פרולוג
אני תולה את הסרט האחרון, פוסעת לאחור בסיפוק ועולה לעבר הטריבונות כדי שאוכל לראות מלמעלה את כל אולם הספורט המקושט לקראת נשף הסיום. האולם מרהיב ביופיו ונוצץ. מאוד נוצץ. קונספט הדיסקו של שנות השמונים היה הרעיון שלי, ולשמחתי, מכל ההצעות הנוספות שהועלו בין חברי הוועדה של הנשף, הוא זה שנבחר. לפי התיאורים של אימי, כך בדיוק דמיינתי בעיני רוחי מסיבות ריקודים בשנים האלו. כדור דיסקו ענק, כסוף, כמו זה שהיה תלוי במועדונים של פעם, משתלשל מהתקרה הגבוהה במרכז האולם, סרטי סטן כסופים נופלים כשנדלירים, והתאורה סביב צבעונית וחמימה. שולחנות הכיבוד עטופים במפות תחרה לבנות, עומדים מסודרים בפינה אחת של האולם, וארבע מכונות הפינבול ששכרנו עומדות בגאון בפינה הנגדית. הכול מושלם!
"סמנתה, וואו," דבי נכנסת לאולם ומביטה סביב בהתרגשות, "זה יצא ממש יפה. את לא מבינה איך אני מתרגשת לקראת הערב," היא מוחאת כף ומקפצת במקומה כילדה קטנה, גורמת לי לצחוק.
"כן, סיימנו. עכשיו בואי נעוף מפה ונהפוך לנסיכות," ההתרגשות אוחזת גם בי. אני מחווה לה בראשי לכיוון היציאה.
הנשף יתחיל בעוד שלוש שעות, וכולם כבר הלכו להתארגן, מלבדנו. בעוד שעה יש לי תור למספרה, יישאר לי מספיק זמן להגיע הביתה ולהתקלח. אני מתקשה להכיל את השמחה שמציפה את ליבי. סיום כיתה י"ב! נדמה כאילו כל השנה חלמתי להגיע לרגע הזה, לחגוג את סוף התיכון ולהתחיל את חיי הבוגרים, וחשוב מכול – להיות מלכה ליום אחד. ג'סטין ואני הזוג הבלתי מעורער של השכבה, ושנינו מועמדים למלך ולמלכת הנשף. בטני מתהפכת מהתרגשות כשאני חושבת עליו ועל הערב הצפוי לנו, הערב שבו נאבד שנינו את הבתולים. אני יודעת שהוא האחד עבורי, והאהבה הזו בינינו אמיתית כל כך, אנחנו כבר מתכננים את חיינו המשותפים.
הנייד של דבי מתריע על הודעה נכנסת. "אבא שלי כבר בחוץ," היא אומרת לאחר שקראה את ההודעה.
"גם אימא שלי צריכה להגיע בכל רגע," אני מחייכת אל דבי.
אנחנו צועדות במסדרון שנראה לפתע אין־סופי. "זה מוזר לראות את בית הספר שומם," אומרת דבי בהשתאות.
אני מהנהנת לדבריה. "כל המורים כבר הלכו. מיס אידית הודיעה לי שמייק ימתין לנו עד שנסיים."
אור אחר הצהריים חודר למסדרון דרך דלתות הזכוכית ומאיר את עמדת השומר הריקה. "איפה מייק?" אני תוהה בקול רם. אנחנו ניגשות אל הדלתות ופותחות אותן. "מזל שלא ננעלנו כאן." מצב הרוח שלנו מרומם ושתינו צוחקות. מסונוורות מקרני השמש, אנחנו מסיטות את המבט מהאור הבוהק. דבי מביטה מטה על המדרגות, ואני הצידה, מסתכלת ישירות עליה.
כמו בהילוך איטי אני רואה את השינוי שחל בפניה של דבי. עיניה נפערות, הבעתה משתנה מחיוך להלם מוחלט, והיא קופאת על מקומה. אני מפנה את ראשי לראות על מה היא מסתכלת ורואה את גופו הגדול של מייק, השומר של בית הספר, מוטל על המדרגות כשמתחתיו מתפשט נוזל אדום. זה דם?
אני מצילה על עיניי בכף ידי ומרימה מבטי קדימה לכיוון הכביש, מחפשת את אבא של דבי, את אימא שלי. צריך להזעיק עזרה! אך כל שאני רואה הוא אופנוע שניצב סמוך לגבר ענק וקירח שרוכן מעל מכוניתו של אבא של דבי.
"אבא?!" קוראת דבי בבהלה, והגבר הזר מרים אלינו מבט. מהבעת פניו המופתעת לא נראה לי שהוא ציפה לנו. מבטינו מצטלבים לשבריר שנייה שנדמה כנצח. התחושה היא שדבר לא קורה מסביב, הזמן עומד מלכת, כאילו העולם קפא. כל שאני רואה מולי הוא את פניו של הבריון הקירח, הלבוש שחורים, ואת האקדח שבידו שמתרומם בתנועה איטית לכיווננו.
דבי צועדת צעד אחד קדימה, והתנועה שלה מניעה שוב את גלגלי הזמן. אני מתעשתת ואוחזת בידה, מושכת אותה לאחור, אל תוך מבנה בית הספר. "רוצי מהר!" אני קוראת כשקול ירייה מפלח את האוויר. דבי מתנגדת לי. "רוצי, דבי," אני קוראת, אך היא מושכת אותי אליה. לשבריר השנייה שבו אני מסתובבת אליה, אני רואה את גופה קורס על הרצפה, היא מפילה אותי איתה. אני מביטה בזר שאוחז באקדח, ורואה אותו מתחיל לרוץ לכיווני, חוזרת להביט בדבי ומגלה את כתם הדם המתפשט על חולצתה. הוא ירה בה!
מבלי לחשוב פעמיים אני קמה ומתחילה לרוץ. רגליי כושלות, ואני כמעט נופלת, נתמכת בעזרת ידיי ברצפה ומזדקפת שוב. דלתות הבניין מאחוריי נפרצות בקול חבטה. אני מביטה לאחור ורואה את הזר רץ אחריי, מרים אקדחו לכיווני. אני פונה לפרוזדור הימני ומתלבטת אם לפנות לכיוון המדרגות, אך מפחדת שזה יאט אותי, במקום זאת אני ממשיכה ישר, בתקווה שאוכל להקיף את המבנה המרובע ולצאת מצידו השני של בית הספר. מבט נוסף לאחור, הזר עדיין לא פנה, אך אני שומעת את קול צעדיו המהדהדים במסדרון הריק. הוא קרוב! הנשימה שלי מואצת, והאדרנלין זורם בעורקיי, מניע אותי קדימה. ‘תחשבי, סמנתה, תחשבי,' אני אומרת לעצמי. פנייה נוספת מסתירה אותי מעיניו של הזר. זו ההזדמנות להסתתר. אני הודפת בחוזקה את דלתות היציאה לחצר, שמחה לגלות שמייק עדיין לא נעל אותן. בהחלטה של רגע אני לא יוצאת, אלא סבה על עקבותיי בשקט ונכנסת לאחת הכיתות. ליבי הולם כה חזק בחזי.
עיניי סורקות בחשש את הכיתה שאליה נכנסתי, אין דבר כאן שיוכל לעזור לי להסתתר, מלבד ארון שירות גדול הניצב סמוך לדלת. אני משתופפת מאחורי הארון ומנסה לשמור על שקט. קול צעדיו קרב. הפחד שלא הרגשתי עד כה מתחיל לחלחל. עד עכשיו הניע אותי כוח ההישרדות, עכשיו נותר לי רק לסמוך על המזל. הוא ממש קרוב! ‘בבקשה, בבקשה, שלא ישמע את הנשימה המואצת שלי.'
הוא מאט את צעדיו, נשמע שהוא עומד ממש מול דלת הכיתה שבה אני מסתתרת. אני שומעת את קול פתיחת הדלת לחצר האחורית וגם את קולות הסירנה המתקרבים, הקלה שוטפת אותי.
הוא הלך? המשטרה הגיעה?
ניצלתי?
"שיט. פאקינג זונה," הוא צועק ומבהיל אותי. הצעדים שלו מתרחקים, והדמעות מציפות את עיניי. דבי, מייק השומר, אבא של דבי. כולם מתים? הוא הרג אותם? הוא ניסה להרוג גם אותי. אני יושבת על הרצפה, מחבקת את ברכיי ובוכה חרישית.
המולת צעדים מהדהדת במסדרונות. "חפשו בכל כיתה," מישהו קורא.
"יש אימא היסטרית בחוץ, היא אומרת שהבת שלה כאן," אומר קול נוסף.
אימא שלי.
"איך קוראים לבת שלה?"
"סמנתה."
"סמנתה! סמנתה!" קולות רבים קוראים בשמי, אך אני משותקת, לא זזה ממקומי, איני יכולה לדבר.
"היא כאן," אומר מישהו ממש מעליי.
רועדת, אני מרימה את מבטי. מביטה בשוטר החמוש שלאט־לאט משתופף לצידי. "סמנתה?" הוא שואל בקול רך שלא תואם את המראה הקשוח שלו. אני מהנהנת. גופי לא מפסיק לרעוד. עיניי לא מפסיקות לדמוע. "את תהיי בסדר, אל תדאגי."
