הצבעוני השחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצבעוני השחור
מכר
מאות
עותקים
הצבעוני השחור
מכר
מאות
עותקים

הצבעוני השחור

4.5 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יוסף כץ
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 3 דק'

אלכסנדר דיומא

אלכסנדר דיומא (בצרפתית: Alexandre Dumas; ‏24 ביולי 1802 - 5 בדצמבר 1870) סופר ומשורר צרפתי.

בשנות הארבעים של חייו החל דיומא לכתוב רומאנים. המניע לעיסוק בסוג ספרותי זה, היה כלכלי - כותב מוכשר כמוהו יכול היה לכתוב בעיתונים רומאנים בהמשכים ולהרוויח משכורת יפה. הצלחתו של דיומא הגיעה בעיקר עם כתיבת שלושת המוסקטרים ב-1844, המלכה מרגו באותה שנה והרוזן ממונטה כריסטו שנה לאחר מכן. דיומא פרסם מספר רומאנים במקביל, וכך היה לאחד הסופרים המפורסמים בזמנו ונמנה עם האנשים העשירים ביותר בצרפת.

תקציר

סכנת פלישה ותהפוכות פוליטיות מטלטלות את הולנד השלווה במאה השבע-עשרה. האירועים הסוערים משפיעים גם על קורנליוס ון ברלה, מגדל צבעונים צעיר. קורנליוס שואף לזכות בפרס המיועד למי שיצליח לעשות את הבלתי אפשרי – לגדל צבעוני שחור. אבל ממש לפני הגשמת מטרתו הוא נופל קורבן לעלילה פוליטית ונידון למאסר עולם.
בכלא הקודר מתפתחת אהבה עזה בין קוֹרנליוס האסיר לרוזה בת הסוהר. אהבתם, הפורחת בעת ובעונה אחת עם הפרח המופלא – הצבעוני השחור – מחוללת את הלא ייאמן ומחזירה לחייהם את החופש והאור.

הרומן ההיסטורי הצבעוני השחור מאת אלכסנדר דימא האב (1870-1802) הוא מיצירותיו הנודעות והאהובות של הסופר הצרפתי המפורסם, מחברם של "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"שלושת המוסקטרים". סיפורו המרתק על אהבה ופרח נדיר הצומחים בד בבד בבית הכלא קנה לו מעמד של קלאסיקה בספרות העולם. הספר תורגם לשלל שפות ועובד לבמה, לקולנוע ולטלוויזיה.

מצרפתית: יוסף כץ

פרק ראשון

1
עַם אסיר תודה



הדבר קרה בהאג ב־20 באוגוסט בשנת 1672. העיר הזו, עיר הבירה של שבעת המחוזות המאוחדים של ארצות השפלה, היתה כה ערנית, חייכנית ומסבירת פנים, עד שהיו אומרים עליה שכל הימים בה הם שבת אחת גדולה. האג השתרעה בצל גנים גדולים, מתחת לעצים גבוהים שרכנו על בתים בסגנון גוֹתי. בתעלות, שמימיהן הצלולים והשלווים דמו למראות ענקיות, השתקפו צריחי הכנסיות על כיפותיהם היפות.
ביום שבו מתחיל סיפורנו היתה העיר השלווה הזו כמרקחה. רחובותיה הראשיים המו מאדם. המוני אזרחים נרעשים ונרגשים התרוצצו בהם, רובם חמושים, חרבות תחובות בחגורתם, רובים על שכמם ואלות בידיהם. כולם נהרו אל בּוֹיטֶנהוֹף, בית הסוהר המחריד, שגם כיום אפשר עוד לראות את חלונותיו המסורגים. בבית הסוהר הזה היה כלוא קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, אחיו של מי שהיה ראש הממשלה של הולנד. הוא הושלך לכלא באשמת ניסיון התנקשות, אשמה שטפל עליו הרופא־המנתח טיקֶלֶר.
שמותיהם של שני האחים דֶה ויט היו כרוכים ומשולבים בקורות הימים ההם. קוֹרנֶלִיוּס, האסיר, היה המפקח על הסכָרים במדינה, וראש העיר דוֹרדרֶחט, עיר הולדתו. כשהיה בן ארבעים ותשע לא היו ההוֹלנדים מעוניינים עוד ברֶפּוּבּליקָה שיוֹהַן דֶה ויט, האח השני, עמד בראשה. הם תבעו בכל תוקף שיהיה להם מושל יחיד - מינוי שיוֹהַן ביטל בצַו מיוחד.
אף על פי ששני האחים היו הגונים וישרים, ודגלו בחופש בלי הפקרות, ובשפע כלכלי בלי בזבזנות, רגז עליהם העם. הוא ראה בהם את סמל הרֶפּוּבּליקָה שנואת נפשו. ואילו שני האחים סברו שאין זה לפי כבודם לזכות באהדת העם באמצעות חנופה. לעומת זאת ראה עמה של הולנד בדמותו הרצינית והמהורהרת של הנסיך הצעיר וילֶם לבית אוֹרַניֶה - המכונה "וילֶם השתקן" - את המושל הרצוי.
לוּאי הארבעה־עשר, מלך צרפת, היה אויבה המושבע של הולנד במשך ימים רבים. הוא הכניע אותה והשפיל אותה. האחים דֶה ויט נזהרו שלא להרגיז אותו. דבר זה הגביר את האיבה שחשו כלפיהם בני העם ההולנדי. תושבי ארצות השפלה ציפו לגיבור שיגאל אותם מן החרפה שבתבוסה. וילֶם, הנסיך לבית אוֹרַניֶה, בנו של וילֶם השני ונכדו של צַ'רלס הראשון מלך אנגליה, היה בעיניהם הגיבור הזה, הגיבור שכולם חיכו לו.
יוֹהַן דֶה ויט היה המורה והמחנך של וילֶם הצעיר, אשר בשנת 1672 מלאו לו עשרים ושתיים שנה. הוא ניסה להקנות לחניכו עקרונות נאצלים של חופש ואהבת מולדת, ולשכנע אותו להתנגד לתפקיד המושל היחיד של ארצות השפלה. אבל בלחץ הנסיבות ורצון העם הוא נאלץ, כאמור, להיכנע ולבטל את הצו שהוציא בדבר ביטול המינוי הזה. ואילו אחיו, קוֹרנֶליוּס דֶה ויט, המשיך להתעקש, וסירב לחתום על המסמך הממנה את הנסיך וילֶם למושל יחיד במדינה - למרות האיוּמים של המוני החסידים של וילֶם לבית אוֹרַניֶה, שהתקהלו ליד ביתו בדוֹרדרֶחט.
לבסוף נכנע קוֹרנֶלִיוּס להפצרותיה ולדמעותיה של אשתו, וחתם גם הוא על המסמך. אבל הוסיף לחתימתו את המילים: "חתימה בכפייה". רק בנס ניצל קוֹרְנֶלִיוּס דֶה ויט מזעמו של ההמון באותו יום. כעבור ימים אחדים ניסו אלמונים להתנקש גם בחיי אחיו, יוֹהַן, והוא נפצע קשה.
אבל חסידי וילֶם לבית אוֹרַניֶה לא הסתפקו בכך. הם ידעו שכל עוד האחים דֶה ויט חיים, הם יעשו כל שביכולתם כדי לסכל את המינוי של מושל יחיד לארצות השפלה. לפיכך הם החליטו להעליל על האחים עלילת שווא ולהאשים אותם בניסיון לרצח. אחד מאנשיהם, טיקֶלֶר שמו, רופא־מנתח, הצהיר בפומבי שקוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט הטיל עליו לרצוח את וילֶם לבית אוֹרַניֶה, כדי לשחרר את הרֶפּוּבּליקָה מן הסכנה המרחפת עליה. טיקֶלֶר הוסיף ואמר שלאחר זמן מה החל המצפון לייסר אותו. הוא הרגיש שלא יוכל לבצע את הפשע הנתעב.
כל החסידים של וילֶם לבית אוֹרַניֶה רתחו מזעם לשמע הדברים האלה. ב־16 באוגוסט 1672 ציווה התובע הכללי לאסור את קוֹרנֶלִיוּס. וכך הושלך לכלא בּוֹיטֶנהוֹף קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, הממונה מטעם המדינה על הסכרים ואחיו של יוֹהַן דֶה ויט. בכלא הוא עוּנה בכל העינויים המקובלים בחקירת פושעים פליליים, שנועדו להוציא מפיו הודאה בפשעו המדומה.
קוֹרנֶלִיוּס היה אדם אמיץ ובעל נפש גדולה. הוא בז לעינויים ולא הודה בעלילת השווא שהעלילו עליו. אבל בית הדין זיכה את טיקֶלֶר מכל אשמה, הורה לשלול מקוֹרנֶלִיוּס את כל משׂרותיו ותאריו, ואף הטיל עליו לשלם את הוצאות המשפט. נוסף על כך דן אותו לגלוּת מארצות השפלה לכל חייו.
כששמע יוֹהַן דֶה ויט את גזר הדין של אחיו, התפטר מכהונת ראש מועצת השׂרים של הולנד והיה לאזרח פשוט. בינתיים השתדל וילֶם לבית אוֹרַניֶה לזרז את מהלך המאורעות ולהביא במהירות רבה ככל האפשר להכתרתו למושל יחיד של ארצות השפלה. גוויותיהם של שני האחים דֶה ויט היו בשבילו קרש קפיצה להשגת היעד.
וכך נהרו האנשים אל כלא בּוֹיטֶנהוֹף, לראות את מחזה ההשפלה של המוּרם מעם, את ההגליה של קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט. רבים מהם החליטו לא להסתפק במראה עיניים. המסיתים, שוִילֶם לבית אוֹרַניֶה שלח בחשאי והורה להם להתערבב בהמון, הסעירו את הרוחות עוד יותר.
"אולי נצליח לירוק בפרצופו של מי שהיה הממונה על הסכרים, בדרך מכלא בּוֹיטֶנהוֹף אל שערי העיר האג. הרי האיש הזה חתם ב'חתימה בכפייה' על המסמך שמעניק לוִילֶם לבית אוֹרַניֶה את תפקיד המושל הכללי, וגם ניסה לרצוח אותו! לא מגיע לו שנזרוק עליו בוץ וגם כמה אבנים?" ואחרים הרחיקו לכת וקראו: "אסור לנו להניח לקוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט לצאת משערי העיר. ברגע שיגיע אל מחוץ לגבולות ארצנו, יפעל נגדנו שוב. הוא ואחיו הנבל, יוֹהַן דֶה ויט! הם יקשרו נגדנו קשר עם מלך צרפת ועם שׂר המלחמה שלו."
בין ראשוני הרצים נראה המנתח טיקֶלֶר. תוך כדי הליכה סיפר לשומעיו הנלהבים על כל הפיתויים שפיתה אותו קוֹרנֶלִיוּס דֶה וִיט, על סכומי הכסף הגדולים שהבטיח לו אם יוציא לפועל את התוכנית, ועל התחבולות שנקט כדי להסיר מדרכו כל מכשול בדרך לרצח וילֶם לבית אוֹרַניֶה. מדי פעם הפליג בתיאוריו כיד הדמיון הטובה עליו. ועם כל משפט שהוציא מפיו נשמעו מפי ההמון קריאות אהדה נלהבות לכבוד הנסיך לבית אוֹרַניֶה, וצעקות בוז ושנאה יוקדת לאחים דֶה ויט.
ההמון גידף את השופטים שהניחו לבוגד להימלט מעונש, וכמה מן המסיתים לחשו באוזני האנשים שרצו לידם: "הוא עלול להסתלק! להימלט מידינו! בנמל סחֶוֶנינגֶן ממתינה לו ספינה - ספינה צרפתית! טיקֶלֶר ראה אותה!" ואחרים הוסיפו: "וכשיברח קוֹרנֶלִיוּס לצרפת יברח אתו גם אחיו, יוֹהַן הבוגד! ובצרפת יבזבזו שני הנבלים את הכסף שלנו - שקיבלנו תמורת האוניות והמספנות שלנו שנמכרו ללוּאי הארבעה־עשר!"
"אסור לנו להניח להם לברוח!" צעק אחד מן ההמון, וכל השאר החלו לקרוא בעקבותיו: "אל בית הסוהר! אל הכלא! חושו! רוצו!"
אבל בכניסה לכלא בּוֹיטֶנהוֹף ניצבה על משמרתה פלוגת פרשים. הם ישבו דוממים על סוסיהם ופניהם הביעו שלווה ואיפוק לנוכח ההמון הגועש. המפקד, סרן טילי, קצין חיל הפרשים של העיר האג, שלף את החרב מהנדן, אך לא נופף בה.
פלוגת הפרשים הזו היתה חומת המגן היחידה של הכלא. בהתנהגותה ריסנה לא רק את האספסוף המשתולל, אלא גם את גדוד המשמר העירוני. חיילי הגדוד הזה, שהוצבו בחזית בית הסוהר כדי לסייע לפלוגת הפרשים לשמור על הסדר, עודדו את ההמון בקריאות קצובות: "יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה! מוות לבוגדים!"
נוכחותם של סרן טילי ופרשיו הרתיעה בתחילה את אנשי המשמר העירוני. אבל אחרי זמן מה אזרו אומץ והחלו להתקדם צעד אחר צעד אל הכלא, ואחריהם נגרר האספסוף.
אלא שסרן טילי התקדם לקראתם כמה צעדים על סוסו. הוא הניף את חרבו וקרא אליהם בפנים זועפות: "לאן, רבותי, אנשי המשמר העירוני?"
אנשי המשמר העירוני נופפו ברוביהם וקראו שוב ושוב: "יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה! מוות לבוגדים!"
"גם אני אומר 'יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה'," אמר הסרן, "אם כי הייתי מעדיף מושל עם פנים עליזות במקום הפנים הקודרות שלו. אבל 'מוות לבוגדים' - רק בדיבור, רבותי, רק בדיבור! אתם יכולים לצעוק 'מוות לבוגדים' כמה שתרצו, אבל לא ארשה לכם לעשות דבר. לשם כך אני פה!"
והוא פנה אל פרשיו ופקד: "הַכְתף נשק!"
פקודיו נשמעו לו כאיש אחד, בדייקנות ובקור רוח. למראה הפרשים המניפים את נשקם נסוגו בבהלה גם אנשי המשמר העירוני וגם ההמון. חיוך קליל ריחף על שפתיו של קצין הפרשים.
"הירגעו בבקשה!" קרא אליהם בלעג. "החיילים שלי לא ידליקו את הפתיל! אבל אתם, תיזהרו שלא להתקרב יותר מדי לבית הסוהר!"
"אתה יודע, אדוני הסרן, שיש לנו רובים?" שאל בזעם מפקד המשמר העירוני.
"ודאי שאני רואה שיש לכם רובים," אמר סרן טילי, "הרי אתם מנפנפים בהם כל הזמן. אבל שימו לב: גם לנו יש רובים. וגם אקדחים. וטווח הירייה של האקדח הוא יותר מחמישים צעד, והמרחק ביניכם ובינינו הוא לא יותר מעשרים וחמישה צעדים."
"מוות לבוגדים!" קראו שוב אנשי המשמר העירוני הנבוכים.
"לא נמאס לכם לחזור כל הזמן על אותם דברים?" רטן הסרן ושב אל מקומו בראש פלוגתו.
ההמון הנסער לא ידע שממש באותה שעה עבר יוֹהַן דֶה ויט במרחק של כמאה צעדים מאחורי פלוגת הפרשים, בדרכו אל כלא בּוֹיטֶנהוֹף. הוא ירד מהמרכבה בלוויית המשרת שלו, וחצה בנחת את החצר שבחזית בית הכלא.
כשראה את שומר הכלא הציג את עצמו לפניו בשמו. השומר הכיר אותו היטב. אחרי ששאל לשלומו, הוסיף יוֹהַן ואמר: "גריפוּס, באתי לְלַווֹת את אחי, קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, שנידון, כידוע לך, לגלוּת - אל מחוץ לשערי העיר."
השומר, שדמה למין דוב מגושם שאוּלף לפתוח ולסגור את שער הכלא, הצדיע והניח לו להיכנס לכלא. אחר כך נעל שוב את השער.
יוֹהַן דֶה ויט צעד רק צעדים ספורים ופתאום עמדה לפניו נערה נחמדה, כבת שבע־עשרה או שמונה־עשרה, לבושה בתלבושת הלאומית של בנות הולנד.
היא קדה לפניו בחֵן רב. הוא ליטף את לֶחיה ואמר לה: "בוקר טוב, רוֹזָה חביבתי, מה שלום אחי?"
"הו, אדון יוֹהַן," ענתה הנערה, "אינני חוששת ממה שעשו לו, אלא..."
"ממה את חוששת, ילדתי?"
"אני חוששת ממה שיכולים לעשות לו, אדון יוֹהַן," אמרה רוֹזָה.
"אה, את מתכוונת להמון, נכון?"
"אתה שומע איך הם צועקים!"
"הם באמת נסערים מאוד, אבל אני מקווה שיירגעו ברגע שיראו אותנו. הרי לא עשינו להם שום רע."
"לצערי, נדמה לי שזה לא מספיק," לחשה הנערה והתרחקה ממנו. אביה הניע את ידיו במרץ לרמוז לה שתפסיק את שיחתה עם אחיו של הנידון לגירוש.
"הו, ילדה, אני חושש שאת צודקת," אמר יוֹהַן דֶה ויט לעצמו בדרכו לתא של קוֹרנֶלִיוּס. "הנה נערה, שמן הסתם אינה יודעת אפילו קרוא וכתוב, ובכל זאת מיצתה במשפט אחד את כל תולדות המין האנושי." בלב כבד המשיך מי שהיה ראש הממשלה של הולנד לצעוד אל תא הכלא של אחיו.

אלכסנדר דיומא

אלכסנדר דיומא (בצרפתית: Alexandre Dumas; ‏24 ביולי 1802 - 5 בדצמבר 1870) סופר ומשורר צרפתי.

בשנות הארבעים של חייו החל דיומא לכתוב רומאנים. המניע לעיסוק בסוג ספרותי זה, היה כלכלי - כותב מוכשר כמוהו יכול היה לכתוב בעיתונים רומאנים בהמשכים ולהרוויח משכורת יפה. הצלחתו של דיומא הגיעה בעיקר עם כתיבת שלושת המוסקטרים ב-1844, המלכה מרגו באותה שנה והרוזן ממונטה כריסטו שנה לאחר מכן. דיומא פרסם מספר רומאנים במקביל, וכך היה לאחד הסופרים המפורסמים בזמנו ונמנה עם האנשים העשירים ביותר בצרפת.

עוד על הספר

  • תרגום: יוסף כץ
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 3 דק'
הצבעוני השחור אלכסנדר דיומא

1
עַם אסיר תודה



הדבר קרה בהאג ב־20 באוגוסט בשנת 1672. העיר הזו, עיר הבירה של שבעת המחוזות המאוחדים של ארצות השפלה, היתה כה ערנית, חייכנית ומסבירת פנים, עד שהיו אומרים עליה שכל הימים בה הם שבת אחת גדולה. האג השתרעה בצל גנים גדולים, מתחת לעצים גבוהים שרכנו על בתים בסגנון גוֹתי. בתעלות, שמימיהן הצלולים והשלווים דמו למראות ענקיות, השתקפו צריחי הכנסיות על כיפותיהם היפות.
ביום שבו מתחיל סיפורנו היתה העיר השלווה הזו כמרקחה. רחובותיה הראשיים המו מאדם. המוני אזרחים נרעשים ונרגשים התרוצצו בהם, רובם חמושים, חרבות תחובות בחגורתם, רובים על שכמם ואלות בידיהם. כולם נהרו אל בּוֹיטֶנהוֹף, בית הסוהר המחריד, שגם כיום אפשר עוד לראות את חלונותיו המסורגים. בבית הסוהר הזה היה כלוא קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, אחיו של מי שהיה ראש הממשלה של הולנד. הוא הושלך לכלא באשמת ניסיון התנקשות, אשמה שטפל עליו הרופא־המנתח טיקֶלֶר.
שמותיהם של שני האחים דֶה ויט היו כרוכים ומשולבים בקורות הימים ההם. קוֹרנֶלִיוּס, האסיר, היה המפקח על הסכָרים במדינה, וראש העיר דוֹרדרֶחט, עיר הולדתו. כשהיה בן ארבעים ותשע לא היו ההוֹלנדים מעוניינים עוד ברֶפּוּבּליקָה שיוֹהַן דֶה ויט, האח השני, עמד בראשה. הם תבעו בכל תוקף שיהיה להם מושל יחיד - מינוי שיוֹהַן ביטל בצַו מיוחד.
אף על פי ששני האחים היו הגונים וישרים, ודגלו בחופש בלי הפקרות, ובשפע כלכלי בלי בזבזנות, רגז עליהם העם. הוא ראה בהם את סמל הרֶפּוּבּליקָה שנואת נפשו. ואילו שני האחים סברו שאין זה לפי כבודם לזכות באהדת העם באמצעות חנופה. לעומת זאת ראה עמה של הולנד בדמותו הרצינית והמהורהרת של הנסיך הצעיר וילֶם לבית אוֹרַניֶה - המכונה "וילֶם השתקן" - את המושל הרצוי.
לוּאי הארבעה־עשר, מלך צרפת, היה אויבה המושבע של הולנד במשך ימים רבים. הוא הכניע אותה והשפיל אותה. האחים דֶה ויט נזהרו שלא להרגיז אותו. דבר זה הגביר את האיבה שחשו כלפיהם בני העם ההולנדי. תושבי ארצות השפלה ציפו לגיבור שיגאל אותם מן החרפה שבתבוסה. וילֶם, הנסיך לבית אוֹרַניֶה, בנו של וילֶם השני ונכדו של צַ'רלס הראשון מלך אנגליה, היה בעיניהם הגיבור הזה, הגיבור שכולם חיכו לו.
יוֹהַן דֶה ויט היה המורה והמחנך של וילֶם הצעיר, אשר בשנת 1672 מלאו לו עשרים ושתיים שנה. הוא ניסה להקנות לחניכו עקרונות נאצלים של חופש ואהבת מולדת, ולשכנע אותו להתנגד לתפקיד המושל היחיד של ארצות השפלה. אבל בלחץ הנסיבות ורצון העם הוא נאלץ, כאמור, להיכנע ולבטל את הצו שהוציא בדבר ביטול המינוי הזה. ואילו אחיו, קוֹרנֶליוּס דֶה ויט, המשיך להתעקש, וסירב לחתום על המסמך הממנה את הנסיך וילֶם למושל יחיד במדינה - למרות האיוּמים של המוני החסידים של וילֶם לבית אוֹרַניֶה, שהתקהלו ליד ביתו בדוֹרדרֶחט.
לבסוף נכנע קוֹרנֶלִיוּס להפצרותיה ולדמעותיה של אשתו, וחתם גם הוא על המסמך. אבל הוסיף לחתימתו את המילים: "חתימה בכפייה". רק בנס ניצל קוֹרְנֶלִיוּס דֶה ויט מזעמו של ההמון באותו יום. כעבור ימים אחדים ניסו אלמונים להתנקש גם בחיי אחיו, יוֹהַן, והוא נפצע קשה.
אבל חסידי וילֶם לבית אוֹרַניֶה לא הסתפקו בכך. הם ידעו שכל עוד האחים דֶה ויט חיים, הם יעשו כל שביכולתם כדי לסכל את המינוי של מושל יחיד לארצות השפלה. לפיכך הם החליטו להעליל על האחים עלילת שווא ולהאשים אותם בניסיון לרצח. אחד מאנשיהם, טיקֶלֶר שמו, רופא־מנתח, הצהיר בפומבי שקוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט הטיל עליו לרצוח את וילֶם לבית אוֹרַניֶה, כדי לשחרר את הרֶפּוּבּליקָה מן הסכנה המרחפת עליה. טיקֶלֶר הוסיף ואמר שלאחר זמן מה החל המצפון לייסר אותו. הוא הרגיש שלא יוכל לבצע את הפשע הנתעב.
כל החסידים של וילֶם לבית אוֹרַניֶה רתחו מזעם לשמע הדברים האלה. ב־16 באוגוסט 1672 ציווה התובע הכללי לאסור את קוֹרנֶלִיוּס. וכך הושלך לכלא בּוֹיטֶנהוֹף קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, הממונה מטעם המדינה על הסכרים ואחיו של יוֹהַן דֶה ויט. בכלא הוא עוּנה בכל העינויים המקובלים בחקירת פושעים פליליים, שנועדו להוציא מפיו הודאה בפשעו המדומה.
קוֹרנֶלִיוּס היה אדם אמיץ ובעל נפש גדולה. הוא בז לעינויים ולא הודה בעלילת השווא שהעלילו עליו. אבל בית הדין זיכה את טיקֶלֶר מכל אשמה, הורה לשלול מקוֹרנֶלִיוּס את כל משׂרותיו ותאריו, ואף הטיל עליו לשלם את הוצאות המשפט. נוסף על כך דן אותו לגלוּת מארצות השפלה לכל חייו.
כששמע יוֹהַן דֶה ויט את גזר הדין של אחיו, התפטר מכהונת ראש מועצת השׂרים של הולנד והיה לאזרח פשוט. בינתיים השתדל וילֶם לבית אוֹרַניֶה לזרז את מהלך המאורעות ולהביא במהירות רבה ככל האפשר להכתרתו למושל יחיד של ארצות השפלה. גוויותיהם של שני האחים דֶה ויט היו בשבילו קרש קפיצה להשגת היעד.
וכך נהרו האנשים אל כלא בּוֹיטֶנהוֹף, לראות את מחזה ההשפלה של המוּרם מעם, את ההגליה של קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט. רבים מהם החליטו לא להסתפק במראה עיניים. המסיתים, שוִילֶם לבית אוֹרַניֶה שלח בחשאי והורה להם להתערבב בהמון, הסעירו את הרוחות עוד יותר.
"אולי נצליח לירוק בפרצופו של מי שהיה הממונה על הסכרים, בדרך מכלא בּוֹיטֶנהוֹף אל שערי העיר האג. הרי האיש הזה חתם ב'חתימה בכפייה' על המסמך שמעניק לוִילֶם לבית אוֹרַניֶה את תפקיד המושל הכללי, וגם ניסה לרצוח אותו! לא מגיע לו שנזרוק עליו בוץ וגם כמה אבנים?" ואחרים הרחיקו לכת וקראו: "אסור לנו להניח לקוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט לצאת משערי העיר. ברגע שיגיע אל מחוץ לגבולות ארצנו, יפעל נגדנו שוב. הוא ואחיו הנבל, יוֹהַן דֶה ויט! הם יקשרו נגדנו קשר עם מלך צרפת ועם שׂר המלחמה שלו."
בין ראשוני הרצים נראה המנתח טיקֶלֶר. תוך כדי הליכה סיפר לשומעיו הנלהבים על כל הפיתויים שפיתה אותו קוֹרנֶלִיוּס דֶה וִיט, על סכומי הכסף הגדולים שהבטיח לו אם יוציא לפועל את התוכנית, ועל התחבולות שנקט כדי להסיר מדרכו כל מכשול בדרך לרצח וילֶם לבית אוֹרַניֶה. מדי פעם הפליג בתיאוריו כיד הדמיון הטובה עליו. ועם כל משפט שהוציא מפיו נשמעו מפי ההמון קריאות אהדה נלהבות לכבוד הנסיך לבית אוֹרַניֶה, וצעקות בוז ושנאה יוקדת לאחים דֶה ויט.
ההמון גידף את השופטים שהניחו לבוגד להימלט מעונש, וכמה מן המסיתים לחשו באוזני האנשים שרצו לידם: "הוא עלול להסתלק! להימלט מידינו! בנמל סחֶוֶנינגֶן ממתינה לו ספינה - ספינה צרפתית! טיקֶלֶר ראה אותה!" ואחרים הוסיפו: "וכשיברח קוֹרנֶלִיוּס לצרפת יברח אתו גם אחיו, יוֹהַן הבוגד! ובצרפת יבזבזו שני הנבלים את הכסף שלנו - שקיבלנו תמורת האוניות והמספנות שלנו שנמכרו ללוּאי הארבעה־עשר!"
"אסור לנו להניח להם לברוח!" צעק אחד מן ההמון, וכל השאר החלו לקרוא בעקבותיו: "אל בית הסוהר! אל הכלא! חושו! רוצו!"
אבל בכניסה לכלא בּוֹיטֶנהוֹף ניצבה על משמרתה פלוגת פרשים. הם ישבו דוממים על סוסיהם ופניהם הביעו שלווה ואיפוק לנוכח ההמון הגועש. המפקד, סרן טילי, קצין חיל הפרשים של העיר האג, שלף את החרב מהנדן, אך לא נופף בה.
פלוגת הפרשים הזו היתה חומת המגן היחידה של הכלא. בהתנהגותה ריסנה לא רק את האספסוף המשתולל, אלא גם את גדוד המשמר העירוני. חיילי הגדוד הזה, שהוצבו בחזית בית הסוהר כדי לסייע לפלוגת הפרשים לשמור על הסדר, עודדו את ההמון בקריאות קצובות: "יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה! מוות לבוגדים!"
נוכחותם של סרן טילי ופרשיו הרתיעה בתחילה את אנשי המשמר העירוני. אבל אחרי זמן מה אזרו אומץ והחלו להתקדם צעד אחר צעד אל הכלא, ואחריהם נגרר האספסוף.
אלא שסרן טילי התקדם לקראתם כמה צעדים על סוסו. הוא הניף את חרבו וקרא אליהם בפנים זועפות: "לאן, רבותי, אנשי המשמר העירוני?"
אנשי המשמר העירוני נופפו ברוביהם וקראו שוב ושוב: "יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה! מוות לבוגדים!"
"גם אני אומר 'יחי וילֶם לבית אוֹרַניֶה'," אמר הסרן, "אם כי הייתי מעדיף מושל עם פנים עליזות במקום הפנים הקודרות שלו. אבל 'מוות לבוגדים' - רק בדיבור, רבותי, רק בדיבור! אתם יכולים לצעוק 'מוות לבוגדים' כמה שתרצו, אבל לא ארשה לכם לעשות דבר. לשם כך אני פה!"
והוא פנה אל פרשיו ופקד: "הַכְתף נשק!"
פקודיו נשמעו לו כאיש אחד, בדייקנות ובקור רוח. למראה הפרשים המניפים את נשקם נסוגו בבהלה גם אנשי המשמר העירוני וגם ההמון. חיוך קליל ריחף על שפתיו של קצין הפרשים.
"הירגעו בבקשה!" קרא אליהם בלעג. "החיילים שלי לא ידליקו את הפתיל! אבל אתם, תיזהרו שלא להתקרב יותר מדי לבית הסוהר!"
"אתה יודע, אדוני הסרן, שיש לנו רובים?" שאל בזעם מפקד המשמר העירוני.
"ודאי שאני רואה שיש לכם רובים," אמר סרן טילי, "הרי אתם מנפנפים בהם כל הזמן. אבל שימו לב: גם לנו יש רובים. וגם אקדחים. וטווח הירייה של האקדח הוא יותר מחמישים צעד, והמרחק ביניכם ובינינו הוא לא יותר מעשרים וחמישה צעדים."
"מוות לבוגדים!" קראו שוב אנשי המשמר העירוני הנבוכים.
"לא נמאס לכם לחזור כל הזמן על אותם דברים?" רטן הסרן ושב אל מקומו בראש פלוגתו.
ההמון הנסער לא ידע שממש באותה שעה עבר יוֹהַן דֶה ויט במרחק של כמאה צעדים מאחורי פלוגת הפרשים, בדרכו אל כלא בּוֹיטֶנהוֹף. הוא ירד מהמרכבה בלוויית המשרת שלו, וחצה בנחת את החצר שבחזית בית הכלא.
כשראה את שומר הכלא הציג את עצמו לפניו בשמו. השומר הכיר אותו היטב. אחרי ששאל לשלומו, הוסיף יוֹהַן ואמר: "גריפוּס, באתי לְלַווֹת את אחי, קוֹרנֶלִיוּס דֶה ויט, שנידון, כידוע לך, לגלוּת - אל מחוץ לשערי העיר."
השומר, שדמה למין דוב מגושם שאוּלף לפתוח ולסגור את שער הכלא, הצדיע והניח לו להיכנס לכלא. אחר כך נעל שוב את השער.
יוֹהַן דֶה ויט צעד רק צעדים ספורים ופתאום עמדה לפניו נערה נחמדה, כבת שבע־עשרה או שמונה־עשרה, לבושה בתלבושת הלאומית של בנות הולנד.
היא קדה לפניו בחֵן רב. הוא ליטף את לֶחיה ואמר לה: "בוקר טוב, רוֹזָה חביבתי, מה שלום אחי?"
"הו, אדון יוֹהַן," ענתה הנערה, "אינני חוששת ממה שעשו לו, אלא..."
"ממה את חוששת, ילדתי?"
"אני חוששת ממה שיכולים לעשות לו, אדון יוֹהַן," אמרה רוֹזָה.
"אה, את מתכוונת להמון, נכון?"
"אתה שומע איך הם צועקים!"
"הם באמת נסערים מאוד, אבל אני מקווה שיירגעו ברגע שיראו אותנו. הרי לא עשינו להם שום רע."
"לצערי, נדמה לי שזה לא מספיק," לחשה הנערה והתרחקה ממנו. אביה הניע את ידיו במרץ לרמוז לה שתפסיק את שיחתה עם אחיו של הנידון לגירוש.
"הו, ילדה, אני חושש שאת צודקת," אמר יוֹהַן דֶה ויט לעצמו בדרכו לתא של קוֹרנֶלִיוּס. "הנה נערה, שמן הסתם אינה יודעת אפילו קרוא וכתוב, ובכל זאת מיצתה במשפט אחד את כל תולדות המין האנושי." בלב כבד המשיך מי שהיה ראש הממשלה של הולנד לצעוד אל תא הכלא של אחיו.