העיניים הצהובות של התנינים

פין השמיעה צעקה והקולפן נשמט מידה. הסכין החליקה על תפוח האדמה וחרצה חתך עמוק בעור שורש כף ידה. דם, דם בכל מקום. היא הביטה בוורידים הכחולים, בחתך האדום, בלובן קערת הכיור, במסננת הפלסטיק שתפוחי האדמה המקולפים, הלבנים והבוהקים, היו מונחים בה. טיפות הדם זלגו אחת־אחת וניתזו על הציפוי הלבן. היא השעינה את ידיה על שני צדי הכיור ופרצה בבכי.
היה לה צורך לבכות. היא לא ידעה למה. סיבות לא חסרו לה. אך זו גדשה את הסאה. היא תרה בעיניה אחר מטלית, תפסה אחת וחסמה בה את הפצע. אהפוך למזרקה, למזרקת דמעות, למזרקת דם, למזרקת אנחות, אתן לעצמי למות. זה היה פתרון. להניח לעצמה למות, בלי לומר דבר. לכבות כמנורה דועכת.
להניח לעצמה למות בעמידה מעל לכיור. אבל לא מתים בעמידה, תיקנה את עצמה מיד, מתים בשכיבה או בכריעה על הברכיים והראש בתוך התנור או האמבט. פעם קראה בעיתון שאופן ההתאבדות הנפוץ ביותר אצל נשים הוא קפיצה מבעד לחלון. ואילו אצל גברים, תלייה. לקפוץ מבעד לחלון? לעולם לא.
אבל לרוקן את עצמך מדם בעודך מתייפחת, לא לדעת עוד אם הנוזל הזורם אל מחוץ לגופך הוא אדום או לבן. להירדם אט־אט. הרפי אפוא מהמטלית והשקיעי את פרקי ידייך בכיור! ואפילו, ואפילו כך... תיאלצי להישאר עומדת, והרי לא מתים בעמידה.
מלבד בקרב. בעִתות מלחמה...
אבל המלחמה עדיין לא פרצה.
היא נשפה באפה, הידקה את המטלית על הפצע, עצרה בעד דמעותיה ונעצה את מבטה בחלון. העיפרון נותר תקוע בשערה. קדימה, אמרה לעצמה, קלפי את תפוחי האדמה... על היתר תחשבי אחר כך!

אותו בוקר בשלהי חודש מאי, כשמד החום הראה עשרים ושמונה מעלות בצל, תחת גגון הגזוזטרה בקומה החמישית, איש אחד שיחק שחמט. בגפו. הוא שקל את צעדיו אל מול לוח השחמט. הוא הקפיד כל כך על מראית העין שאפילו שינה את מקום ישיבתו כשהתור עבר ליריב, ותוך כדי כך נטל את מקטרתו ומצץ אותה. הוא נרכן, התנשם, הרים כלי, השיב אותו למקומו, נסוג, שב והתנשם, הרים את הכלי שנית, הניח אותו במקום אחר, הניד בראשו, הניח את המקטרת ושב והתיישב בכיסא השני.
הוא היה איש שקומתו בינונית ומראהו מטופח ביותר, בעל שיער ערמוני ועיניים חומות. קפל מכנסיו היה ישר כסרגל, נעליו בהקו כאילו הוצאו זה עתה מקופסתן המקורית, חפתי שרווליו המופשלים חשפו אמות ופרקי ידיים עדינים וברק ציפורניו העיד על טיפול שרק מניקור מוקפד עשוי להעניק. שיזוף קל, תמידי מן הסתם, השלים את הילת גוני הבז' והבלונד שאפפה אותו. הוא דמה לאותן דמויות קרטון בגרביים או בבגדים תחתונים, הנמכרות יחד עם משחקי ילדים, שניתן להלבישן בכל תלבושת העולה על דעתך - בתלבושת של טייס, צייד, חוקר. בקלות היה יכול לגלוש אל בין דפי קטלוג, לעורר אמון ולהבליט את איכותם של הרהיטים המוצגים.
לפתע פתאום האיר חיוך את פניו. "שחמט," מלמל לעבר שותפו הדמיוני. "ידידי המסכן! אכלת אותה! ואני מתערב אתך שאת זה לא צפית!" הוא לחץ לעצמו את היד בזחיחות דעת ואִפנן את קולו כדי להעניק לעצמו ברכות אחדות. "שיחקת אותה, טוֹניו! אתה גדול."
הוא קם, התמתח ושפשף את חזהו, והחליט למזוג לעצמו כוסית, הגם שעדיין לא הגיעה השעה. בדרך כלל היה שותה אפריטיף לקראת השעה שש ועשרה בערב, תוך כדי צפייה בתוכנית 'שאלות לאלוף'. היה מצפה בחוסר סבלנות לתוכניתו של ז'וליאן לֶפֶּר וחרה לו כשהיה מפסיד אותה. החל מן השעה חמש וחצי כבר היה דרוך לקראתה. קצרה רוחו לאמוד את יכולותיו מול ארבעת המתמודדים שעמדו להשתתף בתוכנית. כמו כן היה סקרן לדעת איזה ז'קט ילבש המנחה, איזו חולצה ואיזו עניבה ישלב אתו. היה אומר לעצמו שמן הראוי שינסה את מזלו ויירשם. שינן זאת לעצמו מדי ערב, אבל לא עשה דבר בנדון. לשם כך היה נדרש לעבור מבחני מיון, אך שתי מילים אלו אצרו בתוכן דבר מה שהעכיר את רוחו.
הוא הרים את המכסה של מכל קוביות הקרח, הוציא בעדינות שתי קוביות, שמט אותן לתוך כוס, ומזג לעצמו מרטיני לבן. התכופף, הרים חוט מן השטיח, התרומם, טבל את שפתיו בכוס, ומשפתיו הרטובות נפלטו מצמוצים קטנים של שביעות רצון.
מדי בוקר שיחק שחמט. מדי בוקר חזר שוב ושוב על אותה שגרה. קימה בשבע בבוקר עם הילדות, ארוחת בוקר של טוסט מקמח מלא, קלוי במצנם המכוון למספר ארבע, ריבת משמש נטולת סוכר, חמאה מלוחה ומיץ תפוזים סחוט ביד. אחר כך חצי שעה של תרגילי התעמלות, תרגילים לגב, לבטן, לחזה, לירכיים. קריאת עיתונים שהבנות, כל אחת בתורה, הביאו לו קודם שהלכו לבית הספר, עיון שקדני במודעות הקטנות, משלוח קורות חיים כשהצעה מסוימת עוררה את עניינו, מקלחת, גילוח במכונת גילוח המעלה קצף מתחת למברשת, בחירת בגדים לאותו יום, ולבסוף, משחק שחמט.
בחירת הבגדים הייתה הרגע המייסר ביותר של הבוקר. שוב לא ידע כיצד להתלבש. בלבוש של סופשבוע, רפוי קמעה, או שמא בחליפה? יום אחד, כשלבש בחיפזון בגדי ריצה, אמרה לו אוֹרטֶנס, בתו הבכורה: "אתה לא הולך לעבודה, אבא? אתה כל הזמן בחופש? אני דווקא אוהבת שאתה נראה טוב, עם ז'קט יפה, חולצה יפה ועניבה. אף פעם אל תבוא לאסוף אותי מבית הספר בלבוש ספורטיבי." ואחר כך, בהתרככה, כי אותו בוקר, הראשון שבו דיברה אליו בנימה זו, הוא החוויר... הוסיפה: "אני אומרת את זה בשבילך, אבא יקר שלי, כדי שתישאר האבא הכי יפה בעולם."
אורטנס צדקה, הביטו בו אחרת כשהיה לבוש כיאות.
לאחר שסיים את משחק השחמט, השקה את העציצים שתלו על שפת המרפסת, תלש את העלים המתים, גזם את הענפים הנבולים, התיז מים על הניצנים החדשים, הפך בכפית את האדמה בעציצים ופיזר דשן לפי הצורך. קמליה לבנה אחת הדאיגה אותו. הוא דיבר אליה, התעכב לטפל בה וניגב כל אחד מעליה.
זה שנה חזר מדי בוקר על אותה שגרה.
אבל אותו בוקר חל איחור בלוח הזמנים שלו. משחק השחמט היה מפרך והוא נדרש לשים לב שלא להיסחף; זה קשה בהעדר תעסוקה. לשים לב שלא לאבד את תחושת הזמן החולף והמתמסמס. תיזהר, טוניו, אמר לעצמו, תיזהר. אל תיסחף, קח את עצמך בידיים.
הוא התרגל לדבר בקול רם ולשמע הגערות שגער בעצמו הקדיר את גבותיו. הוא החליט לזנוח את העציצים ולהרוויח את הזמן שהלך לאיבוד.
הוא חלף על פני המטבח שאשתו קילפה שם תפוחי אדמה. ראה רק את גבה ושוב שם לב שנעשתה מלאה. קפלי שומן נצמדו למותניה.
כשעברו לגור בבניין זה שבפרוורי פריז היא הייתה ארוכה ודקיקה, ללא קפלי שומן.
כשעברו דירה, הבנות הגיעו לגובה הכיור...
כשעברו דירה...
אז היו זמנים אחרים. הוא נהג להפשיל את הסוודר שלה, להניח את ידיו על שדיה ולפלוט אנחה: "יקירה!" עד שהייתה מתקמרת ונרכנת בעודה מושכת בשתי ידיה את כיסוי המיטה שלא לקמטו. בימי ראשון נהגה לבשל. הבנות היו דורשות סכינים "כדי לעזור לאמא!" או את תחתית הסירים כדי "ללקק אותם עם השפתיים". הם היו מביטים בהן ברוך. מדי חודשיים או שלושה היו מודדים אותן ורושמים את גובהה של כל אחת בעיפרון שחור על הקיר. היו שם הרבה קווים קטנים ותאריכים ולידם שני שמות פרטיים: אורטנס וזוֹאֶה. כל אימת שהיה נשען על משקוף דלת המטבח, היה נמלא עצב גדול. הרגשה של בזבוז חסר תקנה, של זכר אותם הזמנים כשהחיים חייכו אליו. זה מעולם לא קרה לו בחדר השינה או בחדר האורחים, אלא תמיד במטבח, שהיווה בימים עברו מעין כמוסת אושר. חמים, שלֵו, מדיף ריחות. מן הסירים עלו אדים מהבילים, המטליות התייבשו על מוט התנור, השוקולד נמס בסיר והבנות קילפו אגוזים. הן נופפו באצבע טבולה בשוקולד, ציירו זו לזו שפמים וליקקו אותם בשקיקה, ההבל על שמשות החלונות שרטט מקלעות כעין הצדף, ונדמה היה לו שהוא אבי משפחה אסקימוסית באיגלו בקוטב הצפוני.
פעם... האושר היה נוכח, יציב, מרגיע.
על השולחן היה מונח ספר פתוח מאת ז'ורז' דיבּי. הוא נרכן כדי לקרוא את כותרתו: האביר, האישה והכומר. ז'וזפין עבדה על שולחן המטבח. העיסוק שבימים עברו היה משני קִיים אותם בימים אלה. חוקרת ב'מרכז הלאומי לחקר מדעי', מומחית בתחום הנשים במאה השתים־עשרה! בעבר לא היה יכול להימנע מללעוג למחקריה, דיבר עליהם בהתנשאות, "אשתי להוטה אחר ההיסטוריה, אבל רק אחר המאה השתים־עשרה! חה! חה! חה..." לדעתו, עבודתה הפכה אותה לאישה נוקדנית ובעלת יומרות אקדמיות. "המאה השתים־עשרה היא לא מאה סקסית במיוחד, יקירתי," נהג לומר ולצבוט בישבנה.
"אבל באותה תקופה צרפת נפתחה לעידן המודרני, למסחר, למטבע, לערים עצמאיות ו..."
הוא הטביע נשיקה על שפתיה להשתיקה.
היום, המאה השתים־עשרה פרנסה אותם. הוא כחכח בגרונו להסב את תשומת לבה. היא לא טרחה להסתרק, עיפרון החזיק את שערה במרומי קודקודה.
"אני יוצא לסיבוב..."
"אתה חוזר לארוחת צהריים?"
"לא יודע... קחי בחשבון שלא."
"למה אתה לא אומר את זה מיד!"
העימותים היו למורת רוחו. מוטב היה אילו יצא כשהוא פולט לעברה: "אני יוצא, להתראות!" והופ! הוא כבר היה בחדר המדרגות, והופ! היא הייתה נותרת תקועה עם שאלותיה, והופ! יהיה עליו להמציא משהו כשיחזור. כי הוא תמיד חזר.
"קראת את מודעות הדרושים?"
"כן. היום אין שום דבר מעניין."
"תמיד יש עבודה למי שרוצה לעבוד!"
עבודה כן, אבל לא כל עבודה, חשב בלי אומר כי המשך השיחה כבר היה ידוע לו מראש. מוטב היה אילו יצא, אבל הוא נשאר ממוגנט למשקוף הדלת.
"אני יודע מה את עומדת להגיד לי, ז'וזפין, אני כבר יודע."
"אתה יודע, אבל אתה לא נוקף אצבע כדי לשנות את המצב. יכולת לעשות כל דבר, ולו כדי לרפד לנו קצת את החיים..."
מסוגל היה להמשיך את הדיאלוג ביניהם, שהרי ידע אותו בעל פה, 'שומר בבריכת שחייה, גנן במועדון טניס, שומר לילה, מתדלק בתחנת דלק...' אבל הוא קלט רק את המילה 'לרפד'. מילה זו נשמעה מוזרה בהקשר של חיפוש עבודה.
"אתה יכול לחייך לך!" מלמלה ושיפדה אותו במבטה. "אני בטח נראית לך מאוד ארצית כשאני מדברת על כסף גדול! האדון חושק בזהב רב, האדון לא רוצה להתייגע בשביל זוטות, האדון מבקש הערכה והתחשבות! ובינתיים, לאדון יש רק דרך קיום אחת: להיפגש עם המניקוריסטית שלו!"
"על מה את מדברת, ז'וזפין?"
"אתה יודע טוב מאוד על מי אני מדברת!"
עתה נפנתה לגמרי לעברו, כתפיה זקופות, מטלית כרוכה סביב פרק ידה; התגרתה בו.
"אם את מתכוונת למילֶן..."
"כן, אני מתכוונת למילן... עדיין לא ידוע לך אם היא יוצאת להפסקת צהריים? בגלל זה אתה לא יכול לענות לי?"
"ז'וֹ, תפסיקי... זה ייגמר רע!"
אבל היה מאוחר מדי. שוב לא חשבה על דבר מלבד עליו ועל מילן. אם כן, מי סיפר לה? שכן, שכנה? הם לא הכירו אנשים רבים בבניין, אבל כשמדובר בהשמצות אתה קונה לך חברים לאלתר. יש להניח שראו אותו נכנס לבניין של מילן, שני רחובות הלאה משם. "אתה מתכונן לאכול ארוחת צהריים אצלה... היא תכין לך, קרוב לוודאי, קיש עם סלט ירוק, ארוחה קלה, כי אחר כך היא צריכה לחזור לעבודה, היא..."
היא חרקה שיניים כשהדגישה את המילה 'היא'.
"אחר כך תפרשו למנוחת צהריים קצרה, היא תסגור את הווילונות, תתפשט ותזרוק את הבגדים שלה על הרצפה ותצטרף אליך מתחת לשמיכת הפיקה הלבנה..."
הוא הקשיב לה, מוכה הלם. למילן אכן הייתה שמיכת פיקה לבנה עבה על מיטתה. כיצד ידעה?
"את היית אצלה?"
היא פרצה בצחוק קנטרני והידקה את קשר המטלית בידה החופשית.
"אה, צדקתי. שמיכת הפיקה הלבנה מתאימה לכל דבר! זה יפה, זה פרקטי."
"ז'ו, תפסיקי!"
"להפסיק מה?"
"תפסיקי לדמיין את מה שלא קיים."
"כי אולי אין לה שמיכת פיקה לבנה?"
"את היית צריכה לכתוב רומנים: יש לך דמיון עשיר..."
"תישבע לי שאין לה שמיכת פיקה לבנה."
לפתע פתאום נמלא חמה. לא יכול היה עוד לשאתה. לא יכול היה עוד לשאת את נימת קולה הדומה לנימה של מורת בית ספר, שתמיד מוכיחה אותו על משהו, שתמיד אומרת לו מה לעשות, איך לעשות, שוב לא יכול היה לשאת את גבה המעוגל, את בגדיה נטולי הצורה והצבע, את עורה האדמדם והבלתי מטופח, את שערה הערמוני, הדק והרפוי. הכול אצלה הדיף ריח של מאמץ וקמצנות.
"אני מעדיף לצאת לפני שהוויכוח הזה ירחיק לכת!"
"אתה הולך לפגוש אותה, נכון? שיהיה לך לפחות אומץ לומר את האמת, הרי אומץ לחפש עבודה כבר אין לך, בטלן!"
זו הייתה המילה שהגדישה את הסאה. הוא הרגיש את הזעם חוסם את מצחו והולם ברקותיו. ירק את המילים כדי שלא ייאלץ לקחת אותן בחזרה:
"כן, נכון, אני פוגש אותה בבית שלה, יום־יום בשעה שתים־עשרה וחצי. היא מחממת לי פיצה ואנחנו אוכלים אותה במיטה מתחת לשמיכת הפיקה הלבנה! אחר כך אנו מסלקים את הפירורים, אני פותח את החזייה שלה, שגם היא עשויה מפיקה לבן, ואני מנשק אותה בכל מקום, בכל מקום! את מרוצה? לא היית צריכה ללחוץ עלי, הזהרתי אותך."
"גם אתה לא היית צריך ללחוץ עלי! אם אתה יוצא לפגוש אותה, אין לך מה לחזור. אתה אורז את המזוודה שלך ומסתלק. זאת לא תהיה אבדה גדולה."
הוא ניתק ממשקוף הדלת, סב על עקביו כסהרורי, והלך לחדר השינה. שלף מזוודה מתחת למיטה, הניח אותה על כיסוי המיטה והחל למלא אותה. רוקן את שלוש מגירות החולצות שלו, את שלוש מגירות חולצות הטריקו, הגרביים והתחתונים לתוך מזוודת הטרולי האדומה הגדולה, שריד מימי הזוהר כשעבד אצל 'גַנמֶן ושות'', היצרן האמריקני של רובי ציד. הוא כיהן עשר שנים כמנהל המסחרי של האגף האירופי, ליווה את לקוחותיו העשירים במסעות הציד שלהם באפריקה, באסיה, באמריקה, בחורשות, בסוואנה ובערבה. הוא האמין אז בעבודתו, האמין בדמותו של האיש הלבן בעל השיזוף הנצחי, השופע מרץ, השותה בחברת לקוחותיו, האנשים העשירים ביותר עלי אדמות. הוא קרא לעצמו טוֹניוֹ. טוניו קוֹרטֶס. זה נשמע גברי יותר, אחראי יותר מאַנטוּאַן. מעולם לא אהב את שמו הפרטי, שהיה בעיניו רכרוכי, נשי. הוא נדרש להיות בעל שיעור קומה כדי להתמודד עם אנשים אלה: תעשיינים, פוליטיקאים, מיליארדרים הולכי בטל, בנים של... נדרש לקרקש בקוביות הקרח ולעטות על פניו חיוך חביב בזמן שהאזין לסיפוריהם, הִטה אוזן קשבת לתרעומותיהם, הביע דעה, מיתן, צפה בתנועותיהם של הגברים והנשים הלוך וחזור, במבטם החד והזקן של הילדים קודם שהיה סיפק בידיהם לגדול. הוא החמיא לעצמו שהתרועע עם החוגים האלה אך לא באמת נמנה עמם. 'אה! הכסף לא מביא אושר,' נהג לשנן לעצמו.
הוא נהנה ממשכורת מצוינת, ממשכורת שלוש־עשרה בסוף השנה, מקופת גמל טובה, מתקופות רגיעה שכמעט הכפילו את ימי חופשתו. היה מאושר כשחזר לביתו ברובע קוּרְבּווּאָה, שנבנה בשנות התשעים למען פלח אוכלוסייה של צעירים כמוהו שעדיין חסרו אמצעים לחיות בפריז ושהמתינו מצדו השני של נהר הסֶן להתיישב ברבעים היפים של הבירה, שאורותיה נגלו לעיניו לעת ערב. עוגת ניאון מרצדת התגרתה בהם מרחוק. הבניין לא הזדקן בחן, רצי חלודה כמעט לא מובחנים שניגרו על הגזוזטראות הכתימו את החזית והכתום הבוהק של התריסים דהה בשמש.
מעולם לא הודיע מראש על מועד חזרתו: היה הודף את הדלת, משתהה רקע קט בכניסה קודם שהכריז על בואו בשריקה קצרה שפירושה: "חזרתי!". ז'וזפין הייתה שקועה בספרי ההיסטוריה שלה, אורטנס הייתה רצה לקראתו ומחליקה את ידיה הקטנות לכיסיו בחיפוש אחר המתנה שלה. זואה מחאה כפיים. שתי הבנות הקטנות בחלוק, האחת בוורוד, השנייה בכחול, אורטנס היפה, החצופה, שהוליכה אותו באף, וזואה העגלגלה, הזללנית. הוא נרכן לעברן, נטל אותן בזרועותיו וחזר ואמר שוב ושוב: "אה! אהובות שלי! אה! אהובות שלי!". זה היה פולחן קבוע. פעמים, כשנזכר בחיבוק אחר, מן הלילה הקודם, היה נמלא מוסר כליות... או אז היה מהדק את לפיתתו והזיכרון היה מתפוגג. הוא הניח את מטענו ולבש את תפקיד הגיבור. היה בודה מלִבו מיני ציד ומצודים, אריה פצוע שחיסל באבחת סכין, אנטילופה שלכד בהינף פלצור, תנין שחיסל במכת מחץ. הן היו מביטות בו בהשתאות. אך אורטנס קצרת הרוח הייתה שואלת, "והמתנה שלי, אבא? והמתנה שלי?"
יום אחד, חברת 'גנמן ושות'' נרכשה; אמרו לו דברי תודה. מהיום למחר. "ככה זה אצל האמריקנים," הסביר לז'וזפין. "ביום שני בשבוע אתה מנהל כללי עם משרד ושלושה חלונות, וביום שלישי אתה נרשם בלשכת האבטלה!" הוא פוטר אפוא. קיבל תשלום פיצויים נאות שאִפשר לו לשלם במשך זמן מה את תשלומי הדירה, את שכר הלימוד של הבנות, את שכר הלימוד במחנות ללימודי שפות, את דמי אחזקת הרכב, ובעבור החופשות באתרי ספורט החורף. הוא קיבל את פיטוריו ברוח פילוסופית. הרי אינו הראשון שדבר מעין זה קורה לו, הוא לא סתם מישהו, ועד מהרה ימצא עבודה. לא כל עבודה, כמובן, אבל עבודה... עמיתיו הוותיקים מצאו מקומות עבודה חדשים זה אחר זה, ניאותו לקבל משכורות נמוכות יותר, משרות שהאחריות הכרוכה בהן קטנה יותר, מעברים לארצות מעבר לים, והוא נותר היחיד שעדיין בדק הצעות עבודה.
היום, כשכל חסכונותיו אזלו, הרגיש שהאופטימיות האמיצה שלו מתחילה להתערער. בעיקר בלילה. היה מתעורר בשלוש לפנות בוקר, קם בלי להקים רעש, מוזג לעצמו כוס ויסקי בסלון ומדליק את הטלוויזיה. היה משתרע על הספה, מזפזפ בין הערוצים בעודו מחזיק את המשקה בידו. עד לאותה עת הרגיש תמיד שהוא חזק, חכם, וניחן בתפיסה חדה. כשראה את עמיתיו שוגים לא היה אומר דבר אלא חושב בינו לבין עצמו: 'אה! לי זה לא היה יכול לקרות! אני, אני יודע!'. כשהשמועות בעניין הרכישה ואפשרות הפיטורים הגיעו לאוזניו, אמר לעצמו שעשר שנות עבודה אצל 'גנמן ושות'' מדברות בעד עצמן, ולא יפטרו אותו בלי להניד עפעף!
הוא נמנה עם ראשוני המפוטרים.
אפילו היה הראשון שהודו לו. הוא תחב אגרוף זועם לתוך כיס מכנסיו והבטנה נפרמה בחריקה חדה שהקהתה את שיניו. הוא עיווה את פניו, הניד בראשו, פנה למטבח, לעבר אשתו, ורצה לשאול אותה אם תוכל לתקן את הקרע, אך נזכר שהוא עומד לעזוב. בדיוק ארז את מזוודתו. הוא הפך את כיסיו: שתי הבטנות היו מחוררות.
הוא הטיל את עצמו על המיטה ובהה בחודי נעליו.
חיפוש עבודה היה מלאכה מייאשת; הוא היה בסך הכול מספר במעטפה עם בול עליה. הוא חשב על עניין זה בהיותו בזרועותיה של מילן. היה מספר לה מה הוא מתעתד לעשות כשיהיה אדון לעצמו. "עם הניסיון שלי," הסביר, "עם הניסיון שלי...". הוא מכיר את העולם הגדול, דובר אנגלית וספרדית, יודע לנהל ספרי חשבונות, יודע לעמוד בתנאי קור וחום, אבק, מונסונים, יתושים וזוחלים. היא הקשיבה. רחשה לו אמון. עמדו לרשותה חסכונות אחדים שירשה מהוריה. עדיין לא אמר כן. עדיין לא איבד תקווה למצוא שותף מהימן יותר שיחלוק עמו את ההרפתקה.
הוא הכיר אותה כשליווה את אורטנס למספרה ביום הולדתה השנים־עשר. מילן התרשמה כל כך מביטחונה העצמי של הילדה, שהציעה לה טיפול מניקור. אורטנס הפקידה בידיה את אצבעותיה כאילו העניקה לה זכות יתר. "הבת שלך היא כמו מלכה מורמת מעם," אמרה לו כשבא לאסוף אותה. מאז, כשהייתה פנויה, הייתה משייפת את ציפורניה של הילדה, ואורטנס הייתה יוצאת מן הסלון באצבעות מפושקות ומביטה בבבואתה המשתקפת מציפורניה הבוהקות.
הוא הרגיש טוב בחברת מילן. היא הייתה בלונדינית קטנה ותוססת, עגלגלה במידה. היו בה רגישות והססנות שבזכותן הרגיש נוח בחברתה, היא נסכה בו ביטחון.
הוא הסיר את חליפותיו מן הקולבים, כולן גזורות למשעי, כולן עשויות מן האריגים המשובחים ביותר. כן, בעבר היה לו כסף, הרבה כסף. והוא אהב לבזבז אותו. "ועוד יהיה לי," אמר בקול רם. "בגיל ארבעים, ידידי, החיים שלך עוד לא נגמרו! לא נגמרו בכלל!" עד מהרה הייתה מזוודתו ארוזה. עם זאת, העמיד פנים שהוא מחפש את החפתים, ורטן בקולי קולות בתקווה שז'וזפין תשמע אותו ותבוא להתחנן שיישאר.
הוא התקדם לאורך המסדרון ועצר בכניסה למטבח. המתין, קיווה שתעשה צעד לקראתו, תרמוז על התפייסות... וכשלא נעה ממקומה והפנתה לו את גבה, קרא:
"אז... זהו זה! אני הולך."
"טוב מאוד. אתה יכול לקחת את המפתחות. בטח שכחת כל מיני דברים ותיאלץ לחזור לאסוף אותם. תודיע לי כדי שלא אהיה בבית. מוטב כך..."
"את צודקת. אקח אותם אתי... מה תגידי לבנות?"
"אני לא יודעת. לא חשבתי על זה..."
"אני מעדיף להיות כאן כשתדברי איתן."
היא סגרה את ברז המים, נשענה על הכיור, ועדיין בגבה אליו, אמרה:
"אם אין לך התנגדות, אגיד להן את האמת. אני לא רוצה לשקר... גם ככה זה מספיק כואב."
"אבל מה תגידי להן?" שאל בחרדה.
"את האמת. לאבא אין עבודה, אבא לא מרגיש טוב, אבא צריך להתאוורר, אז אבא עזב."
"להתאוורר?" הדהד אחריה בנימה רגועה כביכול.
"כן. זה מה שנגיד להן. להתאוורר."
"זה טוב, 'להתאוורר'... זה לא סופי. זה טוב."
בלי משים נשען על הדלת והגעגועים הציפו אותו שנית, מסמרו אותו למקומו והותירו אותו חסר אונים.
"לך, לך, אנטואן. אין לנו עוד מה לומר זה לזה. אני מתחננת לפניך, לך!"
היא הסתובבה והוא ראה את קרקעית עיניה. הוא עקב אחר מבטה והבחין במזוודת הטרולי שלו, הניצבת לרגליו. לגמרי שכח אותה. אם כן, זה נכון: הוא עומד לעזוב!
"אז... להתראות... אם תרצי להשיג אותי..."
"אתה תתקשר אלי... או שאשאיר הודעה בסלון של מילן. אני מניחה שהיא תדע היכן אפשר להשיג אותך?"
"ובקשר לעציצים, צריך להשקות אותם פעמיים בשבוע, ולדשן פעם..."
"העציצים? שיתפגרו! זו הדבר האחרון שמדאיג אותי."
"ז'וזפין, בבקשה ממך! אל תכניסי את עצמך למצב כזה... אני יכול להישאר אם את רוצה."
היא שלחה לעברו מבט מזרה אימים. הוא משך בכתפיו, לקח את המזוודה ופנה לעבר הדלת.
או אז פרצה בבכי. בעודה נאחזת בכיור, התייפחה והתייפחה. גבה רטט מבכי. ראשית, בכתה בשל הריק שאיש זה עמד להותיר בחייה אחרי שש־עשרה שנות חיים משותפים, אישהּ הראשון, אישה היחיד, אבי שתי ילדותיה. אחר כך בכתה כשחשבה על הילדות. לעולם לא ייהנו עוד מתחושת ביטחון, מן הוודאות שיש להן אבא ואמא המשגיחים עליהן. ולבסוף, בכתה בשל האימה שאחזה בה נוכח הידיעה שתיאלץ לנהל את חייה בגפה. אנטואן טיפל בחשבונות, אנטואן הגיש את הדוחות למס הכנסה, אנטואן פרע את המשכנתה, אנטואן בחר את המכונית, אנטואן שחרר את הסתימה בכיור. תמיד סמכה עליו. ואילו היא טיפלה בבית ובבית הספר של הבנות.
צלצול הטלפון חילץ אותה מייאושה. היא משכה באפה, הרימה את האפרכסת ובלעה את דמעותיה.
"זו את, יקירתי?"
זו הייתה איריס, אחותה הבכורה. תמיד דיברה בקול עליז ונמרץ, כאילו היא מכריזה על מבצעים במרכול. איריס דיפַּן, בת ארבעים וארבע, גבוהה, שחומה, רזה, בעלת שיער שחור ארוך שגלש על כתפיה כהינומת כלה נצחית. איריס, שחבה את שמה לצבע עיניה הדומות לשני אגמים גדולים בגוון כחול עז. בילדותן היו אנשים עוצרים אותן ברחוב. "אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!" היו אומרים בהשתקפם במבט האפל, העמוק, המעוטר בסגול בהיר עם הבזק זהבהב. "לא ייאמן! בוא לראות, יקירי! מעולם לא ראית עיניים כאלה!" איריס הניחה שינעצו בה מבטים, ומשרוותה נחת וסאת סיפוקה התמלאה, הייתה גוררת את אחותה בידה ומסננת בין שיניה: "איזה מפגרים! הם עוד לא ראו שום דבר! צריך לראות עולם, חברים! צריך לראות עולם!". משפט זה מילא את ז'וזפין שמחה, היא פצחה בטיסה כשל הליקופטר, זרועותיה פרושות לצדדים, מסתחררת סביב עצמה ושואגת מרוב צחוק.
בשעתה חנכה איריס את כל האופנות, צברה את כל התעודות, פיתתה את כל הגברים. איריס לא חייתה, איריס לא נשמה, היא שלטה.
בגיל עשרים היא נסעה לארצות הברית, לניו יורק, ללמוד. באוניברסיטת קולומביה, בחוג לקולנוע. היא בילתה שם שש שנים, סיימה בהצטיינות יתרה לצד עוד סטודנט, וזכתה באפשרות להפיק סרט קצר של שלושים דקות. בסוף כל שנה הוענק לשני התלמידים המצטיינים תקציב עבור הכנת סרט באורך מלא. איריס הייתה אחת מן השניים. חתן הפרס השני, הונגרי צעיר, ענק קודר ופרוע, ניצל את טקס הענקת הפרסים ונישק אותה מאחורי הקלעים. האירוע נרשם בתולדות המשפחה. עתידה של איריס נרשם באותיות קידוש לבנה על גבעותיה של הוליווד. ויום אחד, ללא אזהרה מוקדמת, בלי שאיש חזה את המהפך הזה, איריס נישאה.
בקושי מלאו לה שלושים כשחזרה מארצות הברית, שם זכתה בפרס בפסטיבל סנדאנס, והיא תכננה לעשות סרט באורך מלא שדובר בו רבות. מפיק אחד כבר נתן את הסכמתו העקרונית ו... איריס ויתרה. בלי לתת הסבר כלשהו; מעולם לא הצדיקה את עצמה. היא חזרה לצרפת ונישאה.
בהינומה לבנה, לפני ראש העיר והכומר. ביום החתונה התנוססה על דלת אולם העירייה הודעה - מלא. מן ההכרח היה להוסיף כיסאות ולהשלים עם העובדה שאנשים אחדים נאחזו באדני החלונות. כל אחד עצר את נשימתו, וציפה שהיא תעיף את שמלתה ותופיע עירומה כביום היוולדה, ותצעק: "זאת הייתה רק בדיחה!". כמו בסרט.
אבל שום דבר מעין זה לא התרחש.
דומה היה שהיא להוטה ומאוהבת. באחד שענה לשם פיליפ דיפן, שנהם לתוך הפראק שלו. "מי זה, מי זה?" תהו המוזמנים והציצו בו בחשאי. איש לא הכיר אותו. איריס סיפרה שהם נפגשו במטוס ושזאת הייתה "love at first sight". גבר יפה, הפיליפ דיפן הזה. אם לשפוט לפי המבטים החמדניים שהנשים לכסנו לעברו, ללא ספק אחד הגברים היפים ביותר עלי אדמות! הוא חלש על קהל חבריה של רעייתו בשוויון נפש שטבוע בו בוז משועשע. "במה הוא עוסק...? הוא איש עסקים... ולמה כל כך מהר? את חושבת ש...?" בהעדר מידע מדויק, הלשונות ליהגו. אביו ואמו של החתן הביטו בקהל המוזמנים באותו שרבוב שפתיים מתנשא קמעה של בנם, ועוררו את הרושם שמדובר בשידוך שאינו הולם. המוזמנים יצאו משם בשאט נפש. איריס שוב לא שעשעה איש. איריס לא הייתה עוד מושא חלומותיו של איש. היא נהייתה כאחד האדם, ובמקרה שלה היה בכך טעם לפגם. היו מי שלא נפגשו איתה עוד לעולם. היא נפלה מגדולתה וכִתרה התגלגל על הרצפה.
איריס הכריזה שלא אכפת לה, שהיא לא שמה קצוץ ושהחליטה להקדיש את עצמה בגוף ונפש לבעלה.
פיליפ דיפן היה איש גדוש ודאויות. הוא הקים משרד עורכי דין שהתמחה בדיני סחר בינלאומי ולאחר מכן התחבר לגיבורים אחדים שבאופנה בפריז, במילנו, בניו יורק ובלונדון. הוא היה עורך דין ערמומי שאהב לשמש סנגור רק בתיקים בלתי אפשריים. עם זאת, קצר הצלחה ולא הבין מדוע אין כל העולם מתנהג כמוהו. סיסמתו הייתה לקונית: 'מי שרוצה יכול.' הוא נהג להגותה כשהוא שרוע בכורסת העור הגדולה שלו, פושט את זרועותיו, מפצפץ את פרקי ידיו ומביט בבן שיחו כאילו ביטא אמת ראשונית.
בסופו של דבר הוא האציל מרוחו על איריס, שמחקה ממילונה את המילים: ספק, חרדה. איריס, בתורה, נעשתה אף היא נלהבת והחלטית. ילד אחד, צייתן ומבריק בבית הספר, בעל שמרוויח ממון ומקיים את משפחתו, אישה שעושה לביתה ומסיבה כבוד לבן זוגה. איריס נותרה יפה, ערנית ומפתה, התמסרה לסירוגין למסאז'ים, לג'וגינג, לטיפולי פנים ולטניס במועדון 'רייסינג'. נכון, היא הייתה הולכת בטל, אבל "יש נשים שהבטלנות שלהן עולה על גדותיה ויש מי ששולטות בבטלנות. זוהי אמנות לשמה," פסקה. מובן מאליו שהיא שייכה את עצמה לקטגוריה השנייה ורחשה בוז עמוק לאלו שבטלנותן עולה על גדותיה.
אני חיה מן הסתם על כוכב אחר, חשבה ז'וזפין בהאזינה לפטפוטי אחותה, שנורו מפיה במהירות של תת־מקלע. כעת דיברה על אִמן.
אחת לשבועיים, בימי שלישי, הייתה איריס מארחת את הגברת-האם לסעודה, ובאותו ערב, מן הראוי היה לפנק את הקשישה. ככלל, הבעות עונג וחיוכים נדרשו עבור סעודות הערב המשפחתיות האלו. מיותר לציין שאנטואן התאמץ, במידת מה של הצלחה, להימנע מהן ותמיד מצא אמתלה טובה להיעדר מהן. הוא לא היה יכול לשאת את פיליפ דיפן, שסבר כי עליו להשתמש בכתוביות כשדיבר אתו - "ה'ות"ב', ועדת התפעול של הבורסה, אנטואן" - וגם לא את איריס, שבפנותה אליו הרגיש כאילו הוא גומי לעיסה ישן הדבוק לסוליית נעליה השטוחות. "וכשהיא מברכת אותי לשלום," הלין, "אני מרגיש שהיא שואבת אותי לתוך החיוך שלה רק כדי לזרוק אותי אחר כך לממד אחר!" נכון, איריס לא העריכה את אנטואן, וזאת בלשון המעטה. "תזכירי לי מה קורה עם בעלך?" היה המשפט החביב עליה, שפעם אחר פעם גרם לז'וזפין לגמגם: "בינתיים שום דבר, שום דבר." - "אז זה לא הסתדר!" הייתה איריס נאנחת ומוסיפה: "אני תוהה איך זה יכול בעצם להסתדר: כל כך הרבה יומרות ואמצעים כל כך דלים!" הכול מעושה כל כך אצל אחותי, אמרה ז'וזפין לעצמה והידקה את האפרכסת לכתפה, כשאיריס מפתחת אהדה אל מישהו או מבקשת את קרבתו, היא בודקת במילון התרופות וידַל אם מדובר במחלה.
"משהו לא בסדר? את נשמעת מוזר..." שאלה איריס אותו בוקר.
"אני מצוננת."
"תקשיבי, חשבתי... לגבי מחר בערב... ארוחת הערב עם אמא... לא שכחת?"
"זה מחר בערב?"
היא שכחה לגמרי.
"יקירתי, איפה הראש שלך?"
אילו ידעת, חשבה ז'וזפין ותרה בעיניה אחר מגבון נייר כדי לקנח את אפה.
"תחזרי למאה שלנו, עזבי את הטרובדורים שלך! את פזורת דעת מדי. את באה עם בעלך או שהוא שוב מצא תירוץ להתחמק?"
ז'וזפין חייכה בעצב. הבה נקרא לזה כך, להתחמק, להתאוורר, להתאייד, להתפוגג בעשן. אנטואן שינה את צורתו והפך לגז נדיף.
"הוא לא יבוא."
"טוב, נצטרך להמציא תירוץ חדש בשביל אמא. את יודעת שהיא לא אוהבת את ההיעדרויות שלו..."
"איריס, זה מעניין את הסבתא שלי!"
"את יותר מדי טובה אליו! אני כבר מזמן הייתי טורקת לו את הדלת בפרצוף. טוב... את כמו שאת ולא תשתני, יקירתי המסכנה."
ועתה ההשתתפות בצער. ז'וזפין נאנחה. מאז ילדותה, היא תמיד הייתה "ז'ו", האווזה הלבנה הקטנה, האינטלקטואלית, כפוית הטובה קמעה, הנינוחה, זאת עם התֶזות המעורפלות, המילים המסובכות, המחקרים הארוכים בספרייה בחברת נשים נוקדניות בעלות יומרות אקדמיות, הלובשות בגדים מכוערים ופניהן מכוסות פצעונים. זו שהצליחה במבחנים אך לא ידעה לתחום את עיניה באייליינר. זו שנקעה את רגלה ברדתה במדרגות בעודה קוראת את תיאוריית האקלימים של מוֹנטֶסקיֶיה, ותקעה את המצנם מתחת לברז המים בעודה מאזינה לתוכנית על פריחת הדובדבן בטוקיו בערוץ 'צרפת תרבות'. זאת שהאור בחדרה דלק עד מאוחר בלילה בעודה שפופה על מחברותיה בעת שאחותה הבכורה יצאה והצליחה ויצרה וכישפה. איריס פה ואיריס שם, יכולתי לחבר לחן לאופרה!
כשז'וזפין התקבלה לבחינות הסמכה להוראת לימודים קלאסיים, אמהּ שאלה אותה מה בדעתה לעשות. "מה זה ייתן לך, יקירתי המסכנה? לשמש מטרה באחד מבתי הספר התיכוניים בפרוורי פריז? ליפול קורבן לאונס על מכסה של פח זבל?" וכשבכל זאת המשיכה, בעודה מנסחת את התזה שלה ואת המאמרים שהופיעו בכתבי עת שהתמחו בנושא, היא נתקלה אך ורק בשאלות ובספקנות. "'הצמיחה הכלכלית וההתפתחות החברתית של צרפת במאה האחת־עשרה והשתים־עשרה', יקירתי המסכנה, את מי לדעתך זה עשוי לעניין? עדיף שתכתבי ביוגרפיה פיקנטית על ריצ'רד לב הארי או על פיליפ אוגוסט, הבריות ימצאו בזה עניין! אפשר יהיה לעשות מזה סרט, סדרת טלוויזיה! לקבל תמורה עבור כל שנות הלימודים הארוכות שמימנתי בזיעת אפי!" אחר כך שרקה, כנחש הרוגז על זחילתו האיטית של צאצאו, משכה בכתפיה ונאנחה: "איך יכולתי להביא לעולם בת כמוך?". הגברת-האם תמיד הציגה לעצמה את השאלה הזאת. מאז עשתה ז'וזפין את צעדיה הראשונים. בעלה, לוּסיֶין פּליסוֹניֶיה, נהג לענות לה: "זאת החסידה, היא טעתה בכרוב." נוכח השעשוע המועט שעוררו הערותיו, ביכר לבסוף לשתוק. לתמיד. ערב אחד, ב־13 ביולי, נשא את ידו לחזהו והספיק לומר: "קצת מוקדם מדי להרעיש עולמות" קודם שֶׁכָּבה. ז'וזפין ואיריס היו בנות עשר וארבע־עשרה. ההלוויה הייתה מפוארת. הגברת-האם, מלכותית, תזמרה את הכול עד לפרט האחרון: זרי הפרחים הלבנים הגדולים שהונחו על ארון המתים, מארש אבל של מוצרט, בחירת הטקסטים שכל אחד מבני המשפחה קרא. אֶנרייֶט פליסונייה העתיקה את ההינומה השחורה של ז'קלין קנדי ודרשה מן הילדות לנשק את ארון המתים קודם שהורידוהו לאדמה.
גם ז'וזפין מצדה שאלה את עצמה כיצד יכלה לשהות תשעה חודשים ברחמה של האישה שהייתה כביכול אמה.
ביום שגויסה ל'מרכז הלאומי לחקר מדעי' - התקבלו שלושה מועמדים מתוך מאה עשרים ושלושה! - ונחפזה לטלפון לבשר לאמה ולאיריס את הבשורה הטובה, היא נאלצה לחזור על דבריה, לצעוק, כי אף לא אחת מן השתיים לא הבינה את התלהבותה! 'המרכז הלאומי לחקר מדעי'? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
היא נאלצה להכיר בעובדה: היא לא מעניינת אותן. בעבר כבר התעורר בלִבה חשד, אבל באותו יום התפוצצה לה האמת בפרצוף. רק נישואיה לאנטואן ריגשו אותן. בהינשאה, נעשתה סוף־סוף מובנת. שוב לא הייתה הילדה הקטנה והמגושמת אלא נהפכה לאישה ככל הנשים, בעלת לב שניתן לכבוש, רחם להפרות, דירה לעַצב.
הגברת-האם ואיריס התאכזבו עד מהרה. אנטואן לא ענה על הציפיות. פסוקת שערו הייתה ישרה מדי - נעדרת כל קסם - גרביו קצרים מדי - שום הדר - משכורתו בלתי מספקת ונובעת ממקור מפוקפק - ממכירת רובים, דבר מחפיר! - והגרוע מכול, משפחת אשתו הטילה עליו אימה גדולה כל כך, שזיעה הייתה ניגרת מכל נקבוביותיו בנוכחותם. ואין הכוונה לבצבוץ של הזיעה המתווה הילות עדינות מתחת לבית השחי, אלא לשטף זיעה שהיה מרטיב את חולצתו ומאלצו לחמוק החוצה ולייבש את עצמו. מגבלה ניכרת לעין שלא היה אפשר להסתירה ושהביכה את הכול. תופעה זו קרתה לו אך ורק בחברת משפחת אשתו. מעולם לא הזיע אצל 'גנמן ושות''. מעולם לא. "מן הסתם זה קורה לך כי אתה רוב הזמן באוויר הפתוח," ניסתה ז'וזפין להסביר, והושיטה לו חולצה להחלפה שנטלה עמה לכל מפגש משפחתי. "אתה לעולם לא היית יכול לעבוד במשרד!"
רחמיה של ז'וזפין נכמרו לפתע פתאום על אנטואן, וחרף האיפוק שביקשה לאמץ קראה דרור לרגשותיה ואמרה:
"כרגע זרקתי אותו מהבית! אוי איריס, מה יהיה אתנו?"
"זרקת את אנטואן? אחת ולתמיד?"
"לא יכולתי יותר. נכון, הוא נחמד ובאמת לא קל לו... אבל אני לא יכולה יותר לראות אותו מעביר את ימיו בבטלה. אני חוששת שאולי לא התמודדתי כראוי..."
"זה הכול? את בטוחה? אולי יש סיבה אחרת שאת מסתירה ממני?"
איריס הנמיכה את קולה. עתה אימצה את קול המוודה שלה, הנימה שגייסה כשביקשה לחלץ סודות מאחותה. ז'וזפין לא יכלה להסתיר דבר מאיריס. מאחר שלא יכלה להעלים ממנה את הקטנה שבמחשבותיה, הייתה נכנעת תמיד. גרוע מזה: אפילו הייתה מעלה לה כקורבן את סודה. לדעתה, זו הייתה הדרך היחידה למשוך את תשומת לִבה, הדרך היחידה לקנות את אהבתה.
"אין לך מושג מה זה לחיות עם בעל מובטל... לפעמים המצפון שלי מציק לי כשאני עובדת. אני עובדת בסתר, מאחורי קליפות תפוחי האדמה והסירים."
היא התבוננה בשולחן ואמרה לעצמה שמן הראוי להסיר ממנו הכול קודם שיחזרו הבנות מבית הספר לארוחת הצהריים. עשתה את החישוב. זה עולה לה פחות מאשר ארוחות בבית הספר.
"חשבתי שאחרי שנה התרגלת."
"רשעית!"
"סליחה, יקירתי. אבל חשבתי שאת מצדדת בו בלב שלם. תמיד יצאת להגנתו... טוב, מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"
"אין לי מושג. אמשיך לעבוד, זה בטוח, אבל איאלץ למצוא עבודה נוספת... אולי שיעורים פרטיים בצרפתית, בדקדוק, בכתיב, אני לא יודעת, אני..."
"בטח לא יהיה קשה למצוא תלמידים, יש כל כך הרבה טמבלים היום! ובראשם האחיין שלך... אלכסנדר חזר אתמול מבית הספר עם ציון חצי נקודה בהכתבה. חצי נקודה! היית צריכה לראות את הפרצוף שאבא שלו עשה... חשבתי שהוא עומד להיחנק!"
ז'וזפין לא יכלה להתאפק מלחייך. פיליפ דיפן המושלם, אבא של טמבל!
"בבית הספר שלו המורה מורידה שלוש נקודות לכל שגיאה, זה מצטבר!"
אלכסנדר היה בנם היחיד של פיליפ ואיריס דיפן. בן עשר, כמו זואה. היו מוצאים אותם מתחת לאחד השולחנות, מתדיינים, ארשת פניהם חמורה ומרוכזת, או בונים בדממה מודלים ענקיים הרחק מן ההתכנסויות המשפחתיות. הם תקשרו ביניהם באמצעות קריצות עין וסימנים שעשו בהם שימוש כבשפה אמיתית, דבר שהעלה את רוגזה של איריס, שחששה שבנה יסבול מהיפרדות הרשתית, או, כשחמתה בערה בה, מטמטום ודאי. "בני יהפוך בסופו של דבר לאידיוט מושלם שסובל מטיקים, באשמת בתך!" ניבאה בהרימה אצבע מאשימה כלפי זואה.
"הבנות יודעות?"
"עדיין לא... "
"אה... ואיך את מתכוונת להודיע להן?"
ז'וזפין החרישה, גירדה בציפורנה את קצה שולחן הפורמייקה והתיזה את הכדור השחור הקטן שנוצר לחלל המטבח.
איריס המשיכה. שוב שינתה את נימת דיבורה. עתה דיברה בקול רך, מלטף, קול שנסך בה ביטחון והרגיע אותה, אך גם גרם לה לרצות שוב לבכות.
"אני כאן, יקירתי, את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך ולעולם לא אתן לך ליפול. אני אוהבת אותך כמו את עצמי, וזה לא מעט!"
ז'וזפין פרצה בצחוק כבוש. איריס יכלה להיות מצחיקה כל כך! עד שנישאה, הן היו צוחקות הרבה ביחד. אבל אחר כך היא הפכה לגברת, גברת אחראית ועסוקה מאוד. איזו זוגיות הייתה לה עם פיליפ? מעולם לא הפתיעה אותם ברגע נטול הגנות, מעולם לא הייתה עדה למבט ענוג שהחליפו ביניהם, או לנשיקה. הופעתם הייתה ייצוגית תמיד.
אותו רגע נשמע צלצול בדלת הכניסה וז'וזפין קטעה את השיחה.
"אלה בטח הבנות... אני סוגרת ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה: אף מילה מחר בערב. אני לא רוצה שזה יהיה נושא השיחה היחיד!"
"בסדר, נתראה מחר. ואל תשכחי: קרִיק וקרוֹק בלעו את קרוּק הגדול, שרצה לבלוע אותם."*
[* דמויות של גמדים מסרטים מצוירים (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת).]
ז'וזפין ניתקה, ניגבה את ידיה, הסירה את סינרה ואת העיפרון משערה, ניערה את השיער להתפיחו ורצה לפתוח את הדלת. אורטנס הסתערה פנימה ראשונה בלי לברך את אמהּ לשלום ובלי לזכותה במבט.
"אבא בבית? קיבלתי ציון 17 * בהבעה בכתב! ועוד אצל מאדאם ריפוֹן הבת זונה!"
[* מתוך 20.]
"אורטנס, בבקשה ממך, דברי יפה. היא מורה לצרפתית."
"היא סתם אישה רעה."
המתבגרת לא נחפזה לנשק לאמהּ או לנעוץ את שיניה בפרוסת לחם. היא לא השליכה את ילקוטה או את מעילה על הרצפה, אלא הניחה את הראשון והסירה את השני בחן המכובד של צעירה בראשית דרכה, המפקידה את מעיל הנשף הארוך שלה במלתחה.
"את לא נותנת נשיקה לאמא שלך?" שאלה ז'וזפין ולרוגזה הבחינה בקורטוב של תחינה בקולה.
אורטנס הושיטה לחי קטיפתית ורכה לאמה, והרימה את מאסת שערה הערמוני כדי לנופף בו על עצמה.
"איזו חום היום! חום טרופי, אבא היה אומר."
"תני לי נשיקה אמיתית, מותק," התחננה ז'וזפין ורמסה את כבודה.
"אמא, את יודעת שאני לא אוהבת כשאת מדביקה אותי ככה אלייך."
היא רפרפה קלות על לחייה של אמה ושאלה:
"מה יש לארוחת צהריים?"
היא התקרבה לתנור והרימה את מכסה אחד הסירים בציפייה לתבשיל נחמד ומפנק. בגיל ארבע־עשרה כבר סיגלה לעצמה יציבה ומראה של אישה. היא לבשה בגדים פשוטים למדי, אבל הפשילה את שרוולי חולצתה, סגרה את צווארונה, הוסיפה סיכה, חגרה על מותניה חגורה גדולה ששיוותה לתלבושת בית הספר מראה של תלבושת מעיתון אופנה. שערה הנחושתי הבליט גון עור בהיר ועיניה הגדולות והירוקות הביעו שמץ השתאות מנוקדת בבוז בלתי נתפס, שגרם לבריות לשמור על מרחק ממנה. אילו הייתה מילה שנבראה במיוחד עבור אורטנס, לא הייתה זו אלא המילה 'ריחוק'. ממי ירשה את שוויון הנפש הזה? תהתה ז'וזפין כל אימת שצפתה בבתה. מובן שלא ממני. אני שלומיאלית כל כך ליד בתי!
נותר בפי טעם של גדר תיל, חשבה לאחר שנתנה לה נשיקה. ומאחר שחרה לה שהגתה את המחשבה, הרעיפה עליה עוד נשיקה, והנערה המתבגרת התעצבנה והשתחררה מלפיתתה.
"צ'יפס וביצי עין..."
אורטנס העוותה את פניה.
"לא כל כך דיאטטי, אמא. אין לנו משהו צלוי?"
"לא, מותק... לא היה לי זמן ללכת ל..."
"הבנתי. אין לנו מספיק כסף, בשר עולה ביוקר!"
"העניין הוא ש..."
לא היה סיפק בידי ז'וזפין לסיים את המשפט, ועוד ילדה התפרצה למטבח והטילה את עצמה לרגליה.
"אמא! אמא יקרה! פגשתי את מקס בַּרתִיֶיה במדרגות והוא הזמין אותי לראות את 'פיטר פן' אצלו! יש לו די-וי-די... אבא שלו הביא לו! אני יכולה ללכת אליו הערב, אחרי בית הספר. אין לי שיעורי בית למחר. תגידי כן, אמא, תגידי כן!"
זואה הרימה פנים מלאי אמון ואהבה לעבר אמה, וזו לא הביעה התנגדות, הצמידה אותה לגופה ואמרה: "כן, כן, יקירתי המתוקה, יפתי, תינוקת שלי..."
"מקס ברתייה?" סיננה אורטנס. "את מרשה לה ללכת אליו? הוא בגילי והוא בכיתה של זואה! הוא תמיד נשאר כיתה ובסוף הוא יגמור בתור קצב או שרברב."
"אין בושה בלהיות קצב או שרברב," מחתה ז'וזפין. "ואם הוא לא מוכשר ללימודים..."
"לא הייתי רוצה שהוא יתיידד אתנו יותר מדי, כי אנשים יגלו! באמת שיצא לו שם רע עם המכנסיים הגדולים שתלויים עליו, עם החגורות עם הניטים והשיער הארוך."
"איזו פחדנית! איזו פחדנית!" פסקה זואה. "קודם כול, הוא לא הזמין אותך אלא אותי. ובטח שאלך, אמא! כי לי לא אכפת אם הוא יהיה שרברב. וחוץ מזה אני חושבת שמקס ברתייה נורא יפה! מה אוכלים? אני מתה מרעב."
"צ'יפס וביצי עין!"
"ממממ! נכון, אמא, שאני אוכל לנקב את הצהוב של הביצים? אחר כך אני אוכל למעוך אותן במזלג ולשים עליהן המון קטשופ?"
אורטנס משכה בכתפיה נוכח התלהמותה של אחותה הקטנה. בגיל עשר, תוויה של זואה עדיין היו כשל תינוקת: לחיים עגלגלות, זרועות שמנמנות, נמשים על האף, גומות חן שהבליטו את לחייה. איברי גופה היו עגלגלים והיא אהבה להרעיף נשיקות מצלצלות על הנמען המאושר לאחר שלקחה תנופה ומסמרה אותו למקומו כמוט במשחק רוגבי. לאחר מכן הייתה מתרפקת עליו בעודה מהמהמת ומסובבת על אצבעה תלתל שיער ערמוני בהיר.
"מקס ברתייה מזמין אותך כי הוא רוצה להתקרב אלי," הכריזה אורטנס תוך שהיא מכרסמת צ'יפס בקצה שיניה הלבנות.
"איזו שוויצרית! היא תמיד חושבת שהעולם סובב סביבה. הוא הזמין אותי, ורק אותי! נא, נא, נא! הוא אפילו לא העיף עלייך מבט במדרגות! הוא בכלל לא ספר אותך!"
"לפעמים התמימות נושקת לטיפשות," ענתה אורטנס ונעצה באחותה מבט רווי בוז.
"מה זאת אומרת, אמא?"
"זאת אומרת שתפסיקו לדבר ותאכלו בשקט!"
"את לא אוכלת?" שאלה אותה אורטנס.
"אני לא רעבה," ענתה ז'וזפין והתיישבה ליד השולחן יחד עם בנותיה.
"מקס ברתייה, מצדי, שישגה בחלומות," אמרה אורטנס. "אין לו שום סיכוי. אני רוצה איש יפה, חזק, סקסי כמו מרלון ברנדו."
"מי זה מַריוֹן בַּרדוֹ, אמא?"
"שחקן אמריקני מפורסם מאוד, מותק..."
"מרלון ברנדו! הוא יפה! אוף, כמה שהוא יפה! הוא שיחק ב'חשמלית ושמה תשוקה', ראיתי את הסרט עם אבא... אבא אומר שזו יצירת אמנות קולנועית!"
"מממ! הצ'יפסים שלך מה־זה טעימים, אמא'לה."
"ומה עם אבא, הוא לא בבית? יצא לפגישה?" ביקשה אורטנס לדעת וניגבה את פיה.
הרגע שז'וזפין יראה מפניו הגיע. היא הניחה את עיניה על מבטה השואל של בתה הבכורה, ואחר כך על ראשה השפוף של זואה, שהייתה שקועה בהטבלת הצ'יפסים בחלמון הביצים המרוסס בקטשופ. לא היה מנוס מלדבר איתן. לא היה טעם לדחות את העניין למועד אחר או לשקר. בסופו של דבר האמת תצא לאור. צריך לדבר איתן אחת ולתמיד. אורטנס קשורה כל כך לאביה, היא חושבת שיש לו כל כך הרבה "סגנון", כל כך הרבה "קלאסה", ואילו הוא יוצא מגדרו כדי לרצות אותה. הוא לא רצה להביא לידיעת הבנות את המחסור בכסף או את החרדה ליום המחרת הלוט בערפל. לא זואה היא שזכתה ממנו ליחס מעין זה, אלא בתו הבכורה. אהבתה, אהבה ללא תנאים, הייתה הדבר היחיד שנותר לו מימי זוהרו החולפים. אורטנס הייתה נוהגת לעזור לו לפרוק את מזוודותיו בשובו מאחת מנסיעותיו, מלטפת את אריג החליפות, מהללת את איכות החולצות, מחליקה בידיה על העניבות, מסדרת אותן זו לצד זו על מוט התלייה במלתחה. אתה יפה, אבא! אתה יפה! והוא הניח לה להרעיף עליו אהבה, להחניף לו, ובתורו היה נוטל אותה בזרועותיו ומחליק לידיה מתנה קטנה שנועדה רק לה ושהיוותה סוד ביניהם. ז'וזפין הפתיעה אותם פעמים רבות בהסתודדויות שלהם, שהיו כשל שני קושרי קשר להוטים. הרגישה כמי שלא הוכנסה בסודם. במשפחתם היו שני מעמדות: האדונים, אנטואן ואורטנס, והצמיתים, זואה והיא.
שוב לא יכלה לסגת. מבטה של אורטנס נעשה מכביד, קר. היא ציפתה לתשובה לשאלה ששאלה זה עתה.
"הוא עזב..."
"באיזו שעה יחזור?"
"הוא לא יחזור... כלומר, לא לכאן."
זואה הרימה את ראשה, וז'וזפין קראה בעיניה שהיא מנסה להבין את דברי אמה, ללא הצלחה.
"הוא עזב... לתמיד?" שאלה זואה, ופיה התעגל בתדהמה.
"אני חוששת שכן."
"הוא לא יהיה אבא שלי יותר?"
"כמובן שכן... כמובן! אבל הוא לא יגור כאן אתנו." ז'וזפין פחדה, פחדה מאוד. היא יכלה להצביע בדיוק על המקום שבו הפחד אחז בה, למדוד את אורכו, את עוביו, את קוטר המחסום שמחץ את חזה ועצר את נשימתה. הייתה רוצה להצטנף בזרועותיהן של בנותיה. הייתה רוצה ששלושתן יתחבקו וימצאו משפט פלא כדוגמת המשפט על קרוֹק הגדול וקריק הגדול. הייתה רוצה כל כך הרבה דברים, להחזיר לאחור את סליל הזמן, לשוב ולחוות את הרגשת האושר, את התינוקת הראשונה, את חזרתה של האמהוּת, את התינוקת השנייה, את החופשות הראשונות של ארבעתם, את הסדק הראשון, את ההתפייסות הראשונה, את השתיקה הראשונה המדברת בעד עצמה, המביאה בעקבותיה שתיקה ששוב אינה אומרת דבר, שהיא רק מראית עין; להבין שהקפיץ נשבר כשהבחור המקסים שנישאה לו הפך לאנטוניו קורטס, בעל יגע, נוח לכעוס, מובטל, לעצור את הזמן ולחזור לאחור, לאחור...
זואה פרצה בבכי. פניה התכווצו, התעוותו, האדימו, והדמעות פרצו. ז'וזפין נרכנה אליה ונטלה אותה בזרועותיה. היא הטמינה את פניה בשערה המתולתל והרך של הילדה. ובלבד שגם היא לא תפרוץ בבכי. מן הראוי היה להפגין חוזק ונחישות. להראות לשתיהן שאין בה פחד, שהיא תגן עליהן. התחילה לדבר ולא ניכר בקולה ולו קורטוב של רעד. היא שיננה בפניהן את כל הדברים שבספרי ההדרכה הפסיכולוגים מייעצים להורים לומר במקרה של פרידה. אבא אוהב את אמא, אמא אוהבת את אבא, אבא ואמא אוהבים את אורטנס ואת זואה, אבל אבא ואמא שוב אינם מסתדרים, אז אבא ואמא נפרדים. אבל אבא תמיד יאהב את אורטנס ואת זואה והוא תמיד יהיה שם בשבילן, תמיד. היא הרגישה שהיא מדברת על אנשים זרים, אלמונים.
"לדעתי הוא בטח לא התרחק כל כך," הכריזה אורטנס בקול קטן ומהודק. "איזו נפילה! הוא בטח מרגיש אבוד ולא יודע מה לעשות!"
היא נאנחה, הניחה בפנים מודאגות את הצ'יפס שעמדה לנגוס בו ובהביטה באמה אמרה:
"אמא המסכנה, מה תעשי?"
ז'וזפין הרגישה שהיא מעוררת רחמים, אך מצאה הקלה בהבעת הצער של בתה הבכורה. אולי הייתה מוצאת נוחם אילו המשיכה אורטנס בדבריה, אבל מיד התעשתה: מחובתה שלה לחבקה. היא הושיטה את זרועה לעבר אורטנס, שליטפה את ידה מעבר לשולחן.
"אמא המסכנה, אמא המסכנה..." נאנחה אורטנס.
"אתם רבתם, אולי?" שאלה זואה בעיניים מבועתות.
"לא, מותק, גיבשנו את ההחלטה כמו שני אנשים מבוגרים ואחראים. אבא מאוד מתייסר כי הוא אוהב אתכן מאוד מאוד. זו לא אשמתו, את יודעת... יום אחד, כשתהיי גדולה יותר, תביני שאנחנו לא עושים תמיד בחיים מה שאנו רוצים לעשות. לפעמים, במקום להחליט אנו מקבלים את הדין. זה זמן מה אבא סבל דברים רבים בלתי נעימים והוא העדיף לעזוב, להתאוורר, כדי לא לאכוף עלינו את מצבי הרוח שלו. כשימצא עבודה, הוא יסביר לכן כל מה שעבר עליו..."
"ואז הוא יחזור, אמא, תגידי, אז הוא יחזור?"
"אל תדברי שטויות, זואה," קטעה אותה אורטנס. "אבא עזב, נקודה סוף פסוק. ואם את שואלת אותי, הוא לא יחזור. ואני, אני לא מבינה... היא סתם פְרֶחה, ולא יותר!"
היא ביטאה את המילה בשאט נפש וז'וזפין קלטה שהיא יודעת. היא יודעת על הקשר של אביה. מן הסתם ידעה עליו עוד זמן רב לפניה. רצתה לדבר איתה, אבל בנוכחותה של זואה היססה.
"הבעיה היחידה היא שעכשיו נהיה באמת עניות... אני מקווה שהוא ייתן לנו קצת כסף. הוא יהיה חייב, לא?"
"תשמעי, אורטנס, לא דיברנו על זה."
היא עצרה, מודעת לעובדה שזואה לא הייתה אמורה להקשיב להמשך.
"כדאי שתלכי לקנח את האף, אהובתי, ולשטוף את העיניים," יעצה לזואה, הורידה אותה מברכיה והדפה אותה אל מחוץ למטבח.
זואה יצאה, מושכת באפה וגוררת את רגליה.
"איך את יודעת?" שאלה ז'וזפין את אורטנס.
"יודעת מה?"
"יודעת על... האישה ההיא."
"תראי... אמא. כל השכונה יודעת! התביישתי בשבילך. שאלתי את עצמי איך הצלחת לא לראות כלום..."
"ידעתי אבל עצמתי עיניים..."
זה לא היה נכון. נודע לה ערב קודם לכן, משכנתה לקומה, שירלי, שהטיחה בה טענות דומות לאלו של בתה ז'וזפין. "תפתחי כבר את העיניים, לעזאזל! מצמיחים לך קרניים ואת לא מנידה עפעף! תתעוררי! אפילו האופה מתאפקת שלא לחייך כשהיא מושיטה לך את הבאגט!"
"מי סיפר לך?" התעקשה ז'וזפין.
אורטנס שלחה לעברה מבט מקפיא. היה זה מבט קר, רווי בוז, מצד האישה היודעת אל האישה שאינה יודעת, מבט של אשת תענוגות בעלת ניסיון אל טיפשה קטנה.
"אמא שלי המסכנה, תפתחי את העיניים. שמת לב איך את מתלבשת? איך את מסתרקת? את לגמרי מזניחה את עצמך. לא פלא שהוא הלך לחפש במקום אחר! הגיע הזמן שתעזבי את ימי הביניים ותחיי במאה שלנו."
אותו הקול, אותו הבוז המשועשע, אותן הטענות כמו אלו של אביה. ז'וזפין עצמה את עיניה, הצמידה את שתי ידיה לאוזניה והחלה לצעוק.
"אורטנס? אני אוסרת עלייך לדבר אלי בנימה כזאת... רק הודות לי והודות למאה השתים־עשרה שרדנו בזמן האחרון! אם זה מוצא חן בעינייך ואם לא. ואני אוסרת עלייך להביט בי ככה. אני אמא שלך, אל תשכחי את זה אף פעם, אמא שלך! ואת צריכה... את לא צריכה... את צריכה לכבד אותי."
היא גמגמה, הרגישה מגוחכת. גרונה נשנק מאימה חדשה: לעולם לא יעלה בידה לחנך את בנותיה, היא לא סמכותית דייה, היא מיושנת.
כשפקחה את עיניה נוכחה לדעת שאורטנס מביטה בה בסקרנות, כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה, וההשתקפות המופתעת בעיניה של בתה לא היה בה כדי לנחמה. היא נכלמה שאיבדה שליטה על עצמה. אסור לי לערבב את הכול, אמרה לעצמה, אני היא זו שחייבת לשמש להן דוגמה, כי מעתה ואילך הן תוכלנה לסמוך רק עלי.
"אני נורא מצטערת, מותק..."
"לא נורא, אמא, לא נורא. את עייפה, מותשת. לכי לנוח קצת, את תרגישי יותר טוב אחר כך..."
"תודה, מותק... אלך לראות מה זואה עושה."