לצחוק על הבודהא

הקדמה

 

רקע

 

מסורת הזן ידועה בכך שהיא מציעה להולך בדרכה אימון תובעני, מפרך, מתיש באינטנסיביות שלו. במנזרי הזן מתאמנים בישיבה מדיטטיבית במשך שעות ארוכות, מנסים לפתור קואנים5 חסרי פשר ומבצעים עבודות ניקיון וגינון בדיוק ובנמרצות. התיאור הזה משקף מצב עניינים שבו דומה כי ישנה נוקשות וחומרת סבר נטולי פשרות במסורת הזן. אולם אם נעמיק להתבונן נמצא גם את הפן המחויך יותר במסורת זו, ונראה כי הוא תופס חלק נכבד ממנה, לא פחות מן הפן הרציני. הפן הזה מושפע בעיקר מן הרוח הסינית־דאואיסטית, שביקשה להפחית מן הרצינות העודפת המיוחסת לחיים ובכללם גם מסורת, הישגים רוחניים וכו'.

 

מתוך הגישה המאוזנת עולה וצץ ההומור הזן בודהיסטי - סיפורים רבים במסורת זו משלבים בתוכם אירוניה, חיוך, צחוק גדול, קריצה או התנהגות "משוגעת". עניין זה כה נפוץ בספרות הזן עד כי אפשר לומר שהומור זה הוא מעין סימן ההיכר או "כרטיס הביקור" של המסורת. עם התפשטותו של הבודהיזם מזרחה, הגיעו אתו פסליו של הבודהא היושב בדממה, בריכוז מושלם, כולו קורן שלווה. הפולקלור הזן בודהיסטי יצר דמות חדשה, אולי כמענה לפסליו של הבודהא המושלם: בודאי (Ch. Budai), הלוא הוא "הבודהא הצוחק". דמותו של בודאי השמנמן, שארשת של צחוק פרוע נסוכה על פניו, פופולרית מאוד במזרח אסיה, אולי אף יותר מזו של הבודהא. דמותו של בודאי מייצגת גישה שאינה מקבלת רצינות תהומית כדבר־מה עמוק, אלא להפך - כנוקשות מיותרת ומחוללת אי־נחת. הצחוק של בודאי הוא צחוק ארצי, לא מטאפיזי. הוא אנושי מאוד, נוח להזדהות אתו משום שהוא מביא לקריסה של יוהרה אינטלקטואלית ושל ארשת מכובדות מזויפת.

 

עניינו של האימון הזן בודהיסטי הוא התעוררות - "סאטורי" (Jp. Satori), או ראייה ישירה של המציאות כפי שהיא - "קנשו" (Jp. Kensho). שני המושגים הללו הם מונחים כמעט נרדפים אשר מצביעים על שחרור התודעה מתעתועיה. שתי הדרכים - האימון הקשוח והסגפני ברוח הבודהיזם הקדום וההומור הספונטני והליצני ברוח הדאואיזם, מבקשות להביא לשחרור, אך גם לבטא את השחרור כדרך חיים. המתח ביניהן קיים לאורך המסורת הזן בודהיסטית.

 

ספר זה יבקש לבחון את ההומור הזן בודהיסטי כגורם מאזן בקונפליקט, או בקונפליקט לכאורה הזה, ומעבר לכך, לקשור את ההומור קשר ישיר למושג השחרור הבודהיסטי. הוא חושף באופן ברור את הקשר בין המצב של ראיית המציאות נכוחה לבין הלוך רוח הומוריסטי.

 

הספר מבקש אפוא לבחון באילו אופנים מופיע ההומור בזן בודהיזם כשחרור. שני היבטים עיקריים ייבחנו. ההיבט הראשון יעסוק באמצעי השחרור - "אופאיה" (Sk. Upaya). הכוונה היא לכך שהספר יראה כיצד מורי הזן משתמשים בהומור באופן מכוון על מנת לעורר את תלמידיהם לראיית המציאות כפי שהיא. בחלק זה אכנס לעומקן של המיומנויות השונות של מורי הזן ובכללן התנהגות ליצנית או מטורפת, צחוק, ציור, דיבור חסר היגיון וקואן.

 

עניין נוסף שיופיע הוא ההומור, לא כגורם המכוון למקום כלשהו (כמו במקרה המתואר לעיל, שבו המורה עושה בו שימוש מיומן כדי לעורר את תלמידו), אלא כהתרחשות ספונטנית הקיימת כשלעצמה, ללא יומרה דידקטית. כאן אבקש להראות כי ההומור מופיע כביטוי של השחרור עצמו ולא כאמצעי.

 

לכל אורך הספר תודגשנה האיכויות המיוחדות של ההומור הזן בודהיסטי: זהו אינו הומור אסקפיסטי, אלא כזה המבקש מגע מעמיק ומציאותי עם העולם הסובב אותו. אין המדובר בציניות אטומה או בתחושת עליונות, אלא דווקא בהזדהות מלאה עם עולם התופעות. גם אם יש בזן מופעים של לעג, הם מכוונים לשיווי משקל מנטלי ואין עניינם בפגיעה לצורך אלים כלשהו. הספר יבקש להראות שזוהי איננה העלבה לשמה וגם לא כלי לצורך האדרת ה"אני". חלק מן המופעים ההומוריסטיים נראים אגרסיביים על פני השטח, אולם הם אוצרים בחובם חמלה גדולה וקריצת עין מבודחת. את ההומור הזן בודהיסטי מאפיין מהלך אנטי מיסטי, מקרקע. בן־עמי שרפשטיין כותב:

 

המיסטיקן עומד על דעתו שעליו להימלט מן העולם החיצון מפני שהוא מכאיב מדי, מטעה מדי, וזר מדי לאני שלו, אך האדם בעל ההומור הופך את העולם החיצון, כולל את כל המכאיב שבו, למקור הנאה. הוא צוחק למעניו, לרעבו, לאיוולתו ולכשלונותיו.

 

הואיל והוא מוצא את החיים, על כל מכאוביהם, נעימים כל כך, בטוח הוא בפגישה עמם ואין לו כל צורך לברוח.6

 

הזן פועל ברוחו של האדם בעל ההומור ששרפשטיין הציג - הוא שולל את המטאפיזיקה ומחייב את החיים.

 

הספר מחולק לארבעה חלקים:

 

א - מקורותיהם של מושגי השחרור של הזן

 

חלק זה יבקש להתחקות על שורשיה הקדומים של תורת הזן ולהראות כיצד התגלגל מושג השחרור הקדום: "נירוונה" והפך למושגי השחרור הזן בודהיסטיים - "סאטורי" ו"קנשו". יינתן הסבר לגבי תהליך השינוי במושגים, שנבע מתוך רצון להימנע מפאתוס מיסטי ומהתפלפלות לוגית. בפרק הראשון תינתן סקירה תמציתית לגבי המהפכה המהיאנית הרדיקלית וכיצד היא שינתה באופן מכריע את צורת החשיבה וההתייחסות לשחרור בעזרת הזיהוי בין נירוונה לסמסרה ובדוקטרינת הבודהיסטווה.7 כאן ייעשה גם שימוש באבסורד שבכתבי נגרג'ונה8 ובטכניקות ההגזמה והלגלוג שבסוטרת וימלקירטי9 כניצנים של דוקטרינה, שגם אם אינה הומוריסטית כשלעצמה, היא מניחה את הבסיס לפרקטיקה סוטריולוגית הומוריסטית. הפרק השני של חלק א ייגע במקורות הסיניים של הזן - הכתבים הדאואיסטיים של לאו דזה וג'ואנג דזה. העניין שייבדק כאן הוא מהו הומור מבחינה דאואיסטית ובאיזה אופן ישנו קשר ישיר בינו ובין ההומור של הזן.

 

ב - אמצעי שחרור וביטויי שחרור

 

חלק זה יתמקד באמצעי ההוראה והשחרור השונים הבאים לידי ביטוי בטכניקות הומוריסטיות; נוסף על כך יודגש הטבע הכפול של ההומור בזן, משום שלעתים אין המדובר בטכניקה אלא במבע הומוריסטי שהוא השחרור עצמו. בפרק הראשון בחלק זה תינתן סקירה של התנהגותו של מורה הזן כטריקסטר המבקש בעזרת התנהגותו הפרועה והמשעשעת להתעלות אל מעבר לכבלי הנורמות החברתיות והרגלי המחשבה, גם מעבר לאלו של תורת הזן. פרק נוסף בחלק זה יעסוק במרכיב ההפתעה ויציג מגוון שיחות מטורפות והתנהגויות של אנשי הזן שאינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון, כגון צעקה, מכה, הערה שאינה קשורה לשיחה, חריצת לשון ועוד שלל התנהגויות מוזרות, שעל פניהן אינן הולמות הקשר של אימון דתי. פרק אחד יוקדש לקואן כטכניקה של אבסורד שמביא לתוצאה של הלם הומוריסטי. נוסף על כך יוקדש פרק לעיסוק בביטויים הומוריסטים באמנויות הזן - הציור והשירה. בציורי הזן ניכר האיזון הייחודי בין הערצת המסורת והליכה בדרכה לבין מבט מחייך ואירוני שמבקש שלא לקחת את הדברים ביתר רצינות ובכובד ראש. הפרק שיעסוק בשירה יראה כי בשירת ההייקו ישנה לעתים אירוניה דקיקה ועדינה ולעומת זאת שירת הסנריו10 מציגה סאטירה חריפה ונוקבת. לסיום חלק זה ייבדק מקומו של הצחוק בזן בפרק מיוחד שיוקדש לכך. אראה כי בניגוד למסורת הבודהיסטית העתיקה, שבה נחשב הצחוק לפגימה בסגולה הרוחנית, מורי הזן מרבים לבטא עצמם בצחוק קולני כמבע של סגולה רוחנית.

 

ג - מה משתחרר?

 

זהו החלק הבודק את מנעד המכשולים הנקרים בדרך השחרור של הזן והניתנים לפתרון בעזרת הומור. כאן נראה כיצד תורמת הגישה ההומוריסטית לשחרור ממצבים שונים של אי־נחת.

 

אחד מגורמי הסבל העיקריים של תלמידי הזן הוא ניסיונם הכפייתי והנואש "להשתחרר". הפרק הראשון בחלק זה ייבחן כיצד מכוונים המורים את תלמידיהם להשתחרר מן השחרור.

 

הפרק הבא יעסוק בחרדה הקיומית מפני המוות ובדרכים הקומיות לביטולה, מבדיחות כמילים אחרונות ועד לשירי מוות היתוליים.

 

עניין נוסף הרובץ לפתחו של המתאמן הוא הערצת המורה ואולי אף האלהתו לעתים. כאן יראה הפרק "סמכות קדושה" כיצד משתמשים מורי הזן באירוניה עצמית מבורכת על מנת לשחרר את התלמידים מאשליית ההפרדה וההבחנה הערכית בין מורה ותלמיד. אותה הערצה כלפי המורה עשויה להיות מופנית כלפי אידיאל דתי כלשהו. גם כאן יינתנו הדגמות של אירוניה וסרקזם אשר משחררים מעולם של רעיונות נעלים.

 

גם התורה הכתובה עצמה, בודהיסטית או זן בודהיסטית, עשויה להתקדש על חשבון החיים עצמם. כתבי הזן מכנים זאת התבוננות באצבע המצביעה על הירח במקום התבוננות בירח. נדגים כיצד מורי הזן מכוונים את תלמידיהם לירח - לדבר עצמו, ולא לכתבים או לסמלים. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שבקצה השני של מנעד האי־נחת, אל מול זה שמבקש באינטנסיביות וללא הרף להשתחרר, מצוי זה שבוחר בעצלות הרוח ואינו מתאמן כלל, שכן למדנותו הרבה באה לו כגורם מגן והוא בוטח בידיעתו האינטלקטואלית. כאן יציג הפרק "המשגה במקום חוויה" את ה"מלחמה" המשעשעת של מורי הזן בהפשטות ובהמשגות המגיעות במקום חוויה ישירה של המציאות.

 

ד - דיון בשאלת הקשר שבין הומור לשחרור בזן

 

החלק האחרון בספר יוקדש לדיון בשאלת הקשר בין הומור לפרקטיקה הסוטריולוגית של הזן לאור כל הפרקים שהוצגו לפניו. הוא יפנה לתיאוריות מחקריות מודרניות שונות בנושא ההומור וינסה לבדוק אם ישנו תואם ביניהן לבין ההומור של הזן תוך הדגשת הגוונים הייחודיים של ההומור הזה ומתוך התבוננות בהקשר הדתי רוחני שלו.