הר החול

התחלה

יאדְזְ'יָה מתגלגלת לאִטה וצולעת. דוֹמיניקה קלילה ושברירית. אילו הייתה יאדז'יה מתיישבת עליה, היו עצמותיה של בתה מתפוררות כמו גביע ופל. אולם דומיניקה מפצה על כך בזריזותה. היא מתמרנת ומתחמקת, קופצת מעלה ומטה כמו ארנב בסרטי אנימציה סובייטיים. כל התקרבות של יאדז'יה ודומיניקה נושאת בחובה סכנת התנגשות, שגְדֵלה ככל שהמרחק ביניהן קטן. יאדז'יה תמיד נמצאת באותו המקום, לכן דומיניקה מנמיכה טוס, מרחפת פעם מעלה ופעם מטה. היא נוחתת נחיתת חירום על "הר החול" בפתאומיות כזו, שניצוצות ניתזים לכל עבר עוד לפני שהיא בולמת סופית, אך ברגע אחד היא שוב ממריאה אל־על מתוך ענן של אבק.
יאדז'יה הייתה מעדיפה שהן לא יתרחקו זו מזו יתר על המידה ושדומיניקה לא תתעופף כך. החלום של האימא הוא שהבת תתיישב, תשתקע במקום כלשהו. "לא לברוח, פַּרפָּרָה," היא שבה ואומרת אפילו שהיא יודעת שבתה לא אוהבת את אופן הדיבור הכפרי שלה. עירונית שכמותה. אותָך, אימא, לא אותֵך, מתקנת אותה החכמולוגית, לנסוע ולא ליסוע, אני קוראת, לא קוראה. כאילו שיש הבדל כלשהו. ליאדז'יה זה לא משנה, היא מעדיפה לחשוב שהכול אותו דבר.
"נו, שבי כבר שנייה על הטוסיק, פַּרְפָּרָה, סְיָיחה," היא קוראת וטופחת סמוך לה על הספה. "שבי כבר, אני הולכת להדליק את הטלוויזיה." יאדז'יה מתכרבלת בקן המעוך שהיה שייך בעבר לבעלה סְטֶפַן. הוא נהג לשבת שם בתום יום העבודה ולהירדם לצלילי יומן החדשות או תוכנית הטבע של יום ראשון על חיי בעלי חיים וחרקים אקזוטיים. "תראי איזה ראש יש לבהמה!" הוא היה קורא או מחטט באף ויורה באצבעו את הממצאים אל תוך העציץ עם הדקל. במעמקי הקן הוא דגר על ביצת כסף בצורת בקבוק, שדבר לא בקע ממנה. רק שנים אחדות אחרי שבעלה מת עבר הקן לרשותה של יאדז'יה. כעת היא צופה בטלנובלות מהמקום שהותיר סטפן ומתאווה לחֶברתה של דומיניקה. שיהיו כמו אם ובת, היא על מושב האם האלמנה ואילו דומיניקה במושב שאימא שלה שיקעה בקפידה עם הישבן במשך שנים במיוחד עבורה. בפרק הנוכחי יתברר שמריה סֶלֶסְטָה נכנסה להיריון מהטיפוס השחרחר הזה, שיש לו שפם כמו של לֵיאון מהסדרה "איזאוּרָה" ושיאדז'יה שכחה את שמו. לוּאיס אלפרֶדוֹ, כנראה.
יאדז'יה מרבה לבלבל עובדות ונתונים, אך ממשיכה להיאחז בחלומות. אמנם הם ישנים ומשומשים, אך עדיין קיימים. יאדז'יה לא אוהבת להשליך דברים. עדיף לשמור, כי מי יודע מה יהיה שימושי ומתי. הישן לרוב משובח מהחדש ומצוי בהישג יד. "חפשו ותמצאו," אומרת יאדז'יה וחופרת במצבור החפצים שנאספו בשידה כמו כורה באחד ממכרות הפחם של וַלְבְּז'יך. היא כבר תכננה הכול: את שמלת הכלולות של בתה ואת החתונה בכנסייה. שמלה שכמוה היא עצמה לא זכתה ללבוש. בחתונתה שלה נתפרה השמלה מווילונות שהשאירו הגרמנים, כפות רגליה נדחסו לתוך נעלי עקב קטנות מדי, איזה עינוי זה היה. דומיניקה תתלבש כאילו נגזרה מאיזה מגזין צבעוני, כאילו הייתה הבת של אספני פטריות עשירים, רופאים משְצַ'אבנוֹ־זְדְרוּי. את השמלה שלה יקנו ב"סלון סבּרינה" שבכיכר הראשית ואולי אף ירחיקו עד וְרוֹצלַב כדי לקנות אותה. שיהיה גם מחוך וגם שובל.
הכול יתועד בווידיאו. את ההינומה האֵם תופרת לבתה בעצמה ובחשאי. איכשהו היא די ארוכה לכסות את שערה הצומח פרא, ומהודקים אליה סיכות שיער וחרוזי פנינה. כמה שהיא תפרה ופרמה עד שסוף סוף יצא לה. אחר כך תיסע הבת בכרכרה רתומה לסוסים לנשף בטירת הנסיך, בשמלתה ובהינומה המתנופפת ברוח. ולכל הספקנים שלא האמינו יֵצאו העיניים מהחורים, המילים ייעתקו מפיהם אל מול הזוהר והאושר שהם בעצמם לא יזכו להם. עדיין לא מאוחר מדי, את הצלקות על הפנים של הבת כמעט לא רואים, אולי רק כאשר היא מתרגזת.
אולם לפני הכול, דומיניקה אינה כשירה כלל לחתונה כל עוד היא רזה וקלה כל כך, עד שכל משב רוח מַתיק אותה מהמקום ומטלטל אותה אנֶה ואנָה. צריך לייצב אותה, לצקת לתוכה קצת תוכן. דומיניקה מגדלת בזיליקום על אדן החלון, וכשהיא נוסעת מהבית היא משאירה במקרר מאכלים שיאדז'יה מרחרחת בחשדנות, בוחנת אותם על קצה לשונה. "אם היית אוכלת לפחות טיפונת בּיגוֹס* עם תפוחוני אדמה, איזה קציצונת, מקלונית בררנית שכמוך!" ליאדז'יה אין כלום נגד בעלים מחוץ לארץ, אבל היא סבורה שאין שני למטבח הפולני שלנו ואין לה צורך לנסות אוכל אחר כדי לגבש את דעתה. כך טענה מאז ומעולם, והיא איננה זקוקה לשיפורים כלשהם, תודה רבה.
[* מאכל פולני עממי העשוי כרוב כבוש ונקניקים.]
היא מפנה לבתה מקום לידה על הספה, מול עוגיות הספוג שקנתה במבצע. עשרים עוגיות ועוד שתיים בחינם, מציאה של ממש בהיפר־מרקט "רֵיאל". חנות גדולה כזו ממש מתחת לבית, יש בזה הנאה וגם חיסכון, ויאדז'יה, שקניית מוצרים בלתי נחוצים בחצי מחיר עולה לה ביוקר, יודעת להעריך את זה. היא מסדרת בקפידה את העוגיות על צלוחית ומציעה לבת, מצקצקת בשפתיה, שתנסה, זה דליקטס. "אני כבר אפטם אותך, מקלונית!". הבת יודעת לא מאתמול שאת הילד המקלון טַאדֶק מאגדת הילדים העיפה הרוח. הוא התעופף כשהוא קשור לבלון אדום, והמריא לו בחן למעלה, האדמה למטה הולכת ומתרחקת, הרָקיעַ במרחק נגיעה, חָלָק כמו זכוכית תכולה. ודומיניקה הקטנה ירקה מפיה את הסלק המבושל, הקיאה את נקניקיות העגל (שעלו לרגליים של אימא בשעות של עמידה בתור), והמתינה שגם אותה יחטוף משב רוח למערב גרמניה ואף הלאה, אל איי בּוּלָה־בּוּלָה - ו"הר החול" יהיה כתם קטנטן באופק, לא גדול יותר מקקי של זבוב. אולם האגדה הסתיימה אחרת. את הילד טאדֶק הפגיזו בשניצלים, כיוונו לעברו כידונים עשויי צלעות, עד שהוא התפטם, עלה במשקל וצנח למטה. "הוא נהיה נורמלי," אומרת יאדז'יה, "והתחיל לאכול." בינתיים הוא בטח כבר הספיק להשתקע איפשהו.
האם רוצה אפוא שהבת תשתקע, ואילו הבת משתדלת לנער את אימא שלה ממקום מושבה הקבוע ומפצירה בה לנסוע לחוץ לארץ. לָרוב יחסי הכוחות ביניהן שווים, ואז הן נותרות עיקשות במקומותיהן, האחת אינה זזה ללא השנייה. האם מתחפרת בעמדתה, לא ולא, ואילו הבת מפתה, מעופפת סביבה, מנפנפת בכנפיה, ולפתע היא עוקצת את הגוף הרך של אימא, קומי כבר, אני אגרור אותך מכאן. דומיניקה שולחת גלויות נוף שמתפוצצות בצבעים עזים כמו זיקוקי די־נור קטנים, והיא כותבת, "כשתבואי אז תראי, אימא, את העיר היפה שבגלויה, אבל כמובן יותר בגדול, יותר אמיתי. שעות הערב כאן חמימות ובמסעדות מושמעת מוזיקה חיה, ויש אבטיחים גדולים כל כך שילד יכול לשכב בתוכם כמו בעריסה. המדרגות מובילות ישר אל תוך הים, שותים קפה על רקע הנוף, ובאביב פורחים ההרים בלבן, צהוב, סגול. כל זה לא עולה הרבה בכלל, אם לא תְחַשבי את המחירים בּזְלוֹטי.* כולנו נשמח שתגיעי לכאן, כל המשפחה, וזה לא כרוך בשום הוצאות גדולות מצדנו, אפילו להפך, מאוד ישתלם לנו שתבואי, את תיווכחי בעצמך." יאדז'יה חושבת שה"כולם" האלה של דומיניקה, שכביכול מחכים שם לבואה, הם הרי לבטח סדום ועמורה בהתגלמותן. איזה שְחום עור אחד שלמרות שהוא משכיל הוא לבוש בסמרטוטים, כלומניק עם שרשרות וחרוזים, והטיפוס השני הוא איזה נקבה, הומו־מה־שמו, וכולם במין ערבוביה כזו, שלֵך תדע מי נמצא עם מי ושל מי הילד שמתרוצץ שם. סטייה והפקרות, ולא משפחה נורמלית, שיש בה אבא ואימא וילדים שקשורים זה לזה בסַקרַמֶנט קדוש ובחיבה הדדית ומטפלים בסבתא עד שהמוות יפריד ביניהם. אם זאת המשפחה של דומיניקה, אז עשֵׂה עמי חסד, אלוהים, שכל זה יהיה לפחות בחשאי, בסתר, לא לעיניהם של אחרים. אבל לא, לא, הם יציגו את זה לראווה למרבה הבושה, כאילו הייתה כל ההפקרות הזאת מקור לגאווה. מה יקרה כשמישהו יעיר לה, ליאדז'יה, "גברת, תראי איך חינכת את הבת שלך," בושה כזו מחכה לה כשתיסע לשם. בושה, גם אם ממילא יאדז'יה לא תבין מה אומרים שם האנשים בשפה הזרה שלהם. סטפן הזה, לוֹ היה ראש לשפות, ואם הוא לא היה מתבזבז ככה הוא היה מדבר דוֹיטש ופַּרְלֶה־פְרַנְסֶה. אבל היא בקושי זוכרת היום מילים בודדות ברוסית, "סְקוֹלְקָה", "טאוואריש סטלין" ו"דוֹ סְווידאניה". וחוץ מזה מה כבר יהיה לה שם לאכול, כי זיתים לא באים בחשבון. זה כמו לאכול משהו רקוב!
[* המטבע הפולני.]
יאדז'יה מסדרת את השיער הכהה של דומיניקה כאילו תיקנה את שערה שלה. "כל החיים עוד לפנייך!" היא אומרת. יאדז'יה מוחקת את שלושים ושלוש שנותיה של דומיניקה. מעיפה אותן בנשיפה כמו פירורים מהשולחן. העבר של דומיניקה משול אפוא לחלל ריק. אם תפסע צעד אחד אחורנית, תיפול לבור. יאדז'יה אומרת שבכל זאת, על כל מקרה שלא יבוא, תמיד אפשר להישאר ב"הר החול".