ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר

ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ישעיהו ליבוביץ (1994-1903) ואסא כשר (נולד ב-1940) הם שניים מהוגי הדעות הבולטים והמעניינים במדינת ישראל למן הקמתה ועד ימינו. לדעותיהם של ליבוביץ וכשר בנוגע לסוגיות השונות של המחשבה המדינית והדתית נודעת עד היום חשיבות מרובה, וגם מי שאינם מצדדים בהן אינם יכולים להתעלם ממקוריותן ומחריפותן.

במהלך השנים התייחסו ליבוביץ וכשר באופן ישיר בכתביהם זה לעמדותיו של זה. כשר מרבה להעיד על עצמו שהוא תלמידו של ליבוביץ; ואילו ליבוביץ טוען ש"ביני ובין פרופ' כשר, אשר בענוותנותו מציג את עצמו לפעמים כתלמידי, קיימת קרבה רעיונית רבה שעיקרה הבנה הדדית עמוקה, אם כי לא תמיד הסכמה מלאה".

בספר זה בוחן ניב גולדשטיין את עמדותיהם של שני ההוגים, על הדומה והשונה שביניהם, במגוון נושאים שעודם רלוונטיים לחיים בישראל של ימינו. גולדשטיין מתמקד בבחינת משנותיהם המוסריות, הפוליטיות והדתיות של ליבוביץ וכשר, אגב פריטתן לשלל סוגיות משנה מרתקות: יחסם לציונות; עמדתם ביחס לסרבנות; מחשבותיהם על הכיבוש; אופן ראייתם את האל ואת תכלית היהדות; השפעות שונות שנודעו לרמב"ם ולקאנט על משנותיהם; גישתם לדמוקרטיה; תהיותיהם באשר לצורך בהפרדה בין דת ומדינה בישראל ועוד.

ניב גולדשטיין הוא דוקטורנט למחשבה מדינית, מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

פרק ראשון

מבוא
 
 
המחקר שלפנינו עוסק בהשוואה בין משנותיהם הדתיות, הפוליטיות והמוסריות של ישעיהו ליבוביץ (1994-1903) במשנתו המאוחרת1 ואסא כשר (1940-), הנמנים עם הבולטים שבהוגי הדעות הישראלים מאז קום המדינה. ליבוביץ, יליד לטביה שעלה לארץ בשנת 1934, החזיק בכמה תוארי דוקטור (בהם לכימיה ולרפואה), עסק בהוראה באוניברסיטה העברית והיה עורכה של האנציקלופדיה העברית במשך שנים רבות. ליבוביץ היה פעיל בכמה ארגונים ציבוריים במרוצת חייו: הוא היה חבר ב"הגנה" וקצין בצה"ל המתגבש, וכמו כן עמד בראשה של סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות ונמנה עם מנהיגי ארגונים ותנועות ציבוריים דוגמת "שורת המתנדבים", "המשטר החדש" ו"הוועד לפירוז גרעיני". קולו בלט בין ראשוני הקוראים לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. בשנת 1993 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חייו, אך לנוכח הסערה הציבורית שקמה, ויתר עליו.2
 
כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב, ומשמש יועץ אקדמי למכללה לביטחון לאומי. הוא נחשב למומחה במחקר הפרגמטיקה של השפה ועוסק בחקר תחומי האתיקה המקצועית. מלבד כל זאת שימש כשר יושב ראש הוועדה לניסוח כללי התנהגות (אתיקה) של חיילי צה"ל, שחיברה עם צמרת צה"ל את הקוד האתי של צה"ל (1994), וזכה לקבל את פרס ישראל לפילוסופיה בשנת 2003.3
 
מעיון בספריהם ובמאמריהם של ליבוביץ ושל כשר אפשר לקבוע כי הם עוסקים לא פעם בנושאים דומים או משיקים. כך למשל נדרשים השניים באריכות לסוגיות דומות ביהדות, דוגמת תכלית היהדות, מהות המצוות, היחס לאל, עבודת האל "לשמה" ו"שלא לשמה" ועוד. גם ביחס לפוליטיקה אפשר לראות בבירור את התחבטויותיהם של השניים בסוגיות זהות כגון היחס למהות מוסד המדינה בכלל ולמדינה הדמוקרטית בפרט, רעיון הפרדת הדת מהמדינה, היחס לציונות בעבר ובהווה — גם אם מסקנותיהם שונות באחדים מהמקרים. כך גם הדבר בכל הנוגע לתחום ההשוואה השלישי, תחום המוסר. בשעה שחלק ניכר מעבודתו של כשר מוקדש לתחום המוסר וליישומיו במדינה הדמוקרטית ההוגנת, אנו מוצאים את ליבוביץ מגן בעוז על טענותיו בדבר אי־קיומו של "מוסר יהודי" ובדבר ההפרדה הקיימת, לשיטתו, בין אמונה יהודית ובין מוסר. ואף על פי כן גם הוא נדרש לסוגיות הנכללות בתחום "המוסר היהודי", כאשר הוא חורץ את דעתו באשר לסוגיות מוסריות כגון כיבוש השטחים על ידי ישראל וגילויי הסרבנות של חיילי צה"ל, בשטחים ובמלחמת לבנון הראשונה.
 
קשר רעיוני זה הוא עדות טובה להיותם של שלושת נושאי הספר הנוכחי בבחינת "צבת בצבת עשויה" בעיני ההוגים. מהמחקר עולה כי לא אחת עמדותיהם של שני ההוגים הללו בנושא הדת הן שהניחו את המסד הרעיוני לעמדותיהם הפוליטיות, ובייחוד בולט הדבר אצל ליבוביץ, שראה את עצמו כאדם מאמין. השערת המחקר היא שאפשר לראות במשנתו של כשר משום המשך ישיר, גם אם שונה בכמה היבטים, למשנתו של ליבוביץ בתחומי הדת, הפוליטיקה והמוסר.4
 
משנותיהם הדתיות, הפוליטיות והמוסריות של ליבוביץ ושל כשר רלוונטיות היום לא פחות משהיו בזמן כתיבתם של הדברים. דומה כי הסוגיות השונות שבהן הם דנים, מציונות ועד סרבנות, מהיחס לדמוקרטיה ועד ההפרדה בין דת למדינה, לא זו בלבד שלא נעלמו מסדר היום הציבורי בישראל, אלא שבחלק מן המקרים אף גדל הצורך בליבונן. עמדותיהם של ליבוביץ ושל כשר בסוגיות אלה מייצגות לא רק את נקודת המוצא הרעיונית שלהם, בין שהיא דתית ובין שהיא דמוקרטית בעלת גוון ליברלי, אלא גם את המציאות המורכבת בישראל, הנובעת בין היתר מהמפגש הטעון שבין הדת לדמוקרטיה. יתרה מזו, גם בקרב ההוגים הישראלים השונים נודעת עד היום חשיבות רבה להגותם של ליבוביץ ושל כשר, וגם מי שאינם מצדדים בה אינם יכולים להתעלם ממקוריותם ומחריפות רעיונותיהם. כולי תקווה שספר זה יתרום את חלקו הצנוע לדיון בסוגיות האלה בקרב ההוגים והאנשים החושבים בישראל.
 
ספר זה נכתב בהנחייתו של ד"ר משה הלינגר, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, כחלק מן הדרישות לשם קבלת התואר השני. בהזדמנות זו אני מבקש להודות להוריי, רחל ודני, ולאחיותיי, לירון וטל, על העזרה והחמימות, וכן לחבריי הטובים צחי כץ ואסף זידלר על התמיכה והעידוד שהעניקו לי. לבסוף, תודות גם ללהקת "פינק פלויד", על ההשראה שסיפקו לי יצירותיה במהלך כתיבת הספר.

עוד על הספר

ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר ניב גולדשטיין
מבוא
 
 
המחקר שלפנינו עוסק בהשוואה בין משנותיהם הדתיות, הפוליטיות והמוסריות של ישעיהו ליבוביץ (1994-1903) במשנתו המאוחרת1 ואסא כשר (1940-), הנמנים עם הבולטים שבהוגי הדעות הישראלים מאז קום המדינה. ליבוביץ, יליד לטביה שעלה לארץ בשנת 1934, החזיק בכמה תוארי דוקטור (בהם לכימיה ולרפואה), עסק בהוראה באוניברסיטה העברית והיה עורכה של האנציקלופדיה העברית במשך שנים רבות. ליבוביץ היה פעיל בכמה ארגונים ציבוריים במרוצת חייו: הוא היה חבר ב"הגנה" וקצין בצה"ל המתגבש, וכמו כן עמד בראשה של סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות ונמנה עם מנהיגי ארגונים ותנועות ציבוריים דוגמת "שורת המתנדבים", "המשטר החדש" ו"הוועד לפירוז גרעיני". קולו בלט בין ראשוני הקוראים לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. בשנת 1993 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חייו, אך לנוכח הסערה הציבורית שקמה, ויתר עליו.2
 
כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב, ומשמש יועץ אקדמי למכללה לביטחון לאומי. הוא נחשב למומחה במחקר הפרגמטיקה של השפה ועוסק בחקר תחומי האתיקה המקצועית. מלבד כל זאת שימש כשר יושב ראש הוועדה לניסוח כללי התנהגות (אתיקה) של חיילי צה"ל, שחיברה עם צמרת צה"ל את הקוד האתי של צה"ל (1994), וזכה לקבל את פרס ישראל לפילוסופיה בשנת 2003.3
 
מעיון בספריהם ובמאמריהם של ליבוביץ ושל כשר אפשר לקבוע כי הם עוסקים לא פעם בנושאים דומים או משיקים. כך למשל נדרשים השניים באריכות לסוגיות דומות ביהדות, דוגמת תכלית היהדות, מהות המצוות, היחס לאל, עבודת האל "לשמה" ו"שלא לשמה" ועוד. גם ביחס לפוליטיקה אפשר לראות בבירור את התחבטויותיהם של השניים בסוגיות זהות כגון היחס למהות מוסד המדינה בכלל ולמדינה הדמוקרטית בפרט, רעיון הפרדת הדת מהמדינה, היחס לציונות בעבר ובהווה — גם אם מסקנותיהם שונות באחדים מהמקרים. כך גם הדבר בכל הנוגע לתחום ההשוואה השלישי, תחום המוסר. בשעה שחלק ניכר מעבודתו של כשר מוקדש לתחום המוסר וליישומיו במדינה הדמוקרטית ההוגנת, אנו מוצאים את ליבוביץ מגן בעוז על טענותיו בדבר אי־קיומו של "מוסר יהודי" ובדבר ההפרדה הקיימת, לשיטתו, בין אמונה יהודית ובין מוסר. ואף על פי כן גם הוא נדרש לסוגיות הנכללות בתחום "המוסר היהודי", כאשר הוא חורץ את דעתו באשר לסוגיות מוסריות כגון כיבוש השטחים על ידי ישראל וגילויי הסרבנות של חיילי צה"ל, בשטחים ובמלחמת לבנון הראשונה.
 
קשר רעיוני זה הוא עדות טובה להיותם של שלושת נושאי הספר הנוכחי בבחינת "צבת בצבת עשויה" בעיני ההוגים. מהמחקר עולה כי לא אחת עמדותיהם של שני ההוגים הללו בנושא הדת הן שהניחו את המסד הרעיוני לעמדותיהם הפוליטיות, ובייחוד בולט הדבר אצל ליבוביץ, שראה את עצמו כאדם מאמין. השערת המחקר היא שאפשר לראות במשנתו של כשר משום המשך ישיר, גם אם שונה בכמה היבטים, למשנתו של ליבוביץ בתחומי הדת, הפוליטיקה והמוסר.4
 
משנותיהם הדתיות, הפוליטיות והמוסריות של ליבוביץ ושל כשר רלוונטיות היום לא פחות משהיו בזמן כתיבתם של הדברים. דומה כי הסוגיות השונות שבהן הם דנים, מציונות ועד סרבנות, מהיחס לדמוקרטיה ועד ההפרדה בין דת למדינה, לא זו בלבד שלא נעלמו מסדר היום הציבורי בישראל, אלא שבחלק מן המקרים אף גדל הצורך בליבונן. עמדותיהם של ליבוביץ ושל כשר בסוגיות אלה מייצגות לא רק את נקודת המוצא הרעיונית שלהם, בין שהיא דתית ובין שהיא דמוקרטית בעלת גוון ליברלי, אלא גם את המציאות המורכבת בישראל, הנובעת בין היתר מהמפגש הטעון שבין הדת לדמוקרטיה. יתרה מזו, גם בקרב ההוגים הישראלים השונים נודעת עד היום חשיבות רבה להגותם של ליבוביץ ושל כשר, וגם מי שאינם מצדדים בה אינם יכולים להתעלם ממקוריותם ומחריפות רעיונותיהם. כולי תקווה שספר זה יתרום את חלקו הצנוע לדיון בסוגיות האלה בקרב ההוגים והאנשים החושבים בישראל.
 
ספר זה נכתב בהנחייתו של ד"ר משה הלינגר, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, כחלק מן הדרישות לשם קבלת התואר השני. בהזדמנות זו אני מבקש להודות להוריי, רחל ודני, ולאחיותיי, לירון וטל, על העזרה והחמימות, וכן לחבריי הטובים צחי כץ ואסף זידלר על התמיכה והעידוד שהעניקו לי. לבסוף, תודות גם ללהקת "פינק פלויד", על ההשראה שסיפקו לי יצירותיה במהלך כתיבת הספר.