הקדמה
צ'ארלס פרסי סנואו (Snow), הידוע בכינוי "הברוֹן סנואו", היה פיזיקאי וסופר אנגלי. ב-7 במאי 1959 נשא סנואו הרצאה פומבית באוניברסיטת קיימברידג'. כותרת ההרצאה הייתה "שתי התרבויות".1 סנואו טען שבמערכת החינוך ובתרבות המערבית בכלל קיימים שני "מחנות" או תרבויות; המדענים מחד ואנשי הרוח מאידך. מחנה אחד אינו יודע די על המחנה האחר, ואינו מְתקשר עם המחנה האחר, דבר שפוגע ביכולת ההתקדמות של שניהם ולפיכך ביכולת ההתקדמות של האנושות עצמה. נדמה שבחמישים השנה שעברו מאז טענתו של סנואו המצב רק הלך והחמיר.
לאור ניצחונה של הטכנולוגיה בעידננו, נראה שנקודת המבט המדעית היא זו השלטת היום בחברה. המדע עדיין נתפס כמחקר אובייקטיבי החושף את האמת האחת והיחידה, ורוב הציבור עדיין חושב שרק בכוחו של המדע לעשות זאת, משמע לחשוף את אותה אמת מדוברת. במושגיו של דרידה אפשר לומר ש"המחנה" של המדעים המדויקים או "המדע" הוא בימינו "המרכז", ואילו מדעי הרוח נתפסים יותר ויותר כ"שוליִים". מצב זה מונע תקשורת בין התחומים, שחשיבותה רבה משום שהיא מאפשרת להכיר וללמוד נקודות מבט אחרות שיכולות לעורר תובנות חדשות ולהוביל להתפתחות. יתרה מזו, בגין מעמדם "השולי" של מדעי הרוח נשללת מהם האפשרות לבקר את המדע ואת ההתפתחויות הטכנולוגיות ולהבין את השלכותיהם השונות על חיינו. ייחוס בלעדיות למדע גם מוביל את התרבות המערבית לקבל את היחס השולט במדע כלפי העולם, כלפי היש; יחס של שימוש שהוא יחס תועלתני ומנוכר. התוצאה היא תפיסה מצומצמת של האדם ועולמו. לתפיסות מצומצמות ותועלתניות אלה יש השפעות משמעותיות על הקיום האנושי ועל רווחתו הכוללת, ובין היתר הן מובילות לתסכול ולאומללות.2
ואולם יש להדגיש כי מטרתו של ספר קצר זה אינה לצאת נגד המדע. המדע נחוץ לחיינו. ולא זו בלבד, אלא שבמדעי הרוח והחברה אנחנו יכולים ללמוד מהמדע ומתגליותיו על עצמנו ועל עולמנו. גם ההפך נכון כמובן. למשל, במהלך הדיון בספר נראה שהגותו של פרויד, כמו כתיבתו של בורחס, הקדימה התפתחויות מדעיות חשובות. לפיכך גם המדענים יכולים להשיג התפתחות בתחומם באמצעות בחינה של תחומי מחשבה אחרים. מטרתו של הספר, אם כך, היא דווקא להצביע על אפשרות של דיאלוג, שינוי והתפתחות בכמה מובנים, ובעיקר להצביע על קיומם של קשרים בין תחומי מחשבה שנתפסים כתחומים שונים מאוד זה מזה שאינם מתיישבים זה עם זה. בין היתר נצביע על כמה קשרים בין גיאומטריה, מתמטיקה ופיזיקה ובין פילוסופיה, ספרות ופסיכואנליזה,3 כשזו האחרונה תעמוד במרכזו של הספר. אנו מקווים שבאמצעות הדגמה של צורת מחשבה מקבילה, ולעתים משלימה, בין תחומים שונים, ודווקא בימינו — לנוכח עיסוקו של המדע המודרני בתופעות חלקיות, לא סדירות, חסרות גבולות ברורים, בפרַקְטָלים — אולי ייקל עלינו להבין לא רק את אפשרות קיומה של הגות רב־תחומית, אלא גם את הצורך בפיתוח הגות כזו, שבמהותה היא חסרת גבולות, משונה ומשתנה, ושדווקא בשל כך היא יכולה להוביל לתנודות או ל"אי־יציבות" באופן המחשבה המקובל, ובכך לתרום להתפתחותנו.
