1
"תֶ'ן קָטָאלָוֶונו." אני לא מבינה. אמילי השתתקה, ואז שבה וניסתה שוב, בהשתדלה למנוע את נקישת שיניה מקור כשהטמפרטורות צנחו בעוד איזו מעלה, או עשר. "קיריוס אֶוואנגָלוס, פָראקָלו." מר אוואנגלוס, בבקשה.
האינטרקום השמיע פרץ של יוונית מהירה כמו צרור של מכונת ירייה. לאמילי לא היה סיכוי להבין אפילו מילה. היא כבר השתמשה בצרור המילים שהיא הכירה בשפה.
היה ברור שלאישה שבתוך הבית אין שום עניין בנוכרים. או בלימוד שפות שאינן יוונית. אמילי כבר ניסתה צרפתית, אנגלית, גרמנית, ואפילו ספרדית ורוסית.
אבל למה שעוזרת הבית, אם זה מה שהיא, תדבר איזו שפה מעבר ליוונית? האחוזה הזאת הייתה במרומי ההרים של צפון יוון, הרחק מאתרי התיירות של חופי הים האגאי ומכל אתרי העתיקות. אמילי תיארה לעצמה שרק תיירים הרפתקניים במיוחד שמים פעמיהם אל חבל הארץ היפהפה והנידח הזה.
הרפתקנים או נואשים.
לאמילי לא הזדמן מעולם להיות הרפתקנית. אלא שתפנית באורח חייה המסודר והצפוי הפכה את הקערה על פיה. להגיד על מצבה שהוא נואש יהיה ממש בלשון המעטה.
"אנא, פראקלו." היא שבה וניסתה, כשהיא מכנסת את כתפיה להתגונן מול הרוח המקפיאה, אבל מכשיר האינטרקום היה דומם.
אמילי הביטה באי-אמון אל תוך מצלמת האבטחה שהייתה תלויה מעל לשער. האישה ניתקה לה בפנים! היא בטח ראתה את אמילי רועדת מקור במזג האוויר הקר מהרגיל בעונה הזאת.
אמילי מצמצה כשהיא מתנדנדת בין עלבון וסקרנות. זה היה חידוש. מעולם היא לא זכתה להתעלמות – לא, זאת לא הייתה התעלמות אלא... דחייה.
אבל אפילו כשחשבה את המחשבה הזאת, היא כבר ידעה שזה לא נכון.
היא כבר נדחתה בעבר על ידי אותו גבר שהיא באה לראות כאן כעת. פעם, כשרק האושר שלה עמד על כף המאזניים, היא קיבלה את הדחייה שלו באצילות שהיא התאמצה לסגל לעצמה במשך כל חייה. אבל הפעם, כשמדובר באושרו של סֶבּ, בעתידו, אמילי סירבה להשלים עם מענה שלילי.
פיה לבש הבעה שאביה נהג לכנות עקשנית. אבל אביה אף פעם לא היה מרוצה ממנה, לא משנה עד כמה היא ניסתה, כמה מהעול המשפחתי היא העמיסה על עצמה. חוץ מזה, אביה כבר איננו בין החיים. כמו מייקל, אחיה, ואשתו איריני.
יד ענקית לפתה את קרביה ומחצה אותם עד שהם בערו מכאב. הכאב הלך והתגבר, מילא את החזה שלה, את גרונה, את כל הווייתה.
אך אמילי לא הייתה מוכנה להניח לו להשתלט עליה. היא מצמצה, סירבה להניח לדמעות להופיע. לא היה לה זמן לדמעות מאז התאונה מאחר שכולם כמובן סמכו עליה שתפגין עוצמה. המעמסה הייתה עלולה לשבור אותה אלמלא הקדישה שנים לתפקידה כעוגן של המשפחה ושל כל שאר הסובבים אותה. כי אם לא היה די לה ביגון הנוראי, ההשלכות של מותו של מייקל היו... מורכבות.
אמילי התנשמה עמוקות תוך החלטה נחושה להתרכז במחשבות חיוביות. עדיין נשאר לה סב.
מבטה נסוב אל המכונית השכורה, הפשוטה בהחלט, שחנתה מול השערים העצומים. שום תנועה לא נראתה בתוכה. סב כנראה עדיין ישן. נראה שהדרך מסנט גאלה התישה אותו כהוגן.
גם היא הייתה מותשת מהדרך. אמילי כמעט הרימה יד אל ראשה הכואב – מתח רב מדי ולא מספיק שעות שינה – אבל היא הייתה מודעת לנוכחותה של מצלמת האבטחה. צופים בה מתוך הבית שהיא אפילו לא יכלה לראות בקצה דרך הגישה שמעבר לשערים.
בזכות חיים שלמים של אימון באי-הפגנת חולשה היא הותירה את זרועותיה לצידי גופה ואת סנטרה מורם. אם לאמביס אוואנגלוס ועושי דברו סבורים שהיא תקבל את הדין ותסתלק...
זוויות שפתיה התרוממו בחיוך חסר הומור. אין להם שום מושג מה אנשים נואשים מסוגלים לעשות. מה היא מסוגלת לעשות.
לאט-לאט, בכתפיים משוכות לאחור, כשכפות ידיה מיטלטלות לצידי גופה, היא פסעה בחזרה אל המכונית. הבעת פניה לא השתנתה אפילו כשפתית השלג הראשון צנח עליהם.
זה כל מה שהיה נחוץ כדי לשים את החותמת הסופית הנוראית על כל המסע הזה. ההפלגה החשאית לאתונה, על סירתו של ידיד מסור, כדי לחמוק מצלמי הפפראצי. התקשורת לא הניחה לה בסנט גאלה, והיא נאלצה לחמוק בחשכת הליל. ההפלגה הארוכה, הצפיפות וההמונים ברחובות אתונה, ואז חוסר שיתוף הפעולה במשרדי החברה של לאמביס אוואנגלוס. לאחר מכן הנסיעה הארוכה והמתישה צפונה.
היא הגיעה עד לכאן. היא לא הייתה מוכנה לשוב הביתה מובסת. מה שהיה תלוי על כף המאזניים היה פשוט חשוב מדי.
היא פתחה את דלת המכונית, החליקה פנימה והתיישבה לצידו של סב. אכן, הוא היה שקוע בשינה, תלתל שיער בלונדיני צנח על פניו, החיוורים מדי. הוא נראה כל כך פגיע, כשהוא מכורבל כך עם הדובי שלו, מתחת לסנטרו.
ליבה של אמילי התהפך בקרבה, והיא נמלאה באהבה, פראית ומחשלת. היא הסירה מעל כתפיה את מעילה הארוך והתקרבה לכיוונו כדי להתכסות במעיל ביחד איתו. הוא התנועע בשנתו והזעיף פנים, פתח את פיו כאילו ביקש למחות אבל שב ונרגע בלי להוציא אפילו אנחה. אמילי כרכה את זרועה סביבו, מתחת למעטה הקשמיר, וחיבקה אותו חזק.
הם הגיעו אל מבוי סתום ונגמרו לה כל האלטרנטיבות. היא תיאלץ לחשוב על תוכנית חדשה לגמרי, אבל לעת עתה היא תרשה לעצמה מנוחה קטנה לפני שתתכנן את מהלכיה הבאים. באנחת לאות כבדה היא עצמה עיניים.
רק לעשר דקות...
קול נקישה העיר אותה. הטעם הנורא הזה של צמר גפן, שעמד בפיה, לימד אותה שהיא ממש נרדמה כך, ממש באמצע היום.
אלא שכבר לא היה אור יום בחוץ. השמיים החלו להאדים באור הדמדומים, והיה כה קר שפלא שהיא הצליחה להירדם.
שוב הנקישה הזאת, חזק יותר הפעם, ואמילי סובבה את ראשה. מבעד לחלון האפל היא ראתה צל כהה שהתנשא מעל למכונית כמו דוב הררי גדול. ליבה התדפק על צלעותיה. אדרנלין רב מדי הציף את עורקיה במהירות רבה מדי, והיא נאלצה לכבוש את הבהלה הרגעית, האינסטינקטיבית, שהופיעה בקרבה.
ואז היא כבר התעוררה לגמרי ונזכרה במצב שבו הם נמצאים. הלוואי שרק בנוגע לחיות בר היא הייתה צריכה לחשוש!
היא החליקה לרוחב המושב, להדק היטב את המעיל סביב גופו של סב, שלמרבה הפלא היה שרוי עדיין בשינה. הילד המסכן היה ממש-ממש מותש.
כשהיא הניחה את ידה על ידית הדלת, הדמות הענקית בחוץ נסוגה לאחור כדי להניח לה לפתוח אותה.
משב רוח מקפיא חדר מייד אל תוך המכונית. אמילי נאנקה, ואז הכריחה את עצמה לצאת, ומיהרה לסגור אחריה את הדלת כדי להותיר את מעט החמימות היחסית כלואה בפנים. פתיתי שלג גדולים דגדגו בפניה. היא ינקה לריאותיה אוויר שהקפיא את גרונה וגרם לכל השיער שעל גופה לסמור.
אבל היא חשדה שלא הקור לבדו הוא שגרם לזה. סביר יותר היה להניח שזוהי התגובה שלה להר האדם שניצב ממש מולה.
לפחות הכתפיים הרחבות הללו בלמו קצת את הרוח הקרה. הן היוו מסגרת מושלמת לתווי פנים כהים, בעלי מבע עז – גבות שחורות וישרות, אף חזק, חזק מדי, עצמות לחיים גבוהות ולסת שהזכירה לה את הזוויות הבלתי מתפשרות של האקרופוליס. העובדה שפיו המפוסל בחן ניחן בשפתיים מלאות לא שינתה דבר, מפני שממילא הוא לא חייך. ההבעה של פיו הייתה קודרת, בהתאמה מושלמת לעיניים שהיו אפורות ורציניות ממש כמו ההרים שהתנשאו מאחוריו.
שום ברכה מסבירת פנים. שום הצעת עזרה.
אמילי זקרה את סנטרה כדי להיטיב ולהתבונן בו, סירבה להיבהל מפני המצח הקמוט הזה או הקפיצה האגרסיבית של ידיו הענקיות.
או מפני המהלומה הבלתי רצויה הזאת של תגובה נשית טהורה להילת גבריותו רבת האון.
רק בעזרת כוח הרצון שלה היא הצליחה להותיר את זרועותיה צמודות אליה ולא לכרוך אותן סביב גופה הקופא מקור. היא לא נרתעה מפני כל מה שסנט גאלה הייתה מסוגלת להטיח בה, כולל אפילו את אביה. היא לא עמדה להתמוטט כמו שק של סמרטוטים בגלל איזה מבט זועף.
לא משנה עד כמה התחשק לה להסתובב על עקביה, לברוח ולמצוא לעצמה איזה מלון חמים ונוח שבו היא תוכל להתכרבל ולהיות לבד.
לא את מה שחשוב פה, אמילי.
היא שאבה כוחות מהתזכורת הזאת. מאז ומתמיד חייה סבבו סביב אחרים. כל ניסיונותיה למצוא קצת אושר לעצמה הסתיימו תמיד באסונות.
"קלימֶרָה." שלום.
הוא לא השיב. אפילו שריר לא נע בפניו שהבעתן לא השתנתה בכלל, אבל היא התרשמה בכל זאת שכעס מתחיל להשתחרר עמוק בתוך הגוף המאיים הזה.
הדבר היחידי בו שזז היה שערו הארוך מדי, שנפרע על ידי הרוח המצליפה. השיער היה שחור כמו גבותיו, ואם לשפוט על פי הבעת פניו, שחור גם כמו ליבו.
איך בן-אדם יכול להיות חמור כל כך ובלתי מתפשר, ובה בעת לגרום לדופק שלה להאיץ ולברכיה לרעוד מהתרגשות?
"את חוסמת את השערים שלי."
אמילי בלעה בחזרה את המענה שלא היה מתקבל בהערכה וחייכה. זה היה החיוך הקטן, הציבורי, שלפעמים היה נדמה לה שהיא למדה להציג בצורה מושלמת עוד לפני שלמדה ללכת; מהסוג שמתקבל תמיד יפה, לא משנה מהן הנסיבות, או כמה היא הייתה רוצה להיות בכל מקום אחר ורק לא במקום שבו היא נמצאת.
"נכון מאוד." בגלל שהעמדת המכונית שלה שם הייתה הדרך היחידה להבטיח שיתייחסו אליה. לאמביס אוואנגלוס או העובדים שלו לא יכלו להיכנס אל הבית או לצאת ממנו כל עוד מכוניתה עמדה שם. "אם תפתח לי את השער, אני אפנה לך את המעבר."
הוא לא טרח אפילו לדבר, או לנוד בראשו – או, בהיותו יווני, להרים את סנטרו בהנהון המתנשא והמבטל הזה שמשמעותו היא לא.
העייפות החלה להעיק על אמילי, וזעם החל לבעור בתוכה על כך שהיא נסעה רחוק כל כך, כשהיא נאלצת לחמוק ולהסתתר מפני כלי התקשורת לאורך כל הדרך מחשש שמישהו יזהה אותם ויפגע באנונימיות שלהם, רק כדי להתקבל בצורה כזאת. בכעסו האטום של גבר אדיש לחלוטין.
אולי גם המאמץ הנואש הזה נועד מראש להיכשל.
חומצה הסתחררה בתוכה כשהטעם המתכתי הקר של התבוסה עמד בפיה. אמילי חשה רעד של ייאוש במעמקי בטנה, והיא הרחיבה את הפישוק של עמידתה, לחזק את התביעה שזאת זכותה המלאה להימצא שם.
התנועה גרמה למשהו להבליח בתוך העיניים האפורות הללו, השקועות עמוק מתחת לגבותיו, אבל הוא לא אמר דבר.
בסדר גמור. הוא היה עטוף אולי במעילו הגדול והעבה, אבל אמילי ממש לא הייתה בלבוש שמתאים לשלג הזה שהחל לצנוח שלא בעונתו. בגדיה נועדו להיראות מסוגננים, לא לחמם. קיץ שורר באי סנט גאלה שבים התיכון. מזג האוויר יתחיל להתקרר שם רק בעוד חודשיים בערך, וממילא השלג שם ממש נדיר.
אמילי פנתה וניגשה לפתוח את הדלת האחורית של המכונית.
"מה את עושה?" קולו היה עמוק ומהדהד. היא הרגישה איך הוא מקיף את צלעותיה וחודר עמוק אל תוכה, גורם לקרביה להתרכך.
פתאום, באופן נהדר, הזעם שבתוכה גאה, בער בלהט בעורקיה, שזרימת הדם בהם החלה כבר להאט בגלל הקור ובגלל הכישלון הממשמש ובא. היא לא הייתה מוכנה להניח לגבר הזה, עם הקול שנשמע כמו וויסקי חם, בניגוד גמור לצינה שעומדת בעיניו, להפוך לגמרי את קרביה.
"מאחר שקבלת פנים מנומסת לא צפויה לי פה, אני נכנסת בחזרה למכונית, שם לפחות חמים טיפה יותר."
"עצרי." הוא פשט קדימה את זרועו. יד ענקית אחת נעצרה כחוט השערה ממנה. ואז פתאום, כשהוא דוחה את עצם הרעיון של מגע פיזי, הוא הניח לה להישמט.
איכשהו, יותר מכל דבר אחר, זה היה מעליב.
היא לא רצתה שהוא ייגע בה. אבל הדחייה הזערורית הזאת הרגישה כמו הקש ששבר את גב הגמל. אמילי ניסתה לשכנע את עצמה שזה רק בגלל כל הקושי של הזמן האחרון, המתח והטראומה וכל הדאגה.
"למה? אתה רוצה להגיד משהו שיכול לעניין אותי?" סנטרה התרומם, ולמרבה הפתעתה, היא הבחינה בהתרוממות קטנטנה של אחת מזויות שפתי הפה הרציני הזה. זה לא היה חיוך, לא משהו אנושי עד כדי כך. אבל זה היה בכל זאת משהו.
"את לא צריכה להיות פה."
"זה שטח ציבורי. יש לי זכות מלאה לחנות פה בזמן שאני מחכה עד שיתנו לי להיכנס."
האצבעות הארוכות הללו התעוותו משני צידי גופו, ואמילי תהתה בנשימה עצורה של אוויר קפוא האם הוא נאבק בדחף לטלטל את גופה או להרחיק אותה בכוח מהמקום שבו היא עומדת.
"אין לך מה לחפש פה," הוא אמר לאט, בהדגישו כל מילה בשלמות מתורגלת שהזכירה לה שאנגלית אינה שפת האם שלו.
"לא באתי הנה בשביל עצמי." אמילי שמרה על קול רגוע ונטול כל רגש, בהסתירה את כל הכאב הממלא אותה. היא הייתה אלופה בהסתרת רגשותיה בפומבי. היא עשתה את זה כל כך טוב שלפעמים היא תהתה איך זה ירגיש להשתחרר – לבכות וליבב ולהתלונן על אכזריות גורלה. אבל זאת לא הייתה הדרך שלה. היא אפילו לא ידעה איך עושים את זה.
גבה חלקה אחת התרוממה בתהייה.
"אני פה עם האחיין שלי."
דממה. עוד מחוסר התנועה הזה שגרם לעצביה להימתח עד סף פקיעה. האם הוא מתאמן בלהיות אטום עד כדי כך? או בלהיות חסר כל רגש?
הלא ברור שאפילו האיש הקודר הזה, שכבר הבהיר לה שהיא לא רצויה פה, חייב לחוש מידה זעירה של רגש כלפי ילד קטן.
לאט, כאילו הוא לא בוטח בה שלא תנצל את ההזדמנות כדי לחלוף על פניו בריצה ולטפס על השערים הגבוהים, הוא התכופף כדי להסתכל אל תוך המכונית. כשהזדקף נותרה הבעת פניו ללא שינוי. ברור לחלוטין שנוכחותו של סב הקטן לא שינתה מבחינתו דבר. הם יכולים להישאר ולעמוד פה, במה שהתפתח והפך לסופת שלגים של ממש, והוא לא יציע להעניק להם שום מחסה.
אמילי נשכה את הצד הפנימי של הלחי כדי לבלום את התפרצות הכעס והעלבון שכבר עמדה בפיה.
המהלך הנבון היה להשלים עם הכישלון, להתניע את המכונית, לנסוע אל הכפר הקרוב ולחפש מקום לינה. זה מה שהיא גם תעשה. עוד מעט.
אבל ידיה רעדו יותר מדי בשביל לנהוג במורד הכביש המפותל והחלק הזה. בזעמה, עליו ועל עצמה, היא פתחה את הדלת האחורית וכבר עמדה להיכנס לתוך המכונית.
צבת סגרה מייד על כתפה. צבת חמה, עם אצבעות שננעצו לתוך בשרה דרך הסוודר הדקיק שהיא לבשה. החום שלו, אחרי הקור הדוקר, היה בוודאי ההסבר לפרץ האנרגיה שהתפשט מנקודת המגע הזאת.
אמילי הסתובבה לפגוש ישירות את מבע העיניים האפורות הללו.
"אל תיגע בי."
"או ש...?" הפעם שתי הגבות השחורות כפחם התרוממו יחדיו.
"או שאני אגיש נגדך תלונה על תקיפה במהירות רבה כל כך שהראש יסתובב לך. ואם נדמה לך שאני סתם מדברת, אני רוצה להזהיר אותך שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי."
"אפילו אם זה יסב אלייך את תשומת הלב של התקשורת?"
כי הוא ידע יפה מאוד – ואיך הוא לא ידע? – שהיא הרחיקה והגיעה עד לכאן רק כדי להתחמק מהתקשורת.
אמילי סגרה את הדלת בזהירות רבה, והסתובבה בחזרה להתייצב מולו. הוא היה קרוב כל כך שהוא השתלט על כל המרחב הפרטי שלה. הוא היה כל כך גדול שהיא הייתה מרגישה לחוצה ומבוהלת אם היא לא הייתה במצב שבו כבר לא היה אכפת לה שום דבר.
"זה היתרון היחיד שיש לכך שמגיעים לקצה גבול האפשרויות שלך. כבר לא אכפת לי משום דבר." היא חייכה, והפעם ממש הרגישה שמץ של אושר מאחר שהיא ראתה צל של ספק חולף על הפנים הרציניים הללו. הוא היה בטוח שיהיה לו קל יותר להפחידה.
"אני יכולה להתקשר לאיזה עיתונאי עכשיו. עד הערב כבר יהיה לנו פה קהל שלם של עיתונאים – להוטים לשמוע מה חדש." אמילי הניחה את ידיה על מותניה כשהיא נהנית מתחושת העוצמה שהציפה את גופה הקפוא.
כן, את זה הוא לא יאהב בכלל.
היא המתינה בעת שהשניות נקפו והצטברו לכדי דקה ואף יותר. ועדיין, הוא לא זז ולא נכנע.
אפילו אם היא הייתה מממשת את האיום ומגישה תלונה, או מזמינה את כלי התקשורת, היא זאת שהייתה מפסידה מכך. היא וסב.
הם כבר הפסידו.
היא הימרה על עתידו של סב, כנגד כל הסיכויים, ונכשלה. ועכשיו הזמן החל לאזול להם.
המשמעות העצומה של זה הלמה בה כמו חבטה שטלטלה את כל גופה, מראש ועד כף רגל. היא הייתה חייבת לנעול את ברכיה כדי למנוע את התקפלותן תחתיה, כשבפנים היא כבר התמוטטה כליל. כל תקוותיה התנפצו, וסב הקטן... לא, היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על זה כרגע, כשהאיש הזה עומד ומתבונן בה כמו עוף טורף העוקב במבטו אחרי עכבר שדה. היא תהיה זקוקה לפרטיות לכשיבוא הרגע והיא באמת תתרסק סוף-סוף.
בתנועה חדה ומהירה היא הסירה את ידו מכתפה ופנתה לעבר דלת הנהג.
"לאן את הולכת?"
אמילי לא השיבה. זאת הייתה כפי הנראה הפעם הראשונה בחייה שהיא התעלמה משאלה ישירה. זה היה אמור להעניק לה הרגשה של שחרור אך היא הרגישה רק כאב מחניק.
היא פתחה בתנופה את דלת הנהג. הם לא יכולים להישאר פה. אם היא מסוגלת להוריד אותם בבטחה ממרומי ההר, הם חייבים לעזוב מייד.
קול קללה עצר אותה. רך וחרישי, קולו העשיר הפך אפילו את רעם הקללות בשפה הלא מובנת לשטף של חום קטיפתי.
"רק תגידי לי מה את רוצה ממני, נסיכה."
אמילי לא הניחה לעצמה להירתע לשמע השימוש המריר שלו בתואר שלה. הוא אמר את זה כאילו הם שני זרים גמורים. היא גם לא הסתובבה אליו.
היא לא רצתה לראות את פני הפלדה השלווים של לאמביס אוואנגלוס, האיש שניפץ את חלומותיה, והחזיק כעת בכף ידו האכזרית את כל התקוות שלה לעתידו של סב הקטן.
"אותך." גרונה נשנק, כך שזה יצא כמו לחישה חרישית. היא בלעה, ואז שבה וניסתה שנית. "אני רוצה אותך."
