סטודיו טוב דיו

1

החיים בסטודיו: עולם בתוך עולם

 

 

 

כי ביתנו הוא הפינה שלנו בעולם. זה היקום הראשון שלנו, קוסמוס ממשי בכל מובן.1

 

 

 

בכניסתך לסטודיו תחווי סביבה מעוררת ורוחשת פעלתנות: תראי מכלי צבע מוכתמים, מכחולים ומברשות, עפרונות, קופסאות גירים צבעוניים ומגוון סוגי נייר שאולי תרצי למשש. ייתכן שתריחי טרפנטין או שמן פשתן, או תשמעי מים זורמים כאשר ידיים מכוסות חומר נשטפות בכיור.

 

אנשים עובדים: מישהו מצייר, מישהי מפסלת בגוש חומר גדול. ייתכן שמישהו אורג. אחדים מרוכזים סביב מסך מחשב ונראים מתייעצים בנוגע לאנימציה. ייתכן שיעיפו אלייך מבט קצר, אבל רובם שקועים בעשייתם. מקצתם יחלקו שולחן עבודה גדול ומקצתם יעבדו בגבם לחלל בפינה פרטית. מישהו מדפדף בספרי האמנות.

 

במבט נוסף תבחיני שעל המדפים ישנם חומרים רבים שנאספו במכלים ובקופסאות, ממוינים לחומרי תעשייה וחומרי טבע ומוכנים לכל יד מושטת. עבודות צבע רבות תלויות לייבוש, מקצתן לא־גמורות. לצידן גם שרבוטים וסקיצות. סימנים לא־מילוליים ממלאים את החלל: טביעות אצבע של צבעים על שולחנות, ריצפה וכני ציור ולב קטן חרוט על שולחן עץ. קיר הגואש הוא ארכיאולוגיה של כתמים, זיכרונות של אלו שציירו עליו לאורך השנים. נער עומד שם עכשיו מול נייר גדול ובידו מברשת רחבה ואקריליק אדום.

 

ייתכן שתשימי לב שחומרים וכתמים אינם נתפסים כלכלוך. כאן ה"שגיאות" הופכות להזדמנות ואמצעי להתעמקות, להתבוננות ולטרנספורמציה. מלאכות וניסיונות משמחים נוצרים באווירה שאינה שיפוטית. התוצר הסופי אינו בהכרח מרכז היצירה, וגם אם מעולם לא היית במקום כזה תחושי שישנם כאן כללים והיגיון פנימי. אולי יצופו אצלך זיכרונות ילדות של משחק וסקרנות, תחושת פליאה, קבלה ויחסי הדדיות. הסביבה מדברת אלייך ומעודדת אותך להתחיל ליצור משהו. את חווה רשות ומוזמנת להתנסות. עולה בך הצורך לגעת, ידייך מתעוררות לחיים.

 

כל משלוחי היד שלי מושתתים על הסטודיו. בתור אמנית, מורה לאמנות ומטפלת באמנות אני מתבוננת בו דרך מחקר תיאורטי והתנסותי. הסטודיו הפתוח הפך להיות המכל המועדף עלי בעבודה עם מגוון האוכלוסיות שעמן אני נפגשת לאורך השנים. מניסיוני בשלושת הכובעים, המרחב והארגון של הסטודיו הפתוח מאפשר טרנספורמציה מרבית; הוא מתאים את עצמו ליחידים ולתהליכים קבוצתיים ותומך במטרות טכניות, חברתיות, קוגניטיביות ורגשיות. היחס והארגון של המרחב מכיל ומבטא את הפילוסופיה, האמונות, הידע והתפיסות החינוכיות והטיפוליות של המטפלת / המורה / האומנית, להלן - "מנהלת הסטודיו".

 

סטודיו פתוח משמעו שעל מדפים פתוחים ממוינים בהיגיון חומרים וכלי עבודה, על פי אמות מידה של מנהלת הסטודיו. הארגון עצמו מהווה מסד ותמיכה לעבודתה, כי היא זו שיצרה אותו והיא גם זו שאמורה ויכולה לשנותו בהתאם לצורך ולנסיבות. בד בבד, משמעות הארגון עבור התלמיד או המטופל היא שהם בוחרים בעצמם את חומריהם ואת אופן היצירה ותוכנה, מלקטים ואוספים, קמים ובאים ועובדים במקום מועדף. לכן גם נראה בחלל מגוון גישות לחומרים וליצירה. מספר התהליכים כמספר המשתתפים. יותר מכך, ככל ש"מנהלת הסטודיו" פתוחה ומאפשרת יותר, מגוון הביטויים יהיה רחב יותר והיצירה בו תהיה עשירה ואותנטית יותר. הסטודיו הוא מרחב קונקרטי המעודד עצמאות והתמרה מכיוון שהפעילות בו מבוססת על העניין והמעורבות האישית של היוצר ומונעת על ידיהם.

 

ברצוני להזמין אותך - המורה, המטפלת והאמנית - למסע בעולם הסטודיו, כדי להתרשם מקליידוסקופ של שפות: שפת הגוף האותנטית והאינטואיבית ככלי בחירה, שפת החומר ושפות קוגניטיביות כגון פסיכולוגיה, פדגוגיה ותולדות האמנות; להתבונן בעושר הלא־מילולי של תהליכי טרנספורמציה אלכימיים החיים בסטודיו כל העת בכפיפה אחת, מושפעים זה מזה ומשפיעים אלו על אלו.

 

ביסוד העמדה הטיפולית או החינוכית של מנהלת הסטודיו מונחים הבנה פסיכולוגית ופדגוגית וידע בתולדות האמנות ובשימוש בחומרים. המטרה היא לעודד את תחושת החיות, והסטודיו מאפשר זאת על ידי ארגון הריהוט, כלי העבודה, החומרים, התאורה וכדומה. כלומר, מנהלת הסטודיו יוצרת מְכל שמאפשר לשוהים בו לחפש ולמצוא ביטוי אותנטי ולהיות במקום שבו תחושת הזמן שונה, זמן המאופיין באווירה של אמפתיה, מתן רשות ושקט להרהור ולקבלה. המטרה בעבודה בסטודיו הפתוח אינה ליצור דברים יפים, אף שגם זה מתרחש לעיתים קרובות; המטרה המרכזית היא לעורר את היכולת לחיות חיים יצירתיים ומלאים.

 

העניין המרכזי הוא: שלא לסגור. שלא לסגור את תנועת האדם, ואת הכרעותיו, את שותפותו הפעילה, את בחירתו האישית, את כוח יצרנותו ואת אחריותו. לא לסגור אותו לא לנעול אותו. לא להקפיאו על שום הישג גם אם נחשב למצוין במינו. ואולי כך: שלא להפוך טיבו של אדם מרוח לאבן.2

 

 

 

על מנת לפענח את המורכבות הזאת, נציג כמה מושגי רוחב שילוו אותנו לאורך הספר. מושג הרוחב הראשון להבנת החשיבה על החיים בסטודיו הוא מטפורה. מטפורה היא ביטוי לשוני או חזותי שמשאיל תכונות של דבר מתחום אחד ומעביר אותן לדבר מתחום אחר. כלומר, מטפורה היא מיזוג בין שני תחומי משמעות (או יותר) והיווצרות של משהו חדש. זה כישור אנושי מולד וטבעי של סידור ומהילה לערבוב מחודש של המציאות המוחשית והפיכתה למופשטת מבחינה שפתית וחזותית כאחת. בני האדם עושים זאת בטבעיות. היכולת המטפורית היא היכולת לדבר על דברים שאינם קונקרטיים ושמעולם לא נחוו בחושינו ולהבינם.

 

הסטודיו הפתוח הוא מעין מעבדה. מעצם קיומו כמרחב בטוח מתאפשר לראות דרכו את התכונה המולדת הזאת של יצירת מטפורות בחומר ובפעולה ואף לפתח יכולת זו. היוצר מקיים דיאלוגים בדרכי ביטוי שונות עם עצמו ועם סביבתו. הוא מחבר בין החומר, הרגש והאינטלקט, לומד את מקומו בעולמו הפנימי ואף משליך ממנו אל העולם שבחוץ. בחיים בסטודיו דרכי ביטוי מטפוריות רבות נוכחות ומופעלות בו בזמן, משפיעות זו על זו ומושפעות זו מזו. כמו כן הסטודיו יכול לספק לנמצאים בו כלים קוגניטיביים שנועדו להרחיב את הרגש, הדמיון והיצירתיות, לאפשר להם להגיב בדרך עשירה ועמוקה. הן מנהלת הסטודיו והן משתמשיו מתנסים בתהליכים ויוצרים מציאות על ידי: 1. קישור בין פיזי למופשט, לדוגמה, בין דימוי לעצם; 2. יצירת היקשים והקשרים בין עצמים, חומרים, אידיאות והבעה מילולית שלהם, גם כתקשורת לזולת; 3. קישור בין פעולות הגוף לדרך עבודה וביטוי בחומר והמשגתם בתהליך קוגניטיבי או רגשי. לדוגמה, חזרה על תנועת תיפוף צבע על נייר במכחול זעיר מאות פעמים עשויה לבטא דייקנות, צורך בשלמות, עצבנות, אובססיביות ועוד.

 

המשמעות היא שמצד אחד, כמו בעלי החיים, פעמים רבות אנו מוּנעים על ידי אינסטינקטים ומגיבים לדברים באופן פיזי, ומצד אחר אנו גם חושבים, מרגישים, זוכרים, יוצרים מטפורות בראשינו ואף מציירים אותן. אלו בדיוק המעברים והתנודות שעושות כל מנהלות הסטודיו, בייחוד המטפלות באמנות! המטפלת באמנות מודעת לכך, היא חוקרת ומוצאת משמעויות והתאמות, היא יכולה לנוע בין טווחי ודרכי הביטוי האלה ולפענח אותם לטובת מטופליה.

 

במפגש הראשון עם גבר בשנות ה-40 לחייו, לאחר ששוחחנו מעט, הוא נענה להצעתי לשוטט בחדר, לפתוח מגירות, להציץ במדפים ולמצוא משהו שמסקרן אותו. הוא דפדף באוסף ניירות מיוחדים מודפסים בקופסת עץ קטנה, מקצתם מצהיבים ואפרפרים, מודפסים בגרמנית, בערבית וביפנית. הוא הרים צנצנת זכוכית זעירה ובה בולים מכל העולם. הוא בחר בול בריטי אדום שעליו דיוקן המלכה, התבונן בו ארוכות, ואז, כמו התעורר משינה, נשם עמוקות וביקש נייר. בעיפרון אדום הוא הקיף את הבול שהדביק במרכזו. אחר כך ניסה את כל הצבעים בקופסה בזה אחר זה, כאשר הוא ממשיך להקיף את המרכז אגב סיבוב הדף על צירו. זה נראה כמו טקס קצבי של בניית מנדלה שהולכת ומתרחבת. ואז הוא אמר: "אני נזכר בפעם הראשונה שטסתי במטוס כשביקרתי את סבתא שלי בלונדון כשהייתי בן שמונה!".

 

במקרה זה, כמו באחרים, הסטודיו עשה את מלאכתו הלא־מילולית והציע את מה שחיוני למטופל על מנת שיוכל למצוא את הייצוג המטפורי המדויק שיבטא את עולמו באותו רגע. הזיכרון האהוב של סבתו וזיכרונות ילדותו פשטו ולבשו צורה דרך דימוי המלכה ויצירת מנדלה בהדבקה ובציור. הסטודיו כמקום וכתהליך סייע והכיל תמצית מטפורית של היבט מעולמו הפנימי. עולם בתוך עולם.

 

 

הסטודיו כמרחב מאורגן מייצג התנסות מתמשכת של רשות. מהי חוויית הרשות? זו חוויה רגשית שאנו זוכים לקבל מזולת משמעותי כאשר אנו פועלים, עושים ויוצרים. זו ההתכוונות ממישהו חיצוני אלי, ההשתקפות הנאמנה שלנו כפי שאנו תופסים את עצמנו או כמי שהיינו רוצים להיות. במובן העמוק זו חוויה של קבלה ואישור על עצם היותנו, שכן כך אנו חשים אהובים ונוכחים גם בעיני זולתנו.

 

חוויית הרשות היא חוויה נטולת שיפוטיות שאינה נושאת עמה ציפיות לשינוי ולהתאמה. להפך, זו הרשאה שאינה תלויה בדבר קבוע וידוע מראש. אנו רשאים להיות מי שאנחנו, זה בסדר וכך זה אמור להיות בטבעיות. הרשות משקפת את הפוטנציאל הרחב ביותר של הפרט בעיני זולתו ומהווה הד למשאלותיו ולתקוותיו הכמוסות. התחושות שמצטברות מאיכות קבלה כזו הן העצמה, תקווה, רווחה, רכות, קבלה עצמית, הפחתת הנטייה לפרפקציוניזם והפחתת חרדות. בעקבות זאת מתגלות בטבעיות גם עדינות, חמלה ורכות כלפי אחרים. כל אלו יופנמו ויוטמעו כקול פנימי מעודד שישקף לאדם את כוחותיו ויכולותיו המרביים לאורך חייו. חוויית הרשות היא כאוויר לנשימה בטיפול ובחינוך. לעיתים קרובות הרגעים שמניעים התפתחות וטרנספורמציה עמוקה מתרחשים בזכות ההרשאה.

 

החיים בסטודיו הפתוח, על ארגונו והגשת החומרים בו, הם ביטוי מוחשי המכיל בטבעיות איכויות הרשאה מגוונות בכל החושים. הרשאה להיות. זו גם הרשאה לי כמורה וכמטפלת ללמוד משפת החומרים, להרשות לעצמי לא לדעת, להתבונן, לתהות, להיות ולא לשלוט. ללמוד יחד עם זולתי מה מתאים ומה עובד. הרשאה לעצמי להיות בתוך החיים ההווים והמתפתחים. ללא הרשאה אין השראה, ההרשאה היא הבסיס להשראה.

 

 

 

ביבליותרפיסטית ביקשה הדרכה דווקא בסטודיו של טיפול באמנות. במהלך ההדרכה יצרה בחומרים בעושר כהד לעבודתה הטיפולית. היא השתמשה ברבים מחומרי הסטודיו, כולל שולחן החול. לאחר כשנתיים, עם סיום ההדרכה, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לתקופת מה היא רצתה להתנסות בעבודה משלה, ללא קשר למטופליה ולעבודתה הטיפולית. היא ביקשה להגיע לסטודיו אחת לשבוע וליצור. היא לא ביקשה שאלמד אותה. נהפוך הוא. היא ביקשה זמן לעצמה, ללא כל התייחסות מילולית מצדי, שרק אהיה ואמצא שם.

 

היא באה מבית ספוג אמנות. היא גדלה באווירה ביקורתית, אִמה הבהירה לה כבר בהיותה ילדה רכה "מהו יפה ומהו מכוער", ולקחה לעצמה את החירות להתערב בציורים במסגרת בית הספר, לתקן ולהשלים. לאורך חודשים ארוכים היא באה מדי שבוע, שרבטה ונהנתה להתנסות באפשרויות השונות שהסטודיו מציע. ישבתי והתבוננתי בהשתאות בתהליכי היצירה המתפתחים שלה, תיעדתי בכתב מחשבות ואסוציאציות, מדי פעם התייחסתי לאופן העבודה בחומרים, אך מעבר לזה, על פי בקשתה, לא אמרתי דבר.

 

היא הרשתה לעצמה ללכת בעקבות קול פנימי, לנוע בין שירבוט ביד אחת או בשתיים, ולא פעם בחרה לעבוד בעיניים עצומות מול קיר הגואש. כשהייתה פוקחת אותן הייתה מחייכת בהפתעה. היא חיבבה את מה שאיפשרה העבודה הבלתי מתוכננת, וניכר שנהנתה מההסימנים המקריים לכאורה שנותרו על הניירות. עם זאת, לא פעם בחרה למרוח אותם, להוסיף, להרחיב ולשנות את מה שנעשה קודם בעדינות ובספונטניות ובעיניי היה נראה כבר שלם. התהליך הזה חזר על עצמו פעמים רבות. הידיים שלה ביטאו את הקונפליקט של שני קולות עתיקים וסותרים בתוכה: הילדה שיוצרת בספונטניות והאם שמתקנת ומבקרת.

 

זה היה תהליך ארוך של ליווי ושהייה משותפת בgoing on being־, להיות נוכחת, מעורבת אך לא מתערבת, ברשות להיות וביכולת לשחק כפי שהציע ויניקוט, אשר לדבריו היכולת של התינוק לשחק היא הישג. המשַׂחק מגשר כך בין עולמו הפנימי לחיצוני באמצעות "מרחב מעברי" (transitional space), שם הוא מתקיים. איכות המשחק מקבילה לחיים יצירתיים שרק דרכם יכול האדם לגלות את כוחותיו.3 כאן בסטודיו יכולנו לראות כיצד תהליך כזה מהווה מזור ואולי תיקון למה שלא התבטא במלואו בילדות. הרשות שנענתה לה בתהליך התגובה בחומרים מול מטופליה הופנתה עתה אליה במישרין.

 

הרשות שניתנה לה בתוך החיים בסטודיו, בתוך תהליך ההדרכה, לשחק עם חומרים לנוכח מטופליה שוב שוב, הוטמעה. ייתכן שמשם נבעה בקשתה לתת לעצמה במישרין את מה שהיא נתנה למטופליה, את החופש ליצור, כשהסטודיו, העדות והליווי מאפשרים זאת בפשטות, ללא מטרה אחרת.

 

ברבות הימים היא גם ציינה שהמשפט "את כאן ללכלך ניירות" הוא זה שנתן לה מרחב ורשות בלי להשתוקק לתוצר או ליופי, אלא פשוט מקום וזמן לשחק ולהיות. הסטודיו על חוקיו וכלליו, שמותר ללכלך בו ניירות, שמותר לא ליצור בו דבר מוגמר, שישנו מי שיושב שם ורואה ומכבד כל ביטוי, מעורב אך לא מתערב - כל אלו אפשרו למודרכת זו למלא חלל יצירתי בתוכה, שהיא הרגישה שהוא חיוני גם להתפתחותה כמטפלת. שעה זו לא הוגדרה כטיפול או כשיעור אמנות, ואולי המרחב בין כל אלו היה הדבר שהייתה זקוקה לו.

 

 

 

מושג רוחב נוסף המלווה את הסטודיו הוא היכרות עם תהליכי התפתחות קוגניטיביים כלל־אנושיים. ז'אן פיאז'ה, שהקשיב לשיחות ילדים, הסיק מהן רבות על תהליכי החשיבה האנושיים המוקדמים. ויקטור לוונפלד4 היה יכול להבין את ההתפתחות המנטלית של תהליכי היצירה של המין האנושי מבחינה קוגניטיבית, חברתית ורגשית, על ידי תצפית בתהליכי ציור ופיסול של ילדים.

 

הבנת התפתחות הציור מילדות היא בעלת חשיבות רבה לעבודת המטפלת או המורה בסטודיו. זו נקודת מוצא בסיסית וארכיטיפית המאפשרת לנו להבין היכן נמצא היוצר מבחינה התפתחותית, על מנת להנחות ולהציע מה שמתאים במדויק. כולנו למדנו גם מרודה קלוג, חוקרת ציורי ילדים גדולה,5 שזיהתה לראשונה את הקשר העמוק בין ציורי ילדים לסימבולים פרהיסטוריים. האוסף הגדול שהקימה, הכולל כ-10,000 ציורי ילדים מכל רחבי העולם, מאשש התבוננות זו.

 

פיין6 העמיקה את מחקרה בעיקר ביחס לקשר בין התפתחות ציורי ילדים לתולדות האמנות. היא כתבה על קשרים והקבלות התפתחותיות בין תולדות האמנות, מציורי מערות ואילך, להתפתחות ציורי הילד. לדוגמה, ציורי המערות מקבילים לשלבי התפתחות הציור בשלבים הראשוניים שלהם.

 

בנוגע להתפתחות הקוגניציה בהקשר של הביטוי האמנותי של היחיד, ברצוני להציע את המונח הגרעין הרוחני. מונח זה מכיל את תמצית הווייתה של היוצרת, שניכרת כבר בסימניה הראשונים בחומר. טביעת אצבע זו ניכרת בפעולותיה, בדימוייה, במחשבותיה וברגשותיה כפי שהם מנכיחים את עצמם בעשייה. זו המהות העמוקה של כל אדם ואדם, שנוכחת מראשיתו ומתבטאת ומתפתחת לאורך חייו. המיפוי האישי של כל יחיד ויחידה מושרש ונובע מהאוניברסליות של ההתפתחות האנושית.

 

מבט רוחבי נוסף על החיים בסטודיו הוא המאפיינים ההיסטוריים. ההתבוננות בהיסטוריה האנושית משחר קיומנו ועד היום מראה שלכל בני האנוש, מאנשי המערות עד ימינו, ישנו צורך בהבעה אמנותית. זו אבן יסוד בהענקת משמעות לחיי האדם בכל תרבות ובכל זמן. בכל תרבות היו ביטויים אמנותיים. בתור מנהלות סטודיו, סביבת העבודה שלנו בהווה אוצרת בקרבה מאפיינים היסטוריים המגיעים ממסורות האטלייה האירופי. הסטודיו אינו המצאה חדשה. אנו צאצאיהם של אמנים רבים שהקדישו את חייהם ליצירה וללימוד חומרים והשתמשו בהם ליצירת אמנות שייצגה את תרבותם ודתם. אנו חשות בכך בייחוד כאשר אנו מבקרות בסטודיו מדיף ריחות של טרפנטין, עץ ושמן פשתן, או בביקור אצל פסל הגורע במכושו בקצב מדוד חלקי שיש מן הפסל החבוי עדיין בתוך גוש הסלע, ובאופן טבעי ניזכר באמני הרנסנס.

 

לאטלייה של האמן היסטוריה ארוכה. מאז ימי הביניים המאסטרים הכשירו שוליות כדי שיסייעו להם להשלים יצירות שהוזמנו על ידי עשירי הקהילה או הכנסייה. השוליות למדו את רזי המקצוע והשתייכו לגילדה המקצועית של תחומם. צ'נינו צ'ניני, אמן והיסטוריון מתקופת הרנסנס, מציג בפנינו תמונה ברורה של מה שנדרש ללמוד על מנת להיות חלק ממקצוע אמנותי: "אתה, בעל השאיפה הנשגבה, העומד להצטרף למשלח יד זה, השתת את התנהלותך על התלהבות, יראת כבוד, משמעת ועקביות. היכנע לדרישות המאסטר לקבלת הוראות, ואל תעזוב אותו אלא אם כן אתה נאלץ".7

 

כמובן, עולם האמנות השתנה מאז הרנסנס. כיום האמנות אינה מוזמנת אלא אישית, ולמרות זאת שיעורי אמנות וחדר הטיפול באמנות עדיין מהדהדים משהו מן האטלייה העתיק. כאשר אנו מודעות למשמעויות של מגוון המסורות החבויות, נוכל להגות ולערוך את הסטודיו בהתאמה למטרותינו הטיפוליות, הפדגוגיות והאמנותיות. לפיכך יהווה החלל מרחב שיאפשר לבטא מהלכים פיזיים, רוחניים וגם אינטרוספקטיביים של בחינה עצמית ויצירתיות רבה ומגוונת.

 

מושג רוחבי נוסף הוא מטפורת הטרנספורמציה האלכימית. יצירת אמנות היא תהליך של טרנספורמציה אלכימית, המשותף לאמנית, למטופלת ולתלמידה. הסטודיו הוא המעבדה האימהית המאורגנת למציאת הזהב, כאשר החומרים מכתיבים את חוקיהם: לכל אחד מהם ישנו טווח, ייחוד וגבולות. בפרק 3 אבחן ואתאר את האופן שבו חומר הופך לרוח ורוח לחומר. התהליך מתקיים דרך פעולות וכלים. האש המטפורית הנדרשת לבישול מבוערת על ידי היוצרת.

 

אפשר לומר שהמטפלת יוצרת מפה אלכימית של מהויות מוחשיות שבאמצעותן תתחוללנה התמרות רגשיות וקוגניטיביות בכל הדרכים. המטפורות המגוונות שהסטודיו המאפשר הן מְכל טוב דיו.

 

להלן דוגמה לשינוי בחומר המבטא גם טרנספורמציה רגשית:

 

חורף. התנור דולק באדום וצהוב. ילדה בת תשע מגיעה לטיפול באמנות במרכז למידה. מדי שבוע בשבוע היא באה לשיעור קריאה עם מומחית לדיסלקציה ולעבודה בסטודיו. היא אינה משתפת דבר בנוגע לתחושותיה הקשורות לקריאתה האיטית. היא רק רוצה לצייר ולהדביק. ביום חורף זה היא מסתובבת בחדר ומכריזה: "היום אני רוצה לעשות משהו שאף פעם עוד לא עשיתי!". היא בוחרת במגש הפלסטלינה. הגושים קשים כי החדר עדיין קר, ואני מציעה שנשב ליד התנור. היא מנסה לרכך גוש ירוק ומבקשת ממני לרכך את הוורוד. בשקט הנעים יחד, היא אומרת לפתע: "היה כל כך כיף בגן! לא הייתי צריכה בכלל לקרוא!". הפעולות והבחירות של הילדה ניתנות להתבוננות גם דרך הזווית האלכימית: הבחירה שלה במדיום חדש שהיה נוקשה וזימן לנו התקרבות לאש היא כמו תהליך הבישול האלכימי. המטפלת והילדה "בישלו" חומר בידיים חמימות מול התנור. החומר אמר את דברו. האם הירוק שבחרה מסמל צמיחה? ומה המשמעות של הוורוד שבחרה עבורי? התהליך כולו מעביר איכויות של אינטימיות רבה בקשר וביטוי בחומר המשתנה בהתאמה ומהווה גם זרז לטרנספורמציה.

 

 

 

מושג נוסף השזור בחשיבה על הסטודיו הוא הבחירה.

 

לפניי נייר אקוורל עבה ומחוספס וקופסת צבעי מים. מצנצנת המברשות אני בוחרת אחת עגולה וגדולה שקניתי בצרפת לפני עשור, בעלת ידית עץ ושיער רך במיוחד. אני ממששת אותה והשיער מגיב בגמישות, כמו תמיד. כאשר המברשת טובלת במים, כמה בועות מזדרזות מעלה ומשמיעות צליל קטן וסוער. את המכחול הרטוב אני מניחה על הכחול אולטרה־מרין, מטה ומפתלת אותו בצבע עד שהוא נעטף. עם הנשיפה אני מעבירה את המכחול הכחול על מרחבי הנייר משמאל לימין בהטיה, וכתם רך נפרש. ים נפתח לפניי.

 

מה מלמדות אותנו בחירות קטנות אלו? מהיכן הן נובעות? רגע הבחירה האותנטי במכחול אחד מכד שמכיל 30 מכחולים, בגוון מן הקופסה, בתנועת יד, נובע מתחושה גופנית נטולת שם הנושאת ידיעה ודיוק. זה ביטוי של רגע הנביעה הזאת, שמגיעה מה-felt sense, מושג שטבע ג'נדלין8 כאשר פיתח את כלי ה-Focusing שלו. הוא הפנה אותנו להקשיב למקום בגוף שמגיב בעדינות ובאותנטיות על שאלות ותהיות. אכן, הבחירות בסטודיו הן גופניות ולרוב לא־מודעות. הגוף כשליח הנפש מחפש ביטוי בפעולה בחומר. בחירות אלו הן צורך אותנטי, המתבטא בכוריאוגרפיה בסטודיו, כפי נראה בהמשך הספר.

 

הסטודיו כמְכל טוב דיו

 

סטודיו טוב דיו הוא "מרחב מעברי" (transitional space) המספק לתלמיד ולתלמידה מרחב אופטימי לטרנספורמציה וללמידה של יכולותיהם האישיות והחברתיות. לאמנית זהו מרחב לפיתוח שפתה הייחודית, ולמטופל זה מקום וזמן לטרנספורמציה, להחלמה ולהתחזקות, מרחב טיפולי מוחשי המאפשר התרגעות בתוך הסביבה: "מבחינת אסוציאציות חופשיות, המשמעות היא שהמטופל על הספה או הילד המטופל שמשחק על הרצפה בצעצועים יורשו לתקשר את רצפי המחשבות, האימפולסים והתחושות שקשורות אולי באופן נוירולוגי, פסיכולוגי או כזה שאינו ברור כלל".9 מנהלות הסטודיו, המטפלות באמנות והמורות שיוצרות את המְכל אמורות "לדבר" שפות רבות ולסנכרן ביניהן את שפע הידע שנגלה לטובת הטיפול. מטפלת באמנות "קוראת פעולות": היא יכולה להגמיש את הדמיון ולחשוב על יישום תהליכים בדרכים מגוונות כגון יצירה בחומרים, סיפור, ריקוד ומוזיקה. כמו כן היא מבינה באיכויות של כל חומר כשלעצמו, בכלי העבודה הנלווים, בהשפעה הטקטילית והסנסו־מוטורית על הגוף. היא מתבוננת כיצד כל אלו קשורים וכיצד הם משפיעים על המהלך הקוגניטיבי נוסף על כך, היא יכולה להמשיג את המורכבות בעזרת מושגים פסיכולוגיים ואמנותיים וליצור סינתזה ותיווך של משמעות רגשית עבור המטופל או עבור נשות מקצוע בשפה מדוברת וכתובה.

 

אדם שיוצר בסטודיו פתוח מוזמן ליצור אסוציאציות חופשיות באמצעות ידיו ולבטא את עצמו בדרך שאינה מאיימת, גם אם החיפוש כלל אינו ברור, כמו בדוגמה הבאה.

 

ילד בן עשר כבר יצר די הרבה קערות חומר. באחר צהריים אחד הוא לוקח גוש בגודל ראשו ומטיח אותו על שולחן העבודה על מנת להוציא ממנו את בועות האוויר ולהכינו ליצירה, כפי שעשה בעבר. אחרי כמה הטחות הגוש מוכן, אך הוא אוסף אותו ומטיח אותו שוב ושוב ושוב בשתי ידיו. נשימתו כבדה ומרחקי הזמן בין איסוף להטחה מתקצרים ונשמעים בעוצמה גוברת. מה הוא מבטא? לְמה הוא זקוק? מה תפקידי?

 

על מנת שמפגש של אסוציאציות חופשיות גופניות כאלה יתקיים נדרשים רשות, אמון וקבלה. זה תהליך של הוויה מתמשכת, שמתארת את האם או המטפלת המאפשרת למטופל, לתינוק, להיות נוכח עם מה שעולה במצב של הוויה מתמשכת (going on being), בדיוק באותה הדרך שבה ויניקוט מתאר אנליזה של מבוגר או ילד המשחק על השטיח.

 

כאמור, מאז הרנסנס עברנו דרך ארוכה שבמהלכה התפתחו מגוון גישות להוראת אמנות, הנגזרות משינויים רבים שחלו בחברה האנושית ובתפיסת האמנות בכלל. מידע פדגוגי ופסיכולוגי של הבנת התפתחות אמנות הילד חשוב ועוזר להבנה ולהתפתחות הוראת האמנות והטיפול. אימון ולימוד של מיומנות עדיין עשוי לשמש כהתנסות ואף לתמוך באדם היוצר, אך המטרה העיקרית היא לאפשר התפתחות ביטוי ומשחק אישיים, מגוון דרכי ביטוי ופתיחות למה שהאחרים יוצרים ולשיתופי פעולה.

 

בעיניי, תפקידן של המחנכות והמטפלות הוא להבין את התהליך האישי של היוצר וכיצד הוא מתייחס לתהליכי ההתפתחות האוניברסליים שלמדנו מלוונפלד10 ואחרים. מנהלת הסטודיו אינה רק מתווכת טכניקות או ידע מתולדות האמנות כשלעצמן, אלא בעיקר עסוקה בשאלות כיצד לפתח תהליכים פדגוגיים או רגשיים שיתמכו במגוון ההיבטים של היצירה, של הפרט או של הקבוצה - ההיבט הטכני, החברתי, הקוגניטיבי והרגשי - דרך ארגון החלל ואופן הגשת החומרים.

 

נקודת המבט האדלריאנית גורסת שהאדם ירגיש טוב עם עצמו אם יחוש שהוא שייך לקבוצתו ותורם לה. גישה זו קריטית להבנת הסטודיו, שכן הוא מאפשר לנוכחים בחירה אישית, ובכך מעודד אותם לקבל אחריות. העמדה המכבדת והמחייבת הזאת, לצד חוויית הרשות שהזכרנו קודם, מאפשרת לאדם את הזכות וההזדמנות לחוות אוטונומיה. דרך התמודדות עם האתגר הזה עשוי היחיד להפיק משמעות של תחושת שייכות ותחושת ערך מעצם העשייה עצמה. כלומר, התהליך מטבעו מזין את עצמו ומעודד השקעה ועשייה אותנטית. מהלך זה הוא בעל ערך חברתי קבוצתי, מכיוון שהוא מוליך בטבעיות ליחסי גומלין ולשיתופי פעולה. כך נוצרת מעין חברה קטנה, מודל של דמוקרטיה על פי גישתו של אלפרד אדלר.11

 

המחשבות האלה מתרחשות בתודעתה ובנפשה של מנהלת הסטודיו מאחורי הקלעים, והיא משאירה את המרחב פתוח לבחירות היוצר ולחקירה עצמאית וסקרנית. חוויית הרשות וההתבוננות שלה תתמוך בבחירת הידע הרלוונטי שתרצה להציע, בין שזה ידע מתולדות האמנות, ידע טכני או התערבות מעולם הפסיכולוגיה, במקרה של מטפלת באמנות. חוט השדרה של מחנכת או מטפלת הוא ההבנה למה זקוק התלמיד או המטופל באותו הזמן.

 

לדברי ויניקוט, "בחיים היצירתיים כל מה שאנו עושים מחזק את תחושת החיות שלנו, שאנו עצמנו. אדם יכול להתבונן בעץ ולהתבונן בו בדרך יצירתית. לחיים יצירתיים אין צורך בכישור מיוחד".12

 

הגישה הפדגוגית של רג'יו אמיליה נוצרה ביוזמת אימהות בתגובה ישירה למלחמת העולם השנייה והחורבן באיטליה. הן החליטו לבנות בית ספר לילדיהן שאינו מושתת על חינוך הכנסייה, למען עתיד טוב יותר. זו הפכה להיות משימה קהילתית משותפת של קבוצת מחנכים והורים בראשות לוריס מלאגוצי, שלמד פסיכולוגיה והיה מורה צעיר בכפר מבודד. מלאגוצי התרשם מאוד מהאימהות והצטרף לחזונן. קבוצת פדגוגים בראשותו כיוונה לגישה הומניסטית המבוססת על יחסים בקהילה, דמוקרטיה וכבוד לתהליך הלמידה של הילד, הכרה בקומפטנטיות שלו ובזכותו לחקור את העולם בכוחות עצמו וכן בצורך הטבעי שלו לשתף פעולה בקבוצה.

 

מלאגוצי טבע את המשפט: "לילד יש מאה שפות",13 בהבנה שילד לומד את העולם בכל חושיו. הוא ועמיתיו הסיקו שבבית הספר ישנו צורך במעבדה, שהיא הסטודיו (אטלייה), שתנוהל על ידי דמות מעולם האמנות, שמבינה את שפת הפעולות והחומרים. ויאה וקי הייתה האטלייריסטה הראשונה שהייתה אחראית למרחב כזה וליוותה ילדים בתהליכים פתוחים, שאינם מונחים מראש לקראת תוצר כלשהו, אלא ביטאו והנכיחו את הלמידה והסקרנות הטבעית שלהם כפי שהיא מתבטאת בכל החושים. צוות בית הספר עבד יחד, וההבנות של כולם הפכו למשאב ולכלי עבודה בפני עצמו שתועד ונלמד שוב ושוב. כל אלו הותמרו לתערוכות למידה המוצגות בכל העולם גם בימינו, כדי ללמד עוד ועוד מורים את דרך הלמידה באטלייה. כאמנית בפני עצמה, יכלה וקי לקרוא את "מאה השפות" שהתבטאו בסטודיו הגדול בתהליכים היחידניים והקבוצתיים ולתווך אותן לפדגוגים.

 

האטלייה בגישת רג'יו אמיליה מעודד מטבעו את כל סוגי היצירה: אמנות, מוזיקה, דרמה, ריקוד וכו'. בתנאים אלו ילדים נוטים ליצור שיתופי פעולה ותהליכי יצירה ארוכי טווח. ילדי הגן ברג'יו אמיליה צוללים לפרויקטים שיזמו לאורך שבועות וחודשים, כאשר הם מלווים בצוות המורות והאטלייריסטה. תפקידם להבין את מהות התכנים שהילדים עסוקים בהם ולספק תמיכה בעזרת שאלות, הבהרות והצעות עדינות. המורות מתעדות את התצפיות שלהן ומשוחחות עליהן, וכך מתאפשר להן ללמוד את למידת הילדים ולהמשיך ללוותם באופן אישי וקבוצתי.

 

בגישה זו לכל החללים, כולל הסטודיו, ישנו מקום מרכזי שבו כל פרט מובא בחשבון. ישנה מודעות כלפי חלוקות המרחבים, היחסים בין הפנים לחוץ, הצבעוניות, התאורה, זרימת האוויר וכו'. הדברים נדונו בצוות, נעשו תצפיות והתקבלו החלטות משותפות, כאשר כולם מודעים לכך ותומכים בתהליכי החיות והלמידה של הילדים. המרחב עצמו נתפס כפדגוג.

 

בהקשר זה, להלן דבריה של וקי:

 

לאטלייה ישנן שתי מטרות: הראשונה, ליצור אפשרויות לילדים להיפגש עם תכנים מעניינים ומושכי לב שהם יכולים לחקור אותם באמצעות מגוון רב של חומרים וטכניקות שטמונות בהן יכולות הבעה וגם צירופים שונים ביניהן. השנייה, לתמוך במבוגרים להבין את התהליכים שבהם ילדים לומדים. זה עוזר למורים להבין כיצד ילד ממציא כלים אוטונומיים לביטוי חופש קוגניטיבי, חופש סימבולי ודרכי תקשורת עם זולתו.14

 

מלאגוצי דיבר על איכויות האטלייה ככלי למידה למורים, לצפייה ולתיעוד תהליכי הילדים:

 

האטלייה הוא מרחב עשיר בחומרים, כלים ואנשי חינוך מקצועיים, שתרמו רבות מעבודתם לתיעוד. זו הפכה לאיטה לדרך שבה אנו נוכחים ונמצאים עם הילדים. זו גם דרך יפה ומחייבת לדייק את שיטות ההתבוננות והתיעוד שלנו, כך שתהליכי הלמידה של הילדים יהפכו להיות הבסיס של הדיאלוג שלנו עם ההורים. ולבסוף, עבודתנו באטלייה מאפשרת לנו ליצור ארכיב שהוא עתה אוצר של ידע כיצד ילדים יוצרים וכיצד מתנהל מחקרם של המורים. זה מקום שבו ילדים בעלי שפות ביטוי שונות יכולים לחקור בעצמם וללמוד איתנו באווירה רגועה. כך, כולנו יכולנו להתנסות בדרכים חלופיות, בטכניקות, בכלים ובחומרים; לחקור תֵמות שנבחרו על ידי הילדים או שהוצעו על ידינו. לדוגמה, עבודה על פרסקו גדול יחד [...] מה שחשוב הוא לסייע לילדים למצוא את הסגנון האישי שלהם והחלפת הידע והכישורים שלהם ותגליותיהם עם חבריהם.15

 

הגישה ההומניסטית הזאת השפיעה ומשפיעה לאורך עשורים על חינוך, בעיקר בגיל הרך, בארץ ובעולם. הגישה מספקת רוח גבית משמעותית לדרך החשיבה שלי. מטרתי ליישם את הגישה לכל הגילאים, לא רק לקטנים. הסטודיו כמרכז בית ספר או מרכז קהילתי יכול להוות קטליזטור לקהילה כולה וליצור שינויים מיטיבים לאווירה של קבלה רבה ואפשרויות רבות יותר של מגוון ביטויים בכל הגילאים.

 

המושגים של ויניקוט הם אוצר עשיר של מטפורות המבארות גם את הטבע העמוק והרגשי של הפעילויות השונות בחיי הסטודיו, כפי שמרומז בשם הספר הזה. למשל, השיקוף (.(mirroring ויניקוט שואל: "מה רואה התינוק כאשר הוא מביט בפני אמו? אני טוען שבדרך כלל התינוק יראה את עצמו.16 התינוק לומד מי הוא דרך מי שהוא בעיני אמו.

 

mirroring בטיפול נתפס בעיני כשזור בחוויית הרשות שהזכרנו קודם לכן. הצורך האנושי העמוק להיראות על ידי עיניים מיטיבות הוא בראשיתי. זה החמצן לנפש, שיאפשר לכל תינוקת להיות היא עצמה ולהתפתח בבריאות נפשית. שיקוף זה מכיל מרכיב של רשות עמוקה מן האם, המכוונת את התינוק להיות מי שהוא.

 

להלן דוגמה לחוויית רשות ושיקוף המתחוללת בסטודיו לאורך כמה חודשים:

 

נער בן 12 הופנה לטיפול באמנות במרכז למידה. המורה שלו אמרה שהוא עצוב ואין לו עניין בחבריו לכיתה בפנימייה שאליה הגיע כמה שבועות קודם לכן. הוא מצייר כל הזמן במחברת שלו, גם בהפסקות. אף שפגשתי את אמו פעם אחת בתחילת הטיפול, לא היה לי ברור מדוע הוא נשלח הרחק מן הבית. היא הייתה עצובה מאד ודיברה בכלליות על קשיים ועל כך שכמעט לא תוכל להגיע לבקרו כי היא עובדת מבוקר עד לילה. עשינו סיור קטן בחדר והראיתי לו את כל החומרים. מכל השפע הוא בחר עיפרון HB והתחיל לרשום חיילים קטנים ומסוגננים, עם פרטי לבוש רבים. הם לא היו גדולים מ-4 ס"מ בערך. אף שהקו שלו היה יציב ואף מיומן, בסופו של דבר, הדמויות נראו נוקשות וחלושות. בשתי הפגישות הראשונות הוא רשם בריכוז לאורך כל השעה שלנו. לא נאמר דבר ולא נוצר קשר עין.

 

במפגש השלישי שאלתי: "אני מתעניינת בפרטי הלבוש של החיילים שלך, אני יכולה להעתיק ממך וללמוד איך אתה עושה את זה?". עיניו הביטו בי בהשתאות. רשמתי על אותו גודל נייר כמוהו אך בעיפרון 4B, רך יותר. ציירתי דומה לו ככל האפשר. רק כאשר רשמתי את הדמויות שלו יכולתי לחוות את המתח שמצטבר בין היד לכתף ולשכמות. בחוויה שלי, הרגשתי כאילו לכל דמות ישנו כוח משיכה לתוך עצמה ללא יכולת לתקשר החוצה. ואז הוא הביט בנייר שלי. שאלתי אם אני מציירת נכון. הוא חייך.

 

במפגש הרביעי, כשציירתי שוב כמוהו, הגדלתי מעט את הדמויות, ונוסף על כך פתחתי את קופסת צבעי העיפרון ובחרתי צבע אדום וציירתי לחיל אחד נוצה בכובע. הוא חייך. סיפרתי קצת על סגנונות של בגדי חיילים בעולם ועל כל מיני עיטורים וקישוטים. בשבועות הבאים הוא החל לפרט את בגדי הדמויות וגם להעתיק ממני פרטים, כולל שימוש מועט בעפרונות צבעוניים. דמויותיו גדלו מעט גם הן, ונעשו פחות נוקשות.

 

החלטתי לנקוט התערבות נוספת: הכנתי עותקים מוגדלים רבים של חייליו, מודפסים בשחור־לבן במכונת צילום. את מקצתם הגדלתי עד פי שש מהגודל המקורי. ערימה כזו חיכתה לו על השולחן. הוא התלהב מאוד מהאוסף והחל לגזור, לצבוע וליצור עבודת הדבקה של צבא שלם. העבודה הגדולה הזאת נמשכה כמה שבועות, ונכללו בה גם עפרונות צבעוניים. המורה שלו התקשרה וסיפרה שהוא התחיל לשחק עם הילדים בהפסקות. מעולם לא דיברנו על ביתו הרחוק.

 

ניתן לראות שעל ידי שיקוף מעשה הילד בדרכים ציוריות שונות ומדורגות, ועל ידי תוספות זעירות וזהירות, נוצרו תקשורת רגשית והעצמה עד כדי השפעה על עולמו שמחוץ למפגשים. אף שלא דיברנו על העצב שלו ועל ביתו הרחוק, הוא הצליח לקחת מהעולם את מה שניתן: חברים ומחנכת שאהבה אותו מאוד.

 

 

 

אחת הדרכים החשובות לחוויית הסטודיו בנוכחות האחר היא המושג של ויניקוט "היכולת להיות לבד" (The capacity to be alone). איכות ההוויה הזאת קשורה לראשית חייו של התינוק כאשר הוא תלוי לחלוטין באמו. היכולת להיות לבד בנוכחות זולת משמעותי היא מעין פרדוקס. כאשר חוויה נפשית זו מתמלאת ומתאפשרת, נוצרת היכולת לבגרות רגשית מלאה בהמשך החיים.17

 

רבים מרגעי העשייה השקטה של מטפלת מכוונים לאיכות זו; זה הדבר שברצוני להעניק. האיכות הזאת של היות באינטימיות עם עצמך כאשר מישהי בוגרת לצידך, מעורבת אך לא מתערבת, אוצרת בקרבה איכות של הרשאה - מותר ואפשר לנסות להיות. הילד שרשם חיילים קיבל רשות ושיקוף ואף הצעתי ללמוד ממנו. לאט לאט הוא נפתח לסטודיו ולעולם דרך מעשים, ואיפשר לי ולעולם להתקרב אליו.

 

גם הילד שהטיח גוש חומר גדול שוב ושוב מייצג את המושג של ויניקוט בדבר "היכולת להיות לבד". ילד זה הרגיש בטוח מספיק לבטא תסכול וכאב עצום מול המטפלת ולזנוח את יצירת המְכל הקבוע שיצר כמעט בכל שבוע. הוא השתמש בסיטואציה להביא את עצמו באופן כאוב אך אותנטי. אפשר להכליל ולומר שבטיפול טוב תהיה נוכחת איכות ה"יכולת להיות לבד".

 

להלן נראה כיצד מרחב הסטודיו, חלל המעבר, המרחב שבין מציאות לדמיון, המקום למשחק ולמטפורה בטיפול, מתרחב לביתה של המטופלת והופך לשביל יציאה לעולם.

 

נערה בת 17 שכמעט לא דיברה נפגשה איתי כחמש שנים. היא בירכה אותי בכניסתה וביציאתה אך כמעט לא אמרה דבר. היא באה לצייר. אף על פי שבאה ברצון וציירה בשקידה ובעומק ציורי שמן מורכבים, בשקט שלה היה איכות של מרחק וכאב עמוק וארכאי, כאילו היא הולכת למקום שאליו איני יכולה להגיע גם אם אושיט את ידי ואתאמץ מאוד. חשתי שהיא לא יודעת כיצד לצאת מן המערה הזאת. היא נראתה לי אומללה מאוד. שאלתי אותה אם היא חושבת על מוות. היא אמרה שכן, אבל לא תעשה דבר כי היא אוהבת את משפחתה והם חשובים לה מאוד.

 

היא הייתה ציירת נהדרת, ודרך עבודותיה המוקפדות יכולתי לדמיין מעט מה מתחולל בנפשה. חיממתי את השקט והמרחק על ידי דיבור על העשייה שלה, כצייר בוגר אל צייר צעיר. שיתפתי בטכניקות שונות, הוצאתי ספרי אמנות והקפדתי שלא לגעת במישרין בתוכן הרגשי, כי חשתי שזה יבריח אותה למרחק גדול יותר. זו הייתה הדרך שלנו להיות יחד, הן כמדגימה ומתווכת כיצד ניתן להיות עם זולתך, והן להעביר לה מסר שמה שהיא עושה משמעותי מאוד בעיניי. בביתה היא נהגה לסגור את דלת חדרה ואף הפסיקה ללכת לבית הספר.

 

אחרי כשנה היא סיפרה שהיא אוהבת את נוף השדות מחלון חדרה, שבו בילתה את רוב זמנה בקריאה, בכתיבה ובציור. הבנתי את המשפט הנדיר הזה כמסר מהלא־מודע - רמז בדמות חלון. האם ייתכן שזו המטפורה הנחוצה לנו? ביקשתי ממנה לצלם את הנוף הנשקף מחדרה בתאורות יום שונות. למפגש הבא היא הביאה תצלומים מודפסים, וזו הייתה נקודת המפנה. המטרה שלי הייתה להוציאה מהחדר לפגוש את העולם, ולכן הצעתי שתצלם את חלון חדרה גם מבחוץ. היא החלה לצאת לטיולים קצרים בטבע סביב ביתה ולצלם. המצלמה נעשתה לאובייקט מעבר - כלי הביטוי העמוק שלה, שהוציא אותה מחדרה. מדי שבוע בשבוע שוחחנו על התצלומים שהביאה והתחלנו לדבר גם על רגשות.

 

הסטודיו בשילוב חדרה כמרחב מעברי נפתח לטבע ולעולם סביב ביתה, כשהיא משתפת אותי בעולמה הפנימי דרך התצלומים וגם דרך שירים שכתבה ודיבור מועט אך ישיר יותר. כל מה שהתרחש בחדרה ובסטודיו התרחב מעבר לזמן שלנו יחד ותורגם לביטוי אישי. המצלמה שימשה כאובייקט המעבר מהעולם הפנימי לחיצוני.

 

 

 

הנה עוד דוגמה המתארת כיצד מרחב הסטודיו מתפקד כמרחב מעברי:

 

מטופלת חדשה בשנות ה-40 לחייה הייתה מרותקת, כמעט מרגע כניסתה לסטודיו, לקיר הגואש מימינה. מטבע הדברים, על הקיר ניכרו כתמים שהצטברו במהלך השנים. מבחינתה, קיר הגואש היה יצירה יפהפייה, ססגונית ומרתקת, ובעיקר משחררת בחוסר היומרה שלה. שילוב של קווים ישרים, עדות "נגטיב" לניירות בגדלים השונים שנתלו עליו בשילוב כתמים וטפטופי צבע רבים. בעיקר הלהיבה אותה ההבנה שלא מדובר ביצירה אלא בשאריות אקראיות ללא התכוונות, הצטברויות של טפטופים וכתמים מקריים שנוצרו לאורך השנים. כבר בפגישותינו הראשונות עיניה נמשכו בקביעות לקטע מסוים, וכפי שאמרה: "הנה מקריות ששום אמן לא חתום עליה".

 

באחת הפגישות הראשונות הרימה את עצמה באיטיות מהכיסא ונעצה נייר A3 לאורכו על הקיר. להפתעתי היא חיפשה כלי רישום ולא בחרה בצבעים הרטובים שהיו מונחים לצידה, מוכנים לעבודה. היא בחרה גירי פסטל יבשים בגוונים חומים ושחורים ועבדה איתם בעוצמה, כאשר היא משתמשת בחוד הגיר וברוחבו לסירוגין.

 

- אין לי מושג מה אני עושה.

 

- זה בסדר, תני לידיים שלך לשחק.

 

היא הבחינה שכאשר משכה את הגירים ברוחבם על הנייר התגלו על פניו עקבותיהם של שני ראשי ברגים שהצמידו את משטח הסלוטקס18 לקיר מאחור.

 

היא חייכה: "אני רוצה להשתמש בזה".

 

היא לחצה בעוצמה רבה יותר את הגיר על הכתמים כדי להבליט את העיגולים שהתגלו. הגיר נשבר והיא התנצלה.

 

האסוציאציות שלי נדדו, ונזכרתי שהיא סיפרה על המבט הביקורתי של אִמה. האסוציאציה הבאה שלי הייתה בלתי נמנעת: אכן, אלו עיני אימה שנפטרה שנה לפני כן, נעוצות בה ובי. כאשר התבוננו מרחוק בעבודתה, היא השתאתה ושמחה על הרשות לשחק. דבר לא נאמר מעבר לכך. עברו עוד כמה חודשים עד שהיא יכלה לשיים את המבטים האלה של אמה, ולהחזיר להם מבט חדש משלה.

 

 

 

מנקודת מבטו של ויניקוט, החיפוש החי והאותנטי אחר השמחה והיצירה מתרחש במרחב המעברי, במרחב שבין המציאות בחוץ למציאות הפנימית, שם נוכחת המשחקיות הבריאה. המטופלת קיבלה עידוד ורשות לשחק בצבעים, והם אלו שהובילו אותה לתובנות בהמשך התהליך. ניתן לראות כיצד מרחב המעבר שימש מקום למשחקיות, לשיקוף, ל"היות נוכח" (going on being), ליכולת להיות לבד - כל זה מתרחש בטבעיות בתהליך העשייה בחומרים כאשר המטפלת עדה, נוכחת ומאפשרת את הרשות.

 

מטפלת באמנות, כמו אם טובה דייה, מבטאת את הבנתה ותפיסתה באמצעות התערבויות כמו הצעת חומר, כלי או טכניקה כלשהי באמנות, או ישיבה שקטה. האם הטובה דייה קוראת את צורכי התינוק ומגיבה בהתאמה. היא מאפשרת לו להיות במצבי going on being. ביון קורא לחוויה זו של האם "רוורי" (reverie) - היכולת להיות בהווייתה עם תינוקה מעוגנת במציאות, בשילוב האיכות המדויקת של אהבה וחמלה. היא מחזיקה בתינוק בגופה ובתודעתה באמצעות הרוורי.19 כאשר המטפל מכויל גם הוא נמצא במצב כזה של שלמות וסנכרון בין חשיבה מושגית לרגש ולניסיון שצבר.

 

הנה דוגמה של נער שכל מה שהיה זקוק לו בטיפול היה שרק אהיה נוכחת ועדה בחלל הסטודיו כאשר הוא פועל בצבעים ובמברשות בפניי:

 

נער בן 17 עומד מול קיר הגואש ומצייר באינטנסיביות באקריליק על נייר בגודל 100X70 ס"מ. הוא מערבב גוונים על הפלטה שלו ובוחר כמה מברשות. פעם אחר פעם הוא מתרחק ומתבונן בשקט בנייר. כאשר הוא משתמש באדומים הוא בוחר במברשות השטוחות הרחבות ותנועותיו רחבות בהתאמה, וכאשר הוא מצייר ומערבב כחולים הוא משתמש במכחולים קטנים, רכים ועגולים. כאשר הוא עובד בכחול קובלט הוא פונה אלי ומספר על זיכרון שצף עכשיו, הקשור לסרט מלחמת הכוכבים.

 

אנו יכולות להבחין שישנן אין־סוף וריאציות והקשרים בין פעולות הגוף לשינויי חומרים ולמשמעות הגלומה באירועים אלו. המורשת האוניברסלית שלנו מלווה אותנו גם היום, לצד ידע שאנו רוכשות דרך החושים והתודעה. מטפלת באמנות היא בעלת משאבים עשירים לתמוך וליצור התמרות של מידע לתוך משמעויות ומטפורות, שאף הן הופכות לכלים לחיים משמעותיים יותר.

 

סטודיו טוב דיו הוא מרחב קונקרטי המכיל ומבטא את פילוסופיית המטפלת ותומך בעבודתה ברשות ובשיקוף למטופליה. מעצם טבעו, הסטודיו הפתוח מעודד את המטופל או התלמיד לבטא את עצמו באמצעות שימוש בחומרים שונים ובדרכי ביטוי מגוונות אגב הפחתת הצורך לדבר. היוצר עסוק בתהליך עצמו יותר מאשר בדיבור על הדבר. ולכן, בתוך המכלול הזה עשוי האדם לחוות תחושת רשות וקבלה. הוא רשאי לתהות ולחפש "משהו" גם ללא יעד ידוע מראש. הגרעין הרוחני יתבטא בקלות רבה במרחב כזה, ובו בזמן יחולו בו בקלות יחסית העמקה וטרנספורמציות.

 

זה חלל המצוי בזרימה מתמדת בהתאמה לצרכים המשתנים של האדם היוצר. הוא מהווה נוכחות של קשב, היענות ורשות. הוא מעין קוֹ־תרפיסט, ומכיוון שהמטפלת יצרה אותו בצלמה, ומשנה אותו בהתאם לצורך, הוא גם משקף את החיות והיכולות הגמישות שבתוכו. ארגון החלל מתווך את מיטב האיכויות האימהיות שלנו כמורות וכמטפלות. סטודיו טוב דיו מכיל את המטפלת כשם שהוא תומך במטופליה, הוא תומך בפדגוגית כשם שהוא תומך בתלמידיה.