קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית
הוספה למועדפים

קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים

תקציר

"באמצעות קישור בין המישור השיחי והמישור החומרי של הניתוח החברתי מציע ספרו של ערן פישר ניתוח ביקורתי-יסודי של הקפיטליזם הדיגיטלי. פישר מראה כיצד רישות טכנולוגי ניטרלי כביכול, אשר נושא לכאורה בשורה של רב-תרבותיות ובחירה חופשית, מפלס למעשה את הדרך להשתלטות של קפיטליזם חסר מעצורים. מקס ובר טען שהאתיקה הפרוטסטנטית אפשרה את הקפיטליזם המודרני המוקדם; ערן פישר טוען שהאתיקה הדיגיטלית מאפשרת את הקפיטליזם המאוחר, בן זמננו. על מדף הספרים שלי ספר זה מוצא את מקומו לצד ספרו של מנואל קסטלס על הקפיטליזם המידעי, ספרו של ניקדאייר-ווית'פורד על סייבר-מרקסיזם וספרו של וינסנט מוסקו על הנשגב הדיגיטלי".
פרופ' אורי רם, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל-אביב, ג'יהאד בירושלים" (הוצאת רסלינג, 2004).
 
"ספרו המבריק של ערן פישר מספק לנו סיבות משכנעות להיות ספקנים בנוגע ל'קפיטליזם של הלפטופ', על אופיו הגמיש ומידיות התקשורת שהוא מאפשר. בשעה שאנו גולשים, כותבים, ומעלים תכנים לרשת, אנו למעשה הולכים ונלכדים בסבך הרשתי של פיקוד ושליטה, אשר רודים בנו כיום כבעבר".
בן אגר, פרופסור לסוציולוגיה ומדעי הרוח, אוניברסיטת טקסס, ארלינגטון, ארצות הברית. מחבר הספר Speeding Up Fast Capitalism: Cultures, Jobs, Families, Schools, Bodies (2004, Pradigm)
 
"מדריך זה לעולם הרשתי, פרי מחקר מדוקדק וכתוב לעילה, לא רק מנפץ את החלומות באספמיה בדבר 'אוטופיה 2.0', הוא גם מספק בדיוק את הניתוח המקיף אשר לו אנו זקוקים כדי להבין את הכוח וההתמדה של חלומות אלו".
וינסנט מוסקו, ראש מחלקת המחקר הקנדית לתקשורת וחברה, אוניברסיטת קווינס, קנדה. מחבר הספר The Digital Sublime: Myth, Power, and Cyberspace (2005, MIT)
 
ד"ר ערן פישר הוא עמית מחקר פוסט-דוקטורט בבית הספר ללימודי מחקר מתקדמים על שם קרייטמן, ובמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. סיים את לימודי הדוקטורט שלו בסוציולוגיה ב-New School for Social Research בניו יורק; עוסק בחקר חברת הרשת ותרבות הקפיטליזם.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה חברתית וטכנולוגית. גם ללא ידע טכנולוגי מעמיק ניתן לחוש, ברמה יומיומית וחווייתית, שעולם עם אינטרנט, גוגל, טלפונים ניידים, בלוגים, ויקיפידיה ופייסבוק הוא עולם שונה, שכן יהיה טבעה אשר יהיה — מהפכת המידע כרוכה גם בהפיכת סדרי חיינו. אחד הסממנים של שינוי חברתי עמוק כל כך הוא הצורך האנושי לדבר את השינוי הזה: לתארו, להבינו, לתת לו שמות ולהמשיג אותו. באופן הזה, המציאות החברתית הכרוכה בצמיחתה של טכנולוגיה דיגיטלית ורשתית מולידה גם שיח על אותה טכנולוגיה ועל אותה מציאות. עניינו של ספר זה הוא תיאור וביאור השיח המתהווה בחברות הטכנולוגיות המתקדמות על המשמעות של טכנולוגיה דיגיטלית, על המצב האנושי בעידן הטכנולוגי הנוכחי. הדיבור על טכנולוגיה לא רק מתאר מצב דברים קיים; בעת ובעונה אחת הוא גם מעניק פרשנות למציאות זו ומהווה חלק פעיל בעיצובה. ומאחר שכל תיאור של המציאות הוא בהכרח חלקי וחסר, הרי שתיאור כזה ראוי לחקירה ולפענוח. ספר זה בוחן את האופן שבו הטכנולוגיה הדיגיטלית והחברה הדיגיטלית מדוברות, מפורשות ומובנות בשיח הציבורי הרווח בחברות בתהליכי שינוי, ואת התפקיד האידיאולוגי ששיח זה משחק באישורם או אתגורם של שינויים אלו.
 
בספר זה אני מבקש להשיג שני יעדים. ראשית, להכיר לקורא את העולם הדיגיטלי והרשתי. לשם כך אתמקד בהיבטים של החברה הנוכחית כקפיטליסטית, ואדון בעולם העבודה החדש, בטכניקות ייצור חדשות המתאפשרות על ידי טכנולוגיות רשת אשר משנות את מרקם היחסים החברתיים; כמו כן אדון בהמשגות החדשות של השוק החופשי המשתרג ונבלע ברשתות דיגיטליות. אך דיונים אלו גם גולשים מהתחום הצר לכאורה של השדה הקפיטליסטי וחודרים לתחומי חיים נוספים, כמו שינויים בתפיסה העצמית של האדם, בסובייקטיביות שלו. כאן המשימה היא להיות פרטני, אמפירי ותיאורי ככל האפשר, להציג מגוון רחב של אתרים חדשים ושל חוויות אנושיות.
 
שנית, אבקש לבנות מסגרת פרשנית המבארת את ההיבטים האידיאולוגיים של שיח הטכנולוגיה הנוכחי. אין בכוונתי להפריך את הטענות של השיח הדיגיטלי אלא להציב אותו בהקשר החברתי שבו הוא מתקיים ופועל, להצביע על שינויים בשיח הטכנולוגיה שהתחוללו במקביל לתמורות מבניות בחברה הקפיטליסטית. כאן המשימה היא להיות חד, תמציתי וכוללני ככל האפשר, על מנת לשרטט מסגרת פרשנית שיהיה בכוחה לבאר — אף אם באופן חלקי — מרחב גדול ככל האפשר של אירועים פרטיים. בנוסף לכך, המערכת הפרשנית שאני מציע מבקשת להיות גם ביקורתית ולספק כלים לדיון נורמטיבי במצב האנושי הדיגיטלי. כאן ביקשתי לחרוג מדיון סוציולוגי אובייקטיביסטי וליצור גשר לדיון בשאלות יסוד של המודרניות, במיוחד השאלה האם הרציונליות האינסטרומנטלית — שהתפתחות טכנולוגית היא אחד מביטוייה הצרופים — תורמת לשחרור אנושי או דווקא מגבירה את השליטה והדיכוי.
 
התשובה שניסיתי לספק מבקשת להימנע מהחלוקה הדיכוטומית בין אוטופיה לדיסטופיה שהשתרשה בשיח הטכנולוגיה המודרני מאז ראשיתו. חלוקה כזאת מאלצת אותנו לנקוט עמדה הניצבת על המנעד שבין חיוב וההערצה של הטכנולוגיה (טכנופיליה הכרוכה באמונה בלתי מסויגת בקדמה טכנולוגית) ובין שלילה של הטכנולוגיה ואף חרדה ממנה (טכנופוביה הכרוכה בכמיהה רומנטית לעידן "פשוט" יותר). סוג הדיון שחלוקה כזאת מציעה הוא מצומצם למדי, ולמעשה מתעלם מכך ששתי העמדות כלפי טכנולוגיה — המחייבת והשוללת — חולקות את אותן הנחות יסוד באשר להשפעה הדטרמיניסטית של הטכנולוגיה על החברה. דיון כזה מתעלם מכך שהן "טכנולוגיה" והן "חברה" הן תוצר של הבניה חברתית, כלומר מתעלם מהשיח שמבנה את החברה המודרנית כחברה טכנולוגית.
 
ספר זה בוחן את התפקיד האידיאולוגי ששיח הטכנולוגיה ממלא במתן לגיטימציה למערך החדש של יחסים חברתיים שמתרקם בחברות קפיטליסטיות בעשורים האחרונים. השיח הרווח על העולם הדיגיטלי מתארו כפתוח וחופשי יותר, מבוזר, שטוח, כזה המאפשר דמוקרטיזציה ושיתוף פעולה, מעצים אינדיווידואלים על חשבון תאגידים ומדינות. טכנולוגיית הרשת — ובראשה האינטרנט — מתוארת כמחוללת מהפכה חברתית וכמבשרת עידן חדש ומיטיב יותר בהיסטוריה האנושית.
 
הספר מציב מראה ביקורתית אל מול הבטחות אלו. הוא חושף את הלימתו של השיח הדיגיטלי למציאות החברתית והכלכלית של הקפיטליזם הנוכחי. הקפיטליזם הרשתי הוא אכן שטוח יותר ופחות היררכי, ומאפשר ליותר אנשים להיות מעורבים באופן מלא יותר בפרויקטים מעניינים ולרתום את היצירתיות, האינדיווידואליזם והתשוקה שלהם לייצור. אך בה בעת זהו קפיטליזם של שוק פחות מרוסן ומווסת, של הסדרי עבודה ארעיים ופוגעניים יותר, ושל יכולת חסרת תקדים לניצול.
 
הספר קושר בין שינויים ביחסי כוח חברתיים ובאופנוּת הפעולה הכרוכים בצמיחתו של הקפיטליזם הרשתי ובין שיח שהוא טכנולוגי בעיקרו: בין צורות העסקה גמישות והגמישות של האינטרנט, בין ניאו־ליברליזם ובין הסדר הספונטני והכאוס המאפיינים את הרשת, בין הפרטה ובין ווב 2.0. באופן הזה מראה הספר שמהפכה פוליטית מעיקרה — שמהותה קפיטליזם חשוף ואכזרי יותר — זכתה ללגיטימציה באמצעות הצגתה כתוצר בלתי נמנע ואף חיובי של ההתפתחות הטכנולוגית.
 
***
 
אני מבקש להודות לאנשים הרבים שתמכו בי במהלך העבודה. במיוחד אני מבקש להודות לאפרת איזנברג, שותפתי למסע, על תמיכה ועזרה אין־קץ. תודה לבני משפחתי על תמיכה בלתי מסויגת ואהדה ללא תנאי, ובמיוחד להוריי ואחותי שהיו והנם מוריי הראשונים. חבריי היקרים גיא אבוטבול, בְרֵיישו וִייאֵחו, יואב מחוזאי ויורי קונטרֶרס קראו חלקים של העבודה, יעצו והקלו על נטל המשא. תודה לישי טובין, מורה ועמית שמלווה ותומך בי מראשית דרכי האקדמית.
 
ספר זה החל להיכתב כעבודת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ב-New School for Social Research בניו יורק. אני מבקש להודות לפאולו קרפיניָאנו, שהיה מנחה העבודה, ולסטנלי ארונוביץ' מאוניברסיטת העיר ניו יורק על תרומתם למחקר. הספר רואה אור בסיוע מלגת מחקר מהמחלקה למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי — המכללה למנהל, שבה שימשתי מרצה־אורח בשנים 2010-2009. תודה מיוחדת לאמיר בן־פורת וטובה בנסקי על תמיכתם הנדיבה. תודה ראשונה במעלה לאורי רם על מעורבותו העמוקה במחקר זה ובהכשרתי הסוציולוגית בכלל, ועל חברותו רבת־השנים. התודה שאני חב לנדיבותו גדולה מכפי שאוכל להביע. הספר מוקדש לרעייתי ולבתי האהובות.
 
גרסה קודמת של הספר יצאה לאור באנגלית ב-2010 בהוצאת Palgrave-Macmillan תחת הכותרת Media and New Capitalism in the Digital Age: The Spirit of Networks.
 
 
 
 
 
מבוא
שיח הטכנולוגיה ולגיטימציה קפיטליסטית 
 
 
טכנולוגיה וחברה
 
בארבעת העשורים האחרונים אנו עדים לשתי תמורות עמוקות שהתחוללו בחברות קפיטליסטיות מתקדמות: תמורה אחת היא המעבר מהשלב המכונה פורדיסטי בקפיטליזם לשלב הפוסט־פורדיסטי, מעבר המאופיין בשינויים במשטר הֶצְבר ההון — כלומר באופן שבו הייצור מתנהל, היכן, ועל ידי מי — כמו גם בשינויים באופנוּת הרגולציה החברתית (mode of social regulation) הנוגעת לשורה ארוכה של הסדרים פוליטיים ופרקטיקות חברתיות. זו תמורה חברתית עמוקה: גלובליזציה, הכלכלה החדשה, גוגל, מיקור חוץ, שיטות ייצור גמישות, נסיקתה של הודו — אלו הם רק חלק ממילות המפתח בלקסיקון של הקפיטליזם הנוכחי. התמורה האחרת היא צמיחתה של טכנולוגיה דיגיטלית והשתלבותה כמעט בכל תחומי החיים. זו מהפכה טכנולוגית של ממש: גלובליזציה, הכלכלה החדשה, גוגל, מיקור חוץ, שיטות ייצור גמישות, נסיקתה של הודו; אכן, רבות ממילות המפתח בלקסיקון של הטכנולוגיה החדשה זהות לאלו של הקפיטליזם החדש.
 
נשאלת השאלה: מה טבעה של הזיקה האמיצה בין קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה? נדמה שהתשובה ברורה — טכנולוגיה חדשה מאפשרת ומחוללת חברה חדשה: הגלובליזציה נישאת על כנפי רשתות תקשורת; הכלכלה החדשה נסבה בעיקרה על עסקים ומוצרים שאוגרים, מייצרים ומתָמסרים מידע; גוגל היא גולת הכותרת של מודל עסקי זה; פרקטיקות כלכליות כגון מיקור חוץ ושיטות ייצור גמישות אחרות לא היו הופכות רווחות כל כך ללא טכנולוגיית הרשת; והודו חייבת את נסיקתה כפלא קפיטליסטי למרכזי שירות ותמיכה בבַנגָלוֹר, ולהיותה חממה למהנדסי־תוכנה ולמרכזים גלובליים של תעשיית ההיי־טק.
 
התפיסה אשר לפיה הטכנולוגיה מעצבת את פני החברה רווחת בשיח הציבורי והאקדמי. זו, לדוגמה, הנחת היסוד בכתביו של תומס פרידמן מהניו יורק טיימס שתפיסתו את העולם הנוכחי — שטוח ומבוזר — נשענת על הדימוי של הארכיטקטורה הרשתית. פרידמן לא רק מסתייע בטכנולוגיה רשתית כמטפורה וכמודל קוגנטיבי להבנת עולם ההווה, אלא גם גורס שהמאפיינים הייחודיים של טכנולוגיה זו מחלחלים למבנה החברתי ולדינמיקות החברתיות, ומעצבים אותם. כך, לדוגמה, הוא טוען ש"האינטרנט מהווה את הדבר הקרוב ביותר לשוק תחרותי מושלם בעולם כיום".1
 
על פי גישה זו, השיח על טכנולוגיה דיגיטלית הוא שקוף ומאיר־עיניים. הוא שקוף מאחר שאיננו יותר מביטוי של המציאות הטכנולוגית (למשל, הטענה שטכנולוגיית רשת מאפשרת גמישות ואינטראקטיביות היא תיאור ישיר ואמיתי של המציאות); והוא מאיר־עיניים מכיוון שבסופו של דבר, לדבר על טכנולוגיה משמעו לתאר את אופן הפעולה של החברה (לדוגמה, טכנולוגיה גמישה יוצרת גמישוּת בכלכלה). ואולם, אני טוען שהבנה כזאת של שיח הטכנולוגיה היא חלקית בלבד. שיח הטכנולוגיה אינו רק צוהר שדרכו נשקפת המציאות, אלא מהווה השקפה פרטיקולרית על המציאות, ולכן ראוי לניתוח בזכות עצמו. יתרה מזאת, טכנולוגיה אינה מהווה רק את התשתית החומרית של חברות מודרניות אלא גם מספקת להן לגיטימציה. ההשקפה הרווחת באשר לזיקה בין טכנולוגיה וחברה, אם כן, היא חלקית, וככזו גם אידיאולוגית. אופייה האידיאולוגי של הזיקה בין טכנולוגיה (חדשה ורשתית) ובין קפיטליזם (חדש ופוסט־פורדיסטי) עומד במרכזו של ספר זה.
 
 
תמורות היסטוריות בשיח הטכנולוגיה
 
ספר זה בוחן את השיח על טכנולוגיה רשתית בחברות קפיטליסטיות מתקדמות — או בקיצור, השיח הדיגיטלי — שיח הממוקם בתווך שבין קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה. הנחת המוצא היא שההסדרים הסוציו־פוליטיים של החברה הרשתית שבה אנו חיים הנם תוצר לא רק של תמורות כלכליות וטכנולוגיות אלא גם של תמורות אידיאולוגיות. העובדה שטכנולוגיה מתפקדת באופן אידיאולוגי בחברות מודרניות ניכרת כמעט בכל רובד חברתי: מהזירה התרבותית שבה חפיצים (גאדג'טים) טכנולוגיים והישגים הנדסיים זוכים להערצה ונתפסים כביטוי נשגב של הרוח האנושית, ועד לזירה הפוליטית הנשלטת על ידי רציונליות אינסטרומנטלית, שבה טכנולוגיות מכניעות רציונליות מהותית ואמצעים מכניעים תכליות.
 
אך מעבר לאפיון כללי זה של ההשקפה ה"טכנולוגיסטית" הרווחת כל כך בחברות מודרניות, ניתן להצביע על צורות פרטיקולריות ששיח הטכנולוגיה לובש בהקשר לנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות ספציפיות. כלומר, בעוד שלשיח הטכנולוגיה יש תמיד ממד אידיאולוגי, התפקיד והתכנים הפרטיקולריים שלו תלויים בהקשר חברתי מסוים, והאופן שבו הוא משתלב בתרבות הפוליטית משתנה בהתאם. ספר זה גורס שהצמיחה של קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה הייתה כרוכה בצמיחתו של שיח טכנולוגיה המעניק סוג חדש של לגיטימציה לקפיטליזם. כלומר, שחל שינוי רדיקלי באופיו ובתפקודו של השיח הטכנולוגי מהשלב הפורדיסטי לשלב הפוסט־פורדיסטי בקפיטליזם. בשלב הפורדיסטי של הקפיטליזם (ששלט בכיפה במערב עד שנות ה-70 של המאה ה-20) שיח הטכנולוגיה נתן לגיטימציה למדינת רווחה המעורבת בכלכלה, לתכנון ריכוזי בעסקים פרטיים ובכלכלה הלאומית, למבנה היררכי של חברות מסחריות ולקביעות בעבודה. בניגוד לכך, בחברה הפוסט־פורדיסטית של ימינו שיח הטכנולוגיה נותן לגיטימציה לנסיגה של המדינה מהשוק, לגלובליזציה של הכלכלה, לשיטוח ולביזור של ארגונים ולגמישות של תהליכי הייצור והסדרי העבודה. במושגיו של מקס ובר, שיח לגיטימציה חדש זה מבטא תמורה עמוקה ב"רוח הקפיטליזם" מביטויה בשלב התעשייתי, אשר הדגיש את היכולת של הקפיטליזם להביא לרווחה חברתית באמצעות מיתון הניצול (שעליו עמד קרל מרקס בביקורתו הכלכלנית את הקפיטליזם), לביטויה כ"רוח הרשת", בשלב הפוסט־תעשייתי, המעלה על נס את היכולת של הקפיטליזם להגביר שחרור פרטי באמצעות מיתון הניכור (שעליו עמד מרקס בביקורתו ההומניסטית את הקפיטליזם).
 
הספר משלב בין הניתוח הביקורתי של הרציונליות האינסטרומנטלית והלגיטימציה הטכנוקרטית מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט ובין גישות ביקורתיות של סוציולוגיה כלכלית (הזוכות לעדנה לאחרונה), כדי לבסס את הטענה שללגיטימציה של הקפיטליזם ולתמורות בה זיקה הדוקה לתפיסה הציבורית הרווחת באשר לטכנולוגיה וליעודה החברתי. הצורך הטבוע בקפיטליזם להצדיק את עצמו ולזכות בלגיטימציה נענה באמצעות יכולתה של הטכנולוגיה להיענות לביקורת על הסדר החברתי הקפיטליסטי. כלומר, הטענה היא שהמעבר מחברה פורדיסטית לפוסט־פורדיסטית היה כרוך גם בתמורה של שיח הלגיטימציה הטכנולוגי. בשלב הפורדיסטי של הקפיטליזם שיח הטכנולוגיה העניק לגיטימציה למשטר הֶצבר סוציו־כלכלי אשר נתן מענה לתביעות הנוגעות לרווחה חברתית, ובה בעת המעיט בחשיבותן של תביעות הנוגעות לשחרור אישי ואף התעלם מהן. הטכנולוגיה התעשייתית, פס הייצור, המוסד הבירוקרטי, הניהול הריכוזי של הכלכלה הלאומית וההספקה של שירותי רווחה מדינתיים — כל אלה תוארו בשיח הטכנולוגיה בעת הפורדיסטית כטכנולוגיות וכטכניקות הנענות לתביעות שמבטאת הביקורת החברתית של הקפיטליזם, כמו הצורך בביטחון אישי, יציבות כלכלית, ושוויון חברתי, כלומר תביעות שמכוונות למיתון האופי הנצלני של הקפיטליזם. במילים אחרות, שיח הטכנולוגיה הפורדיסטי הבטיח שטכנולוגיות וטכניקות אלו יגבירו את הרווחה החברתית, אף אם יפגעו בחירות האישית. אכן, חִצֵי הביקורת על הפורדיזם כוונו בדיוק כנגד האופי הדכאני של המדינה הבירוקרטית והחברה המסחרית כלפי הפרט, אובדן האותנטיות האישית והסרת הקסם והחיוניות מתהליך העבודה, כלומר כנגד ההשלכות המזיקות שיש ליסודות ה"חברתיים" של הפורדיזם על הפרט במונחים של ניכור.
 
אחד הביטויים המבריקים והמשעשעים של סוג זה של ביקורת על הקפיטליזם התעשייתי הוא סרטו של צ'ארלי צ'פלין זמנים מודרניים. צ'ארלי המסכן מתקשה לעמוד בקצב העבודה שמכתיב פס הייצור, נחבט בידי מכונת האכלה (שמטרתה לאפשר לו לעבוד מבלי לצאת להפסקות אוכל) ובסופו של דבר נבלע לתוך גלגלי השיניים המניעים את התעשייה. על פי עמדה ביקורתית זו, הרציונליזציה של הייצור באמצעים טכנולוגיים אולי שימנה את גלגלי הקפיטליזם, אך במחיר דיכוים של חופש ויצירתיות אישיים, ניכורו של הפרט מהעבודה, ובאופן כללי יותר — במחיר יצירה של חברה ריכוזית, בירוקרטית ודכאנית.
 
שיפורם ותיקונם של פגמים אלו היו לגולת הכותרת של שיח הטכנולוגיה הצומח בשלב הפוסט־פורדיסטי של הקפיטליזם. שיח זה נותן לגיטימציה למשטר סוציו־כלכלי חדש הנענה לתביעות הנוגעות לשחרור אישי, ובה בעת ממעיט בערך התביעות לרווחה חברתית. האינטרנט, החברה המסחרית ה"רזה" והמבוזרת, אופנוּיות ייצור והסדרֵי העסקה גמישים — כל אלה מתוארים בשיח הטכנולוגיה הרשתית כטכנולוגיות וטכניקות הנענות לתביעות שמציבה הביקורת ההומניסטית של הקפיטליזם, כמו הצורך בהעצמה אישית, ביטוי אותנטי, יצירתיות ומימוש עצמי, כלומר הן מכוונות למיתון הניכור.
 
המשמעות של תמורות אלו בשיח הטכנולוגיה חורגת מהתחום המצומצם של טכנולוגיה או אפילו מזה של הקפיטליזם. תחת זאת, את התמורות הללו יש להבין תוך התייחסות למערך (קונסטלציה) הכוחות בחברות קפיטליסטיות מערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 ולתרבות הפוליטית שלהן. בעוד ששיח הטכנולוגיה התעשייתית בעת הפורדיסטית נתן לגיטימציה לחוזה החברתי בין הון, עבודה ומדינה, הרי ששיח הטכנולוגיה הרשתית בעת הפוסט־פורדיסטית מעניק לגיטימציה בדיוק לפירוקו של חוזה חברתי זה ולכינונה של חלופה אחרת תחתיו: יחסים מופרטים במסגרת של שוק גלובלי. באופן הזה מייחסת כל אחת מהחברות הללו — הפורדיסטית והפוסט־פורדיסטית — משמעות ומעמד שונים בתכלית לטכנולוגיה. בעוד שהפורדיזם נשען על היכולת של הטכנולוגיה התעשייתית לקדם שוויון ויציבות חברתית, הפוסט־פורדיזם נשען על כוחה של הטכנולוגיה החדשה לקדם אותנטיות ושחרור אינדיווידואליים. בראשון יועד לטכנולוגיה תפקיד בפרויקט ציבורי ופוליטי, באחרון לוקחת הטכנולוגיה חלק בפרויקט פרטי וא־פוליטי.
 
בספר זה אבקש לנסח ולבסס את הטענות הללו. חלק I של הספר שוטח ביתר פירוט את היסודות התיאורטים והסוציולוגיים של המחקר. פרק 1 ממקם את התמורות בשיח הטכנולוגיה במסגרת הרחבה יותר של לגיטימציה קפיטליסטית, ומציג את הבסיס התיאורטי לחקר שיח הטכנולוגיה כשיח לגיטימציה. לאחר מכן הוא מאפיין את התמורות המרכזיות שהתחוללו בקפיטליזם בעשורים האחרונים לאורך שני צירים: התמורה באוֹפנוּת ההצבר (mode of accumulation) מהשלב הפורדיסטי לשלב הפוסט־פורדיסטי, והתמורה באופנות הרגולציה החברתית, שבמרכזה כינונו של מערך כוחות חדש בין שלושה שחקנים חברתיים מרכזיים: עבודה, הון ומדינה. טענות אלו מתכנסות בדיון המסכם את הפרק סביב המושג "רוח הרשת" כרוח המאפיינת את התרבות הפוליטית של הטכנו־קפיטליזם בן זמננו. הספר אינו מציע מסגרת תיאורטית בלבד להנהרת השיח הדיגיטלי, אלא גם מספק ניתוח אמפירי מפורט של אחד השופרות המרכזיים המנסחים ומבטאים שיח זה — המגזין וויירד (Wired). כמו כן נדונים בפרק זה מרכזיותו של השיח הדיגיטלי במרחב הציבורי והפוליטי ומרכזיותו של וויירד בהבניית שיח זה.
 
 
ארבעה אתרים של הקפיטליזם הרשתי
 
השיח הדיגיטלי מתגבש סביב ארבע נקודות מפגש מרכזיות בין טכנולוגיית הרשת ובין הקפיטליזם החדש: השוק, עולם העבודה, תהליך הייצור ותפיסת האדם. ניתוח אתרים אלו מוצג בחלק II של הספר. פרק 2 בוחן את השיח על השוק הרשתי. על פי השיח הדיגיטלי, שילובו של השוק ברשתות טכנולוגיות משפר את פעולתו והופך אותו רציונלי יותר. שוק רשתי ניחן ביכולת ויסות עצמי וכמעט שאינו נזקק לפיקוח פוליטי "חיצוני". אך תכונות אלו גם הופכות אותו לכאוטי ותנודתי יותר, ולכן שוק רשתי תובע מנקודות־הסעף שלו (nodes) — בין אם אלו חברות מסחריות, מדינות, או אינדיווידואלים — לגלות גמישות ולהסתגל לסביבה משתנה־תמידית.2
 
השיח על השוק הרשתי מבואר כאן כביטוי אידיאולוגי למעבר מהקיינסיאניזם של התקופה הפורדיסטית לניאו־ליברליזם של התקופה הפוסט־פורדיסטית. בגיבויה של מסגרת מחשבתית טכנולוגיסטית שיח זה מעניק לגיטימציה למגמת היהפכותו של השוק לאוטונומי וחופשי יותר מפיקוח חברתי ופוליטי, ולתיאורו כמנגנון אידיאלי לניהול השעתוק החברתי. באמצעות השוואה של השיח הדיגיטלי (הנסב על טיעונים טכנולוגיים) לשיח הניאו־ליברלי (הנסב על טיעונים כלכליים) מפורקות הנחות היסוד האידיאולוגיות של רעיון השוק הרשתי בשיח הדיגיטלי. בשיח הדיגיטלי, מושג הרשת מבוסס על מודל השוק ונתפס כתבנית שבאמצעותה ניתן להבין לא רק את השוק, אלא גם את החברה בכלל כשוק. ברצוני לטעון שהשיח על השוק הרשתי נותן לגיטימציה טכנולוגית לצמיחתו של המשטר הניאו־ליברלי. פרק 2 משמש גם כמבוא כללי למושגי המפתח של השיח הדיגיטלי, כגון רציונליות רשתית, סדר ספונטני, כאוס, ביזור ושיטוח.
 
טכנולוגיית רשת מחוללת שינוי לא רק בשוק, אלא בכל מערכת הייצור. ניתוח השיח הדיגיטלי על תמורות אלו מוצג בשני הפרקים הבאים. פרק 3 בוחן את השיח הדיגיטלי על עבודה רשתית. על פי השיח הדיגיטלי, עם שילובו של עולם העבודה ברשתות טכנולוגיות, הגבול בין חיי עבודה וחיים פרטיים מיטשטש; מרחב העבודה וזמן העבודה מתמזגים עם המרחב והזמן הפרטיים. חידוש זה מאפשר לעובדים לבטא את האיכויות האינדיווידואליות והאנושיות שלהם — כגון יצירתיות, ביטוי אישי ויחסים בין־אישיים — במסגרת הפעילות היצרנית שלהם, הוא מאפשר להפיח להט (או re-eroticize כמאמרו של הרברט מרקוזה) בעולם העבודה שהפך מדולדל וסר־קסם בעת התעשייתית (disenchanted כמאמרו של ובר). טכנולוגיית רשת גם משטחת את מקום העבודה, ובכך מבטלת את ההיררכיה בין עובדים מצד אחד ומנהלים ומעסיקים מהצד האחר. את משטר ההיררכיה הארגונית מחליף משטר מריטוקרטי ומקצועני המבוסס על מיומנות אינדיווידואלית בטכנולוגיית רשת. הנרטיבים הללו על עבודה רשתית מהווים מפנה רדיקלי מהנרטיבים של העבודה המנכרת והארגון הבירוקרטי הדכאני שרווחו בעידן הפורדיסטי. טכנולוגיית רשת מתוארת כאמצעי המפתח שהופך את העבודה — תהליך העבודה, יחסי העבודה ומקום העבודה — לאנושית ושחררנית (emancipatory) יותר עבור העובד.
 
ברמת הניתוח של המבנה החברתי, נרטיבים אלו משקפים מפנה גם מהשיח הפורדיסטי על מעמד לשיח הפוסט־פורדיסטי על רשתות. בשיח על רשתות, אינדיווידואלים מובְנים כנקודות־סעף אוטונומיות, ומוגדרים על ידי קשריהם לנקודות־סעף אחרות ברשת; המרחב החברתי נתפס כשטוח ומבוזר וכמורכב מהתאגדויות (assemblages) מרובות, ארעיות ומשתנות־תמידית. זהו ניגוד מוחץ להמשגה הפורדיסטית של המרחב החברתי כזירה היררכית ויציבה, המוגדרת על ידי קבוצות (מעמדיות, מגדריות, אתניות וכו'). בעוד שהשיח על מעמד מדגיש יחסי כוח מבניים, השיח על רשתות הנו נטול ייצוג של צורת כוח כזו (למעט, כמובן, הבדלי הכוח בין מי שנוטל חלק ברשת ובין מי שאינו משתתף בה כלל ונמצא בצדו האפל של הפער הדיגיטלי [digital divide]), ובמקום זאת מייחס כוח למאפיינים האינהרנטיים של נקודות־סעף, כוח הנובע מגאוניות, חדשנות, או יזמות (מאפיינים המיוחסים, לדוגמה, לסטיב ג'ובס מאֶפֶל או לסרגיי בְרין ולארי פֵייג' מגוּגֶל). האופנוּת המרכזית של פעולה חברתית בשיח הרשתי היא שיתוף פעולה והיא מחליפה את המאבק והתחרות שאפיינו את השיח המעמדי. השיח על עבודה רשתית ועיגונו במציאות טכנולוגית מאפשרים, אם כך, את תִחלוּפוֹ של מודל מעמדי, היררכי, תחרותי ואנטגוניסטי במודל רשתי ושטוח המבוסס על שיתוף פעולה והסכמה, מודל אינקלוסיבי מטבעו (לכל הפחות באופק שהוא מציע, עם סגירת הפער הדיגיטלי).
 
בעוד שפרק 3 מתמקד בהשלכות של טכנולוגיית הרשת על העולם המסורתי או התעשייתי של עבודה, בעיקר במסגרת הארגון או מקום העבודה, הרי שפרק 4 מפנה מבט לצורות חדשות של עבודה וייצור שטכנולוגיית רשת מאפשרת ואשר מתרחשות מחוץ לכותלי האתרים הללו. הפרק בוחן את השיח הדיגיטלי על ייצור רשתי. שילובו של הייצור ברשתות טכנולוגיות מביא לטשטוש הגבולות בין חברות מסחריות והרשת, ובין יצרנים וצרכנים. הרשת הופכת לאתר המרכזי ולציר המארגן של הייצור, היא מחליפה את החברה המסחרית, את מקום העבודה ואת פס הייצור. טכנולוגיית רשת מאפשרת אופנויות ייצור חדשות המבוססות על היכולת לרתום את כוח העבודה של נקודות־סעף אוטונומיות ומבוזרות לתהליך הייצור, וכך להופכו לרציונלי יותר.
 
מנקודת המבט של אינדיווידואלים, אופנויות ייצור חדשות אלו מאפשרות ליותר אנשים להיות מעורבים באופן משמעותי ועמוק יותר בתהליך הייצור, ולהביא לידי ביטוי מלא יותר את הכישרון, המיומנויות והלהט היצירתי שלהם. תהליך הייצור הופך יותר דמוקרטי ושיתופי ומכוון בצורה מלאה יותר להגשמה עצמית של המעורבים בו על פני סיפוק צורכי המערכת. יתרה מזאת, ייצור רשתי מאפשר למזג באופן מושלם בין הצורך האישי בשחרור ובין צורכי המערכת הקפיטליסטית. נרטיבים אלו, אם כן, מצטרפים לשיח המערער על מושגים כמו "עבודה", "עובדים", ובוודאי "מעמד העובדים", ואף מאיין אותם. "עבודה" מומשגת מחדש כפעילות משחקית וארוטית של ייצור וצריכה, ומתאפיינת ביצירתיות, מעורבות עמוקה, אינטראקטיביות ותקשורת בין־אישית. בדומה לכך, תחת הקטגוריה של "עובדים" צומחת קטגוריה חדשה של יצרנים/צרכנים (prosumers): יחידות עצמאיות ואינדיווידואליות המשלבות ייצור, צריכה ויזמות, ומתקיימות כנקודות־סעף ברשת.
 
אני טוען שהשיח על ייצור רשתי נותן לגיטימציה למעבר המבני מהסדרים פורדיסטיים של עבודה וייצור להסדרים פוסט־פורדיסטיים. האתרים שהכילו ועיגנו את הארגון החברתי של עבודה בעת הפורדיסטית — החברה המסחרית, האיגוד מקצועי, בעל המקצוע, הסגל הקבוע — מתוארים ככאלו שאבד עליהם כלח בעקבות צמיחתו של היצרן/צרכן. בה בעת שעבודה הופכת משמעותית ואנושית יותר — בכך שהיא מאפשרת מיצוי רב יותר של פוטנציאלים אישיים ורתימת מיומנויות הקשורות בפעילויות פנאי חובבניות לשעתוק החברתי — היא גם הופכת יותר מופרטת ואינדיווידואלית, וכרוכה בהעברת סיכונים מההון לעבודה ובפירוקה של חגורת הביטחון החברתית שכוּננה בעת הפורדיסטית ואשר נתנה עדיפות לשוויון חברתי וביטחון אישי על פני הפיתוח של פוטנציאלים אינדיווידואליים. בשיח הדיגיטלי, אם כן, ייצור רשתי מתואר כחידוש שמאפשר תהליך ייצור דמוקרטי ומעניין יותר, אך בה בעת חותר תחת ההסדרים המוסדיים אשר הפכו תהליך זה ליציב ומגונן בעבר. שיח זה מונהר כאן כנותן לגיטימציה להסדרי העסקה גמישים יותר ויציבים פחות, הסדרים אשר נעשו רוֹוחים בקפיטליזם הפוסט־פורדיסטי.
 
התמורות הגלומות בשיח על השוק הרשתי, העבודה הרשתית והייצור הרשתי מובילות למפנה יסודי בתפיסה של האינדיווידואל (כמו גם מותנות במפנה כזה), באופן שבו בני אדם תופסים ומבינים את עצמם בהקשר של המהפכה הטכנולוגית. התפיסה העצמית של האדם קשורה קשר אמיץ לטכנולוגיה שבה האדם משתמש; תפיסה כזו היא לכן תלוית נסיבות היסטוריות ומשתנה בהתאם לתמורות טכנולוגיות. פרק 5 בוחן את השיח הדיגיטלי על האדם הרשתי. האדם מתואר בשיח זה כבעל מהות ומאפיינים התואמים את טכנולוגיית הרשת: הן האדם והן הטכנולוגיה מובָנים כמכונות לעיבוד ותמסורת של מידע וסמלים, ושניהם נתפסים כגמישים וכנטולי מהות קבועה. ההלימה בין טכנולוגיית רשת ובין בני אדם מאפשרת אינטראקציה הדוקה ואף מיזוג ביניהם. השילוב של בני אדם וטכנולוגיית רשת יוצר המשגה חדשה של האדם כאורגניזם קיברנטי, או סייבורג (cyborb). טשטוש הגבול בין בני אדם לבין טכנולוגיית הרשת מאפשר אינטראקציה משמעותית וטבעית יותר של בני אדם עם הטכנולוגיה ומימוש הפוטנציאלים השחררניים של האדם: מלוא יכולותיו האינטלקטואליות, הפסיכולוגיות, התקשורתיות והחברתיות. האדם הרשתי, אם כן, מתואר כגרסה משוחררת של האדם התעשייתי שקדם לו: כעת, האדם הרשתי יכול לתפעל את הטכנולוגיה באופן משמעותי ולרתום את יכולותיו המנטליות לייצור הרשתי, בניגוד לאדם התעשייתי אשר נשלט בידי הטכנולוגיה ויכול היה לרתום את יכולותיו הפיזיות בלבד לייצור התעשייתי.
 
נרטיבים אלו טווים את רוח הרשת של החברה הפוסט־פורדיסטית. בני אדם מומשגים מחדש באופן שהולם את מקומם באופנות הייצור החדשה: בניגוד לאדם הפורדיסטי שאופיין בנוכחות במרחב ובזמן ובפיזיות, האדם הפוסט־פורדיסטי מאופיין בווירטואליות וא־גופניות (disembodiment). האדם הפוסט־פורדיסטי — גופו, תודעתו וזהותו נתפסים כמידעיים ולכן כגמישים ומרובים. טכנולוגיית רשת נתפסת כמספקת מענה לביקורת ההומניסטית בדבר אותנטיות: בניגוד לטכנולוגיה המכנית־תעשייתית, הרי שטכנולוגיית רשת הולמת את האדם ואי לכך משלימה ומעצימה אותו.
 
 
התרבות הפוליטית של הקפיטליזם הרשתי
 
הנרטיבים של השיח הדיגיטלי המוצגים בחלק II של הספר מצטרפים לרוח חדשה — רוח הרשת — המעניקה לגיטימציה להסדרים החדשים המאפיינים את החברה הפוסט־פורדיסטית: נסיגת המדינה מהתכנון הריכוזי של הכלכלה, מניהולה ומהפיקוח עליה; נסיגתה מהמחויבויות לספק שירותי רווחה וביטוחים חברתיים; מעבר מכלכלה לאומית מגוננת לשוק גלובלי משותף ונטול־פיקוח; הפרטת העבודה; שחיקתן של ה"עבודה" ו"מעמד העובדים" כקטגוריות חברתיות בנות־קיימא; ניתוקו של השוק מהחברה, או נכון יותר בידודה של הכלכלה מהליכים פוליטיים דמוקרטיים; הסדרי העסקה יותר גמישים ופחות יציבים וקבועים; משטר דיסציפלינרי חדש — מבוזר ושטוח יותר — של ייצור; מעבר לשיח פוליטי טכנוקרטי ומפויס של חברה אל־מעמדית החפה מאנטגוניזם וסתירות; הגמשתם של חיי העבודה ותהליכי העבודה; ודה־פוליטיזציה של מהלכים כלכליים באמצעות הצגתם כטכניים, טכנולוגיים ואינסטרומנטליים.
 
אל אלו מצטרף פרק 6 ובו מתוארים ומבוארים היסודות הטכנולוגיסטיים של השיח הדיגיטלי. בפרק מוצגת מה שניתן לכנות ה"קוסמולוגיה" החדשה של טכנולוגיית הרשת הרווחת בשיח הדיגיטלי, ובהקשר של המעבר מפורדיזם לפוסט־פורדיזם נשאלת השאלה מהי המשמעות הפוליטית של שיח המציב את הטכנולוגיה כציר המרכזי שבאמצעותו העולם החברתי מיוצג ומוסבר. על פי השיח הדיגיטלי טכנולוגיית רשת מהווה את השלב האחרון והמתקדם ביותר בהיסטוריה של הטכנולוגיה, ולמעשה גם בהיסטוריה של היקום. המציאות החדשה של שוק רשתי, עבודה רשתית, ייצור רשתי ואדם רשתי שנדונה בחלק II ואשר מושתתת על המאפיינים של טכנולוגיית רשת — גמישות, הסתגלות, שיטוח, ביזור, ויסות עצמי, אינדיווידואליזציה, תקשורת, סדר ספונטני וכולי — מייצגת, על פי השיח הדיגיטלי, מהפכה טכנולוגית וחברתית במובנה המקורי של המילה (באנגלית revolution): חזרה לעצם מהותם של הטבע והיקום. מציאות זו מתוארת כניגוד גמור למציאות של הטכנולוגיה והחברה התעשייתיות, אשר היו זרות ומנוכרות לטבע.
 
רוח הרשת, אם כך, אינה רק שיח המתאר התגברות על ליקויי הטכנולוגיה התעשייתית והמצב התעשייתי (ניכור, ריכוזיות, היררכיה, שליטה ודכאנות, הרס סביבתי ואסונות אקולוגיים) באמצעות טכנולוגיית רשת, אלא זהו שיח המתאר את הציוויליזציה הקפיטליסטית המאוחרת שלנו ואת המצב האנושי הנוכחי כ"קִצה של ההיסטוריה". דוקסה זו של התרבות הפוליטית בחברות קפיטליסטיות מתקדמות — אשר משתמעת גם מהניב השגור (שהוא בה בעת פוסט־אידיאולוגי ופרוגרמטי) "אין כל חלופה אחרת" (There is no alternative) — עוטה בקוסמולוגיית הרשת אדרת טכנולוגית. קוסמולוגיית הרשת מספקת אישוש טכנולוגי למשבר של ביקורת האידיאולוגיה המאפיינת את התרבות הפוליטית בחברות קפיטליסטיות, קרי אישוש לאמונה הרווחת שביקורת כזאת הנה עקרה מכיוון שאנו חיים בזמנים פוסט־אידיאולוגיים, המוכתבים ומונעים על ידי טכנולוגיה ולא על ידי אידיאולוגיה.
 
חלק III כולל את פרק 7, שבו סיכום עיקרי הנרטיבים של השיח הדיגיטלי, ביאור לאופן שבו נרטיבים אלו מתגבשים לכלל "רוח רשת", ומיקום רוח זו בהקשר הרחב של התרבות הפוליטית הנוכחית, במיוחד בהקשר של השינויים השיחיים שהתחוללו בתרבות הפוליטית של חברות קפיטליסטיות בארבעת העשורים האחרונים: מצדק חלוקתי לצדק הכרתי, משוויון לרב־תרבותיות, מכלכלה פוליטית לפוליטיקה של זהויות, ומביקורת חברתית של הקפיטליזם התובעת את מיתון הניצול, לביקורת הומניסטית התובעת את מיתון הניכור.
 
השיח הדיגיטלי משקף מפנה רדיקלי מהתרבות הטכנו־פוליטית בעת המודרנית לזו הפוסט־מודרנית. בעוד שנרטיב־העל של הפוליטי בעת המודרנית הושתת על הבטחה, הרי שבפוסט־מודרניות פעולה פוליטית מובנית כהכרח וכהסתגלות בלתי נמנעת. הפוליטיקה משנה את מהותה מהובלת פרויקטים חברתיים לדה־מִמשליות (de-governmentability) ולצמצום המרחב הפוליטי. בהקשר זה השיח הדיגיטלי בעת הפוסט־מודרנית מגלם נרטיב־על חדש הניצב בניגוד בולט לנרטיב־העל הטכנולוגי של העת המודרנית. בעת המודרנית, שיח הטכנולוגיה הבטיח אוטופיה של תכנון, שליטה ופרואקטיביות; הוא ייעד לטכנולוגיה תפקיד מפתח בפרויקט סוציו־פוליטי. נרטיב־העל החדש של הטכנולוגיה בעת הפוסט־מודרנית רואה בטכנולוגיה אמצעי לגמישות, הסתגלות, וריאקטיביות. לבסוף, הפרק מציע גם כמה דיונים מסכמים בנוגע לתרבות הפוליטית בת זמננו ולתפקידו של שיח הטכנולוגיה בה.
 
 
הרוח החדשה של הטכנו־קפיטליזם
 
לסיכום, הטענה המרכזית בספר זה היא שטכנולוגיית רשת עזרה לחולל מהפכה חברתית לא רק בכוחה החומרי, האינסטרומנטלי והפונקציונלי, אלא גם בכוח השיח שהתרקם סביבה; לשיח הטכנולוגיה הרשתית מקום מרכזי במתן לגיטימציה למעבר של חברות קפיטליסטיות מתקדמות מפורדיזם לפוסט־פורדיזם. השיח הדיגיטלי מעניק מסגרת פרשנית טכנולוגיסטית להשלכות החברתיות, כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ואישיותיות העמוקות של מהפכה חברתית זו. מסגרת זו מציגה תמורות אלו כטבעיות, ניטרליות, בלתי נמנעות ומֵיטִיבות (benevolent). השיח הדיגיטלי מתאר את טכנולוגיית הרשת כאמצעי מפתח המאפשר התגברות על בעיות הליבה שאפיינו את החברה הפורדיסטית־תעשייתית: הארגון הבירוקרטי של העבודה, המדינה המתערבת ביד גסה בכלכלה, עדיפות לרווחה חברתית־קולקטיבית על חשבון חופש ושחרור פרטיים, העול המפרך של עבודה תעשייתית שאינה הולמת את היכולות והצרכים המגוונים של בני אדם, מבנה חברתי המאופיין בפיצול ובקונפליקט מעמדיים, ותרבות פוליטית המאופיינת בהשקפות אידיאולוגיות סותרות ומתחרות. על פי השיח הדיגיטלי, השתרגותה של טכנולוגיית הרשת בשוק ובתהליך הייצור מאפשרת את המימוש של הבטחות לשוק גלובלי נטול מהמורות (frictionless) המווסת את עצמו (תוך כדי התגברות על שווקים לאומיים הנסכרים על ידי מדינות המעורבות בכלכלה); לגיוס של מידע ושל רשתות ככוחות ייצור חדשים בכלכלה (תוך כדי התגברות על גבולות הצמיחה של הכלכלה החומרית); לשיטוח ולביזור של מקום העבודה ותהליך העבודה (תוך כדי התגברות על הארגון הבירוקרטי הדכאני ועל מאבק המעמדות); ולהפיכה של העבודה לתהליך יצירתי ושיתופי העונה על הצרכים של אינדיווידואלים (תוך כדי התגברות על הניכור של תהליך העבודה). מערך טכנו־חברתי זה המאופיין בשוק חזק, מדינה חלשה, אינדיווידואל מועצם וזירה חברתית מופרטת מוצג כגולת הכותרת של ההתקדמות האנושית, כקץ ההיסטוריה, ולכן גם כמצב א־פוליטי, או כזה שאין לו חלופות פוליטיות.
 
רוח הרשת, אם כן, היא הרוח החדשה של הטכנו־קפיטליזם הנוכחי, המציעה מסגרת פרשנית טכנולוגיסטית לתמורות המבניות של הקפיטליזם מפורדיזם לפוסט־פורדיזם. שיח הגמוני זה מהווה הן ביקורת על החברה הפורדיסטית והתרבות הטכנו־פוליטית ששלטה בה, ואשר ראתה בטכנולוגיה כלי להעצמה חברתית ולהתגברות על הניצול, והן אישוש ולגיטימציה לחברה הפוסט־פורדיסטית והתרבות הטכנו־פוליטית השלטת בה אשר רואה בטכנולוגיה כלי להעצמה אינדיווידואלית ולהתגברות על הניכור. כפי שאראה, אף על פי שהוא מתאפיין ברטוריקה ביקורתית, מרדנית ושחררנית, השיח הדיגיטלי מהווה באופן סמוי את השיח ההגמוני של הקפיטליזם הרשתי פר־אקסלנס, שיח המעניק לגיטימציה למאזן החדש שבין רווחה חברתית ובין רווחה אישית, בין ניצול ובין ניכור.
 
 
 
 

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים
קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית ערן פישר
הקדמה
 
 
אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה חברתית וטכנולוגית. גם ללא ידע טכנולוגי מעמיק ניתן לחוש, ברמה יומיומית וחווייתית, שעולם עם אינטרנט, גוגל, טלפונים ניידים, בלוגים, ויקיפידיה ופייסבוק הוא עולם שונה, שכן יהיה טבעה אשר יהיה — מהפכת המידע כרוכה גם בהפיכת סדרי חיינו. אחד הסממנים של שינוי חברתי עמוק כל כך הוא הצורך האנושי לדבר את השינוי הזה: לתארו, להבינו, לתת לו שמות ולהמשיג אותו. באופן הזה, המציאות החברתית הכרוכה בצמיחתה של טכנולוגיה דיגיטלית ורשתית מולידה גם שיח על אותה טכנולוגיה ועל אותה מציאות. עניינו של ספר זה הוא תיאור וביאור השיח המתהווה בחברות הטכנולוגיות המתקדמות על המשמעות של טכנולוגיה דיגיטלית, על המצב האנושי בעידן הטכנולוגי הנוכחי. הדיבור על טכנולוגיה לא רק מתאר מצב דברים קיים; בעת ובעונה אחת הוא גם מעניק פרשנות למציאות זו ומהווה חלק פעיל בעיצובה. ומאחר שכל תיאור של המציאות הוא בהכרח חלקי וחסר, הרי שתיאור כזה ראוי לחקירה ולפענוח. ספר זה בוחן את האופן שבו הטכנולוגיה הדיגיטלית והחברה הדיגיטלית מדוברות, מפורשות ומובנות בשיח הציבורי הרווח בחברות בתהליכי שינוי, ואת התפקיד האידיאולוגי ששיח זה משחק באישורם או אתגורם של שינויים אלו.
 
בספר זה אני מבקש להשיג שני יעדים. ראשית, להכיר לקורא את העולם הדיגיטלי והרשתי. לשם כך אתמקד בהיבטים של החברה הנוכחית כקפיטליסטית, ואדון בעולם העבודה החדש, בטכניקות ייצור חדשות המתאפשרות על ידי טכנולוגיות רשת אשר משנות את מרקם היחסים החברתיים; כמו כן אדון בהמשגות החדשות של השוק החופשי המשתרג ונבלע ברשתות דיגיטליות. אך דיונים אלו גם גולשים מהתחום הצר לכאורה של השדה הקפיטליסטי וחודרים לתחומי חיים נוספים, כמו שינויים בתפיסה העצמית של האדם, בסובייקטיביות שלו. כאן המשימה היא להיות פרטני, אמפירי ותיאורי ככל האפשר, להציג מגוון רחב של אתרים חדשים ושל חוויות אנושיות.
 
שנית, אבקש לבנות מסגרת פרשנית המבארת את ההיבטים האידיאולוגיים של שיח הטכנולוגיה הנוכחי. אין בכוונתי להפריך את הטענות של השיח הדיגיטלי אלא להציב אותו בהקשר החברתי שבו הוא מתקיים ופועל, להצביע על שינויים בשיח הטכנולוגיה שהתחוללו במקביל לתמורות מבניות בחברה הקפיטליסטית. כאן המשימה היא להיות חד, תמציתי וכוללני ככל האפשר, על מנת לשרטט מסגרת פרשנית שיהיה בכוחה לבאר — אף אם באופן חלקי — מרחב גדול ככל האפשר של אירועים פרטיים. בנוסף לכך, המערכת הפרשנית שאני מציע מבקשת להיות גם ביקורתית ולספק כלים לדיון נורמטיבי במצב האנושי הדיגיטלי. כאן ביקשתי לחרוג מדיון סוציולוגי אובייקטיביסטי וליצור גשר לדיון בשאלות יסוד של המודרניות, במיוחד השאלה האם הרציונליות האינסטרומנטלית — שהתפתחות טכנולוגית היא אחד מביטוייה הצרופים — תורמת לשחרור אנושי או דווקא מגבירה את השליטה והדיכוי.
 
התשובה שניסיתי לספק מבקשת להימנע מהחלוקה הדיכוטומית בין אוטופיה לדיסטופיה שהשתרשה בשיח הטכנולוגיה המודרני מאז ראשיתו. חלוקה כזאת מאלצת אותנו לנקוט עמדה הניצבת על המנעד שבין חיוב וההערצה של הטכנולוגיה (טכנופיליה הכרוכה באמונה בלתי מסויגת בקדמה טכנולוגית) ובין שלילה של הטכנולוגיה ואף חרדה ממנה (טכנופוביה הכרוכה בכמיהה רומנטית לעידן "פשוט" יותר). סוג הדיון שחלוקה כזאת מציעה הוא מצומצם למדי, ולמעשה מתעלם מכך ששתי העמדות כלפי טכנולוגיה — המחייבת והשוללת — חולקות את אותן הנחות יסוד באשר להשפעה הדטרמיניסטית של הטכנולוגיה על החברה. דיון כזה מתעלם מכך שהן "טכנולוגיה" והן "חברה" הן תוצר של הבניה חברתית, כלומר מתעלם מהשיח שמבנה את החברה המודרנית כחברה טכנולוגית.
 
ספר זה בוחן את התפקיד האידיאולוגי ששיח הטכנולוגיה ממלא במתן לגיטימציה למערך החדש של יחסים חברתיים שמתרקם בחברות קפיטליסטיות בעשורים האחרונים. השיח הרווח על העולם הדיגיטלי מתארו כפתוח וחופשי יותר, מבוזר, שטוח, כזה המאפשר דמוקרטיזציה ושיתוף פעולה, מעצים אינדיווידואלים על חשבון תאגידים ומדינות. טכנולוגיית הרשת — ובראשה האינטרנט — מתוארת כמחוללת מהפכה חברתית וכמבשרת עידן חדש ומיטיב יותר בהיסטוריה האנושית.
 
הספר מציב מראה ביקורתית אל מול הבטחות אלו. הוא חושף את הלימתו של השיח הדיגיטלי למציאות החברתית והכלכלית של הקפיטליזם הנוכחי. הקפיטליזם הרשתי הוא אכן שטוח יותר ופחות היררכי, ומאפשר ליותר אנשים להיות מעורבים באופן מלא יותר בפרויקטים מעניינים ולרתום את היצירתיות, האינדיווידואליזם והתשוקה שלהם לייצור. אך בה בעת זהו קפיטליזם של שוק פחות מרוסן ומווסת, של הסדרי עבודה ארעיים ופוגעניים יותר, ושל יכולת חסרת תקדים לניצול.
 
הספר קושר בין שינויים ביחסי כוח חברתיים ובאופנוּת הפעולה הכרוכים בצמיחתו של הקפיטליזם הרשתי ובין שיח שהוא טכנולוגי בעיקרו: בין צורות העסקה גמישות והגמישות של האינטרנט, בין ניאו־ליברליזם ובין הסדר הספונטני והכאוס המאפיינים את הרשת, בין הפרטה ובין ווב 2.0. באופן הזה מראה הספר שמהפכה פוליטית מעיקרה — שמהותה קפיטליזם חשוף ואכזרי יותר — זכתה ללגיטימציה באמצעות הצגתה כתוצר בלתי נמנע ואף חיובי של ההתפתחות הטכנולוגית.
 
***
 
אני מבקש להודות לאנשים הרבים שתמכו בי במהלך העבודה. במיוחד אני מבקש להודות לאפרת איזנברג, שותפתי למסע, על תמיכה ועזרה אין־קץ. תודה לבני משפחתי על תמיכה בלתי מסויגת ואהדה ללא תנאי, ובמיוחד להוריי ואחותי שהיו והנם מוריי הראשונים. חבריי היקרים גיא אבוטבול, בְרֵיישו וִייאֵחו, יואב מחוזאי ויורי קונטרֶרס קראו חלקים של העבודה, יעצו והקלו על נטל המשא. תודה לישי טובין, מורה ועמית שמלווה ותומך בי מראשית דרכי האקדמית.
 
ספר זה החל להיכתב כעבודת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ב-New School for Social Research בניו יורק. אני מבקש להודות לפאולו קרפיניָאנו, שהיה מנחה העבודה, ולסטנלי ארונוביץ' מאוניברסיטת העיר ניו יורק על תרומתם למחקר. הספר רואה אור בסיוע מלגת מחקר מהמחלקה למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי — המכללה למנהל, שבה שימשתי מרצה־אורח בשנים 2010-2009. תודה מיוחדת לאמיר בן־פורת וטובה בנסקי על תמיכתם הנדיבה. תודה ראשונה במעלה לאורי רם על מעורבותו העמוקה במחקר זה ובהכשרתי הסוציולוגית בכלל, ועל חברותו רבת־השנים. התודה שאני חב לנדיבותו גדולה מכפי שאוכל להביע. הספר מוקדש לרעייתי ולבתי האהובות.
 
גרסה קודמת של הספר יצאה לאור באנגלית ב-2010 בהוצאת Palgrave-Macmillan תחת הכותרת Media and New Capitalism in the Digital Age: The Spirit of Networks.
 
 
 
 
 
מבוא
שיח הטכנולוגיה ולגיטימציה קפיטליסטית 
 
 
טכנולוגיה וחברה
 
בארבעת העשורים האחרונים אנו עדים לשתי תמורות עמוקות שהתחוללו בחברות קפיטליסטיות מתקדמות: תמורה אחת היא המעבר מהשלב המכונה פורדיסטי בקפיטליזם לשלב הפוסט־פורדיסטי, מעבר המאופיין בשינויים במשטר הֶצְבר ההון — כלומר באופן שבו הייצור מתנהל, היכן, ועל ידי מי — כמו גם בשינויים באופנוּת הרגולציה החברתית (mode of social regulation) הנוגעת לשורה ארוכה של הסדרים פוליטיים ופרקטיקות חברתיות. זו תמורה חברתית עמוקה: גלובליזציה, הכלכלה החדשה, גוגל, מיקור חוץ, שיטות ייצור גמישות, נסיקתה של הודו — אלו הם רק חלק ממילות המפתח בלקסיקון של הקפיטליזם הנוכחי. התמורה האחרת היא צמיחתה של טכנולוגיה דיגיטלית והשתלבותה כמעט בכל תחומי החיים. זו מהפכה טכנולוגית של ממש: גלובליזציה, הכלכלה החדשה, גוגל, מיקור חוץ, שיטות ייצור גמישות, נסיקתה של הודו; אכן, רבות ממילות המפתח בלקסיקון של הטכנולוגיה החדשה זהות לאלו של הקפיטליזם החדש.
 
נשאלת השאלה: מה טבעה של הזיקה האמיצה בין קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה? נדמה שהתשובה ברורה — טכנולוגיה חדשה מאפשרת ומחוללת חברה חדשה: הגלובליזציה נישאת על כנפי רשתות תקשורת; הכלכלה החדשה נסבה בעיקרה על עסקים ומוצרים שאוגרים, מייצרים ומתָמסרים מידע; גוגל היא גולת הכותרת של מודל עסקי זה; פרקטיקות כלכליות כגון מיקור חוץ ושיטות ייצור גמישות אחרות לא היו הופכות רווחות כל כך ללא טכנולוגיית הרשת; והודו חייבת את נסיקתה כפלא קפיטליסטי למרכזי שירות ותמיכה בבַנגָלוֹר, ולהיותה חממה למהנדסי־תוכנה ולמרכזים גלובליים של תעשיית ההיי־טק.
 
התפיסה אשר לפיה הטכנולוגיה מעצבת את פני החברה רווחת בשיח הציבורי והאקדמי. זו, לדוגמה, הנחת היסוד בכתביו של תומס פרידמן מהניו יורק טיימס שתפיסתו את העולם הנוכחי — שטוח ומבוזר — נשענת על הדימוי של הארכיטקטורה הרשתית. פרידמן לא רק מסתייע בטכנולוגיה רשתית כמטפורה וכמודל קוגנטיבי להבנת עולם ההווה, אלא גם גורס שהמאפיינים הייחודיים של טכנולוגיה זו מחלחלים למבנה החברתי ולדינמיקות החברתיות, ומעצבים אותם. כך, לדוגמה, הוא טוען ש"האינטרנט מהווה את הדבר הקרוב ביותר לשוק תחרותי מושלם בעולם כיום".1
 
על פי גישה זו, השיח על טכנולוגיה דיגיטלית הוא שקוף ומאיר־עיניים. הוא שקוף מאחר שאיננו יותר מביטוי של המציאות הטכנולוגית (למשל, הטענה שטכנולוגיית רשת מאפשרת גמישות ואינטראקטיביות היא תיאור ישיר ואמיתי של המציאות); והוא מאיר־עיניים מכיוון שבסופו של דבר, לדבר על טכנולוגיה משמעו לתאר את אופן הפעולה של החברה (לדוגמה, טכנולוגיה גמישה יוצרת גמישוּת בכלכלה). ואולם, אני טוען שהבנה כזאת של שיח הטכנולוגיה היא חלקית בלבד. שיח הטכנולוגיה אינו רק צוהר שדרכו נשקפת המציאות, אלא מהווה השקפה פרטיקולרית על המציאות, ולכן ראוי לניתוח בזכות עצמו. יתרה מזאת, טכנולוגיה אינה מהווה רק את התשתית החומרית של חברות מודרניות אלא גם מספקת להן לגיטימציה. ההשקפה הרווחת באשר לזיקה בין טכנולוגיה וחברה, אם כן, היא חלקית, וככזו גם אידיאולוגית. אופייה האידיאולוגי של הזיקה בין טכנולוגיה (חדשה ורשתית) ובין קפיטליזם (חדש ופוסט־פורדיסטי) עומד במרכזו של ספר זה.
 
 
תמורות היסטוריות בשיח הטכנולוגיה
 
ספר זה בוחן את השיח על טכנולוגיה רשתית בחברות קפיטליסטיות מתקדמות — או בקיצור, השיח הדיגיטלי — שיח הממוקם בתווך שבין קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה. הנחת המוצא היא שההסדרים הסוציו־פוליטיים של החברה הרשתית שבה אנו חיים הנם תוצר לא רק של תמורות כלכליות וטכנולוגיות אלא גם של תמורות אידיאולוגיות. העובדה שטכנולוגיה מתפקדת באופן אידיאולוגי בחברות מודרניות ניכרת כמעט בכל רובד חברתי: מהזירה התרבותית שבה חפיצים (גאדג'טים) טכנולוגיים והישגים הנדסיים זוכים להערצה ונתפסים כביטוי נשגב של הרוח האנושית, ועד לזירה הפוליטית הנשלטת על ידי רציונליות אינסטרומנטלית, שבה טכנולוגיות מכניעות רציונליות מהותית ואמצעים מכניעים תכליות.
 
אך מעבר לאפיון כללי זה של ההשקפה ה"טכנולוגיסטית" הרווחת כל כך בחברות מודרניות, ניתן להצביע על צורות פרטיקולריות ששיח הטכנולוגיה לובש בהקשר לנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות ספציפיות. כלומר, בעוד שלשיח הטכנולוגיה יש תמיד ממד אידיאולוגי, התפקיד והתכנים הפרטיקולריים שלו תלויים בהקשר חברתי מסוים, והאופן שבו הוא משתלב בתרבות הפוליטית משתנה בהתאם. ספר זה גורס שהצמיחה של קפיטליזם חדש וטכנולוגיה חדשה הייתה כרוכה בצמיחתו של שיח טכנולוגיה המעניק סוג חדש של לגיטימציה לקפיטליזם. כלומר, שחל שינוי רדיקלי באופיו ובתפקודו של השיח הטכנולוגי מהשלב הפורדיסטי לשלב הפוסט־פורדיסטי בקפיטליזם. בשלב הפורדיסטי של הקפיטליזם (ששלט בכיפה במערב עד שנות ה-70 של המאה ה-20) שיח הטכנולוגיה נתן לגיטימציה למדינת רווחה המעורבת בכלכלה, לתכנון ריכוזי בעסקים פרטיים ובכלכלה הלאומית, למבנה היררכי של חברות מסחריות ולקביעות בעבודה. בניגוד לכך, בחברה הפוסט־פורדיסטית של ימינו שיח הטכנולוגיה נותן לגיטימציה לנסיגה של המדינה מהשוק, לגלובליזציה של הכלכלה, לשיטוח ולביזור של ארגונים ולגמישות של תהליכי הייצור והסדרי העבודה. במושגיו של מקס ובר, שיח לגיטימציה חדש זה מבטא תמורה עמוקה ב"רוח הקפיטליזם" מביטויה בשלב התעשייתי, אשר הדגיש את היכולת של הקפיטליזם להביא לרווחה חברתית באמצעות מיתון הניצול (שעליו עמד קרל מרקס בביקורתו הכלכלנית את הקפיטליזם), לביטויה כ"רוח הרשת", בשלב הפוסט־תעשייתי, המעלה על נס את היכולת של הקפיטליזם להגביר שחרור פרטי באמצעות מיתון הניכור (שעליו עמד מרקס בביקורתו ההומניסטית את הקפיטליזם).
 
הספר משלב בין הניתוח הביקורתי של הרציונליות האינסטרומנטלית והלגיטימציה הטכנוקרטית מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט ובין גישות ביקורתיות של סוציולוגיה כלכלית (הזוכות לעדנה לאחרונה), כדי לבסס את הטענה שללגיטימציה של הקפיטליזם ולתמורות בה זיקה הדוקה לתפיסה הציבורית הרווחת באשר לטכנולוגיה וליעודה החברתי. הצורך הטבוע בקפיטליזם להצדיק את עצמו ולזכות בלגיטימציה נענה באמצעות יכולתה של הטכנולוגיה להיענות לביקורת על הסדר החברתי הקפיטליסטי. כלומר, הטענה היא שהמעבר מחברה פורדיסטית לפוסט־פורדיסטית היה כרוך גם בתמורה של שיח הלגיטימציה הטכנולוגי. בשלב הפורדיסטי של הקפיטליזם שיח הטכנולוגיה העניק לגיטימציה למשטר הֶצבר סוציו־כלכלי אשר נתן מענה לתביעות הנוגעות לרווחה חברתית, ובה בעת המעיט בחשיבותן של תביעות הנוגעות לשחרור אישי ואף התעלם מהן. הטכנולוגיה התעשייתית, פס הייצור, המוסד הבירוקרטי, הניהול הריכוזי של הכלכלה הלאומית וההספקה של שירותי רווחה מדינתיים — כל אלה תוארו בשיח הטכנולוגיה בעת הפורדיסטית כטכנולוגיות וכטכניקות הנענות לתביעות שמבטאת הביקורת החברתית של הקפיטליזם, כמו הצורך בביטחון אישי, יציבות כלכלית, ושוויון חברתי, כלומר תביעות שמכוונות למיתון האופי הנצלני של הקפיטליזם. במילים אחרות, שיח הטכנולוגיה הפורדיסטי הבטיח שטכנולוגיות וטכניקות אלו יגבירו את הרווחה החברתית, אף אם יפגעו בחירות האישית. אכן, חִצֵי הביקורת על הפורדיזם כוונו בדיוק כנגד האופי הדכאני של המדינה הבירוקרטית והחברה המסחרית כלפי הפרט, אובדן האותנטיות האישית והסרת הקסם והחיוניות מתהליך העבודה, כלומר כנגד ההשלכות המזיקות שיש ליסודות ה"חברתיים" של הפורדיזם על הפרט במונחים של ניכור.
 
אחד הביטויים המבריקים והמשעשעים של סוג זה של ביקורת על הקפיטליזם התעשייתי הוא סרטו של צ'ארלי צ'פלין זמנים מודרניים. צ'ארלי המסכן מתקשה לעמוד בקצב העבודה שמכתיב פס הייצור, נחבט בידי מכונת האכלה (שמטרתה לאפשר לו לעבוד מבלי לצאת להפסקות אוכל) ובסופו של דבר נבלע לתוך גלגלי השיניים המניעים את התעשייה. על פי עמדה ביקורתית זו, הרציונליזציה של הייצור באמצעים טכנולוגיים אולי שימנה את גלגלי הקפיטליזם, אך במחיר דיכוים של חופש ויצירתיות אישיים, ניכורו של הפרט מהעבודה, ובאופן כללי יותר — במחיר יצירה של חברה ריכוזית, בירוקרטית ודכאנית.
 
שיפורם ותיקונם של פגמים אלו היו לגולת הכותרת של שיח הטכנולוגיה הצומח בשלב הפוסט־פורדיסטי של הקפיטליזם. שיח זה נותן לגיטימציה למשטר סוציו־כלכלי חדש הנענה לתביעות הנוגעות לשחרור אישי, ובה בעת ממעיט בערך התביעות לרווחה חברתית. האינטרנט, החברה המסחרית ה"רזה" והמבוזרת, אופנוּיות ייצור והסדרֵי העסקה גמישים — כל אלה מתוארים בשיח הטכנולוגיה הרשתית כטכנולוגיות וטכניקות הנענות לתביעות שמציבה הביקורת ההומניסטית של הקפיטליזם, כמו הצורך בהעצמה אישית, ביטוי אותנטי, יצירתיות ומימוש עצמי, כלומר הן מכוונות למיתון הניכור.
 
המשמעות של תמורות אלו בשיח הטכנולוגיה חורגת מהתחום המצומצם של טכנולוגיה או אפילו מזה של הקפיטליזם. תחת זאת, את התמורות הללו יש להבין תוך התייחסות למערך (קונסטלציה) הכוחות בחברות קפיטליסטיות מערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 ולתרבות הפוליטית שלהן. בעוד ששיח הטכנולוגיה התעשייתית בעת הפורדיסטית נתן לגיטימציה לחוזה החברתי בין הון, עבודה ומדינה, הרי ששיח הטכנולוגיה הרשתית בעת הפוסט־פורדיסטית מעניק לגיטימציה בדיוק לפירוקו של חוזה חברתי זה ולכינונה של חלופה אחרת תחתיו: יחסים מופרטים במסגרת של שוק גלובלי. באופן הזה מייחסת כל אחת מהחברות הללו — הפורדיסטית והפוסט־פורדיסטית — משמעות ומעמד שונים בתכלית לטכנולוגיה. בעוד שהפורדיזם נשען על היכולת של הטכנולוגיה התעשייתית לקדם שוויון ויציבות חברתית, הפוסט־פורדיזם נשען על כוחה של הטכנולוגיה החדשה לקדם אותנטיות ושחרור אינדיווידואליים. בראשון יועד לטכנולוגיה תפקיד בפרויקט ציבורי ופוליטי, באחרון לוקחת הטכנולוגיה חלק בפרויקט פרטי וא־פוליטי.
 
בספר זה אבקש לנסח ולבסס את הטענות הללו. חלק I של הספר שוטח ביתר פירוט את היסודות התיאורטים והסוציולוגיים של המחקר. פרק 1 ממקם את התמורות בשיח הטכנולוגיה במסגרת הרחבה יותר של לגיטימציה קפיטליסטית, ומציג את הבסיס התיאורטי לחקר שיח הטכנולוגיה כשיח לגיטימציה. לאחר מכן הוא מאפיין את התמורות המרכזיות שהתחוללו בקפיטליזם בעשורים האחרונים לאורך שני צירים: התמורה באוֹפנוּת ההצבר (mode of accumulation) מהשלב הפורדיסטי לשלב הפוסט־פורדיסטי, והתמורה באופנות הרגולציה החברתית, שבמרכזה כינונו של מערך כוחות חדש בין שלושה שחקנים חברתיים מרכזיים: עבודה, הון ומדינה. טענות אלו מתכנסות בדיון המסכם את הפרק סביב המושג "רוח הרשת" כרוח המאפיינת את התרבות הפוליטית של הטכנו־קפיטליזם בן זמננו. הספר אינו מציע מסגרת תיאורטית בלבד להנהרת השיח הדיגיטלי, אלא גם מספק ניתוח אמפירי מפורט של אחד השופרות המרכזיים המנסחים ומבטאים שיח זה — המגזין וויירד (Wired). כמו כן נדונים בפרק זה מרכזיותו של השיח הדיגיטלי במרחב הציבורי והפוליטי ומרכזיותו של וויירד בהבניית שיח זה.
 
 
ארבעה אתרים של הקפיטליזם הרשתי
 
השיח הדיגיטלי מתגבש סביב ארבע נקודות מפגש מרכזיות בין טכנולוגיית הרשת ובין הקפיטליזם החדש: השוק, עולם העבודה, תהליך הייצור ותפיסת האדם. ניתוח אתרים אלו מוצג בחלק II של הספר. פרק 2 בוחן את השיח על השוק הרשתי. על פי השיח הדיגיטלי, שילובו של השוק ברשתות טכנולוגיות משפר את פעולתו והופך אותו רציונלי יותר. שוק רשתי ניחן ביכולת ויסות עצמי וכמעט שאינו נזקק לפיקוח פוליטי "חיצוני". אך תכונות אלו גם הופכות אותו לכאוטי ותנודתי יותר, ולכן שוק רשתי תובע מנקודות־הסעף שלו (nodes) — בין אם אלו חברות מסחריות, מדינות, או אינדיווידואלים — לגלות גמישות ולהסתגל לסביבה משתנה־תמידית.2
 
השיח על השוק הרשתי מבואר כאן כביטוי אידיאולוגי למעבר מהקיינסיאניזם של התקופה הפורדיסטית לניאו־ליברליזם של התקופה הפוסט־פורדיסטית. בגיבויה של מסגרת מחשבתית טכנולוגיסטית שיח זה מעניק לגיטימציה למגמת היהפכותו של השוק לאוטונומי וחופשי יותר מפיקוח חברתי ופוליטי, ולתיאורו כמנגנון אידיאלי לניהול השעתוק החברתי. באמצעות השוואה של השיח הדיגיטלי (הנסב על טיעונים טכנולוגיים) לשיח הניאו־ליברלי (הנסב על טיעונים כלכליים) מפורקות הנחות היסוד האידיאולוגיות של רעיון השוק הרשתי בשיח הדיגיטלי. בשיח הדיגיטלי, מושג הרשת מבוסס על מודל השוק ונתפס כתבנית שבאמצעותה ניתן להבין לא רק את השוק, אלא גם את החברה בכלל כשוק. ברצוני לטעון שהשיח על השוק הרשתי נותן לגיטימציה טכנולוגית לצמיחתו של המשטר הניאו־ליברלי. פרק 2 משמש גם כמבוא כללי למושגי המפתח של השיח הדיגיטלי, כגון רציונליות רשתית, סדר ספונטני, כאוס, ביזור ושיטוח.
 
טכנולוגיית רשת מחוללת שינוי לא רק בשוק, אלא בכל מערכת הייצור. ניתוח השיח הדיגיטלי על תמורות אלו מוצג בשני הפרקים הבאים. פרק 3 בוחן את השיח הדיגיטלי על עבודה רשתית. על פי השיח הדיגיטלי, עם שילובו של עולם העבודה ברשתות טכנולוגיות, הגבול בין חיי עבודה וחיים פרטיים מיטשטש; מרחב העבודה וזמן העבודה מתמזגים עם המרחב והזמן הפרטיים. חידוש זה מאפשר לעובדים לבטא את האיכויות האינדיווידואליות והאנושיות שלהם — כגון יצירתיות, ביטוי אישי ויחסים בין־אישיים — במסגרת הפעילות היצרנית שלהם, הוא מאפשר להפיח להט (או re-eroticize כמאמרו של הרברט מרקוזה) בעולם העבודה שהפך מדולדל וסר־קסם בעת התעשייתית (disenchanted כמאמרו של ובר). טכנולוגיית רשת גם משטחת את מקום העבודה, ובכך מבטלת את ההיררכיה בין עובדים מצד אחד ומנהלים ומעסיקים מהצד האחר. את משטר ההיררכיה הארגונית מחליף משטר מריטוקרטי ומקצועני המבוסס על מיומנות אינדיווידואלית בטכנולוגיית רשת. הנרטיבים הללו על עבודה רשתית מהווים מפנה רדיקלי מהנרטיבים של העבודה המנכרת והארגון הבירוקרטי הדכאני שרווחו בעידן הפורדיסטי. טכנולוגיית רשת מתוארת כאמצעי המפתח שהופך את העבודה — תהליך העבודה, יחסי העבודה ומקום העבודה — לאנושית ושחררנית (emancipatory) יותר עבור העובד.
 
ברמת הניתוח של המבנה החברתי, נרטיבים אלו משקפים מפנה גם מהשיח הפורדיסטי על מעמד לשיח הפוסט־פורדיסטי על רשתות. בשיח על רשתות, אינדיווידואלים מובְנים כנקודות־סעף אוטונומיות, ומוגדרים על ידי קשריהם לנקודות־סעף אחרות ברשת; המרחב החברתי נתפס כשטוח ומבוזר וכמורכב מהתאגדויות (assemblages) מרובות, ארעיות ומשתנות־תמידית. זהו ניגוד מוחץ להמשגה הפורדיסטית של המרחב החברתי כזירה היררכית ויציבה, המוגדרת על ידי קבוצות (מעמדיות, מגדריות, אתניות וכו'). בעוד שהשיח על מעמד מדגיש יחסי כוח מבניים, השיח על רשתות הנו נטול ייצוג של צורת כוח כזו (למעט, כמובן, הבדלי הכוח בין מי שנוטל חלק ברשת ובין מי שאינו משתתף בה כלל ונמצא בצדו האפל של הפער הדיגיטלי [digital divide]), ובמקום זאת מייחס כוח למאפיינים האינהרנטיים של נקודות־סעף, כוח הנובע מגאוניות, חדשנות, או יזמות (מאפיינים המיוחסים, לדוגמה, לסטיב ג'ובס מאֶפֶל או לסרגיי בְרין ולארי פֵייג' מגוּגֶל). האופנוּת המרכזית של פעולה חברתית בשיח הרשתי היא שיתוף פעולה והיא מחליפה את המאבק והתחרות שאפיינו את השיח המעמדי. השיח על עבודה רשתית ועיגונו במציאות טכנולוגית מאפשרים, אם כך, את תִחלוּפוֹ של מודל מעמדי, היררכי, תחרותי ואנטגוניסטי במודל רשתי ושטוח המבוסס על שיתוף פעולה והסכמה, מודל אינקלוסיבי מטבעו (לכל הפחות באופק שהוא מציע, עם סגירת הפער הדיגיטלי).
 
בעוד שפרק 3 מתמקד בהשלכות של טכנולוגיית הרשת על העולם המסורתי או התעשייתי של עבודה, בעיקר במסגרת הארגון או מקום העבודה, הרי שפרק 4 מפנה מבט לצורות חדשות של עבודה וייצור שטכנולוגיית רשת מאפשרת ואשר מתרחשות מחוץ לכותלי האתרים הללו. הפרק בוחן את השיח הדיגיטלי על ייצור רשתי. שילובו של הייצור ברשתות טכנולוגיות מביא לטשטוש הגבולות בין חברות מסחריות והרשת, ובין יצרנים וצרכנים. הרשת הופכת לאתר המרכזי ולציר המארגן של הייצור, היא מחליפה את החברה המסחרית, את מקום העבודה ואת פס הייצור. טכנולוגיית רשת מאפשרת אופנויות ייצור חדשות המבוססות על היכולת לרתום את כוח העבודה של נקודות־סעף אוטונומיות ומבוזרות לתהליך הייצור, וכך להופכו לרציונלי יותר.
 
מנקודת המבט של אינדיווידואלים, אופנויות ייצור חדשות אלו מאפשרות ליותר אנשים להיות מעורבים באופן משמעותי ועמוק יותר בתהליך הייצור, ולהביא לידי ביטוי מלא יותר את הכישרון, המיומנויות והלהט היצירתי שלהם. תהליך הייצור הופך יותר דמוקרטי ושיתופי ומכוון בצורה מלאה יותר להגשמה עצמית של המעורבים בו על פני סיפוק צורכי המערכת. יתרה מזאת, ייצור רשתי מאפשר למזג באופן מושלם בין הצורך האישי בשחרור ובין צורכי המערכת הקפיטליסטית. נרטיבים אלו, אם כן, מצטרפים לשיח המערער על מושגים כמו "עבודה", "עובדים", ובוודאי "מעמד העובדים", ואף מאיין אותם. "עבודה" מומשגת מחדש כפעילות משחקית וארוטית של ייצור וצריכה, ומתאפיינת ביצירתיות, מעורבות עמוקה, אינטראקטיביות ותקשורת בין־אישית. בדומה לכך, תחת הקטגוריה של "עובדים" צומחת קטגוריה חדשה של יצרנים/צרכנים (prosumers): יחידות עצמאיות ואינדיווידואליות המשלבות ייצור, צריכה ויזמות, ומתקיימות כנקודות־סעף ברשת.
 
אני טוען שהשיח על ייצור רשתי נותן לגיטימציה למעבר המבני מהסדרים פורדיסטיים של עבודה וייצור להסדרים פוסט־פורדיסטיים. האתרים שהכילו ועיגנו את הארגון החברתי של עבודה בעת הפורדיסטית — החברה המסחרית, האיגוד מקצועי, בעל המקצוע, הסגל הקבוע — מתוארים ככאלו שאבד עליהם כלח בעקבות צמיחתו של היצרן/צרכן. בה בעת שעבודה הופכת משמעותית ואנושית יותר — בכך שהיא מאפשרת מיצוי רב יותר של פוטנציאלים אישיים ורתימת מיומנויות הקשורות בפעילויות פנאי חובבניות לשעתוק החברתי — היא גם הופכת יותר מופרטת ואינדיווידואלית, וכרוכה בהעברת סיכונים מההון לעבודה ובפירוקה של חגורת הביטחון החברתית שכוּננה בעת הפורדיסטית ואשר נתנה עדיפות לשוויון חברתי וביטחון אישי על פני הפיתוח של פוטנציאלים אינדיווידואליים. בשיח הדיגיטלי, אם כן, ייצור רשתי מתואר כחידוש שמאפשר תהליך ייצור דמוקרטי ומעניין יותר, אך בה בעת חותר תחת ההסדרים המוסדיים אשר הפכו תהליך זה ליציב ומגונן בעבר. שיח זה מונהר כאן כנותן לגיטימציה להסדרי העסקה גמישים יותר ויציבים פחות, הסדרים אשר נעשו רוֹוחים בקפיטליזם הפוסט־פורדיסטי.
 
התמורות הגלומות בשיח על השוק הרשתי, העבודה הרשתית והייצור הרשתי מובילות למפנה יסודי בתפיסה של האינדיווידואל (כמו גם מותנות במפנה כזה), באופן שבו בני אדם תופסים ומבינים את עצמם בהקשר של המהפכה הטכנולוגית. התפיסה העצמית של האדם קשורה קשר אמיץ לטכנולוגיה שבה האדם משתמש; תפיסה כזו היא לכן תלוית נסיבות היסטוריות ומשתנה בהתאם לתמורות טכנולוגיות. פרק 5 בוחן את השיח הדיגיטלי על האדם הרשתי. האדם מתואר בשיח זה כבעל מהות ומאפיינים התואמים את טכנולוגיית הרשת: הן האדם והן הטכנולוגיה מובָנים כמכונות לעיבוד ותמסורת של מידע וסמלים, ושניהם נתפסים כגמישים וכנטולי מהות קבועה. ההלימה בין טכנולוגיית רשת ובין בני אדם מאפשרת אינטראקציה הדוקה ואף מיזוג ביניהם. השילוב של בני אדם וטכנולוגיית רשת יוצר המשגה חדשה של האדם כאורגניזם קיברנטי, או סייבורג (cyborb). טשטוש הגבול בין בני אדם לבין טכנולוגיית הרשת מאפשר אינטראקציה משמעותית וטבעית יותר של בני אדם עם הטכנולוגיה ומימוש הפוטנציאלים השחררניים של האדם: מלוא יכולותיו האינטלקטואליות, הפסיכולוגיות, התקשורתיות והחברתיות. האדם הרשתי, אם כן, מתואר כגרסה משוחררת של האדם התעשייתי שקדם לו: כעת, האדם הרשתי יכול לתפעל את הטכנולוגיה באופן משמעותי ולרתום את יכולותיו המנטליות לייצור הרשתי, בניגוד לאדם התעשייתי אשר נשלט בידי הטכנולוגיה ויכול היה לרתום את יכולותיו הפיזיות בלבד לייצור התעשייתי.
 
נרטיבים אלו טווים את רוח הרשת של החברה הפוסט־פורדיסטית. בני אדם מומשגים מחדש באופן שהולם את מקומם באופנות הייצור החדשה: בניגוד לאדם הפורדיסטי שאופיין בנוכחות במרחב ובזמן ובפיזיות, האדם הפוסט־פורדיסטי מאופיין בווירטואליות וא־גופניות (disembodiment). האדם הפוסט־פורדיסטי — גופו, תודעתו וזהותו נתפסים כמידעיים ולכן כגמישים ומרובים. טכנולוגיית רשת נתפסת כמספקת מענה לביקורת ההומניסטית בדבר אותנטיות: בניגוד לטכנולוגיה המכנית־תעשייתית, הרי שטכנולוגיית רשת הולמת את האדם ואי לכך משלימה ומעצימה אותו.
 
 
התרבות הפוליטית של הקפיטליזם הרשתי
 
הנרטיבים של השיח הדיגיטלי המוצגים בחלק II של הספר מצטרפים לרוח חדשה — רוח הרשת — המעניקה לגיטימציה להסדרים החדשים המאפיינים את החברה הפוסט־פורדיסטית: נסיגת המדינה מהתכנון הריכוזי של הכלכלה, מניהולה ומהפיקוח עליה; נסיגתה מהמחויבויות לספק שירותי רווחה וביטוחים חברתיים; מעבר מכלכלה לאומית מגוננת לשוק גלובלי משותף ונטול־פיקוח; הפרטת העבודה; שחיקתן של ה"עבודה" ו"מעמד העובדים" כקטגוריות חברתיות בנות־קיימא; ניתוקו של השוק מהחברה, או נכון יותר בידודה של הכלכלה מהליכים פוליטיים דמוקרטיים; הסדרי העסקה יותר גמישים ופחות יציבים וקבועים; משטר דיסציפלינרי חדש — מבוזר ושטוח יותר — של ייצור; מעבר לשיח פוליטי טכנוקרטי ומפויס של חברה אל־מעמדית החפה מאנטגוניזם וסתירות; הגמשתם של חיי העבודה ותהליכי העבודה; ודה־פוליטיזציה של מהלכים כלכליים באמצעות הצגתם כטכניים, טכנולוגיים ואינסטרומנטליים.
 
אל אלו מצטרף פרק 6 ובו מתוארים ומבוארים היסודות הטכנולוגיסטיים של השיח הדיגיטלי. בפרק מוצגת מה שניתן לכנות ה"קוסמולוגיה" החדשה של טכנולוגיית הרשת הרווחת בשיח הדיגיטלי, ובהקשר של המעבר מפורדיזם לפוסט־פורדיזם נשאלת השאלה מהי המשמעות הפוליטית של שיח המציב את הטכנולוגיה כציר המרכזי שבאמצעותו העולם החברתי מיוצג ומוסבר. על פי השיח הדיגיטלי טכנולוגיית רשת מהווה את השלב האחרון והמתקדם ביותר בהיסטוריה של הטכנולוגיה, ולמעשה גם בהיסטוריה של היקום. המציאות החדשה של שוק רשתי, עבודה רשתית, ייצור רשתי ואדם רשתי שנדונה בחלק II ואשר מושתתת על המאפיינים של טכנולוגיית רשת — גמישות, הסתגלות, שיטוח, ביזור, ויסות עצמי, אינדיווידואליזציה, תקשורת, סדר ספונטני וכולי — מייצגת, על פי השיח הדיגיטלי, מהפכה טכנולוגית וחברתית במובנה המקורי של המילה (באנגלית revolution): חזרה לעצם מהותם של הטבע והיקום. מציאות זו מתוארת כניגוד גמור למציאות של הטכנולוגיה והחברה התעשייתיות, אשר היו זרות ומנוכרות לטבע.
 
רוח הרשת, אם כך, אינה רק שיח המתאר התגברות על ליקויי הטכנולוגיה התעשייתית והמצב התעשייתי (ניכור, ריכוזיות, היררכיה, שליטה ודכאנות, הרס סביבתי ואסונות אקולוגיים) באמצעות טכנולוגיית רשת, אלא זהו שיח המתאר את הציוויליזציה הקפיטליסטית המאוחרת שלנו ואת המצב האנושי הנוכחי כ"קִצה של ההיסטוריה". דוקסה זו של התרבות הפוליטית בחברות קפיטליסטיות מתקדמות — אשר משתמעת גם מהניב השגור (שהוא בה בעת פוסט־אידיאולוגי ופרוגרמטי) "אין כל חלופה אחרת" (There is no alternative) — עוטה בקוסמולוגיית הרשת אדרת טכנולוגית. קוסמולוגיית הרשת מספקת אישוש טכנולוגי למשבר של ביקורת האידיאולוגיה המאפיינת את התרבות הפוליטית בחברות קפיטליסטיות, קרי אישוש לאמונה הרווחת שביקורת כזאת הנה עקרה מכיוון שאנו חיים בזמנים פוסט־אידיאולוגיים, המוכתבים ומונעים על ידי טכנולוגיה ולא על ידי אידיאולוגיה.
 
חלק III כולל את פרק 7, שבו סיכום עיקרי הנרטיבים של השיח הדיגיטלי, ביאור לאופן שבו נרטיבים אלו מתגבשים לכלל "רוח רשת", ומיקום רוח זו בהקשר הרחב של התרבות הפוליטית הנוכחית, במיוחד בהקשר של השינויים השיחיים שהתחוללו בתרבות הפוליטית של חברות קפיטליסטיות בארבעת העשורים האחרונים: מצדק חלוקתי לצדק הכרתי, משוויון לרב־תרבותיות, מכלכלה פוליטית לפוליטיקה של זהויות, ומביקורת חברתית של הקפיטליזם התובעת את מיתון הניצול, לביקורת הומניסטית התובעת את מיתון הניכור.
 
השיח הדיגיטלי משקף מפנה רדיקלי מהתרבות הטכנו־פוליטית בעת המודרנית לזו הפוסט־מודרנית. בעוד שנרטיב־העל של הפוליטי בעת המודרנית הושתת על הבטחה, הרי שבפוסט־מודרניות פעולה פוליטית מובנית כהכרח וכהסתגלות בלתי נמנעת. הפוליטיקה משנה את מהותה מהובלת פרויקטים חברתיים לדה־מִמשליות (de-governmentability) ולצמצום המרחב הפוליטי. בהקשר זה השיח הדיגיטלי בעת הפוסט־מודרנית מגלם נרטיב־על חדש הניצב בניגוד בולט לנרטיב־העל הטכנולוגי של העת המודרנית. בעת המודרנית, שיח הטכנולוגיה הבטיח אוטופיה של תכנון, שליטה ופרואקטיביות; הוא ייעד לטכנולוגיה תפקיד מפתח בפרויקט סוציו־פוליטי. נרטיב־העל החדש של הטכנולוגיה בעת הפוסט־מודרנית רואה בטכנולוגיה אמצעי לגמישות, הסתגלות, וריאקטיביות. לבסוף, הפרק מציע גם כמה דיונים מסכמים בנוגע לתרבות הפוליטית בת זמננו ולתפקידו של שיח הטכנולוגיה בה.
 
 
הרוח החדשה של הטכנו־קפיטליזם
 
לסיכום, הטענה המרכזית בספר זה היא שטכנולוגיית רשת עזרה לחולל מהפכה חברתית לא רק בכוחה החומרי, האינסטרומנטלי והפונקציונלי, אלא גם בכוח השיח שהתרקם סביבה; לשיח הטכנולוגיה הרשתית מקום מרכזי במתן לגיטימציה למעבר של חברות קפיטליסטיות מתקדמות מפורדיזם לפוסט־פורדיזם. השיח הדיגיטלי מעניק מסגרת פרשנית טכנולוגיסטית להשלכות החברתיות, כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ואישיותיות העמוקות של מהפכה חברתית זו. מסגרת זו מציגה תמורות אלו כטבעיות, ניטרליות, בלתי נמנעות ומֵיטִיבות (benevolent). השיח הדיגיטלי מתאר את טכנולוגיית הרשת כאמצעי מפתח המאפשר התגברות על בעיות הליבה שאפיינו את החברה הפורדיסטית־תעשייתית: הארגון הבירוקרטי של העבודה, המדינה המתערבת ביד גסה בכלכלה, עדיפות לרווחה חברתית־קולקטיבית על חשבון חופש ושחרור פרטיים, העול המפרך של עבודה תעשייתית שאינה הולמת את היכולות והצרכים המגוונים של בני אדם, מבנה חברתי המאופיין בפיצול ובקונפליקט מעמדיים, ותרבות פוליטית המאופיינת בהשקפות אידיאולוגיות סותרות ומתחרות. על פי השיח הדיגיטלי, השתרגותה של טכנולוגיית הרשת בשוק ובתהליך הייצור מאפשרת את המימוש של הבטחות לשוק גלובלי נטול מהמורות (frictionless) המווסת את עצמו (תוך כדי התגברות על שווקים לאומיים הנסכרים על ידי מדינות המעורבות בכלכלה); לגיוס של מידע ושל רשתות ככוחות ייצור חדשים בכלכלה (תוך כדי התגברות על גבולות הצמיחה של הכלכלה החומרית); לשיטוח ולביזור של מקום העבודה ותהליך העבודה (תוך כדי התגברות על הארגון הבירוקרטי הדכאני ועל מאבק המעמדות); ולהפיכה של העבודה לתהליך יצירתי ושיתופי העונה על הצרכים של אינדיווידואלים (תוך כדי התגברות על הניכור של תהליך העבודה). מערך טכנו־חברתי זה המאופיין בשוק חזק, מדינה חלשה, אינדיווידואל מועצם וזירה חברתית מופרטת מוצג כגולת הכותרת של ההתקדמות האנושית, כקץ ההיסטוריה, ולכן גם כמצב א־פוליטי, או כזה שאין לו חלופות פוליטיות.
 
רוח הרשת, אם כן, היא הרוח החדשה של הטכנו־קפיטליזם הנוכחי, המציעה מסגרת פרשנית טכנולוגיסטית לתמורות המבניות של הקפיטליזם מפורדיזם לפוסט־פורדיזם. שיח הגמוני זה מהווה הן ביקורת על החברה הפורדיסטית והתרבות הטכנו־פוליטית ששלטה בה, ואשר ראתה בטכנולוגיה כלי להעצמה חברתית ולהתגברות על הניצול, והן אישוש ולגיטימציה לחברה הפוסט־פורדיסטית והתרבות הטכנו־פוליטית השלטת בה אשר רואה בטכנולוגיה כלי להעצמה אינדיווידואלית ולהתגברות על הניכור. כפי שאראה, אף על פי שהוא מתאפיין ברטוריקה ביקורתית, מרדנית ושחררנית, השיח הדיגיטלי מהווה באופן סמוי את השיח ההגמוני של הקפיטליזם הרשתי פר־אקסלנס, שיח המעניק לגיטימציה למאזן החדש שבין רווחה חברתית ובין רווחה אישית, בין ניצול ובין ניכור.