ירח קפוא

1

קימוֹ יוֹאֶנְטָה היה לבד אִתה כשנרדמה.
הוא ישב ליד מיטתה בחדר המואפל, אחז בידה והתאמץ לחוש בדופק שלה. כשאיבד אותו, וכבר לא שמע את השאיפות והנשיפות השקטות שלה, עצר את נשימתו, רכן אליה וחיכה בשקט לחידוש הקשר. הוא ריפה את גופו ושקע מעט אל תוך עצמו, כשחש שוב בקצות אצבעותיו את הפעימות הקלות מתחת לעורה.
פעמים אחדות הביט בשעון כי חשב שהעניין תם ונשלם. בלי לחשוב מדוע החליט לשמר בזיכרונו את רגע המוות שלה. הרעיון עלה בדעתו כבר לפני כמה ימים, כשישב על ספסל ההמתנה מול החדר שלה ונעץ מבטו בדלת הלבנה כשלג שמאחוריה שכבה. רִינְטָנֶן, הרופא שלה, לקח אותו הצדה לפני שנכנס אליה עם תרופות חזקות וחיוך מעודד, ואמר לו שייתכן שהסוף קרוב, קרוב מאוד, זה יכול לקרות בכל רגע.
כעת לא עזב אותה עוד. הוא אכל את ארוחותיו לצדה והעביר את הלילות בשינה טרופה, ניעור בבהלה כל כמה דקות, מחשש שלא יהיה אִתה בשניות האחרונות לחייה.
בשנתו ראה סבך של חלומות אפורים.
בימים שלפני מותה החלה לספר סיפורים שלא הבין. היא סיפרה לו על תמונות שראתה, על סוס אדום שעליו רכבה ועל מסעות אל מחוזות הדמיון. יותר משדיברה אליו דיברה אל עצמה, והביטה דרך עיניו אל הריק. פעם אחת שאלה אותו מי הוא ומה שמו. הוא אמר "קימוֹ" והיא צרה את השם בשפתיה.
הוא ליטף את ידה, הקשיב לה, חייך כשחייכה ואסר על עצמו לבכות בנוכחותה. פעמים אחדות שאלה אותו אם הוא יכול לראות אותה רוכבת על הסוס האדום, והוא הנהן.
כששאל את רינטנן, הסביר לו זה שההזיות הן תופעות לוואי של התרופות.
אין לה כאבים, הוסיף ואמר.
היא מתה בלילה, שלושה ימים אחרי שרינטנן דיווח לו על הרעה במצבה. החדר היה חשוך, הוא נגע בידה ותיאר לעצמו את עיניה ושפתיה. הוא החל לשקוע בשינה־לא־שינה, ונעקר ממנה מפחד שתקף אותו, שמא לא תסתיים ההפסקה בין נשימותיה. הוא עשה מה שנהג לעשות: עצר את נשימתו, רכן אליה וחיכה בשקט. הוא חיכה לנשימות השקטות, השטוחות שלה, לדופק החלש באצבעותיו, אך הפעם הם לא הופיעו.
הוא ליטף את זרועה, הרכין את ראשו עוד עד שלחיו רפרפה על שפתיה. הוא ליטף לאט את פניה הקרות ושמט את ראשו אל חיקה. אחר כך הזדקף והביט בשעון.
ארבע־עשרה דקות אחרי שלוש, והיא נרדמה.
המחשבה על רגע המוות ועל הרגעים שאחריו העסיקה אותו לפני כן הרבה, רדפה אותו שלא לרצונו, והוא השתדל לנער אותה מעליו. מדעת־ושלא־מדעת חשב, קיווה, שנשימתה האחרונה תביא גם את חייו אל קצם. לפעמים שיווה בנפשו שיבכה כמו שלא בכה מעולם. זאת הייתה מחשבה מנחמת, שכן בתמונה שראה לנגד עיניו הדמעות כיסו על הכאב, אולי אפילו כרסמו בו וכילו אותו אט אט.
עתה, משהגיע הרגע, לא חשב על התמונות שצייר לעצמו קודם לכן. הוא ליטף את ידה בלי משים. חייו לא הגיעו אל קצם והוא לא בכה. עיניו, גרונו ושפתיו היו יבשים. לאחר מכן לא זכר אם חשב משהו ברגעים שחלפו עד שאחות הלילה באה והוא אמר לה שהיא מתה.
האחות הדליקה את האור, ניגשה אל המיטה, בדקה את הדופק שלה ונתנה בו מבט שגרתי של השתתפות בצער. הוא התחמק ממבטה וראה את סאנה - קודם, באפלה, רק דימה לעצמו את תווי פניה - באור הבוהק.
לרגע חשב שהיא רק ישנה.
אחות הלילה יצאה בלי לומר דבר ושבה רגעים אחדים לאחר מכן עם רינטנן. צערו של זה נראה לו כן. רינטנן אִפשר לו להישאר לידה יום ולילה בניגוד לכללים של בית החולים. הוא התכוון להודות לו על כך בבוא העת.
גם רינטנן בדק מה שכבר היה ברור. הוא הנהן הנהון כמעט לא מובחן, השתהה מעט, ואז החליק את ידו ברכות לאורך כתפה של סאנה, תנועה שנשארה חרותה בזיכרונו של קימו יואנטה.
"אכן נרדמה," אמר, ויואנטה ידע למה התכוון. פניה לא הביעו כאב.
"אתה רוצה להישאר אִתה קצת?" שאל רינטנן, ויואנטה הנהן, אם כי לא היה בטוח שזה רצונו. הוא האזין לחדרי לבו בשעה שהרופא ואחות הלילה יצאו אל המסדרון. הרגיש שהוא נע על קרום דק. רינטנן דיבר עם אחות הלילה. הוא לא קלט את המלים אבל ידע שסאנה היא הנושא, מה יש לעשות בה, בגופה המת.
הוא חשב: סאנה כבר לא שייכת לי.
הוא הביט בה ודימה שאינו מתקשה לעמוד במראה עיניה העצומות. הוא ניסה לעכל את העובדה שלעולם לא תביט בו עוד, שהוא מאבד אותה אחת ולתמיד. הוא ניסה לשאוף אל קרבו את תווי פניה. כעבור זמן מה הסיט את מבטו כי חש שהדבר אינו עולה בידו.
ההקלה שבהעדר תחושה התחלפה בפחד מפני אי היכולת לבכות. פחד מעורפל שהכאב יִשחק אותו מבפנים לפני שיבחין בכך.
הוא קם באחת, משהו דחק בו לקום. הרים את גופה, אימץ אותה אליו, נשק לפיה, לעורפה, נשך קלות את צווארה, את כתפיה. אחר כך הניח וכיסה אותה.
הוא כיבה את האור ועזב את החדר בלי להביט לאחור. פסע בפרוזדור במהירות. כשהתיישב במכונית התחיל לחשוב. הוא חש שמשהו עומד לקרות, וידע שאותו משהו יהיה זר לו. הוא פחד ממנו אבל ציפה לו, השתוקק לו. רצה להיות בבית כשיתרחש.
הוא נסע בכביש הכפרי לעבר אַנְגֶלְנְיֶימִי, החנה את המכונית לפני דרך הגישה. הוא ירד אל האגם שנצץ בין עצים כהים. גשרון העץ המרקיב התקער תחת כובד משקלו, נדמה היה לו שמשהו מושך אותו מטה, אל המים השחורים.
הוא תכנן להתקין גשרון חדש בקיץ, אבל היא אמרה שהיא אוהבת הכול כמו שהוא. הוא נזכר במלים שאמרה, בנימה החמה של קולה. היא ישבה במקום שעמד בו כעת, שוב ראה את החיוך שלה, את פניה החיוורות, וחש בפחד שעצר את נשימתו כשהביט בה.
הוא ידע שהגיע אל היעד. הוא חלץ את נעליו והשקיע את רגליו במים. שאף אל קרבו את הרוח הצלולה והבחין בהקלה שקור המים מטפס מרגליו ועולה מעלה. הוא המתין שתחושת הקיפאון תתפשט בכל גופו. אחר כך שקע לאחור, נשכב על גבו ועצם את עיניו. הוא ראה אותה רוכבת על סוס אדום, ראה את שערה הבהיר, הארוך, מתנופף ברוח. הוא חיכה עד שהסוס עבר לדהירה קלה, עד שצחקה וקראה משהו לעברו, חיכה עד שהגיעה אליו במהירות, מאושרת, צועקת... אז הושיט לה סוף סוף את זרועותיו וקלט את הכאב, שחדר ונתקע בו עמוק, כאב שלא ירפה ממנו לעולם.