך המשפחה משתנים ביחד עם המבנה שלה או שהם נשארים בלא שינוי בכל האנושות? אם הם משתנים, כמו שאכן קורה, אז התסביך הגרעיני של המשפחה אינו יכול להישאר יציב בכל הגזעים והעמים; הוא חייב להשתנות עם מבנה המשפחה. המשימה העיקרית של התיאוריה הפסיכואנליטית היא לפיכך לחקור את גבולות ההבדלים; למסגר את הנוסחה המתאימה; ולבסוף, לדון בסוגים הבולטים של מבנים משפחתיים ולקבוע את הצורות התואמות של התסביך הגרעיני.
 
הבעיה הזאת עדיין לא עלתה, אולי חוץ ממקרה אחד,5 לפחות לא באופן מפורש וישיר; התסביך הידוע בייחוד לאסכולה הפרוידיאנית, ושלפי הנחתם הוא תופעה אוניברסלית — אני מתכוון לתסביך אדיפוס התואם בייסודו את המשפחה הארית הפטריליניאלית שיש בה patria potestas מפותח, הנתמך בחוק הרומי ובמוסר הנוצרי ומודגש על ידי התנאים הכלכליים המודרניים של הבורגנות האמידה. ואולם התסביך הזה אמור להתקיים בכל חברה פראית או ברברית. זה בוודאי אינו נכון, ודיון מפורט בבעיה הראשונה יראה לנו עד כמה ההנחה הזאת אינה נכונה.
 
הבעיה השנייה. מה טיב ההשפעה של התסביך המשפחתי על היווצרותם של מיתוסים, אגדות וסיפורי מעשיות, על סוגים מסוימים של מנהגים פראיים וברבריים, צורות של ארגון חברתי והישגים של תרבות חומרית? הכותבים הפסיכואנליטים שהחילו את עקרונותיהם על חקר המיתוס, הדת והתרבות מבחינים בבירור בבעיה הזאת. אבל התיאוריה על השפעת מבנה המשפחה על התרבות והחברה באמצעות הכוחות של מבנה המשפחה לא פותחה נכון. רוב הדעות הנוגעות בבעיה השנייה הזאת זקוקות לתיקון יסודי מנקודת מבט סוציולוגית. הפתרונות הקונקרטיים, מצד שני, שהציעו פרויד, ראנק וג'ונס לבעיות המיתולוגיות האקטואליות מוצקים הרבה יותר מהעיקרון הכללי שלהם שה"מיתוס הוא החלום החילוני של הגזע".
 
הפסיכואנליזה, בהדגישה שהאינטרס של האדם הפרימיטיבי מתרכז בעצמו ובאנשים סביבו, ושבטבעו הוא קונקרטי ודינמי, נתנה את היסוד הנכון לפסיכולוגיה של העמים הפרימיטיביים, שעד כה הייתה לכודה בדעה מוטעית באשר לאינטרס האובייקטיבי של האדם בטבע ובדבר התעניינותו בהשערות פילוסופיות על גורלו. אבל בגלל התעלמות מהבעיה הראשונה, ובגלל ההנחה האילמת שתסביך אדיפוס קיים בכל סוגי החברה, התגנבו טעויות מסוימות אל תוך העבודה האנתרופולוגית של הפסיכואנליטיקאים. לפיכך אין הם יכולים להגיע לתוצאות נכונות כשהם מנסים להתחקות אחר תסביך אדיפוס, הפטריארכלי במהותו, בחברה מטריליניאלית; או כשהם משתעשעים בהיפותזה על נישואים קבוצתיים או מתירנות, כאילו אין צורך בשום אמצעי זהירות כשניגשים לטפל בתנאים זרים לגמרי למבנה המשפחה שלנו כפי שהוא מוכר לפרקטיקה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליטיקאי העוסק באנתרופולוגיה ומעורב בסתירות כאלה מניח הנחה היפותטית בדבר סוג כלשהו של שבטים פרימיטיביים, או בדבר פרוטוטיפ פרה־היסטורי של קורבן טוטמי, או בדבר אופיו החלומי של המיתוס, בדרך כלל לגמרי לא בהתאם לעקרונות הפסיכואנליזה עצמה.
 
חלק א' של העבודה הנוכחית מבוסס בעיקרו על עובדות שנצפו ממקור ראשון בקרב פראים, לשם דיון בבעיה הראשונה — תלותו של התסביך הגרעיני במבנה החברה. הטיפול בבעיה השנייה שמור לחלק ב' ואילו בשני החלקים האחרונים אני דן באותו צמד נושאים באופן כללי.