בחזרה לעתיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בחזרה לעתיד
הוספה למועדפים

בחזרה לעתיד

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עוזי רבי

פרופ' עוזי רבי הוא ראש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה; לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה; חוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. מבין פרסומיו: "תימן: אנטומיה של מדינה כושלת" (הקיבוץ המאוחד, 2014), "בחזרה לעתיד: המזרח התיכון בצל האביב הערבי" (רסלינג, 2016), The Return of the Past: State, Identity, and Society in the Post-Arab Spring Middle East (Lexington Books, 2019).

תקציר

בעקבות אירועי ״האביב הערבי" נקלע המזרח התיכון לסחרור מתמשך. מחאת הציבור המתגודד בכיכרות, הדחתם של רודני הברזל ומלחמות אזרחים מדממות הולידו שינויים דרמטיים במרחב המזרח-תיכוני. שבירת סמכותה של המדינה והערעור על עצם קיומה קיבלו משנה תוקף לנוכח החיוניות המתחדשת של זהויות אתניות, דתיות, שבטיות ואקולוגיות ששכנו בגופה של המדינה אך לא התערו או הוטמעו בה. גבולות מדיניים-לאומיים היטשטשו ואת מקומם תפסו גבולות עדתיים. קריסתן של מערכות שלטון ומבנים כלכליים עוררה את תאבונם של מיליציות שבטיות מזוינות, וארגוני אסלאם רדיקלי שנגסו נתחי טריטוריה באזורי הפקר החישו את המפולת. על רקע כל אלה צמחה "המדינה האסלאמית" שהעלתה את רף העוינות והמתח בין הסונה לשיעה לשיא חסר תקדים והכשירה את הקרקע למזרח תיכון אחר. הטלטלה הפוקדת את העולם הערבי עדיין בעיצומה ודומה שהתרחשויות אלה רחוקות מסיום.  
 
ובכן, האם אכן מתחולל לנגד עינינו שבר היסטורי המבטל חלק מהתובנות שהיו נחלתו של סדר היום המחקרי? בעשורי הפתיחה של המאה ה-21 ניצבה ישראל בפני אתגרים מגוונים השונים בתכלית מאלה ששיחרו לפתחה לעת הקמתה. גם אם יקשה לספק תחזית מסודרת ושיטתית לנתיבות המזרח התיכון בשנים הבאות, השלכותיו המתמשכות של "האביב הערבי" מבהירות שהבנות ודפוסי פעולה שהיו בבחינת "נכסי צאן ברזל" במאה ה-20 אינם תקפים עוד בהבנת התשבץ המזרח-תיכוני. ספרו החדש של עוזי רבי מציע אפוא "ארגז כלים" חדש ולקסיקון סוציו-דמוגרפי אחר התורם לעיון מחודש במפת המזרח התיכון על היבטיה הטריטוריאליים, דמוגרפיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
 
 
 
פרופ' עוזי רבי הוא ראש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה; לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה; חוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. בין פרסומיו: "סעודיה: ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה" (האוניברסיטה הפתוחה, 2007), "זמן איראן" (הקיבוץ המאוחד, 2009), International Intervention in Local Conflicts (I.B. Tauris 2010), "תימן: אנטומיה של מדינה כושלת" (הקיבוץ המאוחד, 2014), Tribes and States in a Changing Middle East  (Hurst Publications, 2016)

פרק ראשון

הקדמה
 
 
בעקבות אירועי ״האביב הערבי" נקלע המזרח התיכון לסחרור מתמשך. מחאת הציבור המתגודד בכיכרות, הדחתם של רודני הברזל ומלחמות אזרחים מדממות הולידו שינויים דרמטיים במרחב המזרח־תיכוני. ברור כי האזור נתון בעיצומו של תהליך בעל משמעויות היסטוריות, אולי החשוב ביותר מאז עוצב בתצורתו המודרנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הטלטלה הפוקדת את העולם הערבי עדיין בעיצומה ודומה כי התרחשויות אלה רחוקות מסיום וטומנות בחובן השפעות ארוכות טווח עבור המזרח התיכון במאה ה-21.
 
השינויים המתרגשים על האזור מקפלים הזמנה לניסוחו של סדר חדש. האם אכן מתחולל לנגד עינינו שבר היסטורי המבטל חלק מהתובנות שהיו נחלתו של סדר היום המחקרי? ניתן להניח שכן, אך כיוון שהתהליך בעיצומו קשה לשרטט את פניו של הסדר החדש, ולכן מוטב לחלץ מהמציאות המשתנה כמה תובנות או חידושים מהפכניים, ובזה מתמקד ספר זה. גם אם יקשה לספק תחזית מסודרת ושיטתית לנתיבות המזרח התיכון בשנים הבאות, השלכותיו המתמשכות של "האביב הערבי" מבהירות כי הבנות ודפוסי פעולה שהיו בבחינת "נכסי צאן ברזל" במאה ה-20 אינם תקפים עוד בהבנת התשבץ המזרח־תיכוני. חמשת פרקי הספר מציעים אפוא עיון מחודש במפת המזרח התיכון על היבטיה הטריטוריאליים, דמוגרפיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
 
 
 
הפרק הראשון - "עריצותה של המהפכה" - דן בגלי המחאה ששטפו את המרחב הערבי בשלהי 2010 וזכו לכינוי "האביב הערבי". הדיון בפרק זה מצביע על הממדים שנוצקו לתרבות הפוליטית בעידן המחאה. מנגנוני מדינת המשטרה שניצבו לימין המשטר במאה ה-20 והאריכו את תוחלת חייו התקשו להתמודד עם אתגרי השעה. ציבור מרושת הציג בפני המדינה הריכוזית אתגרים חדשים, הפקיע נתח מכוחם של שליטים ויצר נוף פוליטי חדש המותיר מקום רב לחקירה ולדרישה. באירועי "האביב" הייתה שזורה גם "מהפכת הציפיות העולות", שהבהירה כי כיכרות הכרך הערבי לא היו במה לאפיזודה חולפת, וכי מפגינים ייטו להתקבץ בהן בשנית באם יתחוור להם כי נותרו עם "אותה הגברת בשינוי אדרת". הדיון מחדד את ההבדלים בין מדינות כמו תוניסיה ומצרים, מדינות בעלות אוכלוסייה הומוגנית שלא סבלו משסעים חברתיים עמוקים או מיריבויות בין קבוצות אתניות יריבות, לבין מדינות כמו לוב, תימן וסוריה, שבהן גלשו האירועים לנתיבי הפסיפס העדתי־דתי וקרעו את רקמת המדינה שהפכה לזירה מדממת של מלחמת אזרחים.
 
 
 
הפרק השני - על מדינות ושברן: אנטומיה של מדינות כושלות - דן בסיפור קריסתן של מדינות לאום כעיראק, סוריה, לוב ותימן, שחוו העמקה מחודשת של חתכי קונפליקט דתיים־שבטיים. מלחמות האזרחים שניטשו בהן הציגו תמונת רקע המדגישה כי במזרח התיכון זהויות קדם־מדינתיות - עדות, שבטים, מיעוטים דתיים ואתניים ומבנים אקולוגיים - עמידות וחסינות לאין ערוך מזהויות לאומיות. היה זה גם סיפור דעיכתן של אידאות מהפכניות ערביות וניצחונן של הזיקות המסורתיות ושל הדפוסים הטרום־מהפכניים. אידאולוגיות מהפכניות יומרניות החותרות ליצירת "אדם ערבי חדש" כבשו בסערה את המזרח התיכון במאה ה-20. מאמציהם של המשטרים המהפכניים לבסס את הלגיטימציה שלהם על התנערות מכבלי המסורת, על יצירת משק סוציאליסטי במתכונת מזרח־אירופית ועל טיפוחה של זהות לאומית, נחלו כישלון חרוץ. מפת המזרח התיכון המוכרת הייתה עדין בשימוש, אך בחלק ניכר מהמקרים היא לא שיקפה עוד את המציאות החדשה. גבולות מדיניים לאומיים היטשטשו ואת מקומם תפסו גבולות עדתיים. הצבתה של מפה חלופית המושתתת על גבולות התרבות והעדה הפכה אפוא לכלי חיוני בשיח המחקרי ובניסיון להבין את כיווני ההתפתחות במזרח התיכון.
 
 
 
הפרק השלישי - סונה ושיעה: הממד הגיאופוליטי - נדרש לסיפור המתח המתחדש בין שתי המסורות הגדולות באסלאם. הפרק מצביע על עשורי הסיום של המאה ה-20 כתקופה מעצבת שהעניקה ליריבות הסונית־שיעית חיוניות מחודשת. המהפכה האסלאמית באיראן (1979) ומלחמת איראן־עיראק (1988-1980) הציבו אתגר חריף לשכנותיה הערביות־סוניות של איראן והזינו מחדש יריבויות עתיקות יומין בין ערבים לפרסים ובין סונים לשיעים. יריבים תרבותיים־דתיים - הערבי־סוני והאיראני־שיעי - ניצבו זה מול זה למאבק איתנים בעל משמעויות גיאופוליטיות. זו הייתה למעשה התשתית שהוצבה בסיומה של המאה ה-20 ובעשור הפתיחה של המאה ה-21 בזירת המזרח התיכון. גל ההתקוממויות של "האביב הערבי" חידד את המאבק בין שתי המסורות הדתיות הגדולות באסלאם והעצים את מאבק הדמים בין הסונה לשיעה, במיוחד ב"מדינות מעורבות", שבהן מתקיים חיכוך תמידי בין שתי הקהילות.
 
 
 
הפרק הרביעי - "המדינה האסלאמית": ח'ליפות דיגיטלית - מזהה את נוכחותם של ארגוני האסלאם הרדיקלי במדינות כושלות שנסחפו למלחמת אזרחים אכזרית כאחת מתוויות ההיכר של הזמן החדש. הבולטת שבהם היא "המדינה האסלאמית" (דאע"ש), שהתבססה במערבה של עיראק, בלעה טריטוריה מקבילה בסוריה המתמוטטת והייתה לתמונת ראי האוצרת בתוכה ומבטאת בפעולתה את חולייו של המזרח התיכון המשתנה. הפרק דן בהיבטים הרעיוניים והמעשיים של "המדינה האסלאמית" - דרך הקמתה, הגוון האפוקליפטי שהוצמד למפעלה, וכיצד השכילה ליצור תדמית של ארגון אימתני המצליח לגבור על אויביו ולממש הלכה למעשה את הדוקטרינה שלו. בצד ההתחקות אחר עיקריו של קמפיין תקשורתי אכזרי ומתוחכם ששיכן בתודעה המערבית מסרים של הלם ואימה, מציג הפרק את הח'ליפות הדיגיטלית שהשכילה להפוך את מערך ההסברה לכלי דינמי וחיוני בדרך התנהלותה. במאבקה חסר הפשרות העצימה "המדינה האסלאמית" את ממדיו של המשבר ההומניטרי בקהילות הסהר הפורה וכפתה קטל ו"נדידת עמים" על מיליוני פליטים באזורי החורבן עליהם השתלטה.
 
 
 
הפרק החמישי - מסכת גיאופוליטית חדשה: שינוי כללי המשחק - משרטט את קוויה של המציאות החדשה במזרח התיכון. מדיניות אמריקאית הססנית והרבה פחות חודרנית, אסרטיביות רוסית וחדירה אטית והדרגתית של סין למערכים הכלכליים והפוליטיים באזור, עמדו בבסיסה של משוואה גיאופוליטית חדשה. תהליך ליקוי המאורות של המערב בלט באי־יכולתה של ארצות־הברית, ושל המערב בכללו, לעכל את תבניות הכוח החדשות שנוצרו במזרח התיכון. הניסיון להגדיר דברים במונחיו של מזרח תיכון בן המאה ה-20 ולהיצמד למסגרות מדינתיות כגון עיראק או סוריה כאילו הן ניתנות לתיקון, לימד על חשיבה אנכרוניסטית, שלא זו בלבד שאינה צועדת עם הזמן ומקבלת את מבני הכוח החדשים, אלא עדיין מתעקשת להגדיר את המזרח התיכון במונחיה שלה עצמה.
 
לכך התלוותה הדעיכה המתמשכת של מדינות ערביות מול מגמת הבולטות של איראן, ושל טורקיה במידת מה, שהפכו לשחקניות דעתניות וחזקות שמעצמות משחרות לפתחן. גם למצוקתן של המונרכיות הערביות נדרש הדיון. הללו צלחו אמנם את משברי השעה, אולם המלכים שנותרו על מכונם הבינו עתה כי מרחב החסינות שנהנו ממנו במאה ה-20 הולך ומצטמצם. נחמה פורתא בעבורן הייתה העובדה כי לנוכח האיומים שסיפקה המערכת האזורית עלה ערכן האסטרטגי בעיני העולם החיצון, שראה עתה במונרכיות "אוד מוצל מאש", שיש לשמרו בכל מחיר. גם לכך הייתה משמעות בניסיונותיה של האליטה המלוכנית לייצב את מערכיה.
 
הפרק מייחד מקום חשוב להיערכותה של ישראל שניצבה בעשורי הפתיחה של המאה ה-21 בפני אתגרים מגוונים השונים בתכלית מאלה ששיחרו לפִתחה בעת הקמתה. המזרח התיכון חווה שינוי גיאופוליטי וסוציו־תרבותי שתבע הצטיידות בכלי חשיבה שונים וחייב שיח מורכב ורציני יותר. לצד האבחנה בין הזירות השונות נוצר צורך בחקירה ודרישה בגווניו של הפסיפס האתני־עדתי שבקוויו התעצבה "המפה האלטרנטיבית" של המזרח התיכון. מגוון רחב של שחקנים ואוריינטציות, מוקדי כוח חדשים ותופעה של בריתות גמישות ומתחלפות דרשו פיתוחן של מסגרות ניתוח אלטרנטיביות והצטיידות בלכסיקון סוציו־דמוגרפי אחר. ישראל תיטיב לעשות אם תשקוד על מלאכתה הטקטית והאסטרטגית, אך במקביל תפנה מאמציה לפן החברתי־תרבותי־דיפלומטי, בכלל זה הקניית ידע בסיסי בתרבות האסלאם ובשפה הערבית לציבורים בתוכה.1
 
המזרח התיכון בְּצל "האביב הערבי": בחזרה לעתיד רואה אור בעיצומן של תמורות דרמטיות במזרח התיכון. המרחב הערבי ניצב במרכזן של תמורות אלה. הנני תקווה שקובץ זה יחשוף בפני הקורא הישראלי חלק מצפונותיו של המזרח תיכון המשתנה ויאפשר הערכה טובה ומאוזנת יותר בשאלת ההתפתחויות באזור.
 
במהלך הכנת הספר זכיתי לעזרתם של רבים. תודתי נתונה לעוזרי המחקר שלי, צ'לסי מילר ובן מנדלס, על סיועם המקצועי המסור באיסוף החומר שהיווה בסיס לכתב היד. כמו כן נתונה תודתי לד"ר דוד אליאס ולד"ר מיכאל ברק, על שפע המקורות שהמציאו בידי וסייעו לי לגבש תובנות מחקריות. תודתי לצוות הספרייה המסור של מרכז דיין בראשות מריון גליקסברג ולצוות ארכיון העיתונות של מרכז דיין בראשות מיכאל רשף. וכן תודתי לאנשי הוצאת הספרים רסלינג ובמיוחד לשרית בלונדר ששקדה על עריכתו הלשונית של הספר, על מאמציהם ומסירותם בהתקנת כתב היד של הספר ובהבאתו לדפוס.
 
 
 
 
 
1
עריצותה של המהפכה
 
 
"אין מהפכה סופית. מהפכות הן אינסופיות"
 
(יבגני זמיאטין)
 
 
 
הדחת שליטים אינה בבחינת אירוע חדש בשדה הפוליטי של המזרח התיכון. בחינה, ולו גם שטחית, של מערכי הפוליטיקה הערבית במאה ה-20 תצביע על מהפכי שלטון למכביר. החידוש בגל ההתקוממויות ששטף את המזרח התיכון הערבי בשלהי 2010 וזכה לכינוי "האביב הערבי" היה אפוא לא עצם הדחתם של נשיאי תוניסיה, מצרים, לוב ותימן, אלא זהותם של מחוללי השינוי.
 
עד אז, הדפוס הנפוץ של הפלת שלטון נסמך על הפיכות שתוכננו בקסרקטיני הצבא. חונטות קצינים התארגנו במחתרת וביצעו הפיכות צבאיות שהדיחו על פי רוב מלכים או משטרים אזרחיים, או אף החליפו משטר צבאי אחד במשנהו. כך, למשל, מחוללי הפיכת הקצינים במצרים ביולי 1952 סימנו את קץ דרכו של המשטר המלוכני שם, ודינמיקה דומה התחוללה שנים לאחר מכן במדינות נוספות - עיראק (1958), תימן (1962) ולוב (1969).
 
דפוס אחר של הדחת שלטון, נדיר בתרבות הפוליטית של המזרח התיכון, התחולל במדינה לא ערבית - איראן. הייתה זו מהפכה עממית שאיחדה כמה קבוצות מרכזיות בחברה והוּבלה בידי אנשי הדת. המהפכה האסלאמית באיראן (1979) הציגה אמנם דפוס מהפכני חדש, אך הייתה זו במידה רבה מהפכה עממית המוּנעת על ידי כוחם של אנשי הדת ומגשימה מסר דתי מדיני בדמות הרפובליקה האסלאמית של איראן. נכון אפוא לטעון, כי על סמך ניסיון המאה ה-20 הפכו קסרקטיני הצבא והמסגדים למקור סכנה קבוע בעיני שליטי המזרח התיכון, ורבים מהם הקפידו לגדוע באיבו כל זרע פורענות שצמח במוקדים אלה. אמנם, גם במהלך המאה ה-20 חווה המזרח התיכון הערבי מחזות של הפגנות המון ומחאות על רקע סוציו־מעמדי, כיתתי, אידאולוגי או לאומני, אלא שהפגנות אלה לא הובילו לקץ דרכם של שליטים רבי עוצמה ולא הפילו מעוזי שלטון.
 
ההתקוממויות ששטפו את האזור משלהי שנת 2010 לימדו על שינוי מהותי. חברות ערביות נעו לעבר "מציאות מהפכנית", מונח שטבע החוקר צ'רלס טילי (Tilly) בהתייחסו למצב שבו משטר קיים הופך מטרה לטענות מצד גופים פוליטיים יריבים, המציבים לו איום של ממש ומציגים חלופות פוליטיות ורעיוניות.2 הדרמה בתוניסיה, ודאי זו בארץ הנילוס, בפתח שנת 2011 הציגה לעין כול את הדינמיקה המהפכנית החדשה, הלא מוכרת, ולימדה כי מחוללי השינוי באים מקרב שכבות רחבות של ציבור. הממסד השלטוני הוותיק, שבחלקו אף הוביל מהפכי שלטון במאה ה-20, עמד משתאה ונבוך מול היציאה רחבת ההיקף של הציבור כנגדו. נשיאי תוניסיה ומצרים, זיין אל־עאבידין בן עלי וחוסני מובארכּּ, וכך גם שליטים אחרים באזור, התקשו לעכל את העובדה כי הציבור הרחב הפך לשחקן פעיל המסוגל לטלטל ואף להפיל מרכזי שלטון. אירועי "האביב הערבי" ביטאו דגם חדש של מהפכות עממיות המתישות את השלטון עד הפלתו באמצעות הפגנות עממיות רחבות היקף שאינן מזוהות במובהק עם קבוצת אופוזיציה מסוימת. אתגר מסוג זה לא נרשם במשנת ההישרדות הפוליטית של מנהיגי המאה ה-20 ולא היו בידם הכלים - קונספטואליים או מעשיים - המאפשרים התמודדות איתו.
 
גל ההתקוממויות בעולם הערבי פתח אופק פוליטי חדש ויצר בקרב הציבור מודעות חסרת תקדים לכוחו ולעצם יכולתו לחולל שינוי. ההתקוממויות אפשרו להמונים לדמיין עצמם כשחקנים פוליטיים, כעמים, וככאלה לתבוע ריבונות עממית. תהא אשר תהא דמותו העתידית של השלטון במדינה ערבית זו או אחרת, ברור כי כללי המשחק השתנו. כל משוואה פוליטית עתידית תיבנה על הנוסחה החדשה, שבה בולט משקלו הגובר של הציבור, ותצמיח בהתאם שדה ניתוח המבקש לזהות את ה"קול" מלמטה ולהכילו בשדה הפוליטי החדש. שליטי המאה ה-21 ייאלצו לאמץ משנה פוליטית המודעת לכוחו הגובר של הציבור ומעמידה בראש סדר העדיפויות מדיניות כלכלית־חברתית המאפשרת קיום סביר ומונעת התגודדות מחודשת של המונים מתוסכלים בכיכרות.
 
 
 
מחאה ומהפכה בעולם הערבי
 
התפרצותו של הגעש האנושי בכיכרות הייתה במידה רבה תולדה של תהליכים סוציו־דמוגרפיים עמוקים שחווה המרחב הערבי בשנים שקדמו לכך. שיעורי ילודה ופריון גבוהים ביותר ומחזורים שנתיים גדלים והולכים של צעירים משכילים המצטרפים לכוח העבודה יצרו לחץ כבד בשוק התעסוקה.3 משקי הכלכלה במדינות הערביות סיפקו מספר קטן בהרבה של מקומות עבודה מתאימים, וכך נוצרו שיעורי אבטלה גבוהים במיוחד. ממד מקביל שהגביר את עוצמת הנפיצות של תהליכים סוציו־דמוגרפיים אלה, היה הפער ההולך וגדל בין ציפיותיהם ושאיפותיהם המקצועיות והאישיות של דור הצעירים המשכילים לבין המציאות החברתית־כלכלית שבה חיו. רמת החיים בשני העשורים שקדמו לאירועי "האביב" הייתה במגמת עלייה, אזרחים רבים רכשו השכלה גבוהה ו"התחברו" לעולם באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. רבים מהם, במיוחד בני הדור הצעיר, פיתחו ציפיות לאמות מידה איכותיות יותר של השלטון ולשיפור במצבם הכלכלי. תחת זאת הם ראו בעיניים כלות את התעשרותם של מקורבי השלטון, בעוד הם עצמם נאבקים בתלאות היום־יום בשל היעדר תעסוקה או משלח יד התואם את השכלתם. הם התקשו להינשא ולהקים תא משפחתי ונבצר מהם לרכוש דירה בעבור עצמם. ברמה הציבורית־לאומית התבטא תהליך זה בהצטברות של תסכול עמוק ותרעומת גדלה כנגד האליטות השליטות.4
 
החברה המצרית, אחת החברות הצעירות ביותר במזרח התיכון, שימשה דוגמה נאותה למציאות זו. גילם של יותר מ— %60 מאזרחיה של מצרים נע בין 20 ל-35 שנה. חלק לא מבוטל מהם היו בוגרי אוניברסיטה. המשבר הכלכלי שפקד את מצרים לא אִפשר להם להשתלב בשוק העבודה ולמצוא משרות ההולמות את כישוריהם. רבים מהם נאלצו לעבוד למחייתם בעבודות מזדמנות, לעתים בזויות. את המצב הזה היטיבה לתאר הפובליציסטית הסעודית, וג'יהה אל־חוידר, בפואמה שכותרתה "כאשר" (עִנְדַמָא), שבה תיארה את עיוותיה הכלכליים־חברתיים של המציאות הערבית: "אם למדת חמש שנים בבית הספר היסודי, שלוש שנים בחטיבת הביניים ותקופה דומה בבית הספר התיכון, ועוד ארבע או חמש שנים באוניברסיטה כדי לעבוד לאחר מכן בשוק הירקות, אל דאגה - סימן שאתה במדינה ערבית".5 מציאות דומה לזו הייתה נחלתן של רוב המדינות הערביות.
 
הציבור המתגודד בכיכרות הבליט את משקלו של הדור הצעיר ואת כלי נשקו שהיו שונים לחלוטין מאלה ששימשו את מהפכני המאה ה-20. דור צעיר החמוש באוריינות דיגיטלית עשה שימוש רחב ברשתות החברתיות המקוונות שהיו למכשיר רב־עוצמה בארגון, בניסוח המסרים ובקביעת קצבה של המחאה. הטכנולוגיה והשטף האינטנסיבי של התמורה שחקו מבנים מסורתיים ובכלל זה גם את מערכי הסמכות שהיו נחלתה של התרבות הפוליטית בארצות ערב זה שנים. יכולתה של המחאה להתגבר על אמצעי השליטה הריכוזיים שבידי המשטרים ותיעול חלק מהכוח לידי ההמון היו תוצר לוואי של השימוש הרחב ברשתות החברתיות הווירטואליות.
 
השינויים בעולם המדיה והתקשורת - תחנות הטלוויזיה הלווייניות והרשתות החברתיות באינטרנט - זכו להבלטה עוד לפני פרוץ ההתקוממויות. רוב המשטרים במזרח התיכון זיהו זה מכבר את רשת האינטרנט כסכנה פוטנציאלית ליציבותם ונאלצו להתמודד עם האפשרויות הגדלות והולכות של הפצת מידע - החל באתרים רגילים וכלה בפורומים ובלוגים אישיים. האתגר הפך קשה במיוחד עם התפשטותן של הרשתות החברתיות, "פייסבוק" ו"טוויטר", שלא היו מוגבלות בהיקפן ואיגדו מאות מיליוני משתמשים שהתקשרו ביניהם ביעילות ובמהירות.
 
גל המחאה של "התנועה הירוקה" ביוני 2009 באיראן, מדינה לא־ערבית אמנם, אך כזו שבה אחוזי השימוש במרחב הווירטואלי היו גבוהים במיוחד, הבליט את חשיבותן הגוברת של הרשתות החברתיות בשיח הפוליטי באזור. המחאה באיראן הסתייעה ברשתות החברתיות לצורך התארגנות והפצת מידע, וחשיבותה בלטה על רקע חסרונם של אמצעי תקשורת בלתי מצונזרים. תפקיד הרשתות באירועים בתוניסיה ובמצרים היה מרכזי אף יותר.6 אחד מדפי ה"פייסבוק" ששימשו מאז תחילת ההפגנות את המפגינים במצרים, נשא את הכותרת "כולנו ח'אלד סעיד", על שם הצעיר שנהרג ביוני 2010 מאש המשטרה. הדף הכיל מידע מעודכן על הפגנות מתוכננות נוספות וגם תגובות רבות של המפגינים המעודדים זה את זה להמשיך ב"עמידה האיתנה" (צֻמוּד) וקריאה להפגנות המוניות לאחר תפילת יום השישי תחת הסיסמה: "ה-4 בפברואר 2011 - יום הסתלקותו של מובארכּ".7
 
כדרכן של מהפכות התרות אחר גיבור תרבות שישרטט את פניהן ויתווה את מסלולן, נקשר גל ההתקוממויות בעולם הערבי בשמו של מוחמד בועזיזי, גיבור "מהפכת היסמין" בתוניסיה.8 בועזיזי, תוניסאי בן 26 תושב העיירה סידי בו זיד, השוכנת כ-200 קילומטרים מדרום־מזרח לבירה תוניס, הצית עצמו ב-17 בדצמבר 2010 במחאה על התעמרות מתמשכת מצד השלטונות המקומיים, ששמו לאל את מאמציו לכלכל את משק ביתו באמצעות דוכן רחוב שפעל בלא רישיון.9 מעשה זה הצית גל מחאה ציבורי אשר התפשט ברחבי המדינה והביא בסופו של דבר להדחת הנשיא זיין אל־עבידין בן עלי ולהימלטותו מהמדינה ב-14 בינואר 2011. מחאתו הפרטית של בועזיזי עוררה השראה מעבר לגבולותיה של תוניסיה, בעיקר בקרב צעירים בעולם הערבי שהזדהו עם מאבקו הפרטי של בועזיזי ומאמציו הנואשים לשרוד במציאות פוליטית וכלכלית קשה ובחברה מוכת אבטלה אשר התקשתה להציע אופק כלכלי־חברתי עבור בני הדור החדש.10 המחאה הפוליטית הגואה במצרים ובמדינות נוספות הפכה את בועזיזי בתוך זמן קצר לסמל המחאה הפוליטית של חברות מזרח־תיכוניות אשר התקוממו נגד משטרים אוטוריטריים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.11
 
עם היוודע דבר מעשהו של בועזיזי פרצו מאות מתושבי סידי בו זיד לרחובות. הכאב שחשו רבים לנוכח סיפורו הטרגי של בועזיזי פינה עד מהרה את מקומו לתחושות זעם ותסכול כנגד השלטונות על רקע המצב החברתי־כלכלי. במהלך עשרת הימים שחלפו מאז הצית עצמו בועזיזי התגברו הפגנות המחאה ברחבי המדינה והגיעו לאזורי החוף ולבירה תוניס. ההפגנות קיבלו אופי פוליטי מובהק. המפגינים מחו נגד אטימותה של הביורוקרטיה השלטונית, והיו אף מי שניסו לחקות את מעשהו של בועזיזי ולשים קץ לחייהם במחאה על התנאים הכלכליים והפוליטיים במדינה.12 מחאות ההמון המתגברות בתוניסיה - מדינה שעד אז דיכאה קשות כל ביטוי של התנגדות לשלטון - הבהירו כי נחצה מחסום הפחד, וכי מדובר בשינוי פסיכולוגי פוליטי העתיד לשנות את פניו של האזור. אמנם, גם במהלך המאה ה-20 חווה המזרח התיכון הערבי מחזות של הפגנות המון ומחאות על רקע סוציו־מעמדי, כיתתי, אידאולוגי או לאומני, אלא שהפגנות אלה לא הובילו לקץ דרכם של שליטים רבי עוצמה ולא הפילו מעוזי שלטון. ההתקוממויות ששטפו את האזור משלהי שנת 2010 לימדו על שינוי מהותי.
 
אירועי "האביב" בתוניסיה הכו בתדהמה את הזירה האזורית והבין־לאומית לא רק בשל הראשוניות של המקרה התוניסאי והדחתו של בן עלי. בניגוד לשכנתה אלג'יריה, תוניסיה לא חוותה מאבק דמים אכזרי בעידן הקולוניאלי ונתפסה כמדינה מתונה ופרו־מערבית המקיימת יחסי גומלין מורכבים עם מדינות אירופה, ומנהלת מולן את עיקר פעילותה במערכי הכלכלה והיצוא שלה. במילים אחרות, בעיני המערב ובעיני תושבי האזור לא הייתה תוניסיה "מועדת לפורענות". נתוניה הסוציו־דמוגרפיים - מדינה קטנה יחסית (11 מיליון נפש) עם קצב גידול "מערבי" (פחות מאחוז לשנה) ומעמד מתקדם יחסית של הנשים בחברה,13 בכלכלה ובפוליטיקה - כל אלה הטביעו את רישומם כי במונחים מזרח־תיכוניים מדובר במדינה חסינה. במהלך שנות ה-90 הצליח משטרו של בן עלי לספק לציבור התוניסאי מידה מרשימה של רווחה כלכלית. ההשקעות הזרות במדינה גדלו ורמת החיים עלתה. הכספים ששלחו תוניסאים שעבדו וחיו מחוץ למדינה לבני משפחותיהם סייעו אף הם לתוניסאים רבים לשפר את רמת חייהם. מציאות חברתית־כלכלית זו אפשרה לבן עלי להמשיך לשלוט במדינה ביד רמה ולבצר את שלטונו במדינת משטרה. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים הסתמנה הרעה במצבה הכלכלי של תוניסיה. המשבר הכלכלי העולמי נתן אותותיו בכלכלה התוניסאית, וזו התקשתה למשוך משקיעים זרים. ההאטה הכלכלית בחלק ממדינות אירופה צמצמה את סכומי הכסף ששלחו מהגרי העבודה התוניסאים שהשתקעו זה מכבר במדינות מערב אירופה, הולנד, צרפת, בלגיה ואחרות. נתוני האבטלה החריפו ועמדו על כרבע מכלל כוח העבודה. מרבית המובטלים היו צעירים אקדמאים אשר התקשו למצוא את מקומם בשוק העבודה המוגבל. נוסף לאבטלה, בלטה בתוניסיה התופעה של תת־תעסוקה, דהיינו עובדים רבים, בעיקר צעירים, מצאו את עצמם מועסקים בעבודות דחוקות אשר אינן תואמות להכשרתם המקצועית ואינן עומדות בציפיות האישיות שלהם. מציאות החיים בסידי בו זיד, מחוז הבית של מוחמד בו עזיזי, שיקפה היטב מגמות כלכליות אלה. מקומות התעסוקה המצומצמים במפעלים מקומיים ניתנו על פי רוב למקורביהם של פרנסי המקום. אחרים עסקו בהברחת דלק מלוב והשאר עבדו, אם בכלל, בעבודות פיזיות קשות בשוק העירוני או בעבודות מזדמנות. חלקם חלמו על אפשרות להגר לאירופה, בתקווה לחיים טובים יותר. ככלל, מצב הרוח בקרב צעירים אלה היה ירוד. מציאות חברתית־כלכלית קודרת זו הועצמה עוד יותר בשל מדיניות הדיכוי הפוליטי שהפעיל בן עלי נגד יריביו, ולמעשה נגד החברה התוניסאית כולה.
 
ניסיונותיו של בן עלי לבסס מראית עין של דמוקרטיה ופלורליזם פוליטי רק העצימו את מידת המרירות והציניות של הציבור. מחאתו של מוחמד בועזיזי הייתה אפוא מצת לבעירה של אי־נחת פוליטי, כלכלי וחברתי גובר. התגובה היהירה של פקידי השלטון והאלימות הקשה שהפעילו כוחות הביטחון בדיכוי המחאה דרבנו את המפגינים לשאת את בשורת המחאה גם לאזורים אחרים במדינה. כבר למחרת דווח על הפגנות בערים אחרות במדינה, על רקע חשיפת הפרשה שעוררה רושם ציבורי עצום, והזדהותם של צעירים רבים בתוניסיה עם סיפורו של בועזיזי - סיפור של דיכוי, ייאוש והשפלה. בתוך זמן קצר הפך מוחמד בועזיזי ללוחם חירות ולסמלה של המהפכה שהפילה בסופו של דבר את שליט תוניסיה.
 
ב-4 בינואר נפטר מוחמז בועזיזי מפצעיו, ומותו יצק תוכן לדמותו כמיתוס מכונן ב"מהפכת היסמין". ב-14 בינואר וללא הודעה מוקדמת עזבו הנשיא בן עלי ובני משפחתו את המדינה.14 הידיעה בדבר מנוסתו של בן עלי הכתה את הציבור התוניסאי, בכלל זה מקרוביו ומתנגדיו של הנשיא, בהלם מוחלט. בתוניסיה נפל דבר. שליט מכהן הודח במחאה ציבורית. גלי המחאה של האירועים בתוניסיה הפליגו עתה במרחב הערבי והתדפקו על דלתותיהן של מדינות כמצרים, אלג'יריה, תימן, בחריין, ירדן ולוב.
 
 
המדיה החדשה - מכשיר בקידום המחאה
 
השימוש במדיה החדשה כערוץ עוקף צנזורה מקומית בעיירה נידחת בתוניסיה המחיש את מרכזיותה הגוברת והשפעתה התודעתית בקרב הציבור הערבי. "יכולנו למחות במשך שנתיים, אבל ללא סרטוני הווידיאו איש לא היה שם לב אלינו",15 אמר אחד מקרוביו של בועזיזי לכתבת של רשת אל־ג'זירה. אכן, להפצתם של סרטוני אינטרנט המתעדים את ההפגנות בסידי בו זיד היה משקל מכריע בהפצת המחאה ובהפיכת בועזיזי למקור השראה ומודל לחיקוי. השלטונות בתוניסיה ניסו למנוע תפוצה של סרטונים מסוג זה, אך ללא הועיל.16 השימוש הגובר ברשתות החברתיות הבליט את הפוטנציאל המיוחד הטמון בהן. למרות ההטרוגניות החברתית והפוליטית של בני השיח הווירטואלי, ניתן היה ליצור במהירות דפוס פעולה - גם אם אינו מאורגן בקפידה - הדרוש להתקוממות.
 
מרכזיותם של אמצעי התקשורת בהפצת רעיונות ובקידום מהפכות הנה תופעה מוכרת בתולדות ימי העולם - החל במכונת הדפוס שהפיצה את רעיונותיו הפרוטסטנטיים של מרטין לותר, עבור בקלטות שהפיצו את דרשותיו של איתאללה ח'ומיני, וכלה בערוצי הטלוויזיה המערב־גרמניים ששידרו למזרח־גרמניה והכשירו את ההתארגנות שהביאה לנפילת חומת ברלין בשנת 1989. בהקשר המזרח־תיכוני נודעה השפעה מהפכנית לרשת הלוויין הערבי, תחנת אל־ג'זירה הפופולרית שהוקמה בשנת 1996 בקטר. התחנה, שהחל מתחילת 1999 שידרה לאורך כל שעות היממה, הנחילה סדר יום תקשורתי חדש הנושא אופי ביקורתי כלפי המשטרים הערביים לצד חשיפה של מופעי שחיתות, חוסר שקיפות ואטימות ביורוקרטית. הרשת, שהפכה עד מהרה לאבן שואבת של מיטב השדרנים בעולם הערבי ושל מיטב שדרני התחנות בעולם המערבי, הפגישה את הצופה הערבי עם דיונים נוקבים בשאלות השעה. תוכניות שנשאו כותרות כמו בּלָא חֻדוד ("בלא גבולות"), אל־אִתִגַ'אה אל־מֻעאכִּס ("הכיוון ההפוך"), ביטאו שיח תקשורתי חדש, שביטא במידה רבה את רחשי לבם של ההמונים והשפיע על אורח חשיבתם.17
 
מאחר שההצטרפות לרשתות החברתיות לא הותנתה בגבולות חברתיים ופוליטיים, הן עמדו בבסיס הקמתן של קואליציות פוליטיות חברתיות רחבות ביותר. גם אם חבריהן היו חלוקים ביניהם בסוגיות שונות, הם עדיין היו מאוחדים בסוגיית הצורך בהפלת המשטר. הרשת החברתית הקנתה לרבבות מפגינים כוח פריסה על פני מרחבים גדולים ויכולת לשמר את המשכיות המחאה תוך כדי התשת השלטון. די היה בכך כדי לגבש מחאת המונים נטולת ראש, הנשענת על המכנה המשותף: "העם רוצה בהפלת המשטר" (אל־שַעְבּ יֻריד אִסקאט אל־נִטָ'אם).
 
מנגנוני מדינת המשטרה שניצבו לימין המשטר במאה ה-20 והאריכו את תוחלת חייו, התקשו להתמודד עם אתגרי המרחב המקוון. ניסיונות מסוימים לחסימת התעבורה המקוונת אמנם נעשו במדינות ערביות (במצרים ובסוריה במיוחד), אך הדבר היה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי". ניסיונות נואלים אלה רק הבליטו את חוסר ההלימה בין כליה של מדינת המשטרה לבין האקלים הפוליטי החדש והבליטו ביתר שאת את האנכרוניזם של רודני הברזל. תהא אשר תהא זהותם העתידית של שליטי ערב, נראה כי נכון לקבוע שבמרוצת המאה ה-21 הם יידרשו להתמודד עם ציבור מרושת המציג בפני המדינה הריכוזית אתגרים חדשים.
 
כלי המדיה החברתית החדשה היו אפוא מכשיר רב־עוצמה שסייע להפיץ את המהפכה במהירות אפידמית. נוכחותם הדומיננטית בתמונת המהפכה בעולם הערבי הניעה רבים להכתיר את גל ההתקוממויות כ"מהפכות הפייסבוק והטוויטר".18 ברם, אלה היו לא יותר מכלי עזר בשירותה של המהפכה. הנחישות, העוצמה וכושר ההתמדה מעוררי ההשתאות של אנשי המחאה היו תוצר הבשלתם של תהליכי עומק בחברה הערבית. תהליכים אלו צברו תנופה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 והכשירו את הקרקע לגל ההתקוממויות בעולם הערבי. ועם זאת, רבה חשיבותם של הפייסבוק והטוויטר באפיון הדינמיקה של התהליך המהפכני. ההטרוגניות החברתית והפוליטית של הרשתות סייעה כאמור להפצת המהפכה במהירות מרבית, אך בו בזמן יצרה תשתית למהפכה נטולת ראש שלא קבעה סדר יום חלופי. החלל המנהיגותי אִפשר מרחב הזדמנויות עבור כוחות שונים שלא היו בהכרח ממוביליה ויוזמיה של מחאת הכיכרות.
 
 
 
'אביב העמים הערבי': מאוטוקרטיה לאן?
 
הטלטלה האזורית בישרה במידה רבה את קץ הסדר שהתקיים במדינות המזרח התיכון במהלך המאה ה-20. מדינות העולם הערבי התנהלו במהלך המאה ה-20 על בסיס שילוב של מנהיג רב־עוצמה החולש על כל מערכי החיים במדינה באמצעות מנגנון מפלגתי וצבא חזק הכפוף לו ומפגין כלפיו נאמנות מוחלטת. ניתן לומר כי מרבית מרכיביה של משוואת השלטון בעולם הערבי השתנו, לעתים אף נעלמו, במדינות שחוו התקוממות והפלת שלטון.
 
האירועים הדרמטיים בתוניסיה ובמצרים חשפו לעין כול את שינוי נסיבות העתים ואת קריאת התיגר מצד הציבור הרחב כנגד ממסדים שלטוניים שבתחילת דרכם התעטפו באדרת הרפובליקה (ג'ומהוריה). "הרפובליקות" הבטיחו גדולות ונצורות לחברה ולמדינה, אך במרוצת השנים התפתחו בקרבן מגמות של סיאוב, שחיתות וחוסר יעילות. מפלגות השלטון (המפלגה הלאומית־דמוקרטית במצרים או מפלגת הליכוד החוקתי הדמוקרטי בתוניסיה ולהבדיל מפלגות הבעת' בסוריה ובעיראק), שהתיימרו ליצור מהפכה חברתית גדולה, הפכו לגופים מסואבים המשרתים ומקדמים אינטרסים אליטיסטיים על חשבון הציבור.
 
על פי רוב ביקשו שליטים אלה או יורשיהם להוריש את השלטון לבניהם כמעשה המונרכיות, שהם עצמם או קודמיהם הפילו במהפכות שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. מתנגדי משטר ומבקרים רבים "הדביקו" בציניות למשטרים אלה את הכינוי גומלוכיה, מונח המשלב רפובליקה (גומהוריה) עם מלוכה (מלוכיה). את המונח טבע הסוציולוג סעד אל־דין אבראהים, לשעבר איש האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, וממתנגדי המשטר במצרים. בבקרו את אופן קיום הבחירות במצרים השתמש אבראהים במונח "גוּמְלוּכִּיָה" לתיאור אופי השלטון במצרים וטען כי "אצלנו שלטת השיטה הפרעונית. כלומר השלטון הוא יצירה אלוהית או האל בעצמו", וכי "כל מה שאני רוצה הוא להחליף את השיטה הפרעונית בשיטה דמוקרטית".19 הדחתו של נשיא מצרים, חוסני מובארכּּ, בישרה כי משטרי הגומלוכיה איבדו לחלוטין את בסיס הלגיטימציה. אם מהפכות המאה ה-20 דיברו על הצורך בסילוק האימפריאליזם והלינו על הקשר הציוני־אמריקאי כשורש כל רע, שבעטיו נגרמו אסונותיו של העולם הערבי, הפעם היה המסר שונה. המפגינים התמקדו בחוֹלייה של מערכת השלטון, ובמשטר ששחיתותו הפכה לסימן ההיכר שלו בעיני הציבור. היה זה ציבור שקץ במופעי השחיתות ואשר זיהה את אובדן דרכו ותקוותו עם הביצועים הכושלים של מנהיגיו. אין בכך כדי לומר בהכרח שהמחאות נעדרו מוטיב אנטי אימפריאלי, אך המסקנה הנחרצת הייתה כי הציבור הערבי ברחבי האזור איבד אמון בשליטיו. בכך היה כדי להזהיר משטרים ערביים, אנטי־מערביים ופרו־מערביים כאחד, כי מול חידושי המאה ה-21 ו"מורדי הפייסבוק" עליהם להצטייד בסדר יום חדש. סיסמאות בדמות "הלאה ישראל, הלאה המערב" או לחלופין התבצרות בצינת המגן האמריקאית לא יהיו עוד ערובה להישרדות פוליטית, ואי־יישומה של מסכת חברתית־כלכלית נאותה שתְּרָצה את הציבור עלולה להוביל להדחתם של שליטים. ניתן אפוא לומר, שכוח הניהול וקצבו הופקעו במידה רבה מידי השליטים כך שנוצר נוף פוליטי חדש המשאיר מקום רב לחקירה ודרישה.
 
אנליסטים רבים הכתירו את גל האירועים שסחף את מדינות ערב החל משלהי 2010 ואשר לווה בהפגנות, מחאות, גלי אלימות ומלחמות אזרחים, כ"אביב ערבי". אחדים בחרו להבין את המתחולל במונחים של שנת 1848, "אביב עמים" לאומי, או במונחיה של המחאה האנטי־סובייטית שהתחוללה בצ'כוסלובקיה ב-1968 ("האביב של פראג"). אך האנלוגיה הנפוצה ביקשה להציב את "אירועי האביב" במזרח התיכון כגרסה ערבית לנפילת חומת ברלין בשנת 1989 ותחילתו של תהליך דמוקרטיזציה אזורי. מאז שטפו גלי הדמוקרטיזציה לפני יותר משני עשורים את מזרח אירופה, המתינו רבים למהפכה דומה במזרח התיכון הערבי. הציבור הערבי אמנם חווה במהלך המאה ה-20 פרקים של מאבק אנטי־קולוניאלי ומחאות של ארגונים חברתיים ואיגודים מקצועיים, אך ככלל המשטרים נראו עמידים בפני כל תמורה פוליטית משמעותית. היו שטענו כי הסיבה לכך טבועה במסורת האסלאם ובתרבות הערבית המנוגדות להיגיון ולקצב של הדמוקרטיה המערבית והליברליזם האזרחי.20 פרשנות מהותנית פחות הדגישה את מנגנוני הכפייה שנבנו במדינות משטרה לדיכוי שיטתי של חירויות האזרח. במדינות הנפט נשען ההסבר על שלילת חירויות פוליטיות בצד תמריצים כלכליים, ובמקביל הישענות רחבה של משטרי הנפט על מטריית הביטחון המערבית.21
 
היציאה כנגד שליטים חמדנים ומושחתים וקריסתן של חומות האימה והפחד שימשו קו פרשת מים ביצירתו של אקלים פוליטי חדש. התגודדותם של צעירים חסרי מורא ב"כיכר השחרור" (מידאן אל־תחריר) בקהיר ובשדרות חביב בורגיבה בתוניס ונכונותם להקריב חייהם על מזבח ההתנגדות לשלטון עריץ, ביטאו מהפך חשוב בתרבות הפוליטית. התמונה שנגזרה מההתרחשויות בכיכרות, ולפיה תובעים אזרחים את זכויותיהם הטבעיות תוך כדי סיכון במאסר או אפילו במוות, הניעה רבים לשרטט פרופיל מדויק של כוח עממי עולה המורכב מצעירים עירוניים בני המעמד הבינוני והמעמד הנמוך, רכיב דמוגרפי מרכזי באוכלוסיית האזור, שאצרו בקרבם תסכול רב לנוכח המצוקה הכלכלית המתמשכת, שחיתות מערכי השלטון וההגבלות על הפעילות הפוליטית. העובדה כי להתקוממויות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים הייתה השפעה ניכרת על מדינות נוספות במזרח התיכון שימשה הוכחה כי מדובר בתהליך סוציו־דמוגרפי עמוק שאליו תיחשפנה מדינות ערב, מי במוקדם ומי במאוחר.
 
בנקודת הפתיחה של התהליך המהפכני בלטו "צעירי הפייסבוק והטוויטר" כאנשי המחר הנושאים את בשורתה של המהפכה האוניברסלית ומקדמים בשיטתיות דמוקרטיה חילונית נוסח המערב. לנוכח שבירת מחסום הפחד ושחרור שסתומי הדיכוי הסיקו רבים כי הכמיהה לחירות תצליח למוטט את הסדר הישן, ובדומה ל-1989 במזרח אירופה תחולל גל דמוקרטיזציה, הפעם בעולם הערבי. אלא שעד מהרה התחוור שאין בהתקוממות מוצלחת כדי להעלים בעיות יסוד מבניות, וכי "מגע הקסם" לא יוכל להעלות ארוכה לעיוותים סוציו־אקונומיים וסוציו־פוליטיים, שבשמם נקבצו המונים בכיכרות וקראו להדחתם של שליטים. הצלחת המתקוממים והפלתו של משטר מדכא לא הבטיחה מעבר לדמוקרטיה יציבה. הכרזתו של וַאאִל ע'נים, ממנהיגי מהפכת ה-25 בינואר במצרים, כי "הסיוט תם, והגיעה העת לחלום", הצביעה על הפער העצום בין משאת נפשם של המתקוממים לבין המציאות בפועל.22
 
אפופים בהדי האופוריה של מפעלם ולנוכח הדחת השליט הקודם, ביקשו המתקוממים לתרגם מהר ככל האפשר את הצלחתם למונחים מעשיים. הסולידריות ותמימות הדעים שהופגנו במצרים במהלך ההפגנות ואשר התמצו במימרה "העם רוצה בהפלת המשטר", פינו את מקומן לאחר הדחת השליט לקשת רחבה של אוריינטציות ודרכי פעולה. המעבר מאוטוקרטיה לדמוקרטיה, כפי שמלמדים קורות המהפכה בתולדות ימי העולם, אינו מתבצע בן־לילה. גיבוש משטר דמוקרטי אינו בבחינת אירוע דרמטי חד־פעמי, אלא שורה של תהליכים ממושכים, המחייבים יצירת שותפות בין כוחות מנוגדים והסדרים חברתיים. המהפכה הצרפתית אמנם הפילה באחת את המלוכה האבסולוטית, אך דמוקרטיה לא צמחה בן־לילה מההסתערות העממית על הבסטיליה. יתרה מזו, בעקבותיה באו שנים של טרור יעקוביני, הוצאות פומביות להורג ושלטון עריץ בדמות הקיסרות הנפוליאונית. רק כמאה שנים לאחר מהפכת 1789 זכתה צרפת למשטר דמוקרטי יציב.
 
גולת הכותרת בטלטלה שחווה המזרח התיכון הייתה המהפכה במצרים, מדינה שלאורך ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון שימשה חיל חלוץ למגמות מודרניזציה, והפכה עתה לבבואה למתרחש בעולם הערבי. המהפכה במצרים, התקוממות ספונטנית של דור הפייסבוק והטוויטר, דמתה למהפכות שהציגה ההיסטוריה המודרנית בחלקיו האחרים של העולם. מעצרם של השליט המודח ובני משפחתו בישרו כי בדרכן של מהפכות אין דרך בדוקה יותר לביסוס הפופולריות של שלטון חדש מהשפלת קודמיו. בקרב המתקוממים הייתה הסכמה רחבה בשאלת השליט המושחת ובני ביתו, ונחרצות מלאה בסוגיית הקפאת נכסיה של משפחת מובארכּּ ושאר חבריה מקרב האליטה המצרית והשתת גזר דין חמור עליהם. המפגינים בכיכר דרשו את ראשו של חוסני מובארכּּ, וראשי הצבא נעתרו להם. האירועים במשטרי רודנות אכזרית כדוגמת רוסיה הצארית ורומניה הקומוניסטית לימדו כי אין מהפכות שמחות. בדומה לצאר ניקולאי ובני משפחתו, לרודן הרומני ניקולא צ'אושסקו ורעייתו אלנה, גם חוסני מובארכּּ ובניו, גַמָאל ועַלָאא, הורדו "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". במצרים שלאחר מובארכּּ המשיכה לרחף השאלה המייסרת, טיפוסית לחברות פוסט־מהפכניות, באם מדובר בשינוי של ממש או שמא האלימות רק "החליפה ידיים".23
 
טארק מסעוד, חוקר אמריקאי ממוצא מצרי, הגדיר את השלב שאליו נכנסה מצרים בימים שלאחר הדחת מובארכּּ תחת הכותרת "עריצותה של המהפכה" (אִסְתִבְּדַאדִיַת אל־תָ'וְרָה).24 למסקנה זו הגיע מסעוד כשבדק את דפוסי ההצבעה של הציבור במשאל העם שנערך ב-19 במרץ 2011 בשאלת החוקה ומצא פערים עצומים בדפוסי ההצבעה בין מרכז לפריפריה, שם קהל אומרי ההן האוטומטי היה ברובו כזה שאינו יודע קרוא וכתוב. ברוב המקרים נתפסה החוקה, באשר היא, כמתכון לסיום חוסר היציבות. נראה אפוא שהמונחים "צמא לחירות" או "אביב דמוקרטי" ראויים להיבחן במשנה זהירות. תנועות המחאה ביקשו אמנם לבנות למפעלם דימוי של מהפכה דמוקרטית, כדוגמת אלה שאירעו בגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה. ואכן, דמוקרטיה תפסה מקום מרכזי בתביעותיהן של תנועות המחאה, אך לא הייתה זו התביעה היחידה, וודאי לא המגובשת שבהן. מכל מקום, התהליך בכללותו שיקף הידמות וניסיון של דעת הקהל במערב להצמיד לאירועים במדינות ערב תוויות של התפתחות מאורגנת בנתיב ליברלי־דמוקרטי. לא מעט אבחנות שגויות ניתנו בהתאם. כך, למשל, נטו אנליסטים מערביים לזהות את פעילי המחאה כ"מחנה שלום". לא אחת נעשתה הפרדה מלאכותית בקרב כמה מהמשקיפים המערביים בין המון הצעירים המניע את רוב תנועות המחאה לבין הגורמים האסלאמיים הנוטלים חלק במחאה. לאמיתו של דבר, המציאות בהקשר זה הייתה מורכבת עד מאוד ולא אחת מקצת אותם צעירים המזוהים כאמור עם מחאה חילונית היו פעילים בתנועות האסלאמיות. הכמיהה לדמוקרטיה לא לֻוותה בהכרח בחתירה להתמערבות בהיבטה הרעיוני או התרבותי. לא אחת עשו "האחים המוסלמים" שימוש במונחים דמוקרטיים וליברליים, אך למעשה לא דגלו בערכים אלה. בין הגורמים שקידמו את המחאה העממית בעולם הערבי, ולא רק מקרב הזרמים האסלאמיים, היו שתיעבו ביסודו של דבר את המערב בכלל ואת ישראל וארצות־הברית בפרט.
 
מהפכות הצעירים לא הבשילו לכדי מציאות פוליטית תואמת. "ביום שאחרי" ובעיצומו של הליך פוליטי מורכב ומערכת בחירות חדשה, התברר כי תנועות האסלאם הפוליטי הן אלו שגרפו את ההון הפוליטי האצור במהפכות השעה. במצרים - החשובה במדינות ערב - הכו התנועות האסלאמיות את יריביהן החילונים שוק על ירך ותוצאות מערכות הבחירות לפרלמנט לימדו על עומקו של שינוי. בתוניסיה, במרוקו ואפילו בכווית, התחוור עד מהרה שתנועות האסלאם הפוליטי שיפרו עמדות באופן משמעותי. בדינמיקה המהפכנית ששטפה את שדות המזרח התיכון גלומה הייתה למן תחילת הדרך בעיה מבנית. אמנם היה בכך כדי להוכיח קיומה של חברה אזרחית בחלק ניכר מהמדינות הערביות, ואולם, גל המחאה ניזון מכמיהה לשינוי בעל אופי כללי למדי. מה שלא היה בנמצא הוא מצע סדור ומוסכם על כלל הגורמים שחברו למהפכה. המחאה הייתה בעיקרה כלכלית ומיזוגה עם התביעה לשינוי פוליטי העניק למהלך עוצמה יתירה. בכמה מהמקרים התיימר הגל המהפכני לשאת צביון של מאבק מתקדם ומודרני למען מודרניזציה, אך בפועל הוא ניזון ממתחים שצביונם מסורתי־דתי, עדתי או שבטי. כך למשל שיקפה תנועת המחאה בבחריין מאבק בין הרוב השיעי (כ-70% מאוכלוסיית האי) לבין המיעוט הסוני השליט. גם בממלכה הסעודית התפתחו מוקדי המחאה בקרב המיעוט השיעי בממלכה. בתימן, הקריאה לרפורמות ולשינוי המשטר שיקפה בין היתר את מאווייהם של אנשי הדרום להתנתק מחבל הטבור של הצפון ולכונן מדינה עצמאית כפי שהתקיים עד 1990, עת היו בנמצא שתי מדינות - צפון תימן ודרום תימן. בלוב צמח מוקד המחאה כנגד משטרו של קדאפי בחבל קרינאיקה, שנשא משקעי יריבות היסטורית מרה ביחס לחבל טריפוליטניה, מעוזם של קדאפי ונאמניו.
 
לגורם האסלאמי היה תפקיד מרכזי אך מפתיע משהו בעידן המהפכה הערבית. תנועות אלה במצרים ובתוניסיה בחרו להשתלב במחאה העממית ולזכות בהכרה חסרת תקדים מבית ומחוץ. מעמדן התחזק מעצם שיבתם של בכירים משורותיהם שהוגלו מהמדינה על ידי המשטר הקודם. העובדה שהם הוקעו ונרדפו על ידי "המשטר הישן" העניקה להם קרדיט חשוב וזיכתה אותם בתמיכה ציבורית רחבה ותדמית "נקייה", ואלה שימשו מקור משיכה לרבים בקרב האוכלוסייה. כך, למשל, שיבתו של ראשד אל־עָ'נוּשִי, מנהיג התנועה האסלאמית בתוניסיה, לאחר גלות בת שני עשורים, העניקה משנה חיוניות לתנועה האסלאמית בתוניסיה.25
 
כמה עשורים לאחר שעזב את מצרים שב אליה השיח' יוסף אל־קָרָדַאוִי, מי שנחשב לאחד הפוסקים החשובים בעולם הסוני ואחד מהאבות הרוחניים של תנועת "האחים המוסלמים", כדי לשאת את דרשת יום השישי במצרים שלאחר מובארכּּ ב"כיכר תחריר". אל־קרדאוי נרדף והוקע תקופה ארוכה על ידי המשטר המצרי בחשד שאיים לחתור תחתיו. הדרשה האחרונה שנשא במצרים הייתה בספטמבר 1981, ערב ההתנקשות בנשיא מצרים, אנואר אל־סאדאת, וגל המעצרים הגדול שביצע המשטר המצרי נגד אנשי "האחים המוסלמים" ויתר פעילי האסלאם הקיצוני. בימים שלפני הדחתו של מובארכּּ, התייצב השיח' קרדאוי במופגן לצד המפגינים ופרסם גילוי דעת שקבע כי השתתפות בהפגנות, במיוחד בהפגנות יום השישי, הנה חובה הלכתית. דרך ערוץ הלוויין הערבי של אל־ג'זירה קרא השיח' לעם המצרי, ובכלל זה האימאמים, הדרשנים והעיתונאים להצטרף להפגנות ביום שישי ללא סייג וכלשונו "לחיות בכבוד או למות כשהידים".26 במתקפה חזיתית על נשיא מצרים, חוסני מובארכּּ, ברשת אל־ג'זירה קרא אל־קרדאוי לנשיא לעזוב לאלתר: "הֶרֶף לך!!! שלטת זה 30 שנה! הרפה מבני העם הזה. עשרות נהרגו ביום אחד, אינך יכול להישאר". ועוד הוסיף כי "איש לא יוכל לעצור את ההיסטוריה. בשמי, ובשם כל בני מצרים - קום ולך. בשם מאות אלפי חכמי הדת במצרים ובעולם המוסלמי, הנני קורא לך ללכת מארצך". אל־קרדאוי, שעמד גם בראשה של ההתאחדות העולמית של חכמי הדת המוסלמים, פנה למפגינים ואמר: "אני קורא למפגינים שלא לתקוף את אנשי הביטחון המצרים או את מוסדות המדינה. אני מקווה שמחר יהיה טוב מאתמול. המשיכו בדרככם ובהפגנות הלא אלימות עד שיגיע הניצחון הקרוב".27
 
ההתרחשויות הפוליטיות בתוניסיה ומצרים (ואף במרוקו, אם כי שם שמרה המונרכיה על מעמדה) בנקודת הזמן שלאחר הדחת השליט, לימדו כי כוחן של תנועות האסלאם הפוליטי במגמת עלייה מתמדת והניעו רבים להניח כי בטווח הקצר, אולי גם הבינוני, פרלמנטים ברוב המדינות הערביות ינוהלו בידי תנועות האסלאם הפוליטי. תהליך זה לכשעצמו היווה שינוי של ממש בהיסטוריה המודרנית של מדינות וחברות באזור וחייב בחינה מחודשת של המערכים הפוליטיים ומשוואת היחסים בין שליטים לנשלטים. את פועלן של התנועות האסלאמיות היה אפשר להעמיד מעתה במבחן המעשה ולא במבחן ההצהרה. תנועות אלה הילכו ברחובות המזרח התיכון במאה ה-20 כשבפיהן המימרה: אל אסלאם הֻוָ אל־חָל ("האסלאם הוא הפתרון"). בהטיחן ביקורת חריפה על מעוזי הדיקטטורה החילונית או על בתי המלוכה ידעו פעיליהן להצביע על כיסי העוני ונגע השחיתות כהוכחה למדיניות הקלוקלת של אותם שליטים. עתה ניצבו אנשי התנועות האסלאמיות במבחן ההוכחה ובו היה עליהן להסמיך מעשה לאמירה ולהוכיח, שלמשנתם יש אכן תשובות לבעיות המבניות של חברות וכלכלות במזרח התיכון.
 
ניצחונותיהן של תנועות האסלאם הפוליטי בבחירות בתוניסיה ובמצרים העלו ביתר שאת את שאלת המתח או מידת ההלימה בין אסלאם ודמוקרטיה לבין מערכי הדת והמדינה. על אף הצהרות חוזרות ונשנות מטעם מנהיגי תנועות אלה כי הם מחויבים לכללי הדמוקרטיה, נראה כי בדתות המבוססות על חוק אלוהי, האסלאם במיוחד, מתח בין מערכי הדת והמדינה מתקיים באופן מובנה. שאלת היסוד היא בידי מי נתונה הריבונות ועקב כך הסמכות לחוקק חוקים. אם מקור הריבונות הוא האל והאל הוא מקור החוק, הרי עקרונית אין לגוף הנבחר בידי בני אנוש הסמכות לחוקק חוקים הסותרים או מבטלים את חוקי האל. במילים אחרות, חוקי המדינה וחוקי הדת התנגשו לא אחת אלה באלה והמחישו כי במזרח התיכון של המאה ה-21 שאלת מקור הסמכות והסוגיה של ריבונות עממית מול ריבונות אלוהית תקבע את דרך ההתנהלות של חברות ומדינות. יתרה מזו, האפליה המובנית בחקיקה דתית אסלאמית כנגד נשים ומיעוטים לא מוסלמים עמדה בסתירה למהות הדמוקרטית ולא אחת עוררה מתחים חדשים בגופה של החברה. המגמה של הגירת אוכלוסיות נוצריות מהמזרח התיכון לא הייתה תופעה חדשה, אולם "האביב הערבי" ועלייתן של תנועות האסלאם הפוליטי האיץ אותה יותר.28
 
כך השפיעו התמורות במצרים על מעמד העדה הקופטית. הרדיפה אחר הנוצרים הקופטים הפכה לאחד הסממנים הבולטים של מצרים בתקופת שלטונם של "האחים המוסלמים" בהנהגת מוחמד מורסי (יוני 2012 - יולי 2013). בתי עסק ניזוקו, ולא אחת אף היו נפגעים בנפש מקרב הנוצרים. מינא ת'אבת, נוצרי קופטי ופעיל זכויות אדם מקהיר, דיווח במהלך המהומות שליוו את הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי כי "תומכיו [של הנשיא מורסי] חמושים והם הורגים אנשים ברחובות. הם יורים במכוון בקופטים. אם 'האחים המוסלמים' היו נשארים בשלטון, מצבנו היה גרוע הרבה יותר. היינו מתמודדים עם אותה אלימות והוא [מורסי] היה עושה שימוש במוסדות המדינה, מערכת המשפט, במשטרה ובצבא, כנגדנו".29 לא ייפלא כי בתקופה זו גדלה ההגירה של הנוצרים הקופטים למערב. ההנהגה החדשה במצרים בראשות עבד אל־פתאח אל־סיסי נפנתה לשיקום היחסים והתמקדה בשיקומן ובנייתן של הכנסיות שנהרסו בעת המהומות במצרים "מתוך הכרה מלאה בחשיבות תפקידם ההיסטורי והלאומי של אחינו הנוצרים",30 אך המשקע העכור ביחסי העדות המשיך להעיב על תפקודה של החברה במצרים.
 
סוגיה עקרונית נוספת שלא אחת התייצבה בלב השיח הציבורי נגזרה מהמגבלות שהחשיבה והחקיקה הדתית מטילות על חירותם של בני אדם ובמיוחד רעיון החופש מדת או האפשרות שלא לחיות על פי חוקי הדת, שלא לדבר על המרת דת. במילים אחרות, החירות להשמיע ביקורת או דברי סתירה לדת. אנשי תנועות האסלאם הפוליטי היו נחרצים וחריפים כלפי כל מי שהעז לדבר סרה בדת, והקיצונים שבהם הרחיקו לכת עד כדי רציחתם של אישים שלדעתם כפרו בעיקר.
 
העובדה שתנועות האסלאם הפוליטי נעדרו ניסיון משילות הייתה להם לרועץ. מצרים בהנהגת מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", לימדה עד כמה מייסרת עלולה להפוך דרכן של חברות ומדינות הנשלטות בידי תנועות אלה. השלב הפוסט־מהפכני היה לתהליך ארוך, מורכב ומייסר הגובה מחיר יקר מהחברות הערביות. מהפכות אלה התאפיינו באופוזיציה נטולת ראש, הנעדרת עיקרון מובהק וקוהרנטי. המכנה המשותף הרחב - הצורך בהוקעת הרודן המושחת ועקירתו מכס השלטון - נעלם כלא היה לאחר נפילתו. במילים אחרות, למתקוממים לא הייתה הנהגה מרכזית מקובלת. בניגוד למהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, לא נוצקו סיפורי המהפכה הערבית סביב מנהיג גולה כדוגמת איתאללה ח'ומיני שישב בגלות, טווה את עלילתה של המהפכה והמתין לשעת כושר כדי להוציאה לפועל. ההמונים בתוניס ובמצרים יצאו נגד שליטיהם משום שקצה נפשם בחוסר התקווה והמחסור, ויותר משידעו להצביע על הפגמים בשיטת המשטר הנהוגה ידעו להשיח את מר לבם ולהפגין תסכולם לנוכח מצבם הקשה.
 
על מתרס המהפכה נפערו ממדיו של משבר אמון עמוק בין ההנהגות הערביות לציבור שתחתיהן. חשדנות אובססיבית ותביעה לשינוי דרמטי ריחפו כצל מאיים מעל ראשו של המשטר החדש, בין שהיה יוצא חלציו של המשטר הקודם ובין שהיה שונה ממנו. חובת ההוכחה חלה עליו מיום כניסתו לתפקיד, וביצועים כושלים מצדו הותירו המונים בתחושה, כמאמר אחד המפגינים במצרים, כי "נותרנו עם מובארכּּיזם ללא מובארכּּ".31 באדרת אירועי "האביב" במדינות הערביות הייתה שזורה גם מהפכת הציפיות העולות, שהבהירה כי מידאן אל־תחריר, מעשית וליטרלית, לא הייתה במה לאפיזודה חולפת, וכי מפגינים בכיכר העיר ייטו לפעול בשנית אם וכאשר יתחוור להם כי במקום "שינוי משטר" (regime change) הם מקבלים "שינוי במשטר" (change in the regime). במקרה כזה, כיכרות קהיר ותוניס תוצפנה במפגינים שיתבעו "תיקון" למהפכה או אפילו "מהפכה שנייה" (ת'ורה ת'אניה), וידונו את החברות הערביות לחוסר יציבות מתמשך המלווה בתנודות פוסט־מהפכניות (post-revolutionary fluctuations).32
 
 
 
'אפקט הדומינו' - כי ספינקס אם ייפול, מי לא יירא?
 
מקבץ המאורעות שהתרגשו על המזרח התיכון בטווח זמן קצר (משלהי 2010 ולאורך שנת 2011) יצרו תחושה של גל אזורי רחב. ב-25 בינואר 2011 הגיע גל המהומות למצרים, המדינה הערבית הגדולה יותר. קהל מפגינים עצום התקהל בערים הגדולות ברחבי המדינה בדרישה לסלק את הנשיא חוסני מובארכּּ מהשלטון. מרכז האירועים היה בכיכר תחריר, בלב עיר הבירה קהיר. כוחות הביטחון נקטו יד קשה, ובמהלך שלושת השבועות של "מהפכת תחריר" נהרגו יותר מ-800 מפגינים. ב-11 בפברואר 2011 התפטר מובארכּּ מתפקידו והעביר את סמכויותיו למועצה הצבאית העליונה בראשות הגנרל מוחמד טנטאווי. המועצה פיזרה מיד את הפרלמנט, השעתה את החוקה והבטיחה להעביר במהרה רפורמות מוסדיות ולהסיר את חוקי החירום שהיו בתוקף זה שלושה עשורים.33
 
שליטי המדינות הערביות הביטו בחוסר אמון במתחולל במצרים ובתוניסיה. מרביתם ידעו לומר משנשאלו באשר לאפשרות של תרחיש דומה במדינותיהם כי "אצלי זה לא יקרה". מסוריה הגדולה ועד בחריין הקטנה הסביר כל אחד מהם כי תוניסיה ומצרים הן מקרים מיוחדים. אחדים ניסו לקדם את פני הרעה דרך יישום צעדי מנע. כשבוע וחצי לאחר פרוץ המהומות בתוניסיה הן התפשטו למדינה השכנה אלג'יריה, אם כי בהיקף קטן יותר ובעוצמה פחותה, גם הודות לתגובתו המהירה של הנשיא עבד אל־עזיז בוטפליקה שהורה על הסרת מצב החירום במדינה - בתוקף זה 19 שנים - ויזם כמה רפורמות מוסדיות בנושאי בחירות, מפלגות וייצוג נשי במוסדות הנבחרים.34 זמן קצר לאחר מכן גלשו ההפגנות גם לירדן, ובה העלו המוחים דרישות נמרצות לרפורמות לשיפור ביצועי השלטון והצעדת המדינה לכיוון מונרכיה חוקתית אמיתית, ובמילים אחרות, הם קראו להגביר את התחרותיות במערכת ולרסן את כוחו של בית המלוכה. המלך הירדני עבדאללה פיזר את ממשלתו, פתח ערוץ שיחה עם נציגי "האחים המוסלמים" והעלה יוזמות שיְרצו את דרישות המפגינים. גם בכוויית החלו ההפגנות בפברואר 2011 ונמשכו בהפוגות לאורך כל השנה. המחאה על התנהלות הממשלה ועל המצב הכלכלי באֶמירוּת הובילה להתפטרות ראש הממשלה בנובמבר 2011. שליט המדינה, האמיר אל־צבַּאח, פיזר את הפרלמנט בצעד חד־צדדי, בטענה שהתנאים החמורים והשחיתות מחייבים קיומן של בחירות חדשות.35
 
יכולתן של המונרכיות - סעודיה, מרוקו, ירדן ואמירויות המפרץ - לצלוח את משברי השעה למרות הקשיים שנערמו לפתחן, הבהירה כי למרות המכנה המשותף לאירועים בעולם הערבי והחשיפה לאמצעי תקשורת חוצי גבולות אין המדובר בקצב אחיד. גם אם לא ניתן להתעלם מהקשר וההשפעה ההדדית בין האירועים במדינות השונות, עדיין מדובר בחברות שונות זו מזו ברקען החברתי, הפוליטי והכלכלי. הכללה גורפת שאינה מכירה בהבדלים הובילה לא אחת למסקנות פשטניות והחמיצה את "צבעו" של המקרה הפרטיקולרי, בין שהוא לובי, מצרי, סורי או תוניסאי.
 
מלכים, טענו אחדים, נהנים ממערכת יחסים יותר אינטימית עם נתיניהם ולפיכך ליותר מ"מאה שעות חסד". הזעזוע שפקד את משטרי הרפובליקה הערבית - מצרים, תוניסיה, לוב, תימן וסוריה - הבליט עוד יותר את כוח עמידותן של המונרכיות. העיתונאי הכווייתי, אחמד אל־דָוָאס, סיפק הסבר פשטני באומרו: "המשטר המלוכני נשאר על כנו כי הוא משטר יציב, והניסיונות להסית נגדו נכשלו. כוחות ערביים מהפכניים היו משוכנעים שהאמירויות והמונרכיות תתמוטטנה, אך הן נותרו על כנן והמסיתים קרסו".36 בשעה שהמונרכיות נאבקו בהצלחה נפלו נשיאי הרפובליקות הערביות שדודים מול גלי מחאה תובעניים. במצרים ובתוניסיה הודחו הנשיאים, גם בלוב ובתימן, אלא שבמקרה הלובי והתימני, לא כל שכן במקרה הסורי, היו ההפגנות והמחאות אך פתיח למציאות הרסנית ומאבק דמים.
 
זמן קצר לאחר פרוץ המהומות בכיכר תחריר התפשט גל המהומות גם ללוב ולתימן. בלוב פרצו הפגנות בעיר בנגזי וריכזו סביבן את מתנגדי שלטון היחיד העריץ של מועמר קדאפי, ששלט בלוב מאז 1969. עד מהרה הפכו האירועים מהפגנות אלימות נגד המשטר לכדי מלחמת אזרחים רחבת היקף. המלחמה נשאה אופי של מאבק על השלטון בין שבטים שונים המרכיבים את החברה הלובית. הלחימה בין כוחותיו של קדאפי לכוחות המורדים גבתה חייהם של עשרות אלפי חיילים ואזרחים וגררה גם מעורבות בין־לאומית. בספטמבר 2011 הכריז האו"ם שהוא מכיר ב"מועצת המעבר הלאומית" (הזרוע הפוליטית של המורדים) שהוקמה בבנגזי כנציגתה הלגיטימית של העם הלובי. כעבור חודש נלכד קדאפי במהלך ניסיון הימלטות והוצא להורג באכזריות. בתימן פקדו גלי המחאה את "כיכר השינוי" (מידאן אל־תַעְ'יִיר) בצנעא החל מינואר 2011, ושחקו עד דק את מעט הלגיטימציה שנותרה לעלי עבדאללה צָאלִח (להלן: סאלח), נשיאה של תימן (2012-1978), ששלט בתימן יותר משלושה עשורים. רבבות המפגינים מחו כנגד המצב הכלכלי הקשה, האבטלה הגואה ואוזלת ידי הממשלה ודרשו את התפטרותו לאלתר של הנשיא עלי עבדאללה סאלח. בנובמבר 2011 חתם סאלח על הסכם העברת סמכויות לסגנו, עבד רבה מנצור אל־האדי, וב-25 בפברואר 2012 התפטר מתפקידו. כך היה סאלח למנהיג הערבי הרביעי שהודח מתחילת גל ההתקוממויות בעולם הערבי. סוריה הייתה אמנם מהמדינות האחרונות שהושפעו מאירועי "האביב הערבי", אך ככל הנראה זו שהשפעתם עליה הייתה הקשה ביותר. תחילת גל המחאות בסוריה היה במרץ 2011 ועד מהרה גלשו הדברים לידי עימות אזרחי קשה ועקוב מדם בין כוחות אופוזיציה שהתגבשו בדרישה למגר את משפחת אסד מהשלטון לבין כוחותיו הנאמנים של נשיא סוריה.
 
עד מהרה ניכר ההבדל בין מדינות כמו תוניסיה ומצרים, שבהן נשאו האירועים אופי המוני של התנגדות למשטרים דיקטטוריים, לבין מדינות כמו לוב, תימן וסוריה, שבהן התגלגלו האירועים למאבק אלים עד כדי מלחמת אזרחים חריפה. בשעה שתוניסיה ומצרים, מדינות בעלות אוכלוסייה הומוגנית־מוסלמית סונית ברובה המכריע, לא סבלו משסעים חברתיים עמוקים או מיריבויות בין קבוצות אתניות יריבות, לא כך המקרה בסוריה, בלוב ובתימן. גל המחאה ששטף מדינות אלה גלש לנתיבי הפסיפס העדתי־דתי המורכב והעניק חיוניות מחודשת למתחים עדתיים שבטיים ואזוריים ששכנו בלב האזור זה זמן רב. מדינות אלה הפכו עד מהרה לזירה מדממת של מלחמות אזרחים.
 
 
 
 

עוזי רבי

פרופ' עוזי רבי הוא ראש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה; לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה; חוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. מבין פרסומיו: "תימן: אנטומיה של מדינה כושלת" (הקיבוץ המאוחד, 2014), "בחזרה לעתיד: המזרח התיכון בצל האביב הערבי" (רסלינג, 2016), The Return of the Past: State, Identity, and Society in the Post-Arab Spring Middle East (Lexington Books, 2019).

עוד על הספר

בחזרה לעתיד עוזי רבי
הקדמה
 
 
בעקבות אירועי ״האביב הערבי" נקלע המזרח התיכון לסחרור מתמשך. מחאת הציבור המתגודד בכיכרות, הדחתם של רודני הברזל ומלחמות אזרחים מדממות הולידו שינויים דרמטיים במרחב המזרח־תיכוני. ברור כי האזור נתון בעיצומו של תהליך בעל משמעויות היסטוריות, אולי החשוב ביותר מאז עוצב בתצורתו המודרנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הטלטלה הפוקדת את העולם הערבי עדיין בעיצומה ודומה כי התרחשויות אלה רחוקות מסיום וטומנות בחובן השפעות ארוכות טווח עבור המזרח התיכון במאה ה-21.
 
השינויים המתרגשים על האזור מקפלים הזמנה לניסוחו של סדר חדש. האם אכן מתחולל לנגד עינינו שבר היסטורי המבטל חלק מהתובנות שהיו נחלתו של סדר היום המחקרי? ניתן להניח שכן, אך כיוון שהתהליך בעיצומו קשה לשרטט את פניו של הסדר החדש, ולכן מוטב לחלץ מהמציאות המשתנה כמה תובנות או חידושים מהפכניים, ובזה מתמקד ספר זה. גם אם יקשה לספק תחזית מסודרת ושיטתית לנתיבות המזרח התיכון בשנים הבאות, השלכותיו המתמשכות של "האביב הערבי" מבהירות כי הבנות ודפוסי פעולה שהיו בבחינת "נכסי צאן ברזל" במאה ה-20 אינם תקפים עוד בהבנת התשבץ המזרח־תיכוני. חמשת פרקי הספר מציעים אפוא עיון מחודש במפת המזרח התיכון על היבטיה הטריטוריאליים, דמוגרפיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
 
 
 
הפרק הראשון - "עריצותה של המהפכה" - דן בגלי המחאה ששטפו את המרחב הערבי בשלהי 2010 וזכו לכינוי "האביב הערבי". הדיון בפרק זה מצביע על הממדים שנוצקו לתרבות הפוליטית בעידן המחאה. מנגנוני מדינת המשטרה שניצבו לימין המשטר במאה ה-20 והאריכו את תוחלת חייו התקשו להתמודד עם אתגרי השעה. ציבור מרושת הציג בפני המדינה הריכוזית אתגרים חדשים, הפקיע נתח מכוחם של שליטים ויצר נוף פוליטי חדש המותיר מקום רב לחקירה ולדרישה. באירועי "האביב" הייתה שזורה גם "מהפכת הציפיות העולות", שהבהירה כי כיכרות הכרך הערבי לא היו במה לאפיזודה חולפת, וכי מפגינים ייטו להתקבץ בהן בשנית באם יתחוור להם כי נותרו עם "אותה הגברת בשינוי אדרת". הדיון מחדד את ההבדלים בין מדינות כמו תוניסיה ומצרים, מדינות בעלות אוכלוסייה הומוגנית שלא סבלו משסעים חברתיים עמוקים או מיריבויות בין קבוצות אתניות יריבות, לבין מדינות כמו לוב, תימן וסוריה, שבהן גלשו האירועים לנתיבי הפסיפס העדתי־דתי וקרעו את רקמת המדינה שהפכה לזירה מדממת של מלחמת אזרחים.
 
 
 
הפרק השני - על מדינות ושברן: אנטומיה של מדינות כושלות - דן בסיפור קריסתן של מדינות לאום כעיראק, סוריה, לוב ותימן, שחוו העמקה מחודשת של חתכי קונפליקט דתיים־שבטיים. מלחמות האזרחים שניטשו בהן הציגו תמונת רקע המדגישה כי במזרח התיכון זהויות קדם־מדינתיות - עדות, שבטים, מיעוטים דתיים ואתניים ומבנים אקולוגיים - עמידות וחסינות לאין ערוך מזהויות לאומיות. היה זה גם סיפור דעיכתן של אידאות מהפכניות ערביות וניצחונן של הזיקות המסורתיות ושל הדפוסים הטרום־מהפכניים. אידאולוגיות מהפכניות יומרניות החותרות ליצירת "אדם ערבי חדש" כבשו בסערה את המזרח התיכון במאה ה-20. מאמציהם של המשטרים המהפכניים לבסס את הלגיטימציה שלהם על התנערות מכבלי המסורת, על יצירת משק סוציאליסטי במתכונת מזרח־אירופית ועל טיפוחה של זהות לאומית, נחלו כישלון חרוץ. מפת המזרח התיכון המוכרת הייתה עדין בשימוש, אך בחלק ניכר מהמקרים היא לא שיקפה עוד את המציאות החדשה. גבולות מדיניים לאומיים היטשטשו ואת מקומם תפסו גבולות עדתיים. הצבתה של מפה חלופית המושתתת על גבולות התרבות והעדה הפכה אפוא לכלי חיוני בשיח המחקרי ובניסיון להבין את כיווני ההתפתחות במזרח התיכון.
 
 
 
הפרק השלישי - סונה ושיעה: הממד הגיאופוליטי - נדרש לסיפור המתח המתחדש בין שתי המסורות הגדולות באסלאם. הפרק מצביע על עשורי הסיום של המאה ה-20 כתקופה מעצבת שהעניקה ליריבות הסונית־שיעית חיוניות מחודשת. המהפכה האסלאמית באיראן (1979) ומלחמת איראן־עיראק (1988-1980) הציבו אתגר חריף לשכנותיה הערביות־סוניות של איראן והזינו מחדש יריבויות עתיקות יומין בין ערבים לפרסים ובין סונים לשיעים. יריבים תרבותיים־דתיים - הערבי־סוני והאיראני־שיעי - ניצבו זה מול זה למאבק איתנים בעל משמעויות גיאופוליטיות. זו הייתה למעשה התשתית שהוצבה בסיומה של המאה ה-20 ובעשור הפתיחה של המאה ה-21 בזירת המזרח התיכון. גל ההתקוממויות של "האביב הערבי" חידד את המאבק בין שתי המסורות הדתיות הגדולות באסלאם והעצים את מאבק הדמים בין הסונה לשיעה, במיוחד ב"מדינות מעורבות", שבהן מתקיים חיכוך תמידי בין שתי הקהילות.
 
 
 
הפרק הרביעי - "המדינה האסלאמית": ח'ליפות דיגיטלית - מזהה את נוכחותם של ארגוני האסלאם הרדיקלי במדינות כושלות שנסחפו למלחמת אזרחים אכזרית כאחת מתוויות ההיכר של הזמן החדש. הבולטת שבהם היא "המדינה האסלאמית" (דאע"ש), שהתבססה במערבה של עיראק, בלעה טריטוריה מקבילה בסוריה המתמוטטת והייתה לתמונת ראי האוצרת בתוכה ומבטאת בפעולתה את חולייו של המזרח התיכון המשתנה. הפרק דן בהיבטים הרעיוניים והמעשיים של "המדינה האסלאמית" - דרך הקמתה, הגוון האפוקליפטי שהוצמד למפעלה, וכיצד השכילה ליצור תדמית של ארגון אימתני המצליח לגבור על אויביו ולממש הלכה למעשה את הדוקטרינה שלו. בצד ההתחקות אחר עיקריו של קמפיין תקשורתי אכזרי ומתוחכם ששיכן בתודעה המערבית מסרים של הלם ואימה, מציג הפרק את הח'ליפות הדיגיטלית שהשכילה להפוך את מערך ההסברה לכלי דינמי וחיוני בדרך התנהלותה. במאבקה חסר הפשרות העצימה "המדינה האסלאמית" את ממדיו של המשבר ההומניטרי בקהילות הסהר הפורה וכפתה קטל ו"נדידת עמים" על מיליוני פליטים באזורי החורבן עליהם השתלטה.
 
 
 
הפרק החמישי - מסכת גיאופוליטית חדשה: שינוי כללי המשחק - משרטט את קוויה של המציאות החדשה במזרח התיכון. מדיניות אמריקאית הססנית והרבה פחות חודרנית, אסרטיביות רוסית וחדירה אטית והדרגתית של סין למערכים הכלכליים והפוליטיים באזור, עמדו בבסיסה של משוואה גיאופוליטית חדשה. תהליך ליקוי המאורות של המערב בלט באי־יכולתה של ארצות־הברית, ושל המערב בכללו, לעכל את תבניות הכוח החדשות שנוצרו במזרח התיכון. הניסיון להגדיר דברים במונחיו של מזרח תיכון בן המאה ה-20 ולהיצמד למסגרות מדינתיות כגון עיראק או סוריה כאילו הן ניתנות לתיקון, לימד על חשיבה אנכרוניסטית, שלא זו בלבד שאינה צועדת עם הזמן ומקבלת את מבני הכוח החדשים, אלא עדיין מתעקשת להגדיר את המזרח התיכון במונחיה שלה עצמה.
 
לכך התלוותה הדעיכה המתמשכת של מדינות ערביות מול מגמת הבולטות של איראן, ושל טורקיה במידת מה, שהפכו לשחקניות דעתניות וחזקות שמעצמות משחרות לפתחן. גם למצוקתן של המונרכיות הערביות נדרש הדיון. הללו צלחו אמנם את משברי השעה, אולם המלכים שנותרו על מכונם הבינו עתה כי מרחב החסינות שנהנו ממנו במאה ה-20 הולך ומצטמצם. נחמה פורתא בעבורן הייתה העובדה כי לנוכח האיומים שסיפקה המערכת האזורית עלה ערכן האסטרטגי בעיני העולם החיצון, שראה עתה במונרכיות "אוד מוצל מאש", שיש לשמרו בכל מחיר. גם לכך הייתה משמעות בניסיונותיה של האליטה המלוכנית לייצב את מערכיה.
 
הפרק מייחד מקום חשוב להיערכותה של ישראל שניצבה בעשורי הפתיחה של המאה ה-21 בפני אתגרים מגוונים השונים בתכלית מאלה ששיחרו לפִתחה בעת הקמתה. המזרח התיכון חווה שינוי גיאופוליטי וסוציו־תרבותי שתבע הצטיידות בכלי חשיבה שונים וחייב שיח מורכב ורציני יותר. לצד האבחנה בין הזירות השונות נוצר צורך בחקירה ודרישה בגווניו של הפסיפס האתני־עדתי שבקוויו התעצבה "המפה האלטרנטיבית" של המזרח התיכון. מגוון רחב של שחקנים ואוריינטציות, מוקדי כוח חדשים ותופעה של בריתות גמישות ומתחלפות דרשו פיתוחן של מסגרות ניתוח אלטרנטיביות והצטיידות בלכסיקון סוציו־דמוגרפי אחר. ישראל תיטיב לעשות אם תשקוד על מלאכתה הטקטית והאסטרטגית, אך במקביל תפנה מאמציה לפן החברתי־תרבותי־דיפלומטי, בכלל זה הקניית ידע בסיסי בתרבות האסלאם ובשפה הערבית לציבורים בתוכה.1
 
המזרח התיכון בְּצל "האביב הערבי": בחזרה לעתיד רואה אור בעיצומן של תמורות דרמטיות במזרח התיכון. המרחב הערבי ניצב במרכזן של תמורות אלה. הנני תקווה שקובץ זה יחשוף בפני הקורא הישראלי חלק מצפונותיו של המזרח תיכון המשתנה ויאפשר הערכה טובה ומאוזנת יותר בשאלת ההתפתחויות באזור.
 
במהלך הכנת הספר זכיתי לעזרתם של רבים. תודתי נתונה לעוזרי המחקר שלי, צ'לסי מילר ובן מנדלס, על סיועם המקצועי המסור באיסוף החומר שהיווה בסיס לכתב היד. כמו כן נתונה תודתי לד"ר דוד אליאס ולד"ר מיכאל ברק, על שפע המקורות שהמציאו בידי וסייעו לי לגבש תובנות מחקריות. תודתי לצוות הספרייה המסור של מרכז דיין בראשות מריון גליקסברג ולצוות ארכיון העיתונות של מרכז דיין בראשות מיכאל רשף. וכן תודתי לאנשי הוצאת הספרים רסלינג ובמיוחד לשרית בלונדר ששקדה על עריכתו הלשונית של הספר, על מאמציהם ומסירותם בהתקנת כתב היד של הספר ובהבאתו לדפוס.
 
 
 
 
 
1
עריצותה של המהפכה
 
 
"אין מהפכה סופית. מהפכות הן אינסופיות"
 
(יבגני זמיאטין)
 
 
 
הדחת שליטים אינה בבחינת אירוע חדש בשדה הפוליטי של המזרח התיכון. בחינה, ולו גם שטחית, של מערכי הפוליטיקה הערבית במאה ה-20 תצביע על מהפכי שלטון למכביר. החידוש בגל ההתקוממויות ששטף את המזרח התיכון הערבי בשלהי 2010 וזכה לכינוי "האביב הערבי" היה אפוא לא עצם הדחתם של נשיאי תוניסיה, מצרים, לוב ותימן, אלא זהותם של מחוללי השינוי.
 
עד אז, הדפוס הנפוץ של הפלת שלטון נסמך על הפיכות שתוכננו בקסרקטיני הצבא. חונטות קצינים התארגנו במחתרת וביצעו הפיכות צבאיות שהדיחו על פי רוב מלכים או משטרים אזרחיים, או אף החליפו משטר צבאי אחד במשנהו. כך, למשל, מחוללי הפיכת הקצינים במצרים ביולי 1952 סימנו את קץ דרכו של המשטר המלוכני שם, ודינמיקה דומה התחוללה שנים לאחר מכן במדינות נוספות - עיראק (1958), תימן (1962) ולוב (1969).
 
דפוס אחר של הדחת שלטון, נדיר בתרבות הפוליטית של המזרח התיכון, התחולל במדינה לא ערבית - איראן. הייתה זו מהפכה עממית שאיחדה כמה קבוצות מרכזיות בחברה והוּבלה בידי אנשי הדת. המהפכה האסלאמית באיראן (1979) הציגה אמנם דפוס מהפכני חדש, אך הייתה זו במידה רבה מהפכה עממית המוּנעת על ידי כוחם של אנשי הדת ומגשימה מסר דתי מדיני בדמות הרפובליקה האסלאמית של איראן. נכון אפוא לטעון, כי על סמך ניסיון המאה ה-20 הפכו קסרקטיני הצבא והמסגדים למקור סכנה קבוע בעיני שליטי המזרח התיכון, ורבים מהם הקפידו לגדוע באיבו כל זרע פורענות שצמח במוקדים אלה. אמנם, גם במהלך המאה ה-20 חווה המזרח התיכון הערבי מחזות של הפגנות המון ומחאות על רקע סוציו־מעמדי, כיתתי, אידאולוגי או לאומני, אלא שהפגנות אלה לא הובילו לקץ דרכם של שליטים רבי עוצמה ולא הפילו מעוזי שלטון.
 
ההתקוממויות ששטפו את האזור משלהי שנת 2010 לימדו על שינוי מהותי. חברות ערביות נעו לעבר "מציאות מהפכנית", מונח שטבע החוקר צ'רלס טילי (Tilly) בהתייחסו למצב שבו משטר קיים הופך מטרה לטענות מצד גופים פוליטיים יריבים, המציבים לו איום של ממש ומציגים חלופות פוליטיות ורעיוניות.2 הדרמה בתוניסיה, ודאי זו בארץ הנילוס, בפתח שנת 2011 הציגה לעין כול את הדינמיקה המהפכנית החדשה, הלא מוכרת, ולימדה כי מחוללי השינוי באים מקרב שכבות רחבות של ציבור. הממסד השלטוני הוותיק, שבחלקו אף הוביל מהפכי שלטון במאה ה-20, עמד משתאה ונבוך מול היציאה רחבת ההיקף של הציבור כנגדו. נשיאי תוניסיה ומצרים, זיין אל־עאבידין בן עלי וחוסני מובארכּּ, וכך גם שליטים אחרים באזור, התקשו לעכל את העובדה כי הציבור הרחב הפך לשחקן פעיל המסוגל לטלטל ואף להפיל מרכזי שלטון. אירועי "האביב הערבי" ביטאו דגם חדש של מהפכות עממיות המתישות את השלטון עד הפלתו באמצעות הפגנות עממיות רחבות היקף שאינן מזוהות במובהק עם קבוצת אופוזיציה מסוימת. אתגר מסוג זה לא נרשם במשנת ההישרדות הפוליטית של מנהיגי המאה ה-20 ולא היו בידם הכלים - קונספטואליים או מעשיים - המאפשרים התמודדות איתו.
 
גל ההתקוממויות בעולם הערבי פתח אופק פוליטי חדש ויצר בקרב הציבור מודעות חסרת תקדים לכוחו ולעצם יכולתו לחולל שינוי. ההתקוממויות אפשרו להמונים לדמיין עצמם כשחקנים פוליטיים, כעמים, וככאלה לתבוע ריבונות עממית. תהא אשר תהא דמותו העתידית של השלטון במדינה ערבית זו או אחרת, ברור כי כללי המשחק השתנו. כל משוואה פוליטית עתידית תיבנה על הנוסחה החדשה, שבה בולט משקלו הגובר של הציבור, ותצמיח בהתאם שדה ניתוח המבקש לזהות את ה"קול" מלמטה ולהכילו בשדה הפוליטי החדש. שליטי המאה ה-21 ייאלצו לאמץ משנה פוליטית המודעת לכוחו הגובר של הציבור ומעמידה בראש סדר העדיפויות מדיניות כלכלית־חברתית המאפשרת קיום סביר ומונעת התגודדות מחודשת של המונים מתוסכלים בכיכרות.
 
 
 
מחאה ומהפכה בעולם הערבי
 
התפרצותו של הגעש האנושי בכיכרות הייתה במידה רבה תולדה של תהליכים סוציו־דמוגרפיים עמוקים שחווה המרחב הערבי בשנים שקדמו לכך. שיעורי ילודה ופריון גבוהים ביותר ומחזורים שנתיים גדלים והולכים של צעירים משכילים המצטרפים לכוח העבודה יצרו לחץ כבד בשוק התעסוקה.3 משקי הכלכלה במדינות הערביות סיפקו מספר קטן בהרבה של מקומות עבודה מתאימים, וכך נוצרו שיעורי אבטלה גבוהים במיוחד. ממד מקביל שהגביר את עוצמת הנפיצות של תהליכים סוציו־דמוגרפיים אלה, היה הפער ההולך וגדל בין ציפיותיהם ושאיפותיהם המקצועיות והאישיות של דור הצעירים המשכילים לבין המציאות החברתית־כלכלית שבה חיו. רמת החיים בשני העשורים שקדמו לאירועי "האביב" הייתה במגמת עלייה, אזרחים רבים רכשו השכלה גבוהה ו"התחברו" לעולם באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. רבים מהם, במיוחד בני הדור הצעיר, פיתחו ציפיות לאמות מידה איכותיות יותר של השלטון ולשיפור במצבם הכלכלי. תחת זאת הם ראו בעיניים כלות את התעשרותם של מקורבי השלטון, בעוד הם עצמם נאבקים בתלאות היום־יום בשל היעדר תעסוקה או משלח יד התואם את השכלתם. הם התקשו להינשא ולהקים תא משפחתי ונבצר מהם לרכוש דירה בעבור עצמם. ברמה הציבורית־לאומית התבטא תהליך זה בהצטברות של תסכול עמוק ותרעומת גדלה כנגד האליטות השליטות.4
 
החברה המצרית, אחת החברות הצעירות ביותר במזרח התיכון, שימשה דוגמה נאותה למציאות זו. גילם של יותר מ— %60 מאזרחיה של מצרים נע בין 20 ל-35 שנה. חלק לא מבוטל מהם היו בוגרי אוניברסיטה. המשבר הכלכלי שפקד את מצרים לא אִפשר להם להשתלב בשוק העבודה ולמצוא משרות ההולמות את כישוריהם. רבים מהם נאלצו לעבוד למחייתם בעבודות מזדמנות, לעתים בזויות. את המצב הזה היטיבה לתאר הפובליציסטית הסעודית, וג'יהה אל־חוידר, בפואמה שכותרתה "כאשר" (עִנְדַמָא), שבה תיארה את עיוותיה הכלכליים־חברתיים של המציאות הערבית: "אם למדת חמש שנים בבית הספר היסודי, שלוש שנים בחטיבת הביניים ותקופה דומה בבית הספר התיכון, ועוד ארבע או חמש שנים באוניברסיטה כדי לעבוד לאחר מכן בשוק הירקות, אל דאגה - סימן שאתה במדינה ערבית".5 מציאות דומה לזו הייתה נחלתן של רוב המדינות הערביות.
 
הציבור המתגודד בכיכרות הבליט את משקלו של הדור הצעיר ואת כלי נשקו שהיו שונים לחלוטין מאלה ששימשו את מהפכני המאה ה-20. דור צעיר החמוש באוריינות דיגיטלית עשה שימוש רחב ברשתות החברתיות המקוונות שהיו למכשיר רב־עוצמה בארגון, בניסוח המסרים ובקביעת קצבה של המחאה. הטכנולוגיה והשטף האינטנסיבי של התמורה שחקו מבנים מסורתיים ובכלל זה גם את מערכי הסמכות שהיו נחלתה של התרבות הפוליטית בארצות ערב זה שנים. יכולתה של המחאה להתגבר על אמצעי השליטה הריכוזיים שבידי המשטרים ותיעול חלק מהכוח לידי ההמון היו תוצר לוואי של השימוש הרחב ברשתות החברתיות הווירטואליות.
 
השינויים בעולם המדיה והתקשורת - תחנות הטלוויזיה הלווייניות והרשתות החברתיות באינטרנט - זכו להבלטה עוד לפני פרוץ ההתקוממויות. רוב המשטרים במזרח התיכון זיהו זה מכבר את רשת האינטרנט כסכנה פוטנציאלית ליציבותם ונאלצו להתמודד עם האפשרויות הגדלות והולכות של הפצת מידע - החל באתרים רגילים וכלה בפורומים ובלוגים אישיים. האתגר הפך קשה במיוחד עם התפשטותן של הרשתות החברתיות, "פייסבוק" ו"טוויטר", שלא היו מוגבלות בהיקפן ואיגדו מאות מיליוני משתמשים שהתקשרו ביניהם ביעילות ובמהירות.
 
גל המחאה של "התנועה הירוקה" ביוני 2009 באיראן, מדינה לא־ערבית אמנם, אך כזו שבה אחוזי השימוש במרחב הווירטואלי היו גבוהים במיוחד, הבליט את חשיבותן הגוברת של הרשתות החברתיות בשיח הפוליטי באזור. המחאה באיראן הסתייעה ברשתות החברתיות לצורך התארגנות והפצת מידע, וחשיבותה בלטה על רקע חסרונם של אמצעי תקשורת בלתי מצונזרים. תפקיד הרשתות באירועים בתוניסיה ובמצרים היה מרכזי אף יותר.6 אחד מדפי ה"פייסבוק" ששימשו מאז תחילת ההפגנות את המפגינים במצרים, נשא את הכותרת "כולנו ח'אלד סעיד", על שם הצעיר שנהרג ביוני 2010 מאש המשטרה. הדף הכיל מידע מעודכן על הפגנות מתוכננות נוספות וגם תגובות רבות של המפגינים המעודדים זה את זה להמשיך ב"עמידה האיתנה" (צֻמוּד) וקריאה להפגנות המוניות לאחר תפילת יום השישי תחת הסיסמה: "ה-4 בפברואר 2011 - יום הסתלקותו של מובארכּ".7
 
כדרכן של מהפכות התרות אחר גיבור תרבות שישרטט את פניהן ויתווה את מסלולן, נקשר גל ההתקוממויות בעולם הערבי בשמו של מוחמד בועזיזי, גיבור "מהפכת היסמין" בתוניסיה.8 בועזיזי, תוניסאי בן 26 תושב העיירה סידי בו זיד, השוכנת כ-200 קילומטרים מדרום־מזרח לבירה תוניס, הצית עצמו ב-17 בדצמבר 2010 במחאה על התעמרות מתמשכת מצד השלטונות המקומיים, ששמו לאל את מאמציו לכלכל את משק ביתו באמצעות דוכן רחוב שפעל בלא רישיון.9 מעשה זה הצית גל מחאה ציבורי אשר התפשט ברחבי המדינה והביא בסופו של דבר להדחת הנשיא זיין אל־עבידין בן עלי ולהימלטותו מהמדינה ב-14 בינואר 2011. מחאתו הפרטית של בועזיזי עוררה השראה מעבר לגבולותיה של תוניסיה, בעיקר בקרב צעירים בעולם הערבי שהזדהו עם מאבקו הפרטי של בועזיזי ומאמציו הנואשים לשרוד במציאות פוליטית וכלכלית קשה ובחברה מוכת אבטלה אשר התקשתה להציע אופק כלכלי־חברתי עבור בני הדור החדש.10 המחאה הפוליטית הגואה במצרים ובמדינות נוספות הפכה את בועזיזי בתוך זמן קצר לסמל המחאה הפוליטית של חברות מזרח־תיכוניות אשר התקוממו נגד משטרים אוטוריטריים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.11
 
עם היוודע דבר מעשהו של בועזיזי פרצו מאות מתושבי סידי בו זיד לרחובות. הכאב שחשו רבים לנוכח סיפורו הטרגי של בועזיזי פינה עד מהרה את מקומו לתחושות זעם ותסכול כנגד השלטונות על רקע המצב החברתי־כלכלי. במהלך עשרת הימים שחלפו מאז הצית עצמו בועזיזי התגברו הפגנות המחאה ברחבי המדינה והגיעו לאזורי החוף ולבירה תוניס. ההפגנות קיבלו אופי פוליטי מובהק. המפגינים מחו נגד אטימותה של הביורוקרטיה השלטונית, והיו אף מי שניסו לחקות את מעשהו של בועזיזי ולשים קץ לחייהם במחאה על התנאים הכלכליים והפוליטיים במדינה.12 מחאות ההמון המתגברות בתוניסיה - מדינה שעד אז דיכאה קשות כל ביטוי של התנגדות לשלטון - הבהירו כי נחצה מחסום הפחד, וכי מדובר בשינוי פסיכולוגי פוליטי העתיד לשנות את פניו של האזור. אמנם, גם במהלך המאה ה-20 חווה המזרח התיכון הערבי מחזות של הפגנות המון ומחאות על רקע סוציו־מעמדי, כיתתי, אידאולוגי או לאומני, אלא שהפגנות אלה לא הובילו לקץ דרכם של שליטים רבי עוצמה ולא הפילו מעוזי שלטון. ההתקוממויות ששטפו את האזור משלהי שנת 2010 לימדו על שינוי מהותי.
 
אירועי "האביב" בתוניסיה הכו בתדהמה את הזירה האזורית והבין־לאומית לא רק בשל הראשוניות של המקרה התוניסאי והדחתו של בן עלי. בניגוד לשכנתה אלג'יריה, תוניסיה לא חוותה מאבק דמים אכזרי בעידן הקולוניאלי ונתפסה כמדינה מתונה ופרו־מערבית המקיימת יחסי גומלין מורכבים עם מדינות אירופה, ומנהלת מולן את עיקר פעילותה במערכי הכלכלה והיצוא שלה. במילים אחרות, בעיני המערב ובעיני תושבי האזור לא הייתה תוניסיה "מועדת לפורענות". נתוניה הסוציו־דמוגרפיים - מדינה קטנה יחסית (11 מיליון נפש) עם קצב גידול "מערבי" (פחות מאחוז לשנה) ומעמד מתקדם יחסית של הנשים בחברה,13 בכלכלה ובפוליטיקה - כל אלה הטביעו את רישומם כי במונחים מזרח־תיכוניים מדובר במדינה חסינה. במהלך שנות ה-90 הצליח משטרו של בן עלי לספק לציבור התוניסאי מידה מרשימה של רווחה כלכלית. ההשקעות הזרות במדינה גדלו ורמת החיים עלתה. הכספים ששלחו תוניסאים שעבדו וחיו מחוץ למדינה לבני משפחותיהם סייעו אף הם לתוניסאים רבים לשפר את רמת חייהם. מציאות חברתית־כלכלית זו אפשרה לבן עלי להמשיך לשלוט במדינה ביד רמה ולבצר את שלטונו במדינת משטרה. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים הסתמנה הרעה במצבה הכלכלי של תוניסיה. המשבר הכלכלי העולמי נתן אותותיו בכלכלה התוניסאית, וזו התקשתה למשוך משקיעים זרים. ההאטה הכלכלית בחלק ממדינות אירופה צמצמה את סכומי הכסף ששלחו מהגרי העבודה התוניסאים שהשתקעו זה מכבר במדינות מערב אירופה, הולנד, צרפת, בלגיה ואחרות. נתוני האבטלה החריפו ועמדו על כרבע מכלל כוח העבודה. מרבית המובטלים היו צעירים אקדמאים אשר התקשו למצוא את מקומם בשוק העבודה המוגבל. נוסף לאבטלה, בלטה בתוניסיה התופעה של תת־תעסוקה, דהיינו עובדים רבים, בעיקר צעירים, מצאו את עצמם מועסקים בעבודות דחוקות אשר אינן תואמות להכשרתם המקצועית ואינן עומדות בציפיות האישיות שלהם. מציאות החיים בסידי בו זיד, מחוז הבית של מוחמד בו עזיזי, שיקפה היטב מגמות כלכליות אלה. מקומות התעסוקה המצומצמים במפעלים מקומיים ניתנו על פי רוב למקורביהם של פרנסי המקום. אחרים עסקו בהברחת דלק מלוב והשאר עבדו, אם בכלל, בעבודות פיזיות קשות בשוק העירוני או בעבודות מזדמנות. חלקם חלמו על אפשרות להגר לאירופה, בתקווה לחיים טובים יותר. ככלל, מצב הרוח בקרב צעירים אלה היה ירוד. מציאות חברתית־כלכלית קודרת זו הועצמה עוד יותר בשל מדיניות הדיכוי הפוליטי שהפעיל בן עלי נגד יריביו, ולמעשה נגד החברה התוניסאית כולה.
 
ניסיונותיו של בן עלי לבסס מראית עין של דמוקרטיה ופלורליזם פוליטי רק העצימו את מידת המרירות והציניות של הציבור. מחאתו של מוחמד בועזיזי הייתה אפוא מצת לבעירה של אי־נחת פוליטי, כלכלי וחברתי גובר. התגובה היהירה של פקידי השלטון והאלימות הקשה שהפעילו כוחות הביטחון בדיכוי המחאה דרבנו את המפגינים לשאת את בשורת המחאה גם לאזורים אחרים במדינה. כבר למחרת דווח על הפגנות בערים אחרות במדינה, על רקע חשיפת הפרשה שעוררה רושם ציבורי עצום, והזדהותם של צעירים רבים בתוניסיה עם סיפורו של בועזיזי - סיפור של דיכוי, ייאוש והשפלה. בתוך זמן קצר הפך מוחמד בועזיזי ללוחם חירות ולסמלה של המהפכה שהפילה בסופו של דבר את שליט תוניסיה.
 
ב-4 בינואר נפטר מוחמז בועזיזי מפצעיו, ומותו יצק תוכן לדמותו כמיתוס מכונן ב"מהפכת היסמין". ב-14 בינואר וללא הודעה מוקדמת עזבו הנשיא בן עלי ובני משפחתו את המדינה.14 הידיעה בדבר מנוסתו של בן עלי הכתה את הציבור התוניסאי, בכלל זה מקרוביו ומתנגדיו של הנשיא, בהלם מוחלט. בתוניסיה נפל דבר. שליט מכהן הודח במחאה ציבורית. גלי המחאה של האירועים בתוניסיה הפליגו עתה במרחב הערבי והתדפקו על דלתותיהן של מדינות כמצרים, אלג'יריה, תימן, בחריין, ירדן ולוב.
 
 
המדיה החדשה - מכשיר בקידום המחאה
 
השימוש במדיה החדשה כערוץ עוקף צנזורה מקומית בעיירה נידחת בתוניסיה המחיש את מרכזיותה הגוברת והשפעתה התודעתית בקרב הציבור הערבי. "יכולנו למחות במשך שנתיים, אבל ללא סרטוני הווידיאו איש לא היה שם לב אלינו",15 אמר אחד מקרוביו של בועזיזי לכתבת של רשת אל־ג'זירה. אכן, להפצתם של סרטוני אינטרנט המתעדים את ההפגנות בסידי בו זיד היה משקל מכריע בהפצת המחאה ובהפיכת בועזיזי למקור השראה ומודל לחיקוי. השלטונות בתוניסיה ניסו למנוע תפוצה של סרטונים מסוג זה, אך ללא הועיל.16 השימוש הגובר ברשתות החברתיות הבליט את הפוטנציאל המיוחד הטמון בהן. למרות ההטרוגניות החברתית והפוליטית של בני השיח הווירטואלי, ניתן היה ליצור במהירות דפוס פעולה - גם אם אינו מאורגן בקפידה - הדרוש להתקוממות.
 
מרכזיותם של אמצעי התקשורת בהפצת רעיונות ובקידום מהפכות הנה תופעה מוכרת בתולדות ימי העולם - החל במכונת הדפוס שהפיצה את רעיונותיו הפרוטסטנטיים של מרטין לותר, עבור בקלטות שהפיצו את דרשותיו של איתאללה ח'ומיני, וכלה בערוצי הטלוויזיה המערב־גרמניים ששידרו למזרח־גרמניה והכשירו את ההתארגנות שהביאה לנפילת חומת ברלין בשנת 1989. בהקשר המזרח־תיכוני נודעה השפעה מהפכנית לרשת הלוויין הערבי, תחנת אל־ג'זירה הפופולרית שהוקמה בשנת 1996 בקטר. התחנה, שהחל מתחילת 1999 שידרה לאורך כל שעות היממה, הנחילה סדר יום תקשורתי חדש הנושא אופי ביקורתי כלפי המשטרים הערביים לצד חשיפה של מופעי שחיתות, חוסר שקיפות ואטימות ביורוקרטית. הרשת, שהפכה עד מהרה לאבן שואבת של מיטב השדרנים בעולם הערבי ושל מיטב שדרני התחנות בעולם המערבי, הפגישה את הצופה הערבי עם דיונים נוקבים בשאלות השעה. תוכניות שנשאו כותרות כמו בּלָא חֻדוד ("בלא גבולות"), אל־אִתִגַ'אה אל־מֻעאכִּס ("הכיוון ההפוך"), ביטאו שיח תקשורתי חדש, שביטא במידה רבה את רחשי לבם של ההמונים והשפיע על אורח חשיבתם.17
 
מאחר שההצטרפות לרשתות החברתיות לא הותנתה בגבולות חברתיים ופוליטיים, הן עמדו בבסיס הקמתן של קואליציות פוליטיות חברתיות רחבות ביותר. גם אם חבריהן היו חלוקים ביניהם בסוגיות שונות, הם עדיין היו מאוחדים בסוגיית הצורך בהפלת המשטר. הרשת החברתית הקנתה לרבבות מפגינים כוח פריסה על פני מרחבים גדולים ויכולת לשמר את המשכיות המחאה תוך כדי התשת השלטון. די היה בכך כדי לגבש מחאת המונים נטולת ראש, הנשענת על המכנה המשותף: "העם רוצה בהפלת המשטר" (אל־שַעְבּ יֻריד אִסקאט אל־נִטָ'אם).
 
מנגנוני מדינת המשטרה שניצבו לימין המשטר במאה ה-20 והאריכו את תוחלת חייו, התקשו להתמודד עם אתגרי המרחב המקוון. ניסיונות מסוימים לחסימת התעבורה המקוונת אמנם נעשו במדינות ערביות (במצרים ובסוריה במיוחד), אך הדבר היה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי". ניסיונות נואלים אלה רק הבליטו את חוסר ההלימה בין כליה של מדינת המשטרה לבין האקלים הפוליטי החדש והבליטו ביתר שאת את האנכרוניזם של רודני הברזל. תהא אשר תהא זהותם העתידית של שליטי ערב, נראה כי נכון לקבוע שבמרוצת המאה ה-21 הם יידרשו להתמודד עם ציבור מרושת המציג בפני המדינה הריכוזית אתגרים חדשים.
 
כלי המדיה החברתית החדשה היו אפוא מכשיר רב־עוצמה שסייע להפיץ את המהפכה במהירות אפידמית. נוכחותם הדומיננטית בתמונת המהפכה בעולם הערבי הניעה רבים להכתיר את גל ההתקוממויות כ"מהפכות הפייסבוק והטוויטר".18 ברם, אלה היו לא יותר מכלי עזר בשירותה של המהפכה. הנחישות, העוצמה וכושר ההתמדה מעוררי ההשתאות של אנשי המחאה היו תוצר הבשלתם של תהליכי עומק בחברה הערבית. תהליכים אלו צברו תנופה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 והכשירו את הקרקע לגל ההתקוממויות בעולם הערבי. ועם זאת, רבה חשיבותם של הפייסבוק והטוויטר באפיון הדינמיקה של התהליך המהפכני. ההטרוגניות החברתית והפוליטית של הרשתות סייעה כאמור להפצת המהפכה במהירות מרבית, אך בו בזמן יצרה תשתית למהפכה נטולת ראש שלא קבעה סדר יום חלופי. החלל המנהיגותי אִפשר מרחב הזדמנויות עבור כוחות שונים שלא היו בהכרח ממוביליה ויוזמיה של מחאת הכיכרות.
 
 
 
'אביב העמים הערבי': מאוטוקרטיה לאן?
 
הטלטלה האזורית בישרה במידה רבה את קץ הסדר שהתקיים במדינות המזרח התיכון במהלך המאה ה-20. מדינות העולם הערבי התנהלו במהלך המאה ה-20 על בסיס שילוב של מנהיג רב־עוצמה החולש על כל מערכי החיים במדינה באמצעות מנגנון מפלגתי וצבא חזק הכפוף לו ומפגין כלפיו נאמנות מוחלטת. ניתן לומר כי מרבית מרכיביה של משוואת השלטון בעולם הערבי השתנו, לעתים אף נעלמו, במדינות שחוו התקוממות והפלת שלטון.
 
האירועים הדרמטיים בתוניסיה ובמצרים חשפו לעין כול את שינוי נסיבות העתים ואת קריאת התיגר מצד הציבור הרחב כנגד ממסדים שלטוניים שבתחילת דרכם התעטפו באדרת הרפובליקה (ג'ומהוריה). "הרפובליקות" הבטיחו גדולות ונצורות לחברה ולמדינה, אך במרוצת השנים התפתחו בקרבן מגמות של סיאוב, שחיתות וחוסר יעילות. מפלגות השלטון (המפלגה הלאומית־דמוקרטית במצרים או מפלגת הליכוד החוקתי הדמוקרטי בתוניסיה ולהבדיל מפלגות הבעת' בסוריה ובעיראק), שהתיימרו ליצור מהפכה חברתית גדולה, הפכו לגופים מסואבים המשרתים ומקדמים אינטרסים אליטיסטיים על חשבון הציבור.
 
על פי רוב ביקשו שליטים אלה או יורשיהם להוריש את השלטון לבניהם כמעשה המונרכיות, שהם עצמם או קודמיהם הפילו במהפכות שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. מתנגדי משטר ומבקרים רבים "הדביקו" בציניות למשטרים אלה את הכינוי גומלוכיה, מונח המשלב רפובליקה (גומהוריה) עם מלוכה (מלוכיה). את המונח טבע הסוציולוג סעד אל־דין אבראהים, לשעבר איש האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, וממתנגדי המשטר במצרים. בבקרו את אופן קיום הבחירות במצרים השתמש אבראהים במונח "גוּמְלוּכִּיָה" לתיאור אופי השלטון במצרים וטען כי "אצלנו שלטת השיטה הפרעונית. כלומר השלטון הוא יצירה אלוהית או האל בעצמו", וכי "כל מה שאני רוצה הוא להחליף את השיטה הפרעונית בשיטה דמוקרטית".19 הדחתו של נשיא מצרים, חוסני מובארכּּ, בישרה כי משטרי הגומלוכיה איבדו לחלוטין את בסיס הלגיטימציה. אם מהפכות המאה ה-20 דיברו על הצורך בסילוק האימפריאליזם והלינו על הקשר הציוני־אמריקאי כשורש כל רע, שבעטיו נגרמו אסונותיו של העולם הערבי, הפעם היה המסר שונה. המפגינים התמקדו בחוֹלייה של מערכת השלטון, ובמשטר ששחיתותו הפכה לסימן ההיכר שלו בעיני הציבור. היה זה ציבור שקץ במופעי השחיתות ואשר זיהה את אובדן דרכו ותקוותו עם הביצועים הכושלים של מנהיגיו. אין בכך כדי לומר בהכרח שהמחאות נעדרו מוטיב אנטי אימפריאלי, אך המסקנה הנחרצת הייתה כי הציבור הערבי ברחבי האזור איבד אמון בשליטיו. בכך היה כדי להזהיר משטרים ערביים, אנטי־מערביים ופרו־מערביים כאחד, כי מול חידושי המאה ה-21 ו"מורדי הפייסבוק" עליהם להצטייד בסדר יום חדש. סיסמאות בדמות "הלאה ישראל, הלאה המערב" או לחלופין התבצרות בצינת המגן האמריקאית לא יהיו עוד ערובה להישרדות פוליטית, ואי־יישומה של מסכת חברתית־כלכלית נאותה שתְּרָצה את הציבור עלולה להוביל להדחתם של שליטים. ניתן אפוא לומר, שכוח הניהול וקצבו הופקעו במידה רבה מידי השליטים כך שנוצר נוף פוליטי חדש המשאיר מקום רב לחקירה ודרישה.
 
אנליסטים רבים הכתירו את גל האירועים שסחף את מדינות ערב החל משלהי 2010 ואשר לווה בהפגנות, מחאות, גלי אלימות ומלחמות אזרחים, כ"אביב ערבי". אחדים בחרו להבין את המתחולל במונחים של שנת 1848, "אביב עמים" לאומי, או במונחיה של המחאה האנטי־סובייטית שהתחוללה בצ'כוסלובקיה ב-1968 ("האביב של פראג"). אך האנלוגיה הנפוצה ביקשה להציב את "אירועי האביב" במזרח התיכון כגרסה ערבית לנפילת חומת ברלין בשנת 1989 ותחילתו של תהליך דמוקרטיזציה אזורי. מאז שטפו גלי הדמוקרטיזציה לפני יותר משני עשורים את מזרח אירופה, המתינו רבים למהפכה דומה במזרח התיכון הערבי. הציבור הערבי אמנם חווה במהלך המאה ה-20 פרקים של מאבק אנטי־קולוניאלי ומחאות של ארגונים חברתיים ואיגודים מקצועיים, אך ככלל המשטרים נראו עמידים בפני כל תמורה פוליטית משמעותית. היו שטענו כי הסיבה לכך טבועה במסורת האסלאם ובתרבות הערבית המנוגדות להיגיון ולקצב של הדמוקרטיה המערבית והליברליזם האזרחי.20 פרשנות מהותנית פחות הדגישה את מנגנוני הכפייה שנבנו במדינות משטרה לדיכוי שיטתי של חירויות האזרח. במדינות הנפט נשען ההסבר על שלילת חירויות פוליטיות בצד תמריצים כלכליים, ובמקביל הישענות רחבה של משטרי הנפט על מטריית הביטחון המערבית.21
 
היציאה כנגד שליטים חמדנים ומושחתים וקריסתן של חומות האימה והפחד שימשו קו פרשת מים ביצירתו של אקלים פוליטי חדש. התגודדותם של צעירים חסרי מורא ב"כיכר השחרור" (מידאן אל־תחריר) בקהיר ובשדרות חביב בורגיבה בתוניס ונכונותם להקריב חייהם על מזבח ההתנגדות לשלטון עריץ, ביטאו מהפך חשוב בתרבות הפוליטית. התמונה שנגזרה מההתרחשויות בכיכרות, ולפיה תובעים אזרחים את זכויותיהם הטבעיות תוך כדי סיכון במאסר או אפילו במוות, הניעה רבים לשרטט פרופיל מדויק של כוח עממי עולה המורכב מצעירים עירוניים בני המעמד הבינוני והמעמד הנמוך, רכיב דמוגרפי מרכזי באוכלוסיית האזור, שאצרו בקרבם תסכול רב לנוכח המצוקה הכלכלית המתמשכת, שחיתות מערכי השלטון וההגבלות על הפעילות הפוליטית. העובדה כי להתקוממויות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים הייתה השפעה ניכרת על מדינות נוספות במזרח התיכון שימשה הוכחה כי מדובר בתהליך סוציו־דמוגרפי עמוק שאליו תיחשפנה מדינות ערב, מי במוקדם ומי במאוחר.
 
בנקודת הפתיחה של התהליך המהפכני בלטו "צעירי הפייסבוק והטוויטר" כאנשי המחר הנושאים את בשורתה של המהפכה האוניברסלית ומקדמים בשיטתיות דמוקרטיה חילונית נוסח המערב. לנוכח שבירת מחסום הפחד ושחרור שסתומי הדיכוי הסיקו רבים כי הכמיהה לחירות תצליח למוטט את הסדר הישן, ובדומה ל-1989 במזרח אירופה תחולל גל דמוקרטיזציה, הפעם בעולם הערבי. אלא שעד מהרה התחוור שאין בהתקוממות מוצלחת כדי להעלים בעיות יסוד מבניות, וכי "מגע הקסם" לא יוכל להעלות ארוכה לעיוותים סוציו־אקונומיים וסוציו־פוליטיים, שבשמם נקבצו המונים בכיכרות וקראו להדחתם של שליטים. הצלחת המתקוממים והפלתו של משטר מדכא לא הבטיחה מעבר לדמוקרטיה יציבה. הכרזתו של וַאאִל ע'נים, ממנהיגי מהפכת ה-25 בינואר במצרים, כי "הסיוט תם, והגיעה העת לחלום", הצביעה על הפער העצום בין משאת נפשם של המתקוממים לבין המציאות בפועל.22
 
אפופים בהדי האופוריה של מפעלם ולנוכח הדחת השליט הקודם, ביקשו המתקוממים לתרגם מהר ככל האפשר את הצלחתם למונחים מעשיים. הסולידריות ותמימות הדעים שהופגנו במצרים במהלך ההפגנות ואשר התמצו במימרה "העם רוצה בהפלת המשטר", פינו את מקומן לאחר הדחת השליט לקשת רחבה של אוריינטציות ודרכי פעולה. המעבר מאוטוקרטיה לדמוקרטיה, כפי שמלמדים קורות המהפכה בתולדות ימי העולם, אינו מתבצע בן־לילה. גיבוש משטר דמוקרטי אינו בבחינת אירוע דרמטי חד־פעמי, אלא שורה של תהליכים ממושכים, המחייבים יצירת שותפות בין כוחות מנוגדים והסדרים חברתיים. המהפכה הצרפתית אמנם הפילה באחת את המלוכה האבסולוטית, אך דמוקרטיה לא צמחה בן־לילה מההסתערות העממית על הבסטיליה. יתרה מזו, בעקבותיה באו שנים של טרור יעקוביני, הוצאות פומביות להורג ושלטון עריץ בדמות הקיסרות הנפוליאונית. רק כמאה שנים לאחר מהפכת 1789 זכתה צרפת למשטר דמוקרטי יציב.
 
גולת הכותרת בטלטלה שחווה המזרח התיכון הייתה המהפכה במצרים, מדינה שלאורך ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון שימשה חיל חלוץ למגמות מודרניזציה, והפכה עתה לבבואה למתרחש בעולם הערבי. המהפכה במצרים, התקוממות ספונטנית של דור הפייסבוק והטוויטר, דמתה למהפכות שהציגה ההיסטוריה המודרנית בחלקיו האחרים של העולם. מעצרם של השליט המודח ובני משפחתו בישרו כי בדרכן של מהפכות אין דרך בדוקה יותר לביסוס הפופולריות של שלטון חדש מהשפלת קודמיו. בקרב המתקוממים הייתה הסכמה רחבה בשאלת השליט המושחת ובני ביתו, ונחרצות מלאה בסוגיית הקפאת נכסיה של משפחת מובארכּּ ושאר חבריה מקרב האליטה המצרית והשתת גזר דין חמור עליהם. המפגינים בכיכר דרשו את ראשו של חוסני מובארכּּ, וראשי הצבא נעתרו להם. האירועים במשטרי רודנות אכזרית כדוגמת רוסיה הצארית ורומניה הקומוניסטית לימדו כי אין מהפכות שמחות. בדומה לצאר ניקולאי ובני משפחתו, לרודן הרומני ניקולא צ'אושסקו ורעייתו אלנה, גם חוסני מובארכּּ ובניו, גַמָאל ועַלָאא, הורדו "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". במצרים שלאחר מובארכּּ המשיכה לרחף השאלה המייסרת, טיפוסית לחברות פוסט־מהפכניות, באם מדובר בשינוי של ממש או שמא האלימות רק "החליפה ידיים".23
 
טארק מסעוד, חוקר אמריקאי ממוצא מצרי, הגדיר את השלב שאליו נכנסה מצרים בימים שלאחר הדחת מובארכּּ תחת הכותרת "עריצותה של המהפכה" (אִסְתִבְּדַאדִיַת אל־תָ'וְרָה).24 למסקנה זו הגיע מסעוד כשבדק את דפוסי ההצבעה של הציבור במשאל העם שנערך ב-19 במרץ 2011 בשאלת החוקה ומצא פערים עצומים בדפוסי ההצבעה בין מרכז לפריפריה, שם קהל אומרי ההן האוטומטי היה ברובו כזה שאינו יודע קרוא וכתוב. ברוב המקרים נתפסה החוקה, באשר היא, כמתכון לסיום חוסר היציבות. נראה אפוא שהמונחים "צמא לחירות" או "אביב דמוקרטי" ראויים להיבחן במשנה זהירות. תנועות המחאה ביקשו אמנם לבנות למפעלם דימוי של מהפכה דמוקרטית, כדוגמת אלה שאירעו בגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה. ואכן, דמוקרטיה תפסה מקום מרכזי בתביעותיהן של תנועות המחאה, אך לא הייתה זו התביעה היחידה, וודאי לא המגובשת שבהן. מכל מקום, התהליך בכללותו שיקף הידמות וניסיון של דעת הקהל במערב להצמיד לאירועים במדינות ערב תוויות של התפתחות מאורגנת בנתיב ליברלי־דמוקרטי. לא מעט אבחנות שגויות ניתנו בהתאם. כך, למשל, נטו אנליסטים מערביים לזהות את פעילי המחאה כ"מחנה שלום". לא אחת נעשתה הפרדה מלאכותית בקרב כמה מהמשקיפים המערביים בין המון הצעירים המניע את רוב תנועות המחאה לבין הגורמים האסלאמיים הנוטלים חלק במחאה. לאמיתו של דבר, המציאות בהקשר זה הייתה מורכבת עד מאוד ולא אחת מקצת אותם צעירים המזוהים כאמור עם מחאה חילונית היו פעילים בתנועות האסלאמיות. הכמיהה לדמוקרטיה לא לֻוותה בהכרח בחתירה להתמערבות בהיבטה הרעיוני או התרבותי. לא אחת עשו "האחים המוסלמים" שימוש במונחים דמוקרטיים וליברליים, אך למעשה לא דגלו בערכים אלה. בין הגורמים שקידמו את המחאה העממית בעולם הערבי, ולא רק מקרב הזרמים האסלאמיים, היו שתיעבו ביסודו של דבר את המערב בכלל ואת ישראל וארצות־הברית בפרט.
 
מהפכות הצעירים לא הבשילו לכדי מציאות פוליטית תואמת. "ביום שאחרי" ובעיצומו של הליך פוליטי מורכב ומערכת בחירות חדשה, התברר כי תנועות האסלאם הפוליטי הן אלו שגרפו את ההון הפוליטי האצור במהפכות השעה. במצרים - החשובה במדינות ערב - הכו התנועות האסלאמיות את יריביהן החילונים שוק על ירך ותוצאות מערכות הבחירות לפרלמנט לימדו על עומקו של שינוי. בתוניסיה, במרוקו ואפילו בכווית, התחוור עד מהרה שתנועות האסלאם הפוליטי שיפרו עמדות באופן משמעותי. בדינמיקה המהפכנית ששטפה את שדות המזרח התיכון גלומה הייתה למן תחילת הדרך בעיה מבנית. אמנם היה בכך כדי להוכיח קיומה של חברה אזרחית בחלק ניכר מהמדינות הערביות, ואולם, גל המחאה ניזון מכמיהה לשינוי בעל אופי כללי למדי. מה שלא היה בנמצא הוא מצע סדור ומוסכם על כלל הגורמים שחברו למהפכה. המחאה הייתה בעיקרה כלכלית ומיזוגה עם התביעה לשינוי פוליטי העניק למהלך עוצמה יתירה. בכמה מהמקרים התיימר הגל המהפכני לשאת צביון של מאבק מתקדם ומודרני למען מודרניזציה, אך בפועל הוא ניזון ממתחים שצביונם מסורתי־דתי, עדתי או שבטי. כך למשל שיקפה תנועת המחאה בבחריין מאבק בין הרוב השיעי (כ-70% מאוכלוסיית האי) לבין המיעוט הסוני השליט. גם בממלכה הסעודית התפתחו מוקדי המחאה בקרב המיעוט השיעי בממלכה. בתימן, הקריאה לרפורמות ולשינוי המשטר שיקפה בין היתר את מאווייהם של אנשי הדרום להתנתק מחבל הטבור של הצפון ולכונן מדינה עצמאית כפי שהתקיים עד 1990, עת היו בנמצא שתי מדינות - צפון תימן ודרום תימן. בלוב צמח מוקד המחאה כנגד משטרו של קדאפי בחבל קרינאיקה, שנשא משקעי יריבות היסטורית מרה ביחס לחבל טריפוליטניה, מעוזם של קדאפי ונאמניו.
 
לגורם האסלאמי היה תפקיד מרכזי אך מפתיע משהו בעידן המהפכה הערבית. תנועות אלה במצרים ובתוניסיה בחרו להשתלב במחאה העממית ולזכות בהכרה חסרת תקדים מבית ומחוץ. מעמדן התחזק מעצם שיבתם של בכירים משורותיהם שהוגלו מהמדינה על ידי המשטר הקודם. העובדה שהם הוקעו ונרדפו על ידי "המשטר הישן" העניקה להם קרדיט חשוב וזיכתה אותם בתמיכה ציבורית רחבה ותדמית "נקייה", ואלה שימשו מקור משיכה לרבים בקרב האוכלוסייה. כך, למשל, שיבתו של ראשד אל־עָ'נוּשִי, מנהיג התנועה האסלאמית בתוניסיה, לאחר גלות בת שני עשורים, העניקה משנה חיוניות לתנועה האסלאמית בתוניסיה.25
 
כמה עשורים לאחר שעזב את מצרים שב אליה השיח' יוסף אל־קָרָדַאוִי, מי שנחשב לאחד הפוסקים החשובים בעולם הסוני ואחד מהאבות הרוחניים של תנועת "האחים המוסלמים", כדי לשאת את דרשת יום השישי במצרים שלאחר מובארכּּ ב"כיכר תחריר". אל־קרדאוי נרדף והוקע תקופה ארוכה על ידי המשטר המצרי בחשד שאיים לחתור תחתיו. הדרשה האחרונה שנשא במצרים הייתה בספטמבר 1981, ערב ההתנקשות בנשיא מצרים, אנואר אל־סאדאת, וגל המעצרים הגדול שביצע המשטר המצרי נגד אנשי "האחים המוסלמים" ויתר פעילי האסלאם הקיצוני. בימים שלפני הדחתו של מובארכּּ, התייצב השיח' קרדאוי במופגן לצד המפגינים ופרסם גילוי דעת שקבע כי השתתפות בהפגנות, במיוחד בהפגנות יום השישי, הנה חובה הלכתית. דרך ערוץ הלוויין הערבי של אל־ג'זירה קרא השיח' לעם המצרי, ובכלל זה האימאמים, הדרשנים והעיתונאים להצטרף להפגנות ביום שישי ללא סייג וכלשונו "לחיות בכבוד או למות כשהידים".26 במתקפה חזיתית על נשיא מצרים, חוסני מובארכּּ, ברשת אל־ג'זירה קרא אל־קרדאוי לנשיא לעזוב לאלתר: "הֶרֶף לך!!! שלטת זה 30 שנה! הרפה מבני העם הזה. עשרות נהרגו ביום אחד, אינך יכול להישאר". ועוד הוסיף כי "איש לא יוכל לעצור את ההיסטוריה. בשמי, ובשם כל בני מצרים - קום ולך. בשם מאות אלפי חכמי הדת במצרים ובעולם המוסלמי, הנני קורא לך ללכת מארצך". אל־קרדאוי, שעמד גם בראשה של ההתאחדות העולמית של חכמי הדת המוסלמים, פנה למפגינים ואמר: "אני קורא למפגינים שלא לתקוף את אנשי הביטחון המצרים או את מוסדות המדינה. אני מקווה שמחר יהיה טוב מאתמול. המשיכו בדרככם ובהפגנות הלא אלימות עד שיגיע הניצחון הקרוב".27
 
ההתרחשויות הפוליטיות בתוניסיה ומצרים (ואף במרוקו, אם כי שם שמרה המונרכיה על מעמדה) בנקודת הזמן שלאחר הדחת השליט, לימדו כי כוחן של תנועות האסלאם הפוליטי במגמת עלייה מתמדת והניעו רבים להניח כי בטווח הקצר, אולי גם הבינוני, פרלמנטים ברוב המדינות הערביות ינוהלו בידי תנועות האסלאם הפוליטי. תהליך זה לכשעצמו היווה שינוי של ממש בהיסטוריה המודרנית של מדינות וחברות באזור וחייב בחינה מחודשת של המערכים הפוליטיים ומשוואת היחסים בין שליטים לנשלטים. את פועלן של התנועות האסלאמיות היה אפשר להעמיד מעתה במבחן המעשה ולא במבחן ההצהרה. תנועות אלה הילכו ברחובות המזרח התיכון במאה ה-20 כשבפיהן המימרה: אל אסלאם הֻוָ אל־חָל ("האסלאם הוא הפתרון"). בהטיחן ביקורת חריפה על מעוזי הדיקטטורה החילונית או על בתי המלוכה ידעו פעיליהן להצביע על כיסי העוני ונגע השחיתות כהוכחה למדיניות הקלוקלת של אותם שליטים. עתה ניצבו אנשי התנועות האסלאמיות במבחן ההוכחה ובו היה עליהן להסמיך מעשה לאמירה ולהוכיח, שלמשנתם יש אכן תשובות לבעיות המבניות של חברות וכלכלות במזרח התיכון.
 
ניצחונותיהן של תנועות האסלאם הפוליטי בבחירות בתוניסיה ובמצרים העלו ביתר שאת את שאלת המתח או מידת ההלימה בין אסלאם ודמוקרטיה לבין מערכי הדת והמדינה. על אף הצהרות חוזרות ונשנות מטעם מנהיגי תנועות אלה כי הם מחויבים לכללי הדמוקרטיה, נראה כי בדתות המבוססות על חוק אלוהי, האסלאם במיוחד, מתח בין מערכי הדת והמדינה מתקיים באופן מובנה. שאלת היסוד היא בידי מי נתונה הריבונות ועקב כך הסמכות לחוקק חוקים. אם מקור הריבונות הוא האל והאל הוא מקור החוק, הרי עקרונית אין לגוף הנבחר בידי בני אנוש הסמכות לחוקק חוקים הסותרים או מבטלים את חוקי האל. במילים אחרות, חוקי המדינה וחוקי הדת התנגשו לא אחת אלה באלה והמחישו כי במזרח התיכון של המאה ה-21 שאלת מקור הסמכות והסוגיה של ריבונות עממית מול ריבונות אלוהית תקבע את דרך ההתנהלות של חברות ומדינות. יתרה מזו, האפליה המובנית בחקיקה דתית אסלאמית כנגד נשים ומיעוטים לא מוסלמים עמדה בסתירה למהות הדמוקרטית ולא אחת עוררה מתחים חדשים בגופה של החברה. המגמה של הגירת אוכלוסיות נוצריות מהמזרח התיכון לא הייתה תופעה חדשה, אולם "האביב הערבי" ועלייתן של תנועות האסלאם הפוליטי האיץ אותה יותר.28
 
כך השפיעו התמורות במצרים על מעמד העדה הקופטית. הרדיפה אחר הנוצרים הקופטים הפכה לאחד הסממנים הבולטים של מצרים בתקופת שלטונם של "האחים המוסלמים" בהנהגת מוחמד מורסי (יוני 2012 - יולי 2013). בתי עסק ניזוקו, ולא אחת אף היו נפגעים בנפש מקרב הנוצרים. מינא ת'אבת, נוצרי קופטי ופעיל זכויות אדם מקהיר, דיווח במהלך המהומות שליוו את הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי כי "תומכיו [של הנשיא מורסי] חמושים והם הורגים אנשים ברחובות. הם יורים במכוון בקופטים. אם 'האחים המוסלמים' היו נשארים בשלטון, מצבנו היה גרוע הרבה יותר. היינו מתמודדים עם אותה אלימות והוא [מורסי] היה עושה שימוש במוסדות המדינה, מערכת המשפט, במשטרה ובצבא, כנגדנו".29 לא ייפלא כי בתקופה זו גדלה ההגירה של הנוצרים הקופטים למערב. ההנהגה החדשה במצרים בראשות עבד אל־פתאח אל־סיסי נפנתה לשיקום היחסים והתמקדה בשיקומן ובנייתן של הכנסיות שנהרסו בעת המהומות במצרים "מתוך הכרה מלאה בחשיבות תפקידם ההיסטורי והלאומי של אחינו הנוצרים",30 אך המשקע העכור ביחסי העדות המשיך להעיב על תפקודה של החברה במצרים.
 
סוגיה עקרונית נוספת שלא אחת התייצבה בלב השיח הציבורי נגזרה מהמגבלות שהחשיבה והחקיקה הדתית מטילות על חירותם של בני אדם ובמיוחד רעיון החופש מדת או האפשרות שלא לחיות על פי חוקי הדת, שלא לדבר על המרת דת. במילים אחרות, החירות להשמיע ביקורת או דברי סתירה לדת. אנשי תנועות האסלאם הפוליטי היו נחרצים וחריפים כלפי כל מי שהעז לדבר סרה בדת, והקיצונים שבהם הרחיקו לכת עד כדי רציחתם של אישים שלדעתם כפרו בעיקר.
 
העובדה שתנועות האסלאם הפוליטי נעדרו ניסיון משילות הייתה להם לרועץ. מצרים בהנהגת מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", לימדה עד כמה מייסרת עלולה להפוך דרכן של חברות ומדינות הנשלטות בידי תנועות אלה. השלב הפוסט־מהפכני היה לתהליך ארוך, מורכב ומייסר הגובה מחיר יקר מהחברות הערביות. מהפכות אלה התאפיינו באופוזיציה נטולת ראש, הנעדרת עיקרון מובהק וקוהרנטי. המכנה המשותף הרחב - הצורך בהוקעת הרודן המושחת ועקירתו מכס השלטון - נעלם כלא היה לאחר נפילתו. במילים אחרות, למתקוממים לא הייתה הנהגה מרכזית מקובלת. בניגוד למהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, לא נוצקו סיפורי המהפכה הערבית סביב מנהיג גולה כדוגמת איתאללה ח'ומיני שישב בגלות, טווה את עלילתה של המהפכה והמתין לשעת כושר כדי להוציאה לפועל. ההמונים בתוניס ובמצרים יצאו נגד שליטיהם משום שקצה נפשם בחוסר התקווה והמחסור, ויותר משידעו להצביע על הפגמים בשיטת המשטר הנהוגה ידעו להשיח את מר לבם ולהפגין תסכולם לנוכח מצבם הקשה.
 
על מתרס המהפכה נפערו ממדיו של משבר אמון עמוק בין ההנהגות הערביות לציבור שתחתיהן. חשדנות אובססיבית ותביעה לשינוי דרמטי ריחפו כצל מאיים מעל ראשו של המשטר החדש, בין שהיה יוצא חלציו של המשטר הקודם ובין שהיה שונה ממנו. חובת ההוכחה חלה עליו מיום כניסתו לתפקיד, וביצועים כושלים מצדו הותירו המונים בתחושה, כמאמר אחד המפגינים במצרים, כי "נותרנו עם מובארכּּיזם ללא מובארכּּ".31 באדרת אירועי "האביב" במדינות הערביות הייתה שזורה גם מהפכת הציפיות העולות, שהבהירה כי מידאן אל־תחריר, מעשית וליטרלית, לא הייתה במה לאפיזודה חולפת, וכי מפגינים בכיכר העיר ייטו לפעול בשנית אם וכאשר יתחוור להם כי במקום "שינוי משטר" (regime change) הם מקבלים "שינוי במשטר" (change in the regime). במקרה כזה, כיכרות קהיר ותוניס תוצפנה במפגינים שיתבעו "תיקון" למהפכה או אפילו "מהפכה שנייה" (ת'ורה ת'אניה), וידונו את החברות הערביות לחוסר יציבות מתמשך המלווה בתנודות פוסט־מהפכניות (post-revolutionary fluctuations).32
 
 
 
'אפקט הדומינו' - כי ספינקס אם ייפול, מי לא יירא?
 
מקבץ המאורעות שהתרגשו על המזרח התיכון בטווח זמן קצר (משלהי 2010 ולאורך שנת 2011) יצרו תחושה של גל אזורי רחב. ב-25 בינואר 2011 הגיע גל המהומות למצרים, המדינה הערבית הגדולה יותר. קהל מפגינים עצום התקהל בערים הגדולות ברחבי המדינה בדרישה לסלק את הנשיא חוסני מובארכּּ מהשלטון. מרכז האירועים היה בכיכר תחריר, בלב עיר הבירה קהיר. כוחות הביטחון נקטו יד קשה, ובמהלך שלושת השבועות של "מהפכת תחריר" נהרגו יותר מ-800 מפגינים. ב-11 בפברואר 2011 התפטר מובארכּּ מתפקידו והעביר את סמכויותיו למועצה הצבאית העליונה בראשות הגנרל מוחמד טנטאווי. המועצה פיזרה מיד את הפרלמנט, השעתה את החוקה והבטיחה להעביר במהרה רפורמות מוסדיות ולהסיר את חוקי החירום שהיו בתוקף זה שלושה עשורים.33
 
שליטי המדינות הערביות הביטו בחוסר אמון במתחולל במצרים ובתוניסיה. מרביתם ידעו לומר משנשאלו באשר לאפשרות של תרחיש דומה במדינותיהם כי "אצלי זה לא יקרה". מסוריה הגדולה ועד בחריין הקטנה הסביר כל אחד מהם כי תוניסיה ומצרים הן מקרים מיוחדים. אחדים ניסו לקדם את פני הרעה דרך יישום צעדי מנע. כשבוע וחצי לאחר פרוץ המהומות בתוניסיה הן התפשטו למדינה השכנה אלג'יריה, אם כי בהיקף קטן יותר ובעוצמה פחותה, גם הודות לתגובתו המהירה של הנשיא עבד אל־עזיז בוטפליקה שהורה על הסרת מצב החירום במדינה - בתוקף זה 19 שנים - ויזם כמה רפורמות מוסדיות בנושאי בחירות, מפלגות וייצוג נשי במוסדות הנבחרים.34 זמן קצר לאחר מכן גלשו ההפגנות גם לירדן, ובה העלו המוחים דרישות נמרצות לרפורמות לשיפור ביצועי השלטון והצעדת המדינה לכיוון מונרכיה חוקתית אמיתית, ובמילים אחרות, הם קראו להגביר את התחרותיות במערכת ולרסן את כוחו של בית המלוכה. המלך הירדני עבדאללה פיזר את ממשלתו, פתח ערוץ שיחה עם נציגי "האחים המוסלמים" והעלה יוזמות שיְרצו את דרישות המפגינים. גם בכוויית החלו ההפגנות בפברואר 2011 ונמשכו בהפוגות לאורך כל השנה. המחאה על התנהלות הממשלה ועל המצב הכלכלי באֶמירוּת הובילה להתפטרות ראש הממשלה בנובמבר 2011. שליט המדינה, האמיר אל־צבַּאח, פיזר את הפרלמנט בצעד חד־צדדי, בטענה שהתנאים החמורים והשחיתות מחייבים קיומן של בחירות חדשות.35
 
יכולתן של המונרכיות - סעודיה, מרוקו, ירדן ואמירויות המפרץ - לצלוח את משברי השעה למרות הקשיים שנערמו לפתחן, הבהירה כי למרות המכנה המשותף לאירועים בעולם הערבי והחשיפה לאמצעי תקשורת חוצי גבולות אין המדובר בקצב אחיד. גם אם לא ניתן להתעלם מהקשר וההשפעה ההדדית בין האירועים במדינות השונות, עדיין מדובר בחברות שונות זו מזו ברקען החברתי, הפוליטי והכלכלי. הכללה גורפת שאינה מכירה בהבדלים הובילה לא אחת למסקנות פשטניות והחמיצה את "צבעו" של המקרה הפרטיקולרי, בין שהוא לובי, מצרי, סורי או תוניסאי.
 
מלכים, טענו אחדים, נהנים ממערכת יחסים יותר אינטימית עם נתיניהם ולפיכך ליותר מ"מאה שעות חסד". הזעזוע שפקד את משטרי הרפובליקה הערבית - מצרים, תוניסיה, לוב, תימן וסוריה - הבליט עוד יותר את כוח עמידותן של המונרכיות. העיתונאי הכווייתי, אחמד אל־דָוָאס, סיפק הסבר פשטני באומרו: "המשטר המלוכני נשאר על כנו כי הוא משטר יציב, והניסיונות להסית נגדו נכשלו. כוחות ערביים מהפכניים היו משוכנעים שהאמירויות והמונרכיות תתמוטטנה, אך הן נותרו על כנן והמסיתים קרסו".36 בשעה שהמונרכיות נאבקו בהצלחה נפלו נשיאי הרפובליקות הערביות שדודים מול גלי מחאה תובעניים. במצרים ובתוניסיה הודחו הנשיאים, גם בלוב ובתימן, אלא שבמקרה הלובי והתימני, לא כל שכן במקרה הסורי, היו ההפגנות והמחאות אך פתיח למציאות הרסנית ומאבק דמים.
 
זמן קצר לאחר פרוץ המהומות בכיכר תחריר התפשט גל המהומות גם ללוב ולתימן. בלוב פרצו הפגנות בעיר בנגזי וריכזו סביבן את מתנגדי שלטון היחיד העריץ של מועמר קדאפי, ששלט בלוב מאז 1969. עד מהרה הפכו האירועים מהפגנות אלימות נגד המשטר לכדי מלחמת אזרחים רחבת היקף. המלחמה נשאה אופי של מאבק על השלטון בין שבטים שונים המרכיבים את החברה הלובית. הלחימה בין כוחותיו של קדאפי לכוחות המורדים גבתה חייהם של עשרות אלפי חיילים ואזרחים וגררה גם מעורבות בין־לאומית. בספטמבר 2011 הכריז האו"ם שהוא מכיר ב"מועצת המעבר הלאומית" (הזרוע הפוליטית של המורדים) שהוקמה בבנגזי כנציגתה הלגיטימית של העם הלובי. כעבור חודש נלכד קדאפי במהלך ניסיון הימלטות והוצא להורג באכזריות. בתימן פקדו גלי המחאה את "כיכר השינוי" (מידאן אל־תַעְ'יִיר) בצנעא החל מינואר 2011, ושחקו עד דק את מעט הלגיטימציה שנותרה לעלי עבדאללה צָאלִח (להלן: סאלח), נשיאה של תימן (2012-1978), ששלט בתימן יותר משלושה עשורים. רבבות המפגינים מחו כנגד המצב הכלכלי הקשה, האבטלה הגואה ואוזלת ידי הממשלה ודרשו את התפטרותו לאלתר של הנשיא עלי עבדאללה סאלח. בנובמבר 2011 חתם סאלח על הסכם העברת סמכויות לסגנו, עבד רבה מנצור אל־האדי, וב-25 בפברואר 2012 התפטר מתפקידו. כך היה סאלח למנהיג הערבי הרביעי שהודח מתחילת גל ההתקוממויות בעולם הערבי. סוריה הייתה אמנם מהמדינות האחרונות שהושפעו מאירועי "האביב הערבי", אך ככל הנראה זו שהשפעתם עליה הייתה הקשה ביותר. תחילת גל המחאות בסוריה היה במרץ 2011 ועד מהרה גלשו הדברים לידי עימות אזרחי קשה ועקוב מדם בין כוחות אופוזיציה שהתגבשו בדרישה למגר את משפחת אסד מהשלטון לבין כוחותיו הנאמנים של נשיא סוריה.
 
עד מהרה ניכר ההבדל בין מדינות כמו תוניסיה ומצרים, שבהן נשאו האירועים אופי המוני של התנגדות למשטרים דיקטטוריים, לבין מדינות כמו לוב, תימן וסוריה, שבהן התגלגלו האירועים למאבק אלים עד כדי מלחמת אזרחים חריפה. בשעה שתוניסיה ומצרים, מדינות בעלות אוכלוסייה הומוגנית־מוסלמית סונית ברובה המכריע, לא סבלו משסעים חברתיים עמוקים או מיריבויות בין קבוצות אתניות יריבות, לא כך המקרה בסוריה, בלוב ובתימן. גל המחאה ששטף מדינות אלה גלש לנתיבי הפסיפס העדתי־דתי המורכב והעניק חיוניות מחודשת למתחים עדתיים שבטיים ואזוריים ששכנו בלב האזור זה זמן רב. מדינות אלה הפכו עד מהרה לזירה מדממת של מלחמות אזרחים.