הקדמה
"מִקֶרח ברא אותו" הוא פרפרזה על הפסוק: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה".2 כך הציגו מחיי האמונה הנאצית את תשליל העיקרון המקראי שעל פיו נברא האדם מהאדמה, מעפר בא ואל עפר ישוב. הספר שלפנינו מתכתב עם קודש וחול, פרוזה ושירה, פילוסופיה, היסטוריה ומדע, ומוצגים בו, אולי לראשונה, טקסטים שונים מספרי לימוד וספרי הגות נאציים שהוצאו לאור בשנים 1945-1933. זהו ניסיון לפענח את משמעותם, את כוח השפעתם המאגית והפסיכולוגית ואת סוד הצלחתו של הנאציזם על בסיס תוכנם המגויס והמגמתי. כוונת הספר לחשוף פיסות נוספות המשלימות את הפסיפס המורכב הזה, אחד הבעייתיים והמבעיתים ביותר בהיסטוריה האנושית; לנסות להבין את תהליך כישופם של מיליוני גרמנים ואת אופן רתימתם של מיטב ההיסטוריונים, הפילוסופים, המדענים והאמנים למימוש תוכנית החינוך מחדש של ההנהגה הנאצית. הספר מִקֶרח ברא אותו מציע זוויות ראייה נוספות, לעתים מפתיעות, להבנת הנאציזם והשיטה החינוכית והמניפולטיבית להטמעתו בקרב הגרמנים, ובאופן הזה אולי להיחשף לכמה תובנות נוספות ביחס לכוחן של שיטות הוראה וחינוך בסביבה פנאטית, אידיאולוגית והרמטית, גם בימינו ובכלל.
את אוסף ספרי הלימוד וספרי ההגות הנאציים מצאתי בארכיון הספרייה המרכזית הגדולה בציריך3 בשנת 1995, בזמן שעמלתי על כתיבתה של עבודת התזה שלי לתואר השני במחלקה ללימודי פילוסופיה של ההיסטוריה והחינוך באוניברסיטת תל אביב, שעסקה בהשפעתם של ספרי ההיסטוריה של הרייך השלישי על החינוך הנאצי, בהדרכתם של פרופסור משה צוקרמן ופרופסור אבנר בן עמוס. אני מודה להם ומוקירה את הנחייתם הסבלנית ואת עידודם להמשיך במשימה המאתגרת של מציאת ספרי לימוד שפורסמו בתקופת השלטון הנאצי.
תחום המחקר הזה, כך התברר לי, היה בעייתי והתקשיתי למצוא בו מקורות מדעיים, אולם לא אמרתי נואש. החיפוש אחר ספרי הלימוד הנאציים בשנות ה-90, שבהן הייתה הפתיחות לנושא עדיין מוגבלת, החל בספריות ובארכיונים שונים בגרמניה, בעיקר בברלין, במינכן ובלייפציג. אך חיפושיי היו לשווא ואף נתקלו בלא מעט התנגדות ודחייה מצד הספרנים והארכיונאים, שהביעו מחאה על עצם פנייתי אליהם בעניין כה רגיש. כמו כן התברר שברוב המקומות הייתה החזקתם של מקורות אלה אף אסורה על פי חוק. אולם מתוך שיחות עם כמה מהספרנים הראשיים בארכיונים בלייפציג ובמינכן עלה שמרבית הספרים הוברחו לשווייץ ולדרום אמריקה. בעצתם הגעתי לספרייה הלאומית המרכזית בציריך, ובמרתפי הארכיון הלאומי גיליתי אוסף עצום של ספרים מסודרים ושמורים להפליא: מאות ספרי לימוד נאציים, חתומים בצלבי קרס, שהיו בשימוש בכל בתי הספר שפעלו ברייך השלישי ובכל שכבות הגיל. שני ספרנים, מצוידים בכפפות מיוחדות (להם ולי), שהתגברו על חשדנותם ועל מבוכתם, סייעו לי למצוא את ספרי הלימוד הנאציים ששולבו במערכת החינוך ואשר חלה עליהם חובת קריאה ובחינה בבתי הספר השונים: חוברות הדרכה והשתלמות למורים, ספרי ילדים לגיל הרך, לבתי הספר היסודיים והתיכוניים ולמוסדות אקדמיים. מתוך כמאתיים וחמישים ספרי לימוד שבהם עיינתי, כמאה ושמונים עסקו בהיסטוריה גרמנית (תולדות האומה הגרמאנית העתיקה, ההיסטוריה של גרמניה, מורשת גרמניה, ארכיאולוגיה ארית), כארבעים מהם עסקו בספרות ובשירה גרמנית, והשאר במגוון תחומים, כמו מדע, מוזיקה, טכנולוגיה, אמנות ופילוסופיה.
החלטתי להתמקד בספרי ההיסטוריה והמורשת הגרמניים, שבהם גיליתי עניין מיוחד, ומתוכם בחרתי לבחון כחמישים ספרים וחוברות. חלקם היו כתובים בגרמנית גבוהה (גוטית), דבר שאילץ אותי להיעזר בגברת רות זאואר, ספרנית וארכיונאית שעבדה בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית באוניברסיטת תל אביב, שהיטיבה לקרוא גרמנית גוטית וסייעה לי לסיים כעבור שלוש שנים את מלאכת התרגום של כל הספרים והחוברות. היקף החומר המתורגם רב ותוכנו בלתי נתפס. נדרשו מיומנויות אורייניות גרמניות וידע היסטורי עצום כדי לעבדו בצורה מחקרית; ועדיין, כבר בשלב ההתחלתי חשתי שרב הנסתר על הנגלה ובמקרה זה יהיה השלם גדול, גדול בהרבה, מסך כל חלקיו. בסופו של דבר, לא בכל החומר המתורגם עשיתי שימוש בעבודת התזה - לאמיתו של דבר, השתמשתי בחלק קטן ממנו בלבד - אך ידעתי שיגיע יומו להתגלות במלוא היקפו בהקשר המתאים.
עשרים שנים אחר כך זה קרה. הרחבת דעתי בתחומי המחקר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה, ניסיוני האקדמי בהוראה ובחינוך והבשלתי מבחינה אינטלקטואלית ונפשית בשנים האחרונות - כל אלה פתחו בפניי חלון הזדמנויות שדרכו יש ביכולתי היום לשפוך אור חדש על הטקסטים הללו. יחד עם זאת, לאורך כל הכתיבה ליוותה אותי תחושה מוזרה של חדירה לתחום אסור, בלתי מוגן, נשגב מבינתי, אך כמו בשירו של רוברט פרוסט, "הדרך שלא נבחרה": "משתי הדרכים שביער עבות בחרתי בזו שהלכו בה פחות". ואף על פי כן, אינני משוחררת לחלוטין מחששותיי ביחס למשמעותם והשלכותיהם של הדברים ולאופן שבו יתקבלו בקהילה המדעית, האקדמית, החינוכית והציבורית - במיוחד הדתית.
הספר שלפניכם אמור להציג תמונת מצב מסוימת שנבנתה בזהירות רבה מהנתונים שעלו מתוכן הספרים הנאציים ומאלה שהתוודעתי אליהם במהלך המחקר שבו עסקתי בשנים האחרונות לצורך כתיבת הספר הזה. אולם ככל שהעמקתי בניתוח הטקסטים, נעשתה כתיבתי קרובה לסגנון המיסטי ודומה לסגנונם של ספרי קבלה או מדע בדיוני יותר מאשר לזה של ספרי מחקר או מדע. לעתים קרובות מדי נתקלתי בקטעים שתוכנם היה כה הזוי עד כי נדמה היה שנלקחו מספרו של אריך פון דניקן von Däniken))4 מרכבות האלים (הייתכן שקיבל השראה מהם? אולי קרא חלק מהם בילדותו?).
שוב ושוב נאלצתי לקרוא מחדש את תוכני הספרים, במרווחים של שנים וחודשים מפעם לפעם, כדי לקבל פרספקטיבה נוספת ולהעצים את יכולת הקריאה הביקורתית והמדעית, תוך כדי מאבק מתמיד, מתיש ועיקש לנתק את התובנות הרציונליות לשם כתיבת הספר מהמטענים הרגשיים הכבדים מנשוא, האישיים והמשפחתיים - מהחשבון הפתוח שיש לי עם הנאציזם, עם הגרמנים ועם האדישות סביבם.
הקריאה המחודשת בספרי הלימוד הנאציים לוותה בלא מעט חשש וספקנות מעצם היתכנותם, מאמינותם, ממידת הרצינות שייחסתי לתוכנם ובמיוחד מעוצמת הטוטליות ומתהליך ההטמעה והמימוש שלהם במערכות החינוך, המדע והתרבות ברייך השלישי. איני יכולה להשתחרר מהאפשרות שנוסחה חינוכית של אידיאולוגיה פוליטית וצבאית המשלבת פנאטיות דתית טוטלית עלולה להצליח שוב. הרי ככלות הכול, מדובר בבני אדם כמוני וכמוך; במורים כמוני וכמוך; מפקדים וחיילים כמו בכל צבא בעולם. לומר שהגרמנים היו "אחרים" פירושו להצדיק את התיאוריה הנאצית, הגזענית והפגאנית.
זאת ועוד, קשה להתעלם מהעובדה שגם במאה ה-21 מספרם של אלה הממאנים להאמין לסיפור השואה ולתורה הנאצית, עדיין גבוה יחסית. מִקֶרח ברא אותו נועד לטלטל את המכחישים ואת המתכחשים; לזעזע את האדישים ואת אלו המבכרים את קלות השכחה על פני כובד הזיכרון. בכוונתי להפגיש את הבלתי נתפס עם ההכרה הפשוטה ואת הבלתי ייאמן עם עובדות היסטוריות שלא ניתן יהיה להתעלם מהן עוד, ולנסות להזהיר מפני הישנותן של שיטות חינוכיות דומות ומפני תוצאותיהן הצפויות, הרות הגורל. כל זאת בעיקר לנוכח הידיעות על מה שלומדים היום במדינות שמשטרן דתי ופונדמנטליסטי, ולא רק בהן, המטיפות ונותנות לגיטימציה במישרין או בעקיפין לבדלנות, לגזענות ולשנאת זרים, וקוראות להילחם במתנגדים להן, להמיר את דתם ואף להשמידם.
ברצוני למנף דווקא את הבלתי ייאמן ואת האזוטרי בחינוך הנאצי כפי שמשתקף מתוך ספרי הלימוד שלהם, כדי לכתב אותם עם המציאות הקיימת, עדיין קיימת, אף כי חלפו שבעה עשורים מאז, ולהצביע על גודל הסכנה הטמונה בפנאטיות דתית הנאחזת בלאומנות קיצונית ועל האופן שבו זו מעצבת ומגייסת תוכניות לימודים ובתוך כך את הדור הצעיר. פנאטיות לאומנית גזענית, כדיו שחור, מתפשטת לאִטה, נספגת, מחלחלת בתודעה האנושית ומקדשת כל אמצעי להכתים את ראייתם של מאמיניה, מרוקנת אותם מתבונתם ומהכרתם השכלית, כולאת אותם באזיקי צייתנות, מונעת מהם כל ערעור או ספק, מחריבה את טבעם האנושי ושודדת את שיקול דעתם עד כדי התמכרות לפולחן הדם, הקורבן והשנאה.
ברבים מהטקסטים ניתן לזהות אלמנטים מתודולוגיים שיטתיים, פולחניים ביסודם, שגרמו לגרמנים בכל שכבות הגיל והמעמד סוג של התרוממות רוח אקסטטית, מתעתעת ומשכרת. ישויות שמימיות הפכו לאמת מדעית ואגדות עם נורדיות עתיקות הפכו לאמת היסטורית, ואלה גם אלה מילאו קתדרות של מחקר ועשרות מכונים מדעיים שנתמכו על ידי השלטון הנאצי ובהוראתו.
יכולים אנו לחשוב, ובמידה לא מועטה של צדק, שכל זה נכון גם לגבי טקסטים דתיים כמו התנ"ך, הברית החדשה או הקוראן, ומאי נפקא מינה? ראוי שייאמר: לעומתם, כאן הוגדרו המחקרים, ספרי ההגות וספרי הלימוד כטקסטים מדעיים ולא תיאולוגיים. הם הוצגו כמקורות מידע אמינים שנחשף בהם הגנום הגרמני וסגולותיו הגנטיות של גזע נבחר שמקורותיו מגורם שמימי אחר; יצורים עילאיים אשר בעקבות אירוע קוסמי חד־פעמי התערבבו עם עמים אחרים על פני כדור הארץ, נחותים ופחות ראויים מהם לכאורה, ולמרות זאת נשמר הקוד הגנטי המיוחד שלהם. תיאוריות אלה פותחו על בסיס ממצאים מדעיים, ביולוגיים, כימיים וארכיאולוגיים במהלך שנים ארוכות של תצפיות שטח, ראיונות ותיעוד של מיטב המדענים הגרמנים שיצאו במסגרת משלחות מיוחדות לכפרים נידחים בהרי טיבט ובהודו, במדינות סקנדינביה ובאיסלנד. הממצאים נועדו להעצים את הדת המדעית הפגאנית החדשה ולהוכיח את התיאוריות האזוטריות הללו. הייתה זו אמת שסיכלה מראש כל סיכוי ללכוּדיה הארים לפקפק בה ולצאת נגדה לקרב על חירותם.
הצצה אל תוך נבכי הפדגוגיה הנאצית, כפי שזו באה לידי ביטוי במאות הטקסטים, בספרי הלימוד ובחוברות ההדרכה למורים, נועדה לצאת חוצץ נגד כל המבקשים להניח את עול הזיכרון ולהעביר את אחריות נשיאתו לריטואלים טקסיים, לעצרות חד־שנתיות, או לאתרי הנצחה אינטרנטיים, ולקרוא תיגר על מה שהגדיר יהודה עמיחי: "שהר הזיכרון יזכור במקומי. זה תפקידו [...] כדי שאוכל לנוח".5 לא! לא! אין זה מתפקידו של הר לזכור; לא מתפקידם של רחוב, של בית תפילה או של אנדרטה, וודאי שלא מתפקידה של אשפה, כדברי המשורר שם. אין זו אחריותם רק של הוגי דעות, מורים, מחנכים, אנשי ציבור ומנהיגים. זה תפקידו של כל יהודי, וכל אדם באשר הוא, לשנן ולהחיות את הזיכרון בכל דור ודור. האומנם? או שמא זה הפחד הסמוי שבתוכנו, האורב לפתחנו ומאותת בתת־ההכרה שברגע שננוח ממנו, מהזיכרון הזה, היטלר ינצח?
לאחרונה עוסקים לא מעט בחברה הישראלית בנזקי השואה כטראומה ובהשפעתה על עיצובן של התודעה הקולקטיבית והזהות הישראלית. לא מעט מתעמקים בתופעת הפוסט־טראומה של הדור הראשון, ובתהליכי ההעברה הבין־דורית לדור השני ואף לשלישי, ונוטים להטיל את האשמה, אם ניתן להגדיר זאת כאשמה, במערכת החינוך, בטקסי השואה הציבוריים ובאמצעי התקשורת. אחד המושגים הפרוידיאניים המרכזיים התופס את מקומו בחקר הטראומה של השואה בישראל הוא "כפיית החזרה", כלומר חזרה אל מקור הטראומה והחייאתה תוך טשטוש הגבולות בין העבר להווה מתוך מנגנון הגנה. כך הופכים כל הייצוגים האינטנסיביים של בני הדור השני והשלישי וביטוייהם למנגנוני בלימה כדי לנסות ולהיפרד מהזיכרון, ליצור את הנתק המיוחל ולהיות מסוגלים להפוך דף בספר ההיסטוריה.
דווקא מנקודת מבט זו אני מבקשת לבחון את ספרי הלימוד הנאציים ולברר אם גם בקרב הדור השני והשלישי בגרמניה זוהתה "כפייתיות לחזור אחורנית" במנהרת הזמן מתוך מצוקת מנגנוני הגנה על מנת להתמודד עם הטראומה, אם אכן הוגדרה ככזו? האם קיים גם בקרב צאצאי הגרמנים הנאצים, באשר הם, הצורך בנתק או שמא במקום שבו העבר יורד באחת למחתרת או נאלץ להיוותר כבוי, בעל כורחו או שלא בעל כורחו, נעשית האובססיביות של זיכרון השואה לכלי המבטיח שכחה ללא כל פוסט־טראומה מהסוג המדובר בישראל? האם גם בגרמניה ובאוסטריה מפרשים את הקולות הנשמעים מאיראן או ממנהיגי חמאס ודאעש כשכפול לנאומיו של אדולף היטלר, או שזה קורה רק אצלנו?
מִקֶרח ברא אותו לא מתיימר לתת מענה לשאלות אלה וגם לא להציע פתרונות להשפעות הטראומטיות של השואה על עיצוב הזהות החברתית, הלאומית והפוליטית של עמים שונים ברחבי העולם, ובעיקר של העם היהודי במדינתו. באמצעות ספר זה אני מבקשת להחזיר את הקוראים, ללא כפייתיות וללא כל מנגנוני הגנה, אל חומרי הגלם של התופעה הנאצית; אל טרום בריאתה, זרעיה, ניצניה ופריחתה - ועל ידי כך לנסות ולהבין מה אִפשר לכל זה להתרחש ולהצליח ועד כמה היה לחינוך תפקיד מרכזי בכך.
הספר מתחיל בפתיחה אישית, בבראשית, מסתיים באחרית, ובתווך - שישה פרקים. חמישה מהם עוסקים בחשיפת התכנים האידיאולוגיים, ההיסטוריים והמדעיים כפי שנמצאו בספרי הלימוד של הרייך השלישי, בקוריקולום של "החינוך מחדש" ובמיסטיות הפגאנית הנאצית. הפרק השישי, לעומת זאת, מתמקד בשנים שלאחר המלחמה, במה שקרה להמוני הגרמנים, למשפחות, לילדים, למורים ולהוגי הדעות, למדענים ולסופרים, לנוכח המפץ הגדול של הנאציזם, בפרספקטיבות אקטואליות. בפרק השישי, המתכתב עם חמשת הפרקים האחרים על ידי דוגמאות מסיפורי הדור השני והשלישי בגרמניה ובישראל, בראייה מחקרית, פילוסופית ואמנותית, נעשה ניסיון לפצח רטרואקטיבית את הבלתי נתפס: איך הרגישו חיילים או אזרחים נאצים, עקרות בית או מורות, רופאים או אמנים, בבוקרו של 8 במאי 1945? האם ניתן היה להתפקר מהנאציזם, מאותו שינוי נפשי, פיזי וכמעט גנטי שחל בהם בתהליך הרסטורציה הארית? איך זה להיות אשתו, בנו, בתו, אחייניתו או נכדתו של נאצי במאה ה-21? ולאן נעלמו שלל הייצוגים האריים והפגאניים - מיליוני המדים, הסמלים, הדגלים, הכרזות, התמונות וכמובן מיליוני הספרים שהוצאו לאור בתקופת השלטון הנאצי? מה עלה בגורלם? מה קרה להמנון הגרמני; האם די בכך שהשמיטו ממנו שני בתים והשאירו רק את השלישי?
בין פרקי הספר מופיעים שירים גרמניים שתרגמתי לעברית. חלקם שירים שגדלתי עליהם. שמעתי אותם מדוקלמים, מושרים ומנוגנים בבית הוריי, מינקות ועד בגרות, וכך הפכו השירים לחלק בלתי נפרד ממנגינת חיי - למפתח סול של סכמת הזיכרון שלי, המצווה לחשוף ולפצח את סוד השיטה החינוכית הנאצית ולהכניעה.
