העוזרת של הדוכס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העוזרת של הדוכס
מכר
מאות
עותקים
העוזרת של הדוכס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העוזרת של הדוכס

3.3 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האם יעלה בידה לאלף את הדוכס חסר הבושה?
מעלליו המחוצפים של הוגו, הדוכס של גרובסמור, ושרשרת הנשים אשר בילו במיטתו הם ממש מכרה זהב עבור מדורי הרכילות בעיתונים. אבל אלינור אנדרוז, שנשכרה לאחרונה כדי לטפל בבת חסותו הצעירה של הדוכס, מוכנה להתייחס אליו אך ורק כאל הבוס שלה. היא זקוקה נואשות לעבודה הזאת. לא משנה כמה נפלא נראה הוגו, המחיר שהיא עלולה לשלם על כל טעות פשוט גבוה מדי.
הוגו, בעל ניסיון רב בכל מה שכרוך בשקרים ובבגידות, הפך לציני ולקהה חושים, והוא אינו טורח כלל וככל לסתור את השמועות המרושעות הנפוצות אודותיו. אבל באלינור יש משהו שמלהיט את דמו, והוא פשוט חייב למצוא את הדרך לגרום לעובדת הלחוצה הזאת שלו להשתחרר ולהתקרב אליו!
רומן עכשווי בסגנון היסטורי המתרחש באנגליה הכפרית.

פרק ראשון

1
 
אלינור אנדרוז הייתה בטוחה שהיא מסוגלת להסתדר עם טיפוסים מסוגו של הוגו גרובסמור, ולא משנה שאיש לא הצליח לעשות זאת לפניה, בכל דברי הימים. כמו שנזעק מדי יום בעיתונים, לא רק שהדוכס השנים-עשר לבית גרובסמור נודע כטיפוס שלילי ביותר, שטוף זימה והולל, הוא גם לגמרי בלתי אפשרי. עשיר מדי. יהיר מדי. והנורא מכל, הוא כל כך נאה ומושך בהופעתו שבעצם הוא מפונק מיום היוולדו, ומאז הוא רק הלך והידרדר יותר.
כך נזעק בתיאורים נהנתנים ומחרידים. ובליווי תמונות, על פי רוב.
ואלינור עמדה להגיש את עצמה הישר אל בין מלתעותיו.
"אל תהיי כל כך דרמטית," נאנחה ואמרה לה ויוי, אחותה הצעירה, כשהיא מטלטלת את תלתליה החומים, הארוכים, לכל הכיוונים, עם כל נשיפת אוויר שלה. וכל זה בתגובה לכך שאלינור ביטאה רק דאגה קלה ביותר ביחס למשרתה החדשה כאומנת של הילדה המסכנה, בת השבע, הנתונה לאפוטרופסות של הוגו הנודע לשמצה.
מאתגרת לפרקים ככל שוויוי הייתה – ואם להיות כנה לחלוטין, אלינור הייתה צריכה להודות שזה לעתים קרובות יותר מאשר רק לפרקים – אלינור לא יכלה שלא לאהוב אותה. נואשות. ויוי היא כל מה שנותר לה לאחר מות הוריהן בתאונת דרכים קשה, לפני שנים – תאונה שכמעט תבעה גם את חייה של ויוי. אלינור לא שכחה אף פעם כמה קרובה היא הייתה לאבד גם את אחותה.
"לדעתי, לא הייתי בכלל דרמטית." השיבה אלינור. היא העדיפה להימנע מלציין את העובדה שהצגות בסגנון גיבורות של אופרטות הן הצד החזק של ויוי, לא שלה. אבל ברור ששתיהן מודעות לכך היטב.
ויוי דיברה אל אלינור דרך מראת חדר השינה של דירת החדר, לכאורה – הקטנה והצפופה, שהן חלקו באחת השכונות הפחות נחשבות של לונדון. החדר האחד, האמור, היה בעצם החלל שמאחורי מדפי הספרים שבקצה החלל המוארך; בקצהו השני של אותו חלל, מתחת לקורות הגג, נמצא, דחוק, המטבחון. ויוי הייתה עסוקה במריחת שכבת מסקרה שלישית על ריסיה, כדי להדגיש את העיניים שאחד מחבריה הרבים כינה פעם חמות ובוהקות כמו זהב חדש. אלינור שמעה אותו – ביחד עם מחצית השכנים ברחוב שלהן, בכפר שבו גידלה אותן דודנית מרוחקת, כמעשה של חסד, אחרי מות הוריהן ואחרי שוויוי יצאה סוף-סוף מבית החולים. הבחור המסכן צעק את זה במלוא גרונו לעבר חלונה של ויוי, שעה ארוכה אחרי סגירת הפאבים בכפר, בהיותו שתוי, לא פחות משהיה פיוטי.
ויוי הנמיכה את מברשת המסקרה וגילגלה את עיני הזהב הללו לעבר אחותה. "הרי ממילא את לא תראי בכלל את הוגו. את הולכת להיות האומנת של בת חסותו שאותה, בואי נודה בעובדות, הוא בטח לא מחבב יותר מדי, בהתחשב בכל ההיסטוריה הבעייתית הזאת. אז למה שהוא יקדיש טיפה של תשומת לב לך או לילדה?" 
נפנוף מבטל של ידה נועד להכיל את כל הפרטים המלוכלכים שכולם מכירים בקשר לחייו של הוגו גרובסמור, תודות לחיבה המיוחדת שעיתוני הרכילות רוחשים לו כבר מזמן.
אלינור הכירה את שלוש הנקודות העיקריות בדיוק כמו כל אחד אחר. מערכת היחסים הדרמטית, מרובת ההפסקות, עם יקירת החברה הגבוהה איזובל וונדרהייבן, כשכולם היו משוכנעים שהוגו ידרדר אותה לתהומות אפלים, בסגנונו הנלוז, האופייני; אפילו איזובל הטהורה לא הצליחה להשיבו אל דרך הישר; הנקודה השנייה הייתה שאיזובל עזבה אותו סופית כשהיא בהיריון מטורקיל, חברו הטוב, מפני שכמו שכולם הסכימו, אהבת האמת גברה לבסוף על המשיכה לנלוז, ואיזובל הייתה ראויה להרבה יותר ממה שהיה להוגו להציע לה. והשלישית הייתה נישואיה המפורסמים של איזובל, ולאחריהם מותה הטראגי, בתאונת שיט, ביחד עם חברו הטוב לשעבר של הוגו, מה שהביא לכך שהוגו, בחוסר התלהבות בולט, הוכרז כאפוטרופוס החוקי של הילדה שבעצם קיומה מנעה ממנו לעד את הסיכוי להיות עם איזובל היפהפייה.
כל זה כשהאומה כולה לועגת, מריעה ומתאבלת לסירוגין, כאילו אנשיה באמת הכירו את כל הנפשות הפועלות, וחשו באופן אישי את כאבן.
"לאדם עשיר כמו הוגו יש אינסוף נכסים, ואי-אפשר לצפות ממנו לבקר אפילו במחציתם במהלך שנה אחת. או אפילו בחמש שנים," אמרה ויוי באותה נימה נונשלנטית, ואלינור הזכירה לעצמה שאחותה צריכה לדעת על מה היא מדברת.
הרי, בכל זאת, ויוי הייתה זאת שמבלה בחברת אנשים מסוגו של הוגו גרובסמור. היא זאת שהלכה לבתי הספר היוקרתיים, ולמרות שהיא אמנם לא הצטיינה כל כך בלימודים, היא בהחלט ניהלה חיי חברה פעילים ותוססים שנמשכו גם אחרי המעבר שלהן ללונדון. הכל נועד רק להבטיח לה את הנישואים הזוהרים ששתיהן היו בטוחות שוויוי תצליח לארגן לעצמה ממש בקרוב.
ויוי הייתה צעירה מאלינור בשנה וחצי, והיפה מבין שתיהן. היא ניחנה במותניים צרים, עיניים מעושנות ופה נדיב שביחד התחברו ליופי שגרם לגברים לאבד את היכולת לדבר בראותם אותה. ממש. תלתליה הפרועים גרמו לה להיראות כאילו זה הרגע היא יצאה ממיטתו של מישהו. חיוכה השובב בדיוק במידה הנכונה, רמז שהיא נכונה לכל הרפתקה אפשרית והציע שאם גבר ישתמש נכון בקלפיו, המיטה הבאה יכולה בהחלט להיות שלו.
ולחשוב שאחרי התאונה הרופאים פיקפקו בכך שהיא תשוב בכלל ללכת על רגליה.
ויוי הוכיחה שבשביל גברים מסוימים היא כמו סם שאין לעמוד בפניו. בדרך כלל בשביל גברים שהתברכו בנכסים רבים ובחשבון בנק בהתאם, למרות שעד עתה היא לא הצליחה להיתפס כיותר מאשר "פילגש פוטנציאלית".
אלינור, מנגד, הלכה למעט מאוד מסיבות בזמן שעבדה במשרה אחת לפחות, ובדרך כלל בכמה וכמה, כשהמצב היה קשה. מפני שבעוד שוויוי הייתה היפה מבין שתיהן, אלינור הייתה תמיד הנבונה והאחראית. ובעוד שמדי פעם היו לה רגעים שבהם היא ייחלה להיות גם כן יפה ומקסימה ללא שום מאמץ, בהגיעה כעת לגיל עשרים ושבע, היא כבר השלימה עם תפקידה בחיים. הן איבדו את הוריהן, ואלינור לא יכלה להשיב אותם. היא לא יכלה למחוק מהעבר את השנים הרבות שוויוי בילתה בבתי חולים ואת כל הניתוחים שהיא עברה. אבל היא כן יכלה לקחת על עצמה חלק ממטלות ההורים ולהיות כמו אם נוספת לוויוי. היא יכלה להשיג לעצמה עבודות סבירות ולשלם את החשבונות שלהן.
טוב, את החשבונות של ויוי. לא היה שום טעם לנסות לדחוס את אלינור לתוך הבגדים ההדוקים, עם המחירים עוצרי הנשימה, שוויוי הייתה צריכה כדי להסתובב בחוג חבריה הנחשבים – ודברים שכאלה דורשים כסף. כסף שאלינור הרוויחה תמיד, בדרך כזאת או אחרת.
הג'וב האחרון שהיא מצאה – כאומנת בביתו של האדם השנוא ביותר באנגליה – עמד להיות הרווחי ביותר עד כה. זאת הסיבה שאלינור התפטרה מהמשרה הנוכחית שלה כפקידת קבלה במשרד ארכיטקטים תוסס ומצליח. ויוי הייתה זאת ששמעה על משרת האומנת, דרך חוג החברים המצליחנים שלה, מאחר שאנשים מסוגו של הדוכס לא נוהגים לתלות מודעות עם הצעות עבודה כאלה על לוח המודעות של הפאב השכונתי. ויותר חשוב מכך, היא שמעה כמה הדוכס מתכוון לשלם לאומנת שלו. זה היה כל כך הרבה יותר מכל המשרות האחרות שהיא לקחה בעבר – ביחד – שהיא לא העזה לעשות את החשבון כדי שלא לחטוף סחרחורת.
"השמועה אומרת שהדוכס פיטר את כל המטפלות שנשלחו אליו. הפרעה לחייו היא כנראה הסיבה העיקרית לפיטורין, וכן גם..."
ויוי משכה את כתפיה בצער, שלדעתה של אלינור לא היה לגמרי כן. שדיה הקטנים, הזקורים והמושלמים התנועעו באופן מפתה מתחת לשמלת המשי הקטנה והדקיקה שהיא לבשה לקראת עוד בילוי אופנתי נורא שאליו היא עמדה לצאת הערב, כאילו שהם רצו לבטא את תמיכתם.
"אבל יכול להיות שאת תהיי האומנת המושלמת!"
זה מה שחשבו גם בסוכנות המרשימה שטיפלה בריאיון העבודה שלה, וזה מה שהביא את אלינור לארוז כעת את המזוודה שלה לקראת הנסיעה אל מרחבי אדמת הפרא של יורקשייר, אל מה שאמור להיות הגדול והמרשים ביותר מבין כל נכסיו של הדוכס באנגליה. גרובס האוס, כמו שמכונה בית האחוזה רחב הידיים, האפל, החולש זה מאות שנים על כברת ארץ מכובדת ביותר של אדמות הפרא הקודרות.
"אומנת זה תפקיד נחות בהיררכיה של צוות המשרתים שלו," אמרה כעת ויוי, בגלגול עיניים נוסף. "זאת לא אורחת. מאוד לא סביר שתיתקלי בכלל בהוגו גרובסמור."
זה היה לגמרי בסדר מבחינתה של אלינור. היא הייתה חסינה כליל בפני ברק הכוכבים ותחושת החשיבות העצמית שנלוותה אליו בדרך כלל. זה מה שהיא שבה ואמרה לעצמה לאורך כל הנסיעה ברכבת, למחרת בבוקר, כשהיא מתקדמת במהירות גבוהה מאוד לעבר מעמקיה של יורקשייר.
היא לא ביקרה בצפונה של אנגליה מאז שהייתה ילדה, כשהוריה היו עדיין בחיים. לאלינור היו רק זיכרונות עמומים של טיפוס על החומות המקיפות את העיר העתיקה של יורק, בבוקר ערפילי של קיץ, בלי שום מושג באיזו מהירות כל עולמה עומד להשתנות.
אך אין שום טעם לחזור כעת לזיכרונות סנטימנטליים שכאלה, היא אמרה לעצמה בנחישות, בהמתינה כעת, בבוקר אוקטובר הצונן, בתחנת הרכבת של יורק, לרכבת אחרת, איטית הרבה יותר, שתיקח אותה אל מעמקי האזורים הכפריים של המחוז. החיים נמשכים. זה מה שהם עושים, ללא שום מודעות או התחשבות.
לא משנה מה איבד, אולי, מישהו במהלכם.
כשאלינור הגיעה אל תחנת הרכבת הקטנטנה של הכפר גרובסמור הנידח, היא ציפתה שמישהו יבוא לפגוש אותה כפי שתוכנן. אבל רציף התחנה, באמצע שום-מקום, היה לגמרי ריק. לא היה שם כלום מלבדה ומרוחות אוקטובר העזות, ושאריות של ערפל הבוקר שלא התפוגג כליל. לא התחלה מבטיחה במיוחד.
אלינור העיפה מבט קודר לעבר המזוודה שבה היא דחסה את כל מה שנדמה היה לה שהיא תצטרך במשך ששת השבועות הראשונים שהיא הסכימה לבלות בבית גרובסמור ללא שום חופשה. זאת הייתה רק מזוודה אחת. ויוי, לעומתה, נאלצה תמיד לנסוע עם הררי מטען, אבל מצד שני, לוויוי הייתה מלתחה. לאלינור לא היו כאלה בעיות. ולא היו לה תירוצים. לקח לה שנייה או שתיים להעלות את מפת האזור על מסך הטלפון שלה ולגלות שמדובר בצעידה של עשרים עד שלושים דקות אל בית האחוזה המפואר היחידי שבסביבה. גרובס האוס.
"אז מוטב שנצא לדרך," היא הפטירה לעצמה.
היא תלתה את תיק הכתף הכבד שלה על כתפה, תפסה את ידית מזוודת הרולר שלה ויצאה לדרך כשהיא גוררת אותה אחריה, מלאה בכל הביטחון העצמי שבעולם. או לפחות במה שנראה כביטחון עצמי, היא תיקנה את עצמה כעבור חמש דקות, בהבינה שהיא צעדה בעצם בכיוון ההפוך מזה שהייתה צריכה – החוצה מהעיר הקטנה והמקסימה שנבנתה על שתי גדותיו של נהר זורם בעצלתיים.
אחרי שפנתה אל הכיוון הנכון, אלינור השתדלה להפוך למעין מריה פון טראפ, בצעדה לאורך הדרך הכפרית שהתפתלה עמוק יותר ויותר אל תוך הערפל והעגמומיות של הנוף הכפרי. היא צעדה לה הלאה, מודעת לנשימתה, בדממת אחר הצהריים ששררה סביבה, אך לא להרבה מעבר לכך. זמן רב כל כך היא גרה בלונדון הסואנת, שכמעט שכחה את השקט המיוחד הזה של כביש כפרי ריק, במיוחד כזה שכאילו נבלע על ידי אדמות הפרא המשתרעות סביבו לכל הכיוונים, עד לפסגות של הרים שיש להם ודאי שמות, שהיא לא טרחה לברר מה הם.
היא מצאה את הפנייה אל גרובס האוס בין שני עמודי אבן, ופנתה אל דרך הגישה הפרטית שהתפתלה לאורך כברת דרך, הדומה באורכה למרחק שהיא עשתה בדרך הציבורית, ושונה ממנה בכך שמצדיה ניצבו חומות אבן במקום משוכות השיחים. ומשני צדי השיפוע הקל שבו היא טיפסה ניצבו עצים גבוהים וחסונים. היא איבדה את הספירה של הפיתולים שבהם היא פנתה ולא ידעה איזה מרחק היא צעדה כבר מהדרך הראשית, כששלחה מבט קדימה וראתה לפניה לבסוף את הבית.
שום דבר לא היה יכול להכינה מראש.
הבית ניצב שם, על קו הרכס המרוחק. הוא היה אכן רחב ידיים, מלא קירות של אבן וחשיבות עצמית, אך אף אחת מהתמונות שהיא ראתה לפני כן לא עשתה לו צדק. היה בו משהו שגרם למין גוש להיתקע לה בגרון. היה משהו באופן שבו האורות בתוכו גירדו את אפלולית אחר הצהריים, שכאילו דיבר ישירות אליה, למרות שהיא לא יכלה להעלות בדעתה מדוע בדיוק.
היא גילתה שהיא לא מסוגלת להסיט את מבטה.
זה לא היה בית מסביר פנים. בעצם, זה בכלל לא היה בית. זה היה גדול מדי בשביל להיחשב לכזה, וגם קודר ומאיים מדי. ועם זאת, איכשהו, כשאורותיו מנצנצים כך, מול חשכת הלילה היורד, כאילו הם מתגרים בה לנסות להתעמת איתם, המילה היחידה אשר עלתה בדעתה של אלינור הייתה מושלם.
משהו הידהד אז בתוכה, חרישי וממושך, כמו פעמון.
לא היה לה הסבר מדוע היא חשה כאילו היא לא מצליחה להסדיר את נשימתה וכבר שבה והחלה לצעוד. מזוודתה נראתה לה כבדה יותר כשהמשיכה לטפס במעלה הגבעה. 
וזה היה הרגע שבו היא שמעה את רעם הלמות הפרסות, קרב אליה במהירות.
כמו רעם הגורל.
 
הוד מעלתו, הדוכס של גרובסמור, המכונה הוגו בפי החברים המעטים שעוד נותרו לו, ועל ידי כלי התקשורת המפגינים קירבה קצת מוגזמת, שם לב שפחות ופחות דברים מצליחים לנקות לו את הראש לאחרונה. שתייה גרמה לגולגולתו לכאוב; ענפי ספורט אקסטרים איבדו כעת את הריגוש שהעניקו לו בעבר, מאחר שמותו יהווה את סופה של שושלת גרובסמור שהתקיימה לאורך מי יודע כמה מאות שנים, מה שיעביר את התואר לידיהם התאוותניות של דודנים מרוחקים שמגירים ריר מעצם המחשבה על שלל הנכסים וההכנסות שיעברו לידיהם לעד.
אפילו סקס עם כל מי שאפשר – מה שהיה בעבר הדרך החביבה עליו ביותר לאבד את עצמו – איבד את הקסם שהיה לו, כעת כשכל שותפה שלו להתהוללות דוהרת אל מערכות העיתונים עוד לפני שהסדינים הספיקו להצטנן לגמרי, כדי לחלוק עמם את הפרטים של מעללי בנה האהוב של הממלכה. הוגו הרשע וחסר הנשמה, האיש שהורס קדושות וגיבורות וכיוצא בזה. או שהוא סובא בלי הרף כדי להשכיח מעצמו את כל החרטות האפלות שהוא גורר עמו, או שהוא כל כך רדוד עד שאיזה זיון או שניים זה כל מה שהוא מסוגל לחלוק עם מישהי. הכתבות היו תמיד אותן הכתבות, ותמיד כל כך משעממות.
קשה היה לו להודות בכך, אבל יכול להיות שעיתוני הרכילות ממש ניצחו.
הסוס הספציפי שעליו הוא רכב היום – גאוות אורוותיו, כפי שנאמר לו – כאילו שאכפת לו בכלל – חיבב אותו בערך כמו שהוא עצמו חיבב את הסוס, מה שאמר שהוא מצא את עצמו דוהר במרחבי אדמות הפרא, ממש כאילו שהגיח זה עתה מתוך איזה רומן ארור מהמאה השמונה-עשרה.
מה שחסר לו היה רק גלימה מתנפנפת.
אך לא משנה כמה הוא הרחיק לרכב, הוא לא היה מסוגל לברוח מעצמו. או מהראש שלו, עם כל החרטות שממלאות אותו.
היצור המרושע שעליו הוא רכב ודאי היה מודע לזה. הם ניהלו את המשחק הזה של מי שולט במי, כבר מזה כמה שבועות, לרוחב כל שטחי האחוזה הענקית של הוגו, כאן ביורקשייר.
אז כשהוגו הבחין בדמות המתגנבת לאורך הצללים במעלה הדרך העולה אל גרובס האוס, המחשבה היחידה שעברה בראשו הייתה שהנה משהו אחר באמצע כל המונוטוניות המשעממת של אחר הצהריים האפרורי.
אלוהים היה עדו עד כמה הוגו שיווע לכל דבר אחר.
עבר אחר. מוניטין אחר – כי מי היה יכול לצפות למה תוביל האדישות שבה הוא התייחס בהתחלה לכל הסיפורים ההם בעיתוני הרכילות?
הוא רצה להיות מישהו אחר, למען האמת, אך זה מעולם לא היה בגדר אפשרות.
 הוגו היה הדוכס השנים-עשר של גרובסמור, בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא, והתואר היה החלק החשוב ביותר שבו. החלק היחיד שבאמת חשוב, כמו שאביו דאג להטביע בתודעתו לאורך כל חייו. כל עוד הוא לא יביא את האחוזה לפשיטת רגל וייפטר לגמרי מהתואר, או ימצא את מותו בעת שהוא עוסק באיזו פעילות חסרת אחריות כזאת או אחרת, הוגו יהיה פשוט עוד שם ברשימה הארוכה של הדוכסים שנשאו את התואר ובעורקיהם זרמה מנה הגונה של אותו הדם. אביו טען תמיד שהידיעה הזאת העניקה לו נחמה. שלווה.
הוגו היה זר גמור לשני הדברים הללו.
"אם אתה פה כדי לצוד בלי רישיון, אתה עושה את זה בצורה ממש גרועה," הוא אמר בהיעצרו בסמוך לדמות שפלשה לנחלתו. "באמת שאתה צריך לפחות לנסות להתגנב. לא לצעוד באמצע דרך הגישה, ללא שום ניסיון להימנע מלהתגלות."
הוא ריסן את הסוס הלא ממושמע ונהנה מהאופן הדרמטי שבו הבהמה התרוממה על רגליה האחוריות, ממש לפני האיש המזדחל במעלה דרך הגישה שלו.
רק אז התחוור לו שהפולש הזה הוא בעצם אישה. 
ולא סתם אישה.
הוגו נודע בנשים שהיו לו. איזובל הארורה, כמובן, שהייתה כמו כתם בחייו – אבל גם כל השאר. לפני איזובל ואחריה. אבל לכולן היה אותו דבר במשותף: הן נחשבו ליפהפיות בעיני כולם והן רצו, נואשות על פי רוב, להצטלם כשהן בחברתו. זה אמר שדיים מוגדלים, שיניים מולבנות, תוספות שיער כדי למלא את רעמות שיער המשי שלהן, ציפורניים משוחות לק ושפתונים וריסים מלאכותיים וכל השאר. כך שחלפו שנים מאז שהוא בכלל ראה אישה אמיתית, אלא אם כן היא עבדה אצלו. מנהלת משק הבית הקשישה והמשונה שלו, גברת רדינג, לדוגמה, שהוא הוסיף להעסיק בגלל שהביעה תמיד אכזבה לא פחות מרה מזו של אביו, כששמו הופיע בעיתוני הרכילות. זה מרגיש כה נוח ומוכר, חשב הוגו לעצמו לא פעם. כמו לעטות שק מגרד צמוד לגוף.
האישה שנשאה אליו את מבטה כעת, מבלי שתיראה כלל המומה או מבוהלת כמו שהוגו תיאר לעצמו שהוא היה מרגיש אילו היה מוצא את עצמו מתחת לגופו של סוס המזדקף על שתי רגליו האחוריות, לא הייתה בכלל יפה.
או אם היא כן הייתה, היא עשתה מאמצים די ניכרים כדי להסתיר את העובדה הזאת. שערה היה אסוף אחורה בפקעת חומה שהייתה כה הדוקה עד שראשו החל לכאוב רק מלהביט בה, בלי אף קווצה סוררת שתעיד על היותה אנושית. אפילו הפוני שלה היה גזור בדיוק צבאי, בקו ישר, חסר רחמים, לרוחב מצחה. היא לבשה מין מעיל תפוח ומסורבל שכיסה אותה מהסנטר עד לאמצע שוקיה וגרם לה להיראות בערך בממדי אחד מעצי האלון העתיקים הפזורים ברחבי אחוזתו. היא חבקה אל גופה תיק גדול ושחור שהיה תלוי על כתפה וגררה אחריה מזוודה גדולה, ואת שני הפריטים היא החזיקה בלפיתה עזה. לחייה נראו סמוקות מהקור, ואי-אפשר היה להתכחש לכך שהיה לה אף מעודן שהיה מעורר את קנאתם של רבים מאבות-אבותיו, בהתחשב בקללה שנודעה בשם "המקור של בני גרובסמור" שבו התברכו בעיקר בנות השושלת, בפרופורציות מאוד לא צודקות.
אך מה שהכי הדהים אותו הייתה ההבעה שעל פניה.
כי זה נראה דומה מאוד להבעה של זעף.
מה שהיה כמובן לא אפשרי, מאחר שהוא היה הוגו גרובסמור והנשים שנהגו להתגנב אל הנכסים שלו בלי הזמנה, ראו בדרך כלל אותו – או ליתר דיוק, את ההון האדיר שלו – כמשהו כה מפתה, שלעולם הן לא חדלו מלחייך. בשום פנים.
האישה הזאת נראתה כאילו היא תישבר לחצי אם היא רק תנסה את החיוך הכי קטן.
"אני לא ציידת ולא גנבת. אני האומנת." קולה היה צונן, והיה בו עוד דבר מה שהוגו לא הצליח לזהות בדיוק. "ההסעה שלי מתחנת הרכבת לא הגיעה, כי אחרת, אני מבטיחה לך שלא הייתי צועדת ברגל לשום מקום, ובטח שלא לאורך דרך הגישה המאוד ארוכה הזאת. בעלייה."
ואז הוא קלט. "הדבר הנוסף" ההוא בקול שלה, הדבר שאותו הוא לא הצליח לזהות. זה היה רוגז.
בעיניו של הוגו זה היה ממש נפלא. אף אחד לא התרגז עליו. אנשים אולי שנאו אותו וקראו לו השטן וכל מיני שמות משעממים אחרים, אך לעולם הם לא הפגינו רוגז כלפיו.
"נראה לי שהייתי צריך להציג את עצמי," הוא אמר בעליצות, בעת שהסוס המנוול טפף ברצחנות תחתיו. האישה לא נראתה מודעת לסכנה שבה היא נמצאת, קרוב כל כך אל הפרסות המשויפות ואל התקפי הזעם הלא נשלטים של סוס המירוץ האצילי. או נכון יותר, לא נראה היה שזה אכפת לה, מאחר שהיא הייתה עסוקה יותר בניסיון לנצח את הוגו בתחרות המבטים. "מאחר שאת מתגנבת לך בנכס שלי."
"על פי הגדרה," היא השיבה בנימה פסקנית, "זאת לא התגנבות אם אני צועדת באמצע דרך הגישה הראשית."
 "אני הוא הוגו גרובסמור," הוא אמר לה. "אין שום צורך בקידה. הרי, בכל זאת, אני ידוע ברבים בתור נבל איום ונורא."
"לא הייתה לי שום כוונה לקוד."
"אני מעדיף לחשוב את עצמי לאנטי-גיבור, כמובן. ברור שזה הופך אותי לראוי לקידה. או לפחות לאיזה הנהון קטן?"
"שמי הוא אלינור אנדרוז, ולפי מה שנאמר לי אני האחרונה בשרשרת ארוכה של מטפלות," אמרה לו האישה ממעמקי זוועת הפוך הנוראית הזאת שהיא לבשה. "כוונתי היא להיות אכן האחרונה. ואם אני לא ממש טועה, הדרך להבטיח את זה היא לדאוג לשמור מרחק ממך."
הוגו היה רגיל לנשים שמשמיעות הצהרות דומות. אתה ממש נורא, הן היו מלחששות תוך עפעוף ריסים קדחתני. אני דואגת לשמור מרחק ממך. זה נטה להוביל בדרך כלל ישר לבילוי ערבים חסרי ייחוד – כאלה שמהם הוא העדיף להתנזר כעת.
עלה פתאום בדעתו שהאישה הזאת – העטופה במעיל התפוח המחריד הזה, עם הסנטר המזדקר קדימה והבעת הזעף – עלולה באמת להתכוון למה שהיא אומרת.
"הוד מעלתך," הוא מילמל.
"סליחה?"
"את אמורה לפנות אליי בתואר הוד מעלתך, בעיקר כשנראה לך שאת נוזפת בי. זה מוסיף איזו מידה של חוסר כבוד נוקב, שבלעדיו כבר קצת קשה לי להסתדר."
אם אלינור אנדרוז נחרדה מכך שהיא פנתה באופן כה לא ראוי אל אחד מאצילי הממלכה – שבמקרה היה גם הבוס החדש שלה – היא לא הראתה את זה בשום צורה. אם כבר, נראה היה כאילו היא זוקפת את גבה עוד יותר בתוך מעיל הפוך הענקי שלה, ולא עשתה שום ניסיון למחות את הבעת הזעף מפניה.
"אלפי התנצלויות, הוד מעלתך," היא אמרה בקול נחרץ, כאילו אין בה שום שמץ של יראה כלפיו. זה גרם למשהו ל... לנוע בקרבו של הוגו. "אני ציפיתי להסעה מתחנת הרכבת. לא לצעידה בקור של מרחבי האזור הכפרי."
"אימון גופני מועיל לגוף ולמוח," הוא השיב בעליצות. "אני עצמי התברכתי בחילוף חומרים בריא ובמוח חד וחריף כך שלא נאלצתי מעולם לבחון את הדברים הללו. אבל לא כולם יכולים להיות בני מזל כל כך."
היה די אור בשביל שהוא יוכל לראות שיש מין גוון דבש ייחודי בעיניה החומות של האישה שנצצו בזעם לעברו. לא היה לו שום מושג מדוע זה צריך להדהים אותו כל כך, אך זה הדהים. העובדה שיש משהו רך באישה הנרגנת הזאת, שהייתה לבושה בשחור וחסרת כל חוש הומור, בעליל.
זה שהוא הבחין בזה.
"אתה מנסה לרמוז שאני איני בת-מזל כמוך?" היא שאלה, בדיוק בכעס הכבוש שהוגו היה מצפה לשמוע מאישה מיד אחרי שבעצם הוא כינה אותה בעקיפין שמנה.
"זה תלוי בשאלה אם את סבורה שחיי התפנוקים של הדוכס, כפי שמתארים אותם, הם עניין של מזל ונסיבות. או של גורל."
"איזה מהשניים אתה סבור שזה?"
הוגו כמעט חייך לשמע התשובה שלה. לא היה לו שום מושג מדוע. זה היה קשור איכשהו לאופן שבו עיניה נצצו ולהבעה המרתקת במידה מפתיעה שפיה לבש בהבזיקו אליו עוד מאותו הרוגז.
"אני מעריכה את זה שאתה דואג לשלומי," היא אמרה במה שהוא נאלץ להודות, הייתה שלווה ראויה להערכה מלבד הבעת הרוגז של פניה. "הוד מעלתך."
הוגו חייך אליה חיוך רחב מלמעלה, בתקווה שמעצבן אותה שהיא צריכה לשאת את מבטה אליו למעלה, כמו שזה היה מעצבן אותו אם הוא היה במקומה.
"בכלל לא ידעתי שהאומנת הקודמת עזבה, אם כי אני לא יכול להגיד שאני מופתע. היא הייתה מין דבר קטן ושברירי. עם עיניים של דמות מצוירת ופרקים ממושכים של בכי באגף המזרחי, או כך לפחות גונב לאוזניי. אני אלרגי לבכי של נשים, את מבינה. פיתחתי מין חוש שישי. כשאישה בוכה בסביבתי, מיד ובאופן אוטומטי אני מוצא את עצמי בצדו השני של העולם."
אלינור רק הביטה בו בחזרה. "אני לא אחת שמרבה בבכי."
הוגו חיכה.
"הוד מעלתך," הוא דחק בה שוב כשנעשה ברור שאין לה שום כוונה להגיד את המילים. "לא הייתי עומד על רשמיות כזאת, אבל נראה שזה טיפה מציק, נכון? כמה רפובליקני מצדך. ובאמת, אלינור, אי-אפשר לצפות לעצב מוח צעיר על פי רצונותייך, וגם להתמסר לעזרה הנפשית שעליה עוד יצפו ממני לשלם, אם את לא יכולה אפילו לזכור את הנימוס הבסיסי של האופן שבו פונים אל דוכס. זה ממש כאילו לא פגשת מעולם אף דוכס לפניי."
היא מיצמצה. "באמת לא פגשתי."
"אני לא דוגמה מייצגת במיוחד. כמו שנאמר, אני נורא פרוע ושערורייתי. אולי שמעת על כך." הוא צחק כשהיא ממש לא הצליחה לשמור על פנים חסרות כל הבעה. "אני רואה שאכן שמעת. אין ספק שאת קוראת נלהבת של עיתוני הרכילות למיניהם, עם כל העלאת הגרה היומית שלהם בקשר לחטאיי המרובים. לו רק יכולתי להתקרב בכלל בחיי הממשיים לצבעוניות הזאת שהם מתארים."
"ומלבד זאת, זה מיס אנדרוז."
הפעם היה זה תורו של הוגו למצמץ. "סליחה?"
"אני מעדיפה שתקרא לי מיס אנדרוז." היא הינהנה אז, רק הטיה קלה של ראשה, מה שנראה לו כהכרה המרבית שהוא יזכה לקבל ממנה. "הוד מעלתך."
משהו זז בתוכו, בצורה הרבה יותר גרועה מסתם תנועה קלה. זה הרגיש חשוף. מסוכן.
לא ייתכן.
"בואי נבהיר מראש דבר אחד, מיס אנדרוז," הוא אמר בזמן שסוסו הנוראי ניסה לפתות אותו להרפות קמעה את אחיזתו במושכות. "אני גרוע בדיוק כמו שהם מספרים. יותר, אפילו. אני הורס את החיים של אנשים בנקיפה קטנה של אצבעי. שלך. של הילדה. של סתם עוברים ושבים בכיכר הכפר שמתעסקים אך ורק בענייניהם. יש לי קורבנות רבים כל כך שרק בדרך נס המדינה הזאת עומדת עדיין על תִלה. אני לבדי כמו מטח טילים בלתי פוסק. אם יש לך בעיה עם זה, גברת רדינג תשמח לתפוס את מקומך. את צריכה רק להגיד את המילה."
אם הדברים שלו השפיעו על האישה המרגיזה הזאת באיזשהו אופן, היא הטיבה להסתיר את זה מתחת להררי המעיל הענקי שלה, והצעיף האפור שלא היה יותר נאה ממנו.
"אמרתי לך, אין לי שום כוונה להיות מוחלפת." הוא לא היה יכול לומר שנימת הסבלנות המודגשת שלה מוצאת חן בעיניו. "בטח שלא מתוך בחירה שלי. אם אתה תבחר להחליף אותי או לא, זה כמובן תלוי אך ורק בך."
"יכול להיות שאעשה את זה." הוא הרים גבה. "אני ממש שונא ציידים ללא רשות."
היא הסתכלה עליו כאילו היה בן חסותה, ולא להפך. היא בת חסותו. אפילו לחשוב את המילה הזאת הוא שנא. עוד יותר מכך הוא שנא את העובדה שאיזובל עשתה בדיוק את מה שהבטיחה שוב ושוב, כדי להכעיסו: היא הותירה את טפריה נעוצים בו גם מתוך הקבר.
"אתה צריך לעשות מה שתרצה, הוד מעלתך, ומשהו אומר לי שכך בדיוק אתה תנהג – "
"זה הכישרון שלי. הביטוי האולטימטיבי של האישיות שלי."
" – אבל אני הייתי מציעה לך לראות כיצד אני מסתדרת עם הילדה, לפני שאתה מחליט לשלוח אותי לדרכי."
הילדה. בת חסותו.
הוגו שנא את העובדה שהוא חייב בכלל לחשוב על טובתו של מישהו אחר בזמן שאפילו טובתו שלו לא מעניינת אותו יותר מדי. יש לו צוות עובדים גדול, שמקבלים שכר נאה כדי לחשוב על בריאותם ועל אושרם של השוהים בנכסיו ושל שאר העובדים שלו, מה שמותיר אותו פנוי להיות חסר תועלת עד כמה שמתחשק לו.
מה שלפי מה שהוא קרא בעיתונים ושמע ממקהלה שלמה של אנשים שבוודאי יודעים – כולל אביו המנוח – זה כל מה שהוא מסוגל להיות.
אבל הבחורה הזאת שלפניו, היא אחריות שונה לחלוטין מנכסי הנדל"ן שלו בליבה של לונדון, או שרשרת איים קטנים באוקיינוס השקט, או מטע קפה באפריקה, או כל דבר נוסף שנמצא בין אחזקותיו. 
לומר שזה לא היה לרוחו של הוגו יהיה בגדר המעטה של ממש.
"איזה רעיון נפלא," הוא מילמל. "אני אדאג שהיא תמתין לך באולם הכניסה כשתגיעי לבסוף לבית. זה לא ייקח לך זמן רב כל כך. חמש דקות של הליכה, אם תשמרי על קצב טוב."
"אתה ודאי צוחק עליי."
"טוב, עשר דקות הליכה, אני מניח, אם הרגליים שלך קצרות יותר מהרגליים שלי. אני לא יכול להחליט אם הן קצרות או לא כי את לובשת מספיק פוך אווזים בשביל להותיר את כל אוכלוסיית האווזים בממלכה נטולת נוצות לגמרי. בהנחה שזה מה שגורם לך להיות כל כך..." הוא החווה בראשו לעבר האוהל השחור הענקי שהיא לבשה. "תפוחה."
"קבלת הפנים שלך היא ממש למופת, הוד מעלתך," היא אמרה כעבור שנייה, והעובדה שהיא הצליחה לשמור את קולה ואת פניה חלקים... עיצבנה אותו.
זה לא מצא חן בעיניו.
בדיוק כשם שהוא ממש לא היה מסוגל להיזכר בפעם האחרונה שבה מישהו או משהו הצליח להיכנס לו מתחת לעור.
"זוהי, כתמיד, המטרה שלי," הוא השיב.
ואז, רק בגלל שהוא היה יכול, רק בגלל שהוא הקדיש את כל כולו כדי להיות גרוע בדיוק כפי שמצפים ממנו להיות, אם לא יותר גרוע – הוגו הפנה את סוסו ודהר לו משם, בהותירו שם את מיס אלינור אנדרוז הבעייתית, לעשות בכוחות עצמה את הדרך אל הבית.
ואל חסותו.
והחיים הללו שהוא כלל לא רצה, אלא ירש בלי שום התייעצות איתו. יש שיגידו שהוא בהחלט הרוויח את כל זה. שהוא ראוי למה שנפל עליו, ועוד הרבה יותר מכך.
שזהו גורלו בעצם, לא המזל שאיתרע לו.
הוגו ידע שזה לא משנה. בכל מקרה הוא לכוד במצבו הנוכחי.

עוד על הספר

העוזרת של הדוכס קייטלין קרוז
1
 
אלינור אנדרוז הייתה בטוחה שהיא מסוגלת להסתדר עם טיפוסים מסוגו של הוגו גרובסמור, ולא משנה שאיש לא הצליח לעשות זאת לפניה, בכל דברי הימים. כמו שנזעק מדי יום בעיתונים, לא רק שהדוכס השנים-עשר לבית גרובסמור נודע כטיפוס שלילי ביותר, שטוף זימה והולל, הוא גם לגמרי בלתי אפשרי. עשיר מדי. יהיר מדי. והנורא מכל, הוא כל כך נאה ומושך בהופעתו שבעצם הוא מפונק מיום היוולדו, ומאז הוא רק הלך והידרדר יותר.
כך נזעק בתיאורים נהנתנים ומחרידים. ובליווי תמונות, על פי רוב.
ואלינור עמדה להגיש את עצמה הישר אל בין מלתעותיו.
"אל תהיי כל כך דרמטית," נאנחה ואמרה לה ויוי, אחותה הצעירה, כשהיא מטלטלת את תלתליה החומים, הארוכים, לכל הכיוונים, עם כל נשיפת אוויר שלה. וכל זה בתגובה לכך שאלינור ביטאה רק דאגה קלה ביותר ביחס למשרתה החדשה כאומנת של הילדה המסכנה, בת השבע, הנתונה לאפוטרופסות של הוגו הנודע לשמצה.
מאתגרת לפרקים ככל שוויוי הייתה – ואם להיות כנה לחלוטין, אלינור הייתה צריכה להודות שזה לעתים קרובות יותר מאשר רק לפרקים – אלינור לא יכלה שלא לאהוב אותה. נואשות. ויוי היא כל מה שנותר לה לאחר מות הוריהן בתאונת דרכים קשה, לפני שנים – תאונה שכמעט תבעה גם את חייה של ויוי. אלינור לא שכחה אף פעם כמה קרובה היא הייתה לאבד גם את אחותה.
"לדעתי, לא הייתי בכלל דרמטית." השיבה אלינור. היא העדיפה להימנע מלציין את העובדה שהצגות בסגנון גיבורות של אופרטות הן הצד החזק של ויוי, לא שלה. אבל ברור ששתיהן מודעות לכך היטב.
ויוי דיברה אל אלינור דרך מראת חדר השינה של דירת החדר, לכאורה – הקטנה והצפופה, שהן חלקו באחת השכונות הפחות נחשבות של לונדון. החדר האחד, האמור, היה בעצם החלל שמאחורי מדפי הספרים שבקצה החלל המוארך; בקצהו השני של אותו חלל, מתחת לקורות הגג, נמצא, דחוק, המטבחון. ויוי הייתה עסוקה במריחת שכבת מסקרה שלישית על ריסיה, כדי להדגיש את העיניים שאחד מחבריה הרבים כינה פעם חמות ובוהקות כמו זהב חדש. אלינור שמעה אותו – ביחד עם מחצית השכנים ברחוב שלהן, בכפר שבו גידלה אותן דודנית מרוחקת, כמעשה של חסד, אחרי מות הוריהן ואחרי שוויוי יצאה סוף-סוף מבית החולים. הבחור המסכן צעק את זה במלוא גרונו לעבר חלונה של ויוי, שעה ארוכה אחרי סגירת הפאבים בכפר, בהיותו שתוי, לא פחות משהיה פיוטי.
ויוי הנמיכה את מברשת המסקרה וגילגלה את עיני הזהב הללו לעבר אחותה. "הרי ממילא את לא תראי בכלל את הוגו. את הולכת להיות האומנת של בת חסותו שאותה, בואי נודה בעובדות, הוא בטח לא מחבב יותר מדי, בהתחשב בכל ההיסטוריה הבעייתית הזאת. אז למה שהוא יקדיש טיפה של תשומת לב לך או לילדה?" 
נפנוף מבטל של ידה נועד להכיל את כל הפרטים המלוכלכים שכולם מכירים בקשר לחייו של הוגו גרובסמור, תודות לחיבה המיוחדת שעיתוני הרכילות רוחשים לו כבר מזמן.
אלינור הכירה את שלוש הנקודות העיקריות בדיוק כמו כל אחד אחר. מערכת היחסים הדרמטית, מרובת ההפסקות, עם יקירת החברה הגבוהה איזובל וונדרהייבן, כשכולם היו משוכנעים שהוגו ידרדר אותה לתהומות אפלים, בסגנונו הנלוז, האופייני; אפילו איזובל הטהורה לא הצליחה להשיבו אל דרך הישר; הנקודה השנייה הייתה שאיזובל עזבה אותו סופית כשהיא בהיריון מטורקיל, חברו הטוב, מפני שכמו שכולם הסכימו, אהבת האמת גברה לבסוף על המשיכה לנלוז, ואיזובל הייתה ראויה להרבה יותר ממה שהיה להוגו להציע לה. והשלישית הייתה נישואיה המפורסמים של איזובל, ולאחריהם מותה הטראגי, בתאונת שיט, ביחד עם חברו הטוב לשעבר של הוגו, מה שהביא לכך שהוגו, בחוסר התלהבות בולט, הוכרז כאפוטרופוס החוקי של הילדה שבעצם קיומה מנעה ממנו לעד את הסיכוי להיות עם איזובל היפהפייה.
כל זה כשהאומה כולה לועגת, מריעה ומתאבלת לסירוגין, כאילו אנשיה באמת הכירו את כל הנפשות הפועלות, וחשו באופן אישי את כאבן.
"לאדם עשיר כמו הוגו יש אינסוף נכסים, ואי-אפשר לצפות ממנו לבקר אפילו במחציתם במהלך שנה אחת. או אפילו בחמש שנים," אמרה ויוי באותה נימה נונשלנטית, ואלינור הזכירה לעצמה שאחותה צריכה לדעת על מה היא מדברת.
הרי, בכל זאת, ויוי הייתה זאת שמבלה בחברת אנשים מסוגו של הוגו גרובסמור. היא זאת שהלכה לבתי הספר היוקרתיים, ולמרות שהיא אמנם לא הצטיינה כל כך בלימודים, היא בהחלט ניהלה חיי חברה פעילים ותוססים שנמשכו גם אחרי המעבר שלהן ללונדון. הכל נועד רק להבטיח לה את הנישואים הזוהרים ששתיהן היו בטוחות שוויוי תצליח לארגן לעצמה ממש בקרוב.
ויוי הייתה צעירה מאלינור בשנה וחצי, והיפה מבין שתיהן. היא ניחנה במותניים צרים, עיניים מעושנות ופה נדיב שביחד התחברו ליופי שגרם לגברים לאבד את היכולת לדבר בראותם אותה. ממש. תלתליה הפרועים גרמו לה להיראות כאילו זה הרגע היא יצאה ממיטתו של מישהו. חיוכה השובב בדיוק במידה הנכונה, רמז שהיא נכונה לכל הרפתקה אפשרית והציע שאם גבר ישתמש נכון בקלפיו, המיטה הבאה יכולה בהחלט להיות שלו.
ולחשוב שאחרי התאונה הרופאים פיקפקו בכך שהיא תשוב בכלל ללכת על רגליה.
ויוי הוכיחה שבשביל גברים מסוימים היא כמו סם שאין לעמוד בפניו. בדרך כלל בשביל גברים שהתברכו בנכסים רבים ובחשבון בנק בהתאם, למרות שעד עתה היא לא הצליחה להיתפס כיותר מאשר "פילגש פוטנציאלית".
אלינור, מנגד, הלכה למעט מאוד מסיבות בזמן שעבדה במשרה אחת לפחות, ובדרך כלל בכמה וכמה, כשהמצב היה קשה. מפני שבעוד שוויוי הייתה היפה מבין שתיהן, אלינור הייתה תמיד הנבונה והאחראית. ובעוד שמדי פעם היו לה רגעים שבהם היא ייחלה להיות גם כן יפה ומקסימה ללא שום מאמץ, בהגיעה כעת לגיל עשרים ושבע, היא כבר השלימה עם תפקידה בחיים. הן איבדו את הוריהן, ואלינור לא יכלה להשיב אותם. היא לא יכלה למחוק מהעבר את השנים הרבות שוויוי בילתה בבתי חולים ואת כל הניתוחים שהיא עברה. אבל היא כן יכלה לקחת על עצמה חלק ממטלות ההורים ולהיות כמו אם נוספת לוויוי. היא יכלה להשיג לעצמה עבודות סבירות ולשלם את החשבונות שלהן.
טוב, את החשבונות של ויוי. לא היה שום טעם לנסות לדחוס את אלינור לתוך הבגדים ההדוקים, עם המחירים עוצרי הנשימה, שוויוי הייתה צריכה כדי להסתובב בחוג חבריה הנחשבים – ודברים שכאלה דורשים כסף. כסף שאלינור הרוויחה תמיד, בדרך כזאת או אחרת.
הג'וב האחרון שהיא מצאה – כאומנת בביתו של האדם השנוא ביותר באנגליה – עמד להיות הרווחי ביותר עד כה. זאת הסיבה שאלינור התפטרה מהמשרה הנוכחית שלה כפקידת קבלה במשרד ארכיטקטים תוסס ומצליח. ויוי הייתה זאת ששמעה על משרת האומנת, דרך חוג החברים המצליחנים שלה, מאחר שאנשים מסוגו של הדוכס לא נוהגים לתלות מודעות עם הצעות עבודה כאלה על לוח המודעות של הפאב השכונתי. ויותר חשוב מכך, היא שמעה כמה הדוכס מתכוון לשלם לאומנת שלו. זה היה כל כך הרבה יותר מכל המשרות האחרות שהיא לקחה בעבר – ביחד – שהיא לא העזה לעשות את החשבון כדי שלא לחטוף סחרחורת.
"השמועה אומרת שהדוכס פיטר את כל המטפלות שנשלחו אליו. הפרעה לחייו היא כנראה הסיבה העיקרית לפיטורין, וכן גם..."
ויוי משכה את כתפיה בצער, שלדעתה של אלינור לא היה לגמרי כן. שדיה הקטנים, הזקורים והמושלמים התנועעו באופן מפתה מתחת לשמלת המשי הקטנה והדקיקה שהיא לבשה לקראת עוד בילוי אופנתי נורא שאליו היא עמדה לצאת הערב, כאילו שהם רצו לבטא את תמיכתם.
"אבל יכול להיות שאת תהיי האומנת המושלמת!"
זה מה שחשבו גם בסוכנות המרשימה שטיפלה בריאיון העבודה שלה, וזה מה שהביא את אלינור לארוז כעת את המזוודה שלה לקראת הנסיעה אל מרחבי אדמת הפרא של יורקשייר, אל מה שאמור להיות הגדול והמרשים ביותר מבין כל נכסיו של הדוכס באנגליה. גרובס האוס, כמו שמכונה בית האחוזה רחב הידיים, האפל, החולש זה מאות שנים על כברת ארץ מכובדת ביותר של אדמות הפרא הקודרות.
"אומנת זה תפקיד נחות בהיררכיה של צוות המשרתים שלו," אמרה כעת ויוי, בגלגול עיניים נוסף. "זאת לא אורחת. מאוד לא סביר שתיתקלי בכלל בהוגו גרובסמור."
זה היה לגמרי בסדר מבחינתה של אלינור. היא הייתה חסינה כליל בפני ברק הכוכבים ותחושת החשיבות העצמית שנלוותה אליו בדרך כלל. זה מה שהיא שבה ואמרה לעצמה לאורך כל הנסיעה ברכבת, למחרת בבוקר, כשהיא מתקדמת במהירות גבוהה מאוד לעבר מעמקיה של יורקשייר.
היא לא ביקרה בצפונה של אנגליה מאז שהייתה ילדה, כשהוריה היו עדיין בחיים. לאלינור היו רק זיכרונות עמומים של טיפוס על החומות המקיפות את העיר העתיקה של יורק, בבוקר ערפילי של קיץ, בלי שום מושג באיזו מהירות כל עולמה עומד להשתנות.
אך אין שום טעם לחזור כעת לזיכרונות סנטימנטליים שכאלה, היא אמרה לעצמה בנחישות, בהמתינה כעת, בבוקר אוקטובר הצונן, בתחנת הרכבת של יורק, לרכבת אחרת, איטית הרבה יותר, שתיקח אותה אל מעמקי האזורים הכפריים של המחוז. החיים נמשכים. זה מה שהם עושים, ללא שום מודעות או התחשבות.
לא משנה מה איבד, אולי, מישהו במהלכם.
כשאלינור הגיעה אל תחנת הרכבת הקטנטנה של הכפר גרובסמור הנידח, היא ציפתה שמישהו יבוא לפגוש אותה כפי שתוכנן. אבל רציף התחנה, באמצע שום-מקום, היה לגמרי ריק. לא היה שם כלום מלבדה ומרוחות אוקטובר העזות, ושאריות של ערפל הבוקר שלא התפוגג כליל. לא התחלה מבטיחה במיוחד.
אלינור העיפה מבט קודר לעבר המזוודה שבה היא דחסה את כל מה שנדמה היה לה שהיא תצטרך במשך ששת השבועות הראשונים שהיא הסכימה לבלות בבית גרובסמור ללא שום חופשה. זאת הייתה רק מזוודה אחת. ויוי, לעומתה, נאלצה תמיד לנסוע עם הררי מטען, אבל מצד שני, לוויוי הייתה מלתחה. לאלינור לא היו כאלה בעיות. ולא היו לה תירוצים. לקח לה שנייה או שתיים להעלות את מפת האזור על מסך הטלפון שלה ולגלות שמדובר בצעידה של עשרים עד שלושים דקות אל בית האחוזה המפואר היחידי שבסביבה. גרובס האוס.
"אז מוטב שנצא לדרך," היא הפטירה לעצמה.
היא תלתה את תיק הכתף הכבד שלה על כתפה, תפסה את ידית מזוודת הרולר שלה ויצאה לדרך כשהיא גוררת אותה אחריה, מלאה בכל הביטחון העצמי שבעולם. או לפחות במה שנראה כביטחון עצמי, היא תיקנה את עצמה כעבור חמש דקות, בהבינה שהיא צעדה בעצם בכיוון ההפוך מזה שהייתה צריכה – החוצה מהעיר הקטנה והמקסימה שנבנתה על שתי גדותיו של נהר זורם בעצלתיים.
אחרי שפנתה אל הכיוון הנכון, אלינור השתדלה להפוך למעין מריה פון טראפ, בצעדה לאורך הדרך הכפרית שהתפתלה עמוק יותר ויותר אל תוך הערפל והעגמומיות של הנוף הכפרי. היא צעדה לה הלאה, מודעת לנשימתה, בדממת אחר הצהריים ששררה סביבה, אך לא להרבה מעבר לכך. זמן רב כל כך היא גרה בלונדון הסואנת, שכמעט שכחה את השקט המיוחד הזה של כביש כפרי ריק, במיוחד כזה שכאילו נבלע על ידי אדמות הפרא המשתרעות סביבו לכל הכיוונים, עד לפסגות של הרים שיש להם ודאי שמות, שהיא לא טרחה לברר מה הם.
היא מצאה את הפנייה אל גרובס האוס בין שני עמודי אבן, ופנתה אל דרך הגישה הפרטית שהתפתלה לאורך כברת דרך, הדומה באורכה למרחק שהיא עשתה בדרך הציבורית, ושונה ממנה בכך שמצדיה ניצבו חומות אבן במקום משוכות השיחים. ומשני צדי השיפוע הקל שבו היא טיפסה ניצבו עצים גבוהים וחסונים. היא איבדה את הספירה של הפיתולים שבהם היא פנתה ולא ידעה איזה מרחק היא צעדה כבר מהדרך הראשית, כששלחה מבט קדימה וראתה לפניה לבסוף את הבית.
שום דבר לא היה יכול להכינה מראש.
הבית ניצב שם, על קו הרכס המרוחק. הוא היה אכן רחב ידיים, מלא קירות של אבן וחשיבות עצמית, אך אף אחת מהתמונות שהיא ראתה לפני כן לא עשתה לו צדק. היה בו משהו שגרם למין גוש להיתקע לה בגרון. היה משהו באופן שבו האורות בתוכו גירדו את אפלולית אחר הצהריים, שכאילו דיבר ישירות אליה, למרות שהיא לא יכלה להעלות בדעתה מדוע בדיוק.
היא גילתה שהיא לא מסוגלת להסיט את מבטה.
זה לא היה בית מסביר פנים. בעצם, זה בכלל לא היה בית. זה היה גדול מדי בשביל להיחשב לכזה, וגם קודר ומאיים מדי. ועם זאת, איכשהו, כשאורותיו מנצנצים כך, מול חשכת הלילה היורד, כאילו הם מתגרים בה לנסות להתעמת איתם, המילה היחידה אשר עלתה בדעתה של אלינור הייתה מושלם.
משהו הידהד אז בתוכה, חרישי וממושך, כמו פעמון.
לא היה לה הסבר מדוע היא חשה כאילו היא לא מצליחה להסדיר את נשימתה וכבר שבה והחלה לצעוד. מזוודתה נראתה לה כבדה יותר כשהמשיכה לטפס במעלה הגבעה. 
וזה היה הרגע שבו היא שמעה את רעם הלמות הפרסות, קרב אליה במהירות.
כמו רעם הגורל.
 
הוד מעלתו, הדוכס של גרובסמור, המכונה הוגו בפי החברים המעטים שעוד נותרו לו, ועל ידי כלי התקשורת המפגינים קירבה קצת מוגזמת, שם לב שפחות ופחות דברים מצליחים לנקות לו את הראש לאחרונה. שתייה גרמה לגולגולתו לכאוב; ענפי ספורט אקסטרים איבדו כעת את הריגוש שהעניקו לו בעבר, מאחר שמותו יהווה את סופה של שושלת גרובסמור שהתקיימה לאורך מי יודע כמה מאות שנים, מה שיעביר את התואר לידיהם התאוותניות של דודנים מרוחקים שמגירים ריר מעצם המחשבה על שלל הנכסים וההכנסות שיעברו לידיהם לעד.
אפילו סקס עם כל מי שאפשר – מה שהיה בעבר הדרך החביבה עליו ביותר לאבד את עצמו – איבד את הקסם שהיה לו, כעת כשכל שותפה שלו להתהוללות דוהרת אל מערכות העיתונים עוד לפני שהסדינים הספיקו להצטנן לגמרי, כדי לחלוק עמם את הפרטים של מעללי בנה האהוב של הממלכה. הוגו הרשע וחסר הנשמה, האיש שהורס קדושות וגיבורות וכיוצא בזה. או שהוא סובא בלי הרף כדי להשכיח מעצמו את כל החרטות האפלות שהוא גורר עמו, או שהוא כל כך רדוד עד שאיזה זיון או שניים זה כל מה שהוא מסוגל לחלוק עם מישהי. הכתבות היו תמיד אותן הכתבות, ותמיד כל כך משעממות.
קשה היה לו להודות בכך, אבל יכול להיות שעיתוני הרכילות ממש ניצחו.
הסוס הספציפי שעליו הוא רכב היום – גאוות אורוותיו, כפי שנאמר לו – כאילו שאכפת לו בכלל – חיבב אותו בערך כמו שהוא עצמו חיבב את הסוס, מה שאמר שהוא מצא את עצמו דוהר במרחבי אדמות הפרא, ממש כאילו שהגיח זה עתה מתוך איזה רומן ארור מהמאה השמונה-עשרה.
מה שחסר לו היה רק גלימה מתנפנפת.
אך לא משנה כמה הוא הרחיק לרכב, הוא לא היה מסוגל לברוח מעצמו. או מהראש שלו, עם כל החרטות שממלאות אותו.
היצור המרושע שעליו הוא רכב ודאי היה מודע לזה. הם ניהלו את המשחק הזה של מי שולט במי, כבר מזה כמה שבועות, לרוחב כל שטחי האחוזה הענקית של הוגו, כאן ביורקשייר.
אז כשהוגו הבחין בדמות המתגנבת לאורך הצללים במעלה הדרך העולה אל גרובס האוס, המחשבה היחידה שעברה בראשו הייתה שהנה משהו אחר באמצע כל המונוטוניות המשעממת של אחר הצהריים האפרורי.
אלוהים היה עדו עד כמה הוגו שיווע לכל דבר אחר.
עבר אחר. מוניטין אחר – כי מי היה יכול לצפות למה תוביל האדישות שבה הוא התייחס בהתחלה לכל הסיפורים ההם בעיתוני הרכילות?
הוא רצה להיות מישהו אחר, למען האמת, אך זה מעולם לא היה בגדר אפשרות.
 הוגו היה הדוכס השנים-עשר של גרובסמור, בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא, והתואר היה החלק החשוב ביותר שבו. החלק היחיד שבאמת חשוב, כמו שאביו דאג להטביע בתודעתו לאורך כל חייו. כל עוד הוא לא יביא את האחוזה לפשיטת רגל וייפטר לגמרי מהתואר, או ימצא את מותו בעת שהוא עוסק באיזו פעילות חסרת אחריות כזאת או אחרת, הוגו יהיה פשוט עוד שם ברשימה הארוכה של הדוכסים שנשאו את התואר ובעורקיהם זרמה מנה הגונה של אותו הדם. אביו טען תמיד שהידיעה הזאת העניקה לו נחמה. שלווה.
הוגו היה זר גמור לשני הדברים הללו.
"אם אתה פה כדי לצוד בלי רישיון, אתה עושה את זה בצורה ממש גרועה," הוא אמר בהיעצרו בסמוך לדמות שפלשה לנחלתו. "באמת שאתה צריך לפחות לנסות להתגנב. לא לצעוד באמצע דרך הגישה, ללא שום ניסיון להימנע מלהתגלות."
הוא ריסן את הסוס הלא ממושמע ונהנה מהאופן הדרמטי שבו הבהמה התרוממה על רגליה האחוריות, ממש לפני האיש המזדחל במעלה דרך הגישה שלו.
רק אז התחוור לו שהפולש הזה הוא בעצם אישה. 
ולא סתם אישה.
הוגו נודע בנשים שהיו לו. איזובל הארורה, כמובן, שהייתה כמו כתם בחייו – אבל גם כל השאר. לפני איזובל ואחריה. אבל לכולן היה אותו דבר במשותף: הן נחשבו ליפהפיות בעיני כולם והן רצו, נואשות על פי רוב, להצטלם כשהן בחברתו. זה אמר שדיים מוגדלים, שיניים מולבנות, תוספות שיער כדי למלא את רעמות שיער המשי שלהן, ציפורניים משוחות לק ושפתונים וריסים מלאכותיים וכל השאר. כך שחלפו שנים מאז שהוא בכלל ראה אישה אמיתית, אלא אם כן היא עבדה אצלו. מנהלת משק הבית הקשישה והמשונה שלו, גברת רדינג, לדוגמה, שהוא הוסיף להעסיק בגלל שהביעה תמיד אכזבה לא פחות מרה מזו של אביו, כששמו הופיע בעיתוני הרכילות. זה מרגיש כה נוח ומוכר, חשב הוגו לעצמו לא פעם. כמו לעטות שק מגרד צמוד לגוף.
האישה שנשאה אליו את מבטה כעת, מבלי שתיראה כלל המומה או מבוהלת כמו שהוגו תיאר לעצמו שהוא היה מרגיש אילו היה מוצא את עצמו מתחת לגופו של סוס המזדקף על שתי רגליו האחוריות, לא הייתה בכלל יפה.
או אם היא כן הייתה, היא עשתה מאמצים די ניכרים כדי להסתיר את העובדה הזאת. שערה היה אסוף אחורה בפקעת חומה שהייתה כה הדוקה עד שראשו החל לכאוב רק מלהביט בה, בלי אף קווצה סוררת שתעיד על היותה אנושית. אפילו הפוני שלה היה גזור בדיוק צבאי, בקו ישר, חסר רחמים, לרוחב מצחה. היא לבשה מין מעיל תפוח ומסורבל שכיסה אותה מהסנטר עד לאמצע שוקיה וגרם לה להיראות בערך בממדי אחד מעצי האלון העתיקים הפזורים ברחבי אחוזתו. היא חבקה אל גופה תיק גדול ושחור שהיה תלוי על כתפה וגררה אחריה מזוודה גדולה, ואת שני הפריטים היא החזיקה בלפיתה עזה. לחייה נראו סמוקות מהקור, ואי-אפשר היה להתכחש לכך שהיה לה אף מעודן שהיה מעורר את קנאתם של רבים מאבות-אבותיו, בהתחשב בקללה שנודעה בשם "המקור של בני גרובסמור" שבו התברכו בעיקר בנות השושלת, בפרופורציות מאוד לא צודקות.
אך מה שהכי הדהים אותו הייתה ההבעה שעל פניה.
כי זה נראה דומה מאוד להבעה של זעף.
מה שהיה כמובן לא אפשרי, מאחר שהוא היה הוגו גרובסמור והנשים שנהגו להתגנב אל הנכסים שלו בלי הזמנה, ראו בדרך כלל אותו – או ליתר דיוק, את ההון האדיר שלו – כמשהו כה מפתה, שלעולם הן לא חדלו מלחייך. בשום פנים.
האישה הזאת נראתה כאילו היא תישבר לחצי אם היא רק תנסה את החיוך הכי קטן.
"אני לא ציידת ולא גנבת. אני האומנת." קולה היה צונן, והיה בו עוד דבר מה שהוגו לא הצליח לזהות בדיוק. "ההסעה שלי מתחנת הרכבת לא הגיעה, כי אחרת, אני מבטיחה לך שלא הייתי צועדת ברגל לשום מקום, ובטח שלא לאורך דרך הגישה המאוד ארוכה הזאת. בעלייה."
ואז הוא קלט. "הדבר הנוסף" ההוא בקול שלה, הדבר שאותו הוא לא הצליח לזהות. זה היה רוגז.
בעיניו של הוגו זה היה ממש נפלא. אף אחד לא התרגז עליו. אנשים אולי שנאו אותו וקראו לו השטן וכל מיני שמות משעממים אחרים, אך לעולם הם לא הפגינו רוגז כלפיו.
"נראה לי שהייתי צריך להציג את עצמי," הוא אמר בעליצות, בעת שהסוס המנוול טפף ברצחנות תחתיו. האישה לא נראתה מודעת לסכנה שבה היא נמצאת, קרוב כל כך אל הפרסות המשויפות ואל התקפי הזעם הלא נשלטים של סוס המירוץ האצילי. או נכון יותר, לא נראה היה שזה אכפת לה, מאחר שהיא הייתה עסוקה יותר בניסיון לנצח את הוגו בתחרות המבטים. "מאחר שאת מתגנבת לך בנכס שלי."
"על פי הגדרה," היא השיבה בנימה פסקנית, "זאת לא התגנבות אם אני צועדת באמצע דרך הגישה הראשית."
 "אני הוא הוגו גרובסמור," הוא אמר לה. "אין שום צורך בקידה. הרי, בכל זאת, אני ידוע ברבים בתור נבל איום ונורא."
"לא הייתה לי שום כוונה לקוד."
"אני מעדיף לחשוב את עצמי לאנטי-גיבור, כמובן. ברור שזה הופך אותי לראוי לקידה. או לפחות לאיזה הנהון קטן?"
"שמי הוא אלינור אנדרוז, ולפי מה שנאמר לי אני האחרונה בשרשרת ארוכה של מטפלות," אמרה לו האישה ממעמקי זוועת הפוך הנוראית הזאת שהיא לבשה. "כוונתי היא להיות אכן האחרונה. ואם אני לא ממש טועה, הדרך להבטיח את זה היא לדאוג לשמור מרחק ממך."
הוגו היה רגיל לנשים שמשמיעות הצהרות דומות. אתה ממש נורא, הן היו מלחששות תוך עפעוף ריסים קדחתני. אני דואגת לשמור מרחק ממך. זה נטה להוביל בדרך כלל ישר לבילוי ערבים חסרי ייחוד – כאלה שמהם הוא העדיף להתנזר כעת.
עלה פתאום בדעתו שהאישה הזאת – העטופה במעיל התפוח המחריד הזה, עם הסנטר המזדקר קדימה והבעת הזעף – עלולה באמת להתכוון למה שהיא אומרת.
"הוד מעלתך," הוא מילמל.
"סליחה?"
"את אמורה לפנות אליי בתואר הוד מעלתך, בעיקר כשנראה לך שאת נוזפת בי. זה מוסיף איזו מידה של חוסר כבוד נוקב, שבלעדיו כבר קצת קשה לי להסתדר."
אם אלינור אנדרוז נחרדה מכך שהיא פנתה באופן כה לא ראוי אל אחד מאצילי הממלכה – שבמקרה היה גם הבוס החדש שלה – היא לא הראתה את זה בשום צורה. אם כבר, נראה היה כאילו היא זוקפת את גבה עוד יותר בתוך מעיל הפוך הענקי שלה, ולא עשתה שום ניסיון למחות את הבעת הזעף מפניה.
"אלפי התנצלויות, הוד מעלתך," היא אמרה בקול נחרץ, כאילו אין בה שום שמץ של יראה כלפיו. זה גרם למשהו ל... לנוע בקרבו של הוגו. "אני ציפיתי להסעה מתחנת הרכבת. לא לצעידה בקור של מרחבי האזור הכפרי."
"אימון גופני מועיל לגוף ולמוח," הוא השיב בעליצות. "אני עצמי התברכתי בחילוף חומרים בריא ובמוח חד וחריף כך שלא נאלצתי מעולם לבחון את הדברים הללו. אבל לא כולם יכולים להיות בני מזל כל כך."
היה די אור בשביל שהוא יוכל לראות שיש מין גוון דבש ייחודי בעיניה החומות של האישה שנצצו בזעם לעברו. לא היה לו שום מושג מדוע זה צריך להדהים אותו כל כך, אך זה הדהים. העובדה שיש משהו רך באישה הנרגנת הזאת, שהייתה לבושה בשחור וחסרת כל חוש הומור, בעליל.
זה שהוא הבחין בזה.
"אתה מנסה לרמוז שאני איני בת-מזל כמוך?" היא שאלה, בדיוק בכעס הכבוש שהוגו היה מצפה לשמוע מאישה מיד אחרי שבעצם הוא כינה אותה בעקיפין שמנה.
"זה תלוי בשאלה אם את סבורה שחיי התפנוקים של הדוכס, כפי שמתארים אותם, הם עניין של מזל ונסיבות. או של גורל."
"איזה מהשניים אתה סבור שזה?"
הוגו כמעט חייך לשמע התשובה שלה. לא היה לו שום מושג מדוע. זה היה קשור איכשהו לאופן שבו עיניה נצצו ולהבעה המרתקת במידה מפתיעה שפיה לבש בהבזיקו אליו עוד מאותו הרוגז.
"אני מעריכה את זה שאתה דואג לשלומי," היא אמרה במה שהוא נאלץ להודות, הייתה שלווה ראויה להערכה מלבד הבעת הרוגז של פניה. "הוד מעלתך."
הוגו חייך אליה חיוך רחב מלמעלה, בתקווה שמעצבן אותה שהיא צריכה לשאת את מבטה אליו למעלה, כמו שזה היה מעצבן אותו אם הוא היה במקומה.
"בכלל לא ידעתי שהאומנת הקודמת עזבה, אם כי אני לא יכול להגיד שאני מופתע. היא הייתה מין דבר קטן ושברירי. עם עיניים של דמות מצוירת ופרקים ממושכים של בכי באגף המזרחי, או כך לפחות גונב לאוזניי. אני אלרגי לבכי של נשים, את מבינה. פיתחתי מין חוש שישי. כשאישה בוכה בסביבתי, מיד ובאופן אוטומטי אני מוצא את עצמי בצדו השני של העולם."
אלינור רק הביטה בו בחזרה. "אני לא אחת שמרבה בבכי."
הוגו חיכה.
"הוד מעלתך," הוא דחק בה שוב כשנעשה ברור שאין לה שום כוונה להגיד את המילים. "לא הייתי עומד על רשמיות כזאת, אבל נראה שזה טיפה מציק, נכון? כמה רפובליקני מצדך. ובאמת, אלינור, אי-אפשר לצפות לעצב מוח צעיר על פי רצונותייך, וגם להתמסר לעזרה הנפשית שעליה עוד יצפו ממני לשלם, אם את לא יכולה אפילו לזכור את הנימוס הבסיסי של האופן שבו פונים אל דוכס. זה ממש כאילו לא פגשת מעולם אף דוכס לפניי."
היא מיצמצה. "באמת לא פגשתי."
"אני לא דוגמה מייצגת במיוחד. כמו שנאמר, אני נורא פרוע ושערורייתי. אולי שמעת על כך." הוא צחק כשהיא ממש לא הצליחה לשמור על פנים חסרות כל הבעה. "אני רואה שאכן שמעת. אין ספק שאת קוראת נלהבת של עיתוני הרכילות למיניהם, עם כל העלאת הגרה היומית שלהם בקשר לחטאיי המרובים. לו רק יכולתי להתקרב בכלל בחיי הממשיים לצבעוניות הזאת שהם מתארים."
"ומלבד זאת, זה מיס אנדרוז."
הפעם היה זה תורו של הוגו למצמץ. "סליחה?"
"אני מעדיפה שתקרא לי מיס אנדרוז." היא הינהנה אז, רק הטיה קלה של ראשה, מה שנראה לו כהכרה המרבית שהוא יזכה לקבל ממנה. "הוד מעלתך."
משהו זז בתוכו, בצורה הרבה יותר גרועה מסתם תנועה קלה. זה הרגיש חשוף. מסוכן.
לא ייתכן.
"בואי נבהיר מראש דבר אחד, מיס אנדרוז," הוא אמר בזמן שסוסו הנוראי ניסה לפתות אותו להרפות קמעה את אחיזתו במושכות. "אני גרוע בדיוק כמו שהם מספרים. יותר, אפילו. אני הורס את החיים של אנשים בנקיפה קטנה של אצבעי. שלך. של הילדה. של סתם עוברים ושבים בכיכר הכפר שמתעסקים אך ורק בענייניהם. יש לי קורבנות רבים כל כך שרק בדרך נס המדינה הזאת עומדת עדיין על תִלה. אני לבדי כמו מטח טילים בלתי פוסק. אם יש לך בעיה עם זה, גברת רדינג תשמח לתפוס את מקומך. את צריכה רק להגיד את המילה."
אם הדברים שלו השפיעו על האישה המרגיזה הזאת באיזשהו אופן, היא הטיבה להסתיר את זה מתחת להררי המעיל הענקי שלה, והצעיף האפור שלא היה יותר נאה ממנו.
"אמרתי לך, אין לי שום כוונה להיות מוחלפת." הוא לא היה יכול לומר שנימת הסבלנות המודגשת שלה מוצאת חן בעיניו. "בטח שלא מתוך בחירה שלי. אם אתה תבחר להחליף אותי או לא, זה כמובן תלוי אך ורק בך."
"יכול להיות שאעשה את זה." הוא הרים גבה. "אני ממש שונא ציידים ללא רשות."
היא הסתכלה עליו כאילו היה בן חסותה, ולא להפך. היא בת חסותו. אפילו לחשוב את המילה הזאת הוא שנא. עוד יותר מכך הוא שנא את העובדה שאיזובל עשתה בדיוק את מה שהבטיחה שוב ושוב, כדי להכעיסו: היא הותירה את טפריה נעוצים בו גם מתוך הקבר.
"אתה צריך לעשות מה שתרצה, הוד מעלתך, ומשהו אומר לי שכך בדיוק אתה תנהג – "
"זה הכישרון שלי. הביטוי האולטימטיבי של האישיות שלי."
" – אבל אני הייתי מציעה לך לראות כיצד אני מסתדרת עם הילדה, לפני שאתה מחליט לשלוח אותי לדרכי."
הילדה. בת חסותו.
הוגו שנא את העובדה שהוא חייב בכלל לחשוב על טובתו של מישהו אחר בזמן שאפילו טובתו שלו לא מעניינת אותו יותר מדי. יש לו צוות עובדים גדול, שמקבלים שכר נאה כדי לחשוב על בריאותם ועל אושרם של השוהים בנכסיו ושל שאר העובדים שלו, מה שמותיר אותו פנוי להיות חסר תועלת עד כמה שמתחשק לו.
מה שלפי מה שהוא קרא בעיתונים ושמע ממקהלה שלמה של אנשים שבוודאי יודעים – כולל אביו המנוח – זה כל מה שהוא מסוגל להיות.
אבל הבחורה הזאת שלפניו, היא אחריות שונה לחלוטין מנכסי הנדל"ן שלו בליבה של לונדון, או שרשרת איים קטנים באוקיינוס השקט, או מטע קפה באפריקה, או כל דבר נוסף שנמצא בין אחזקותיו. 
לומר שזה לא היה לרוחו של הוגו יהיה בגדר המעטה של ממש.
"איזה רעיון נפלא," הוא מילמל. "אני אדאג שהיא תמתין לך באולם הכניסה כשתגיעי לבסוף לבית. זה לא ייקח לך זמן רב כל כך. חמש דקות של הליכה, אם תשמרי על קצב טוב."
"אתה ודאי צוחק עליי."
"טוב, עשר דקות הליכה, אני מניח, אם הרגליים שלך קצרות יותר מהרגליים שלי. אני לא יכול להחליט אם הן קצרות או לא כי את לובשת מספיק פוך אווזים בשביל להותיר את כל אוכלוסיית האווזים בממלכה נטולת נוצות לגמרי. בהנחה שזה מה שגורם לך להיות כל כך..." הוא החווה בראשו לעבר האוהל השחור הענקי שהיא לבשה. "תפוחה."
"קבלת הפנים שלך היא ממש למופת, הוד מעלתך," היא אמרה כעבור שנייה, והעובדה שהיא הצליחה לשמור את קולה ואת פניה חלקים... עיצבנה אותו.
זה לא מצא חן בעיניו.
בדיוק כשם שהוא ממש לא היה מסוגל להיזכר בפעם האחרונה שבה מישהו או משהו הצליח להיכנס לו מתחת לעור.
"זוהי, כתמיד, המטרה שלי," הוא השיב.
ואז, רק בגלל שהוא היה יכול, רק בגלל שהוא הקדיש את כל כולו כדי להיות גרוע בדיוק כפי שמצפים ממנו להיות, אם לא יותר גרוע – הוגו הפנה את סוסו ודהר לו משם, בהותירו שם את מיס אלינור אנדרוז הבעייתית, לעשות בכוחות עצמה את הדרך אל הבית.
ואל חסותו.
והחיים הללו שהוא כלל לא רצה, אלא ירש בלי שום התייעצות איתו. יש שיגידו שהוא בהחלט הרוויח את כל זה. שהוא ראוי למה שנפל עליו, ועוד הרבה יותר מכך.
שזהו גורלו בעצם, לא המזל שאיתרע לו.
הוגו ידע שזה לא משנה. בכל מקרה הוא לכוד במצבו הנוכחי.