קטורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קטורה
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אוריון
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'

יהודית כרמי

את ילדותי עברתי בעיירה בית שאן. כתבתי שני ספרי פרוזה, ‘כחומה בצורה’ – רומן היסטורי, וכן ‘קטורה’ – רומן תנכ”י.

תקציר

קטורה, אשתו השלישית של אברהם אבינו - מי הייתה אותה אישה שילדה שישה בנים לאברהם אבל נשארה אלמונית?
 
בניגוד לשרה – אשתו הראשונה של אברהם, שילדה לו את יצחק וזכתה לסקירה נרחבת, ובניגוד להגר, שפחתו, שילדה לו בן אחד וזכתה לאזכורים מרובים – קטורה לא זכתה לשום תשומת לב מיוחדת.
 
בספר זה מקבלת קטורה את הבמה. חייה מתוארים בו מיום היוולדה ועד סופה המר, ביריעה נרחבת של סאגה משפחתית מרתקת במיוחד, המלווה בתיאור עשיר ונאמן של חיי היום-יום בתקופה שבה חיה.
 
קטורה הילדה, הנערה והאישה, ידה בכול ויד כול בה. חייה משולבים בחייהם של רוב גיבורי ספר בראשית: אליעזר, אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב ועשו, וישמעאל, בעיקר ישמעאל...
 
הספר נכתב לאור הסיפור המקראי, עם תוספות מתבקשות כיד הדמיון.

פרק ראשון

פרולוג
הולדת אברהם
 
 
כוכב הִלל בן שחר האיר את שמי אור כשדים באור יקרות מקצה השמים ועד קצה השמים, והפיץ זוהר מכשף. נדמה כי כל מלאכי מרום הדליקו את אבוקותיהם בזוהר מלא הוד קדושה.
 
תושבי אור יצאו בהמוניהם לראות את הפלא אשר נגלה לעיניהם. אור הכוכב האיר את אור כשדים כאילו היו נתונים בצהרי היום. פחד אחז בהם. האם סימן טוב הוא או סימן רע? האם האלים מחייכים אליהם, או שמא, חלילה, אות מבשר אסון הוא? הם התגודדו ליד המקדש, עיניהם נשואות למרום, פיהם פעור לרווחה, פניהם מפוחדות וגופם רועד. מנחשים היו ומעלים סברות בגין התופעה השמימית המשונה והמפליאה. דלת העם ממתינים היו למוצא פיהם של כוהני המקדש, לאותם חכמים אשר מבינים בדברים כאלה ואמורים לפתור את התעלומה.
 
כוהני האל סין עלו אל ראש המגדל, מבוהלים ומפוחדים אף הם, לבדוק מה פשר המראה המדהים. האם מסוגלים הם לתת הסבר לקהל המאמינים? הרי המון אדם ציפה למוצא פיהם. היה עליהם לתת תשובה הולמת, להרגיע את ההמון המפוחד. הם עמדו בראש מגדל המקדש, משתאים ומתווכחים ביניהם.
 
כשהמלך נמרוד שמע את הבשורה, מיהר ועלה לראש מגדל ארמונו עם בן דודו ריפעת, הלוא הוא המשנה למלך.
 
הוא הביט בשמים ארוכות ולבו ניבא לו רעות. אחר הביט למטה, אל ההמון שגדש את מתחם המקדש.
 
"זה נראה לא טוב", פלט לבסוף.
 
"ומה אתה חושב? האם נכונה לנו צרה מעם האלים?" שאל ריפעת ועיניו ממצמצות באור הזוהר.
 
"כך זה נראה לי", ענה נמרוד מהורהר, מאהיל ידיו על עיניו מפאת האור המסנוור.
 
"כדאי שנזַמֵּן את הכהן הגדול, נשאל מה דעתו", הציע ריפעת.
 
"כן, כך גם אני חושב", ענה המלך.
 
נמרוד ירד מגג ארמונו, נפול פנים, ונכנס לחדר המלכותי. אחריו דידה ריפעת. יושבי הארמון, ובהם גם נשותיו ובניו, התאספו והחלו להקיף אותו בשאלות ופניהם מבוהלות. הוא היסה את בני משפחתו והתיישב בכיסא השן, המורם מעל במה, ולבו מלא תהייה. בן דודו עמד לידו מתוח איברים.
 
הכוהנים, שנקראו בבהילות, מיהרו להגיע לארמון מפוחדים ומבוהלים. קריאת המלך הבהולה נתנה בהם את אותותיה; הם כרעו ברך בחצי גורן, פניהם החיוורות כבושות בקרקע וישבניהם נישאים אל על.
 
"ובכן?" שאל נמרוד, מגביה קולו, "האם יש מי מכם שיכול לתת לי הסבר לתופעה? לומר מה פירוש האות? האם לטובה או לרעה?"
 
כוהני האל סין נעמדו מכריעתם, דוממים, ולא ידעו מה לענות. חיל ורעדה אחזו בם. זו להם פעם ראשונה לראות תופעה מעין זו. אף שהילכו אגדות כי כאשר נולד צדיק, עולה כוכב בהיר מן המזרח וזורח בשמים, לא ידעו אם האגדות האלה אכן נכונות גם הפעם.
 
עיני הכוהנים היו נשואות לזקן הכוהנים נסריבלאלה. גם נמרוד הסיט את מבטו והיה מביט בזקן במבט נוקב.
 
זקן הכוהנים צעד קדימה, השתחווה למלך עמוקות, כעכע בגרונו, אחר נשא דברו:
 
"מלך רם ונישא, נדיב וחכם, אדון כל בני האדם..."
 
"כן, כן", היסה אותו נמרוד, "אני יודע, אבל מה בפיך, זקן? מה התשובה?"
 
"ובכן... לבושתי... איני יודע..." גמגם, "המקרה הזה חדש לנו... מעולם לא נתקלנו במקרה כזה..." הלה היה משפיל ראשו מרוב מבוכתו.
 
נמרוד הביט בכוהן במבט רב משמעי, אחר העביר את מבטו הכעוס אל שאר הכוהנים.
 
"ומה? אינכם יכולים לענות לי?" שאל בקולו הרועם, "אם כן, לשם מה אני מחזיק אתכם ומשלם לכם הון מאוצר המדינה, אם אינכם יכולים לענות כאשר מתעוררת בעיה? לשם כך הרי אתם קיימים, לענות על שאלות".
 
"אדון רם ונישא..." ענה הכוהן הזקן וקולו רועד, "אנו צריכים שהות לחפש בספרים... אנו צריכים לשהות בקרבת האל סין, לצום... להתפלל... אולי הוא ירחם עלינו... יופיע לנו בחלום הלילה וייתן לנו את תשובתו החכמה והקדושה..."
 
"כן, כן", קטע אותו, "לכו למקדשיכם וחִלמו. הרי זה מה שאתם עושים כל הזמן, חולמים..."
 
המלך נמרוד סימן בידיו כי הפגישה הסתיימה. הכוהנים, מבוישים ונכלמים, עזבו מיד את הארמון ומיהרו למקדש, שם חשבו לצום ולהתפלל לאל סין, אולי ישמע בקולם, אולי ירחם עליהם וייתן להם תשובה.
 
שבוע ימים היו הכוהנים ספונים במקדשם, כורעים ברך לפני הפסל הענק אשר ניצב דוּמָם במקדש, מבעירים אש תמיד, מעלים קטורת, צמים, מתפללים וזועקים לאל סין שיושיע אותם וייתן להם תשובה. רק לפנות ערב טעמו מעט לחם ושתו מים במשורה.
 
שבוע ימים המשיך הכוכב לזרוח בשמי אור כשדים. מדי לילה הועם אורו, הלך ונחלש, הלך והצטמצם, עד כי ביום השביעי היה מאיר כאלומת אור צרה. מדי לילה ראו הכוהנים את המחזה המבעית. הם הביטו למרום, לשמים אשר היו מחשיכים מיד עם שקיעת השמש, ורק אלומת האור המשיכה לזרוח.
 
בלילה השביעי העלו את זקן הכוהנים אל ראש המגדל. בכוחותיו הדלים, שהיו הולכים וכלים, השקיף מעל המגדל במחזה. הצום הממושך עשה בו שמות, התפילות התישו את כוחו. הוא הרים ראשו נכוחה אל אלומת האור. הוא שם את לבו כי אלומת האור משליכה את אורה המרוכז על בית כלשהו. גם שאר הכוהנים התבוננו באלומת האור. היו משתאים איך אלומת האור ריכזה את אורה בדיוק מעל הבית ההוא. הוא שאל את כוהניו האם ידוע להם מי גר שם.
 
"אני חושב שזה ביתו של תרח, סוחר האלילים", ענה אחד הכוהנים.
 
"אחיו הצעיר שרוג מכהן כפרח כהונה", הוסיף השני.
 
"אהה... אהה", פלט הכוהן כמהרהר, "אם כן זו התשובה..."
 
הכוהנים הצטופפו סביבו, מחכים למוצא פיו, סקרנים.
 
הכוהן נראה כמי שאפסו כוחותיו, הוא היה הלום מהתגלית אשר גילה לבסוף: "בבית זה..." אמר בשארית כוחותיו, "נולד אב רם, אבי אומות העולם..."
 
הוא התמוטט מחוסר כוחות, מפלבל בעיניו. הוא הוציא את נשמתו לבוראו ברגע, התאחד עם אלוהיו.
 
 
ܞ
 
בביתו של תרח נרגעו סוף־סוף הרוחות. הלידה של בנו בכורו הגיעה לסיומה המוצלח. אמתלאי, אשתו הצעירה, שכבה במיטה באפיסת כוחות. שעות לקח למיילדת ליילד אותה, היא חששה פן הילד ימות. אבל בעזרת האלים, הלידה המייסרת ומלאת המכאובים עברה בשלום. הם היו זוג צעיר שנישא אך לפני שנה, וכעת ציפו לילד שייוולד בעיניים כלות. אף שכל תושבי העיר היו עסוקים בהופעת הכוכב, הנה, להם לא היה פנאי לשמוע את החדשות. היו עסוקים במכאוביה של אמתלאי, שהלכו וגברו ככל שזמן הלידה קרב. תרח עמד מחוץ לחדר, והיה מתפלל לאל סין, שייתן לו בן בריא שיגשים את חלומותיו. היה נראה לו כי האל אכן שמע את תפילתו ואף שלח קרן אור בהירה. הוא שמח שהאלים נענו לתפילתו, וחשב כי יקריב קורבן לאל סין על נדיבות לבו.
 
המיילדת טיפלה בתינוק, מנקה ועוטפת אותו בסדין נקי. היא מסרה את התינוק לידי האם.
 
מששמע תרח את בכי התינוק, ביקש רשות לראות את אשתו.
 
המיילדת חייכה אליו. "יש לך בן", בישרה לו.
 
הוא כרע ברך לפני מיטת אשתו, מוחה דמעה מעיניו. אמתלאי ליטפה את ראשו. הוא גחן אליה, מנשק את מצחה.
 
"מזל טוב לך, יקירי", לחשה.
 
"תודה לך, יקירתי, על מתנתך הנפלאה".
 
"הנה, ראה כמה יפה הוא", התגאתה.
 
הוא נתן מבט ארוך בילד, מאושר. "מה שם נקרא לו?" חייך אליה בלטפו את פניה.
 
"לא חשוב לי השם, העיקר שהילד יהיה בריא", ענתה לו.
 
הילד בידיה החל את בכיו. המיילדת סימנה לאמתלאי כי עליה להיניק. היא חלצה שד והחלה להיניק. התינוק היה יונק במלוא פיו ברעבתנות, וגורם לה כאבי תופת.
 
"ראה כמה רעב הוא", אמרה לו.
 
"כל אדם שלא אכל תשעה חודשים יהיה רעב", התבדח תרח.
 
"אכן", צחקה והמשיכה להיניק, מתאמצת. המיילדת עמדה לידה להדריכה, לעזור. משאזל חלבה בשד אחד, הפכה את בנה לצד אחר. גם שם היה התינוק יונק במלוא פיו.
 
 
 
דלת הבית נפתחה בסערה. שרוג, אחיו הצעיר של תרח, פרח כהונה, נכנס לבית במרוצה.
 
"תרח, אמתלאי, היכן אתם?" שרוג היה מכוסה זיעה ופניו עטופות בהלה גדולה.
 
למשמע קולו של אחיו, יצא תרח מהחדר ופגש את פניו האדומות והמיוזעות מהתרגשות של שרוג.
 
"מה קרה?" שאל תרח, מבוהל, "למה אתה כה נסער?"
 
"כרגע שמעתי במקדש..." ענה מחוסר אוויר ופניו לחדר, "כי המלך ציווה לשלוח לכאן חיילים. הם מתכוונים להרוג את אמתלאי".
 
"מדוע? מה עשינו רע? מה אמתלאי עוללה?" תרח היה סופק כפיו. פניה של אמתלאי חוורו.
 
"הם טוענים כי אמתלאי עלולה ללדת תינוק אשר יהיה מלך העולם..." ענה, מתנשף.
 
"מלך העולם?!" פלטו שניהם בתימהון. תרח הביט באשתו, אשתו הביטה בו, שניהם פרצו בצחוק.
 
"כך אמרו?" שאל תרח משועשע, "הוא יהיה מלך העולם?"
 
תרח אחז בתינוקו שישן שנת ישרים אחרי שאכל מלוא פיו משד אמו.
 
"אמתלאי ילדה?" שרוג היה מופתע, הוא לקח את התינוק מידי אחיו והביט בו ארוכות. הלה היה מפהק, ושולח ידיו מפה לשם.
 
"ילד יפה..." התפעל שרוג. "כן", ענה לשאלתו של אחיו, "הם אמרו כי הנולד יהיה אב לעמים רבים, אב־רם, נמרוד שלח להרוג את אמתלאי שמא הילד שתלד יבקש למשול תחתיו".
 
"אוי..."
 
כולם הפנו מבטם לעבר המיילדת.
 
"אני אלך לדרכי", אמרה להם, "סודכם שמור עמי, אל לכם לחשוש".
 
משהלכה המיילדת שמעו יושבי הבית שעטת צעדים כבדים ההולכים ומתקרבים אל הבית. נראה כי היו אלה קלגסי המלך. תרח, מבוהל, הביט בשרוג, אחר באשתו, ולא ידע מה לעשות.
 
"אחי, אני אתחבא במרתף עם הילד", אמר שרוג מבוהל, "אמור להם שאמתלאי ילדה אתמול והילד מת. אמור שאשתך חולה מאז". שרוג חיבק את התינוק בין זרועותיו ומיהר לרדת למרתף הבית, סוגר מעליו את מכסה המרתף. תרח מיהר לכסות את הפתח במרבד, ועליו הניח את אחד מפסלי האלים הרבים שקישטו את ביתו.
 
דפיקות רמות נשמעו על דלת הבית. משסיים לכסות היטב את פתח המרתף, כיסה תרח את אשתו בסדין ומיהר לפתוח את הדלת. לתוך הבית פרצו מפקד צבא המלך, ועמו חיילים אחדים.
 
"היכן אשתך?!" שאל בקול מאיים.
 
החיילים החלו מביטים כה וכה, עיניהם תרות אחר דבר מה.
 
"אשתי... היא חולה... מה לכם ולה?" ענה תרח, מבוהל.
 
"ידוע לנו כי היא בהריון, אנו רוצים לראותה". המפקד נראה נחוש ונראה מחפש בעיניו.
 
"היא אינה בהריון יותר, היא..."
 
"מה כוונתך? אשתך ילדה?" קטע אותו המפקד.
 
"אכן, אתמול".
 
"ומה? היכן הילד?" שאל המפקד וידיו על מותניו. הוא עמד באמצע החדר ורגליו פשוקות.
 
החיילים החלו לחפש בחדרי הבית, סורקים כל פינה, הופכים את חפצי הבית על פניו וגורמים למהומת עולם.
 
המפקד צעד למיטת אמתלאי, היא הייתה מכוסה בשמיכה ועיניה עצומות, רועדת כולה וממתינה באימה לסיום חיפוש החיילים.
 
המפקד המתין לשמוע את תשובתו.
 
"הוא... מת", ענה תרח עת השפיל ראשו.
 
"הוא מת? מתי מת?"
 
"הוא מת בשעת הלידה... עד עכשיו אשתי הלומת צער ואינה קמה ממיטתה... אני חרד לגורלה".
 
המפקד שלח מבט ספקן בתרח, כלא מאמין.
 
"ומה? מה עשיתם עם הגופה? היכן קברתם אותה?"
 
"לא קברנו, אני שרפתיה כקורבן לאל סין", ענה תרח.
 
"אה..." גירד המפקד בראשו. "שמעתי שאתה בעל אמונה חזקה..." שיבחו.
 
"אכן, כבודו".
 
"ומה שמענו? אחיך שרוג מתכוון להיות כהן לאל סין?"
 
"אכן, כבודו. הוא עכשיו פרח כהונה".
 
"טוב", נאנח המפקד בהקלה, "אם כך, הזקן הטיפש לא ידע מה ניבא. פחדו של מלכנו נמרוד היה לשווא".
 
המפקד סימן לחייליו, אלה פנו משם ויצאו מהבית.
 
תרח נשם נשימה עמוקה. אנחת רווחה נפלטה מפיו. הוא מיהר למיטת אשתו, שם ראה אותה בוכה חרישית.
 
"זהו, יקירתי, הסכנה חלפה". הוא כרע ברך לפני מיטת אשתו. "בואי", אמר לה, "נביא את בננו לבית".
 
"ומה נעשה?" שאלה בוכייה, "איך הילד יחיה בביתנו? איך נגדלוֹ? הרי יכולים להרוג אותנו אם ידעו ששיקרנו".
 
"נקרא לשרוג ונשאל מה עצה יביא לנו", ענה לה.
 
תרח הסיר את האליל ואת המרבד מעל דלת המרתף, אחר ביקש משרוג לעלות מהמרתף. שרוג טיפס על מדרגות המרתף בזהירות, הביט כה וכה, ומשנכח שאין אף אחד בבית, מסר את התינוק לתרח ואחר עלה בעצמו. אמתלאי נראתה מושיטה את ידיה לקלוט לתוכה את תינוקה, הנם את שנתו ולא מודע למהומה ששררה בבית זה עתה.
 
"ואנו חשבנו מה שם נקרא לילד", בכתה האם עת חיבקה את בנה. "חייו בסכנה ואנו חשבנו על שם, אוי תינוקי המסכן", המשיכה בבכייה.
 
"אחי", פנה שרוג לתרח, "אני חושב שהשם אברם זה שם יפה מאוד. הרי כך חשבו הכוהנים, שייוולד אב־רם''.
 
"אכן", הסכים תרח, "אברם זה שם נאה, אלא שאיננו יודעים מה נעשה עם הילד לאחר שהעדנו כי מת בלידתו".
 
הוא שתק, מהרהר וצועד אנה ואנה.
 
לשרוג לא הייתה שום בשורה, הוא לא ידע איך לפתור את הבעיה שנוצרה.
 
לאחר הרהור, המשיך תרח: "הטוב ביותר להחביאו במערה אשר ביער. אתמול עברתי ביער, הבאתי כמה פסילים לנוודים, הם בירכו אותי ונתנו לי פרוות צבי נאה ביותר. את זוכרת את הפרווה שהבאתי לך אתמול?" פנה לאשתו וליטף את ראשה, "ובכן, בדרכי ראיתי את המערה, והנה היא נקייה ומרווחת ואין בה אף נפש חיה. אני חושב שכדאי לנו להשאירו שם עם אמתלאי. אנו נהיה איתו לחלופין עד שיגדל".
 
"גם אני וגם אבא יכולים לעזור", הציע שרוג.
 
"אבא זקן, בל נפריע לו. אבל אתה תוכל לחנכו", אמר תרח.
 
"טוב", הסכימה אמתלאי, "יש לנו ברירה?"
 
 
 
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, עלטה ירדה על הכול כצעיף שחור המכסה את היקום.
 
הם לבשו בגדי מסע חמים, ארזו את בנם, ובחסות חשכת הליל יצאו חרש בעגלה לעבר היער. איש לא הבחין בהם, גם לא כוכב הילל בן שחר שזה עתה סיים את תפקידו. אורו הלך ונחלש עד כי נעלם לחלוטין, משאיר את תושבי אור כשדים תוהים ובוהים בשמים אשר כוכבים נוצצים כיסו את פניהם.
 
ורק הירח היה משייט לו בין ענן לענן, ומגחך על טיפשותם וכסילותם של הברואים.
 
 
 
 
 
 
קטורה 1
אליעזר
 
 
כמדי בוקר היה אברם יושב פתח אוהלו, כמדי בוקר רצה להתחיל את יומו בתפילה לבורא עולם, כשמרחבי השדה הפתוחים משתרעים לפניו וכחול ההרים שבאופק, המחותלים בערפל, מציירים לו את גבולות ארץ כנען. השחר עלה אט־אט והאיר את שמי היום. מרחוק נראו בתיה של שכם, המתבהרים קמעה בהתפזר הערפל. אוהלו היה נטוע בשדה מוריק, במרחב הפתוח. רועי הצאן זה זמן ניעורו ומיהרו לדפוק בצאן אל המרעה.
 
אברם החל את תפילתו לאלוהיו. הוא כרע ברך אל מול המזרח והודה לאל עליון על כל הטוב שנתן לו. הודה לאלוהיו על שנגלה אליו והבטיח לו את הארץ הברוכה הזו.
 
הוא התפלל באדיקות רבה. במקדו את מבטו אל מול פני המזרח, מתבונן בעלות השמש, הוא שם לבו כי נקודה שחורה מרצדת מול עיניו ומפריעה לראייתו. אברם חשב כי עיניו מתחילות להזדקן, והנה ראייתו אינה כתמול שלשום. הוא כבר בן שמונים ועדיין אין לו בן ואין לו יורש לרכושו, מלבד בן אחיו לוט. אברם בטח באלוהיו, הרי הבטיח לו כי יירש את הארץ הוא וזרעו, עד עולם, ומה לו כי ילין? הנה בגלל אלוהיו, ועל פי הצו, עזב את ביתו ואת משפחתו בחרן.
 
הנקודה המשיכה לרצד מול עיניו. אברם הסיט את עיניו לימינו, הנקודה השחורה לא הפריעה ולא ריצדה. גם בצד שמאלו היה המרחב נקי מנקודות שחורות. אם כן, חשב, הנקודה היא דבר שצריך להתייחס אליו. הוא מיקד את מבטו, הערפל טרם נמוג לחלוטין, הוא לא הצליח לזהות מה הדבר. אברם המשיך את תפילתו, מנסה להתרכז בה ככל יכולתו ולהסיט את תשומת לבו מכל דבר זר. השמש כבר השלימה את זריחתה. יפי הזריחה הפעימה את לבו, מעולם לא שבע מראות את יפי הבריאה. מחשבותיו החזירוהו אל ילדותו, למערה ביער אשר באור כשדים. ביער הוא צמח להיות עלם חמודות, ויחד איתו צמחה אמונתו באל יחיד. הוא היה מתעורר עם זריחתה הנפלאה של השמש. תהה, מי הוא אדון העולם המנהל את עולמו בחוכמה כה רבה. חשב כי השמש היא אלוהים. היה מתפלל אליה כל היום, ומודה לה על עוד יום נפלא. לעת ערב, מששקעה, התאכזב. אבל אז ראה את הירח העולה. חשב כי הירח חזק יותר מהשמש והנה הוא שולט עכשיו בשמים. עם שחר, תקפה אותו האכזבה שוב, כאשר הירח נעלם והשמש חזרה לשלוט. אברם היה מבולבל, לא ידע מי כאן השולט, בזכות מי העולם קיים. הוא לא קיבל תשובה מהשמש ולא מהירח. גם הרוחות לא נתנו לו תשובה, והגשמים והסערות הסעירו את רוחו ואת נפשו. את פסילי אביו זנח זה מכבר. לא האמין כי פסל אבן מסוגל לעשות דבר כלשהו, מלבד לעמוד במקומו ימים רבים לבלי יכולת לנוע. גם לדברי דודו שרוג, לא שעה. דודו, שהגיע ברבות הימים לכהן ככוהן מכובד במקדש סין, סיפר לו על אודות אחיו הרן הלומד כפרח כהונה. ניסה לשכנע את אברם להאמין ולסגוד לאלוהי אבן ועץ. אברם לא רצה לשמוע, היו אלה דברים בטלים בעיניו. לבסוף הגיע למסקנה כי כל גרמי השמים, משרתיו של אל כלשהו הם, אשר אינו נראה. הוא ידע שיד אחת בנתה את הבריאה הנפלאה שבה הוא חי, יד אחת גרמה לכל לנוע ולגדול. גם השמש, גם הירח, רוחות השמים והסערות והברקים, כל אלה משרתים וממלאים אחר דברו של אל עליון. אותה יד בראה אותו ונתנה לו חיים, אותה יד השגיחה עליו לגדול מילד לעלם. הוא רק לא ידע מיהו אותו אל עליון, היה מחפשו כל הימים וממתין לתשובה. ואכן לא התאכזב, כי האל נתגלה אליו וביקשו לעזוב את מולדתו ואת בית אביו ולהגיע לארץ אחרת, בטוחה יותר. הוא נזכר בסיפורו של אביו, על אודות המלך נמרוד אשר שלח חיילים להורגו. את חייו חי במערה, עד בגרותו. בילדותו היו הוריו מביאים לו את מאכלותיו. עם התבגרו היה יכול לצוד איילה או צבי בעצמו. אכל מפירות היער, שתה ממימיו הצלולים של הנחל. כך גדל בחיק הטבע, עד כי הוריו החליטו להחזירו לקרב יושבי העיר אור כשדים. "זה קרוב משפחה שהתייתם", הסבירו.
 
אברם סיים את תפילתו והביט שוב נכחו. אותה נקודה הלכה וגדלה ונראתה כיצור דוהר, כסוס ורוכבו הדוהרים לכיוון אוהלו. לא ידע אם פני הרוכב לשלום או למלחמה. הוא ידע מלחמות רבות בחייו, שבעטיין ברחו הוא ואביו ומשפחתו מאור כשדים לחרן. שם מצא מעט מרגוע לנפשו, חי את חייו עם אשתו היפה שרי. אבל אז שמע קול אשר הורה לו לעזוב את ביתו וללכת "אל הארץ אשר אראך", כך אמר לו הקול. הוא חשב כי הנה מצא את אשר חיפש, את האלוהים. וכך ארז שוב את מיטלטליו ואת רכושו והגיע עם משפחתו לארץ הזו.
 
הרוכב התקדם בדהרתו ונראה עכשיו בבירור, סוס שחור ואצילי, אשר נשא עליו רוכב צעיר פרוע תלתלים, שזקנקן מעטר את פניו. אדרתו התנופפה ברוח והכתה גלים עת רָכַב כפוף ממאמץ לדהור, ונראתה כדגל הנישא על תורן. בהגיעו כדי מרחק קרוב האט את מהירות רכיבתו, עצר את סוסו וקפץ ממנו בקלילות.
 
"השלום לך?" קרא לעברו הזר עת ניגש אליו.
 
"שלום גם לך האורח, מי כבודו?"
 
"אני אליעזר", הציג הזר את עצמו, "אוהל אבי נמצא מעבר לגבעות. באתי בשליחות של שלום מחבר מרעי אבי".
 
"ברוך הבא, בוא והיכנס אל אוהלי", הזמינו.
 
אליעזר נכנס אל האוהל בצעד בוטח, והתרשם מגודלו ומיופיו. מרבדים כיסו את רצפת האוהל, ושרפרפים היו מפוזרים סביב שולחן קצר רגליים.
 
"אוהל נאה", החמיא לו.
 
מאחורי הפרגוד הציצה שרי לראות מי המבקר. היא הבחינה בנועם פניו ויפי תוארו של האורח. פניו הזכירו לה את אחיה אשר השאירה בחרן. כמה בכתה עת עזבה את משפחתה ללכת אחר בעלה לארץ לא נודעת. אולם כך ציווה האל ואין עוררין על כך. היא רק קיוותה כי האל ימלא אחר הבטחתו וייתן לה פרי בטן, בנים לאברם. לשם כך הייתה מוכנה לשנות סדרי בראשית ואת חייה, מקצה לקצה.
 
"בוא, שב עמי ונאכל את פת הבוקר", הזמינו אברם.
 
חיש קל הגישה המשרתת את המגש שעליו הכינה את ארוחתו של האדון, במצוות הגברת, לחם חם שזה עתה נאפה, חריצי גבינה, וקערית תמרים טריים. גם קנקן חלב טרי וחם הפיץ את ריחו מעל המגש, ניחוח של בוקר חמים ונעים.
 
אברם נטל ידיו ורמז לאליעזר. הלה הגיש ידיו לנטילה. אברם ניגב ידיו ובירך את ברכת הלחם. אליעזר היה תוהה על מנהג זה, שבו שוטפים ידיים לפני הארוחה. אכן מנהג נאה, הרהר.
 
"ומה הבשורה בפיך?" שאל אברם עת בצע מהלחם ונתן לאורחו.
 
"לצערי, יש באזור זה שודדים רבים", הסביר אליעזר, "אבי ועוד בתי אב אחדים כרתו ברית לעזור זה לזה בשעת פורענות. האם תרצה להצטרף גם אתה לברית זו?"
 
אברם עטף חריצי גבינה בפת לחם, אחר הכניסם אל פיו והיה מהרהר בדבר: הרי אלה עובדי אלילים, האם יבקשו ממנו להאמין באלילי אבן? או אולי הוא אשר ילמדם את דרכי אמונתו באל אחד? הנה, יש לו הזדמנות לעשות נפשות לאל עליון.
 
"אני מכבד ומוקיר את הברית הזו, אם כי אנשיי יודעי חרב ולמודי מלחמה. נקל לי להתגבר על כמה שודדים רעולי פנים".
 
"שמעתי את שמעך מזקני", ענה אליעזר בהתפעלות. הוא לעס את פתו עת דיבר והושיט ידו לתמרים הבשלים. "שמעתי כי גברת על אויבך באור כשדים, אם כי נאלצת לעזוב את ארץ מכורתך".
 
"אכן", ענה אברם ודוק של עצב נסוך על פניו.
 
אליעזר הביט בזקן ורחמיו גברו. הוא תהה אם להמשיך ולדבר על נמרוד המרחיב את חיפושו אחר אברם. זה מה ששמע מהנוודים. לעת עתה שתק.
 
"ומה טיבה של ברית זו?" שאל אברם, מפר את השתיקה.
 
אליעזר בלע את אשר בפיו. "כל אימת שחבר מהחבורה מותקף על ידי השודדים", הסביר בהטעמה, "עליו לשלוח שליח לשאר החברים, ואלה באים מיד ונלחמים בשודדים ומגרשים אותם, וכך מצילים את הנתקף. לעתים אנו יוצאים ברווח מתקיפת השודדים כי אנו שובים מהם שבי רב ומוכרים לסוחרי העבדים במצרים".
 
הוא עצר את שטף דיבורו והמתין לשמוע את תגובתו של אברם.
 
"לצערי, איני נשאר כאן לאורך זמן", ענה אברם ומזג את החלב לשתי כוסות, "ברצוני לסרוק את הארץ לאורכה ולרוחבה. במקום אשר אבחר, שם אשב".
 
אכזבה הייתה נסוכה על פניו של האורח. ידו נשלחה לקחת את כוס החלב, האם שליחותו תהיה לשווא?
 
אברם גמע מהחלב וניגב את פיו. "ומי האנשים אשר חברים בברית זו?" שאל.
 
"מלבד אבי, הידוע בכינויו 'איש דמשק', ישנם גם האדונים רמי היחס: ענר, אשכול וממרא. אנשי שם, טובים וגיבורי חיל". גם הוא גמע מהחלב וקינח בשרוול גלימתו.
 
"טוב... טוב..." הרהר אברם בקול, "אכן אנשים גיבורי חיל... גם אני שמעתי על אודותיהם".
 
"אבי ישמח אם תצטרף לאנשינו", ניסה אליעזר להחמיא למארחו, "הדבר ייחשב לנו לכבוד גדול".
 
אברם חייך אליו. "עליי לתת את הדעת לעניין זה", סיכם.
 
אליעזר סיים את ארוחתו. בוודאו כי גם שליחותו תמה, הוא הודה למארחו וביקש לעזוב.
 
אברם הביט באיש במבט שואל. "ולא תברך את אלוהיך על המזון שאכלת?" שאל.
 
"או... אלוהיי אינו נמצא איתי", ענה נבוך.
 
"והיכן הוא?" שאל אברם, משועשע.
 
"הוא נמצא בביתי, איני לוקח אותו איתי מפאת משקלו הרב". אליעזר שלח מבט סביבו, הוא לא ראה שום פסל או דמות. "ומה בנוגע לאלוהיך? היכן אתה משכן אותו?" שאל.
 
"כאן!" ענה אברם בהצביעו על לבו, "אלוהיי נמצא בכל מקום ובעיקר כאן, בתוך לבי ובתוך ראשי".
 
"איני מבין", אמר אליעזר, נבוך, "איך פסל יכול להיות בתוך לבך, או כפי שאתה אומר, בכל מקום?"
 
אברם מצא פנאי והזדמנות פז להכניס אדם כלשהו תחת כנפי השכינה.
 
"בוא, שב ואספר לך..."
 
אליעזר חזר לשבת ומבט סקרני בעיניו.
 
אברם החל לספר על נעוריו, על חייו במערה ועל ההכרה כי העולם נברא על ידי בורא עולם אחד ויחיד, ואין בלתו. אברם היה מאומן ומיומן במלאכה זו. וכי לא כך נהג באור כשדים? הביא אנשים מתוך חשכת אמונת אלילים לאמונה באל אחד? הרי נמרוד בכעסו כמעט והרגו. "הוא גונב את אנשיי", קבל בקולו הרם במקדשו בפני הכוהנים, ואלה נעמדו בפני מלכם ללא מענה הולם. גם את אחיו, שהיה כוהן במקדש האל סין, ניסה לשכנע לעזוב את אמונתו הקלוקלת, אך ללא הצלחה יתרה. בכעסו, ערם יום אחד את אלילי העץ של אחיו ושלח בהם אש. לצערו ולצער אביו, ניסה הרן להציל את הפסילים. הוא נכנס אל האש למשוך את הפסילים, אך האש אחזה בו ולא הרפתה עד למותו. כך מצא הרן את מותו בתוך כבשן האש, כך הכריז עליו נמרוד כבן מוות כי פגע באחד מכוהניו, וכך ברחו הוא ואביו ומשפחתו לחרן. שם שמע את קול האל המורה לו לעזוב הכול ולהגיע לארץ כנען.
 
"בסיירי לאורך הארץ הזו הגעתי עד למצרים", המשיך כמהרהר, "שם שהיתי כחמש שנים עקב הבצורת. שם התנסיתי בניסיון מביש, עת מלך מצרים שם את עינו באשת חיקי..."
 
אליעזר זקף גביניו, תמה על דבר מארחו. הוא חיכה למוצא פיו.
 
"והנה, האל הטוב שוב הצילני, כאשר המלך הוכה במחלה חשוכת מרפא, עד כי משרתיו הזעיקוני וביקשו ממני לקחת את אשתי. המלך, בנכחו לדעת כי אלוהיי הוא זה אשר הכהו על עזות מצחו, אף שילם לי דמי צערי כיד המלך..." אברהם חייך מתחת לשפמו עת דיבר. "אמונתי באל", המשיך, "היא ערך עליון ולא מוטלת בשום ספק".
 
אליעזר הקשיב קשב רב וכולו סקרנות ותמיהה. זו לו פעם ראשונה לשמוע דברי טעם מפי אדם חכם. הרי הוא צודק. למה להאמין באלילי שקר כה רבים כאשר ישנה אמונה טובה וטהורה, אמונה באל אחד? ומה גם שהאל יודע להיטיב עם מאמיניו. והרי אברם יצא משם ברכוש גדול...
 
"האם תלמדני אמונה זו?" שאל.
 
"דבר ראשון, נקה את ביתך מאלילי שקר", ענה אברם.
 
"ומה? האם אלוהיך דורש קורבן?" שאל אליעזר בחשש.
 
"אלוהיי אינו דורש קורבן, מלבד היותך אדם ישר דרך וטהור מעשים עם חבריך וכל אדם אשר תפגוש".
 
אל האוהל נכנס לוט. בהביטו אל הזר בירכוֹ: "ברוך הבא בצל קורתנו".
 
"ברוך הנמצא", חייך אליו אליעזר.
 
"הכר נא את לוט, בן אחי הרן", הציגו אברם, "שעליו סיפרתי כי נהרג".
 
"ומי כבודו?" שאל לוט עת לחץ את ידי אליעזר.
 
"אני אליעזר", ענה. הוא חש את ידי לוט האחוזות בידיו בלחיצה אמיצה. "באתי במצוות אבי וחבריו לכרות עמכם ברית שלום".
 
"ברית שלום תמיד רצויה לנו", חייך לוט, "האם נשקפת לנו סכנה כלשהי?"
 
"ישנם שודדים המתנכלים לחסרי ישע ושודדים מהם מכל הבא ליד", ענה, "לכן אנו כורתים ברית שלום עם אלה אשר מגיעים לכאן, כדי להגן עליהם וכדי להגדיל את כוחנו".
 
לוט הביט בדודו כמבקש ממנו תשובה.
 
"אמרתי כי טרם החלטנו היכן להתיישב", אמר אברם, "נלך לכל אורך הארץ, וכאשר נחליט, נשב במקום הטוב ביותר".
 
"ובכן, עליי לחזור", אמר אליעזר עת קם ממקומו ופנה לצאת. "אם תחליטו להצטרף אלינו, נשמח מאוד לקבל אתכם בתוכנו", הוסיף לפני לכתו. "אוהלינו נמצאים מעבר לגבעות", הוא הצביע לכיוון מזרח, משם הגיע, "היו שלום".
 
אברם ליווהו בצאתו. אליעזר זינק על סוסו ודהר משם כרוח סערה.
 
כפי שבא, כך הלך.
 
בדרכו, חשב אליעזר על דברי מארחו. הרי אינו חסר דעת. הוא נראה אדם חכם ועתיר ניסיון. כך הבין מתוך סיפור חייו שסיפר לו בקצרה. הוא חשב כי בהזדמנות הראשונה שתהיה לו, ילך אליו לשאול ביתר בהירות בדבר דתו ואלוהיו. זה עניין אותו. אבל בשלב זה היה נתון תחת חסות אביו, עדיין ללא משפחה משל עצמו.
 
 
 
משהלך האורח, פנה לוט אל דודו.
 
"איני מבין", שאל כעוס, "למה שלא נצטרף לברית שלום עם שכנינו?"
 
"עדיין לא החלטתי לנטות כאן את אוהלי", ענה אברם בשלווה האופיינית לו, "אני עדיין רוצה להמשיך ולתור את הארץ..."
 
"אין צורך לתור את הארץ", הפסיקו לוט, "הרי אנו במקום פורה מאוד. ראה את השדות הירוקים המשמשים כר מרעה לצאננו. גם בארות מים לא חסר..."
 
"כך ציווה האל", השיב אברם נחרצות. הוא קם ממקומו, לא רצה להתווכח עם בן אחיו, שיחותיו עמו לא נעמו לו. היה נושא בעול אשמת מות אביו בדומיה.
 
לוט ידע כי דודו אשם במות אביו. אמונתו של דודו נראתה לו מוזרה. להאמין באל שלא נראה, ובשמו לעשות מעשי שטות, להילחם במלך כל יכול, ולבסוף לברוח לארץ לא נודעת. לו היה אביו חי, היה נשאר באור כשדים, שם היה ממשיך את דרכו של אביו, לכהן במקדש האל סין. היה ודאי מגיע לכבוד ולעושר משל עצמו. אבל אביו מת, נשרף באש עת ביקש להציל את אלוהיו, והשאירו יתום. לו רק הייתה לו אם, אולי היה ניחם. את אמו לא הכיר, אמרו כי מתה עת ילדה אותו. אביו לא נישא לאחרת. בהשפעת שרי לקחוֹ אברם תחת חסותו. שרי נחשבה לאמו, שאותה אהב וכיבד, ואילו דודו נחשב לאביו. לוט הרהר רבות כי במות דודו, יהיה הוא יורשו. אולם כעת היה תחת חסות דודו, לטוב ולרע.
 
הוא יצא מהאוהל ונשא עיניו אל המישור הגדול והרחב שנפרש לפניו. עדריו היו זקוקים למרחבים אלו, זה היה טוב בשבילם. חשב אם כדאי להמשיך ולחיות בצלו של דודו הגדול. אולי כדאי להיפרד ממנו ולנהל את חייו כפי רצונו. חשש לפגוע בדודתו־אמו. מה היא תגיד? האם לא תפרש את רצונו ככפיות טובה? האם לא תנזוף בו, כפי שנהגה כשראתה כי דרכו אינה תואמת את דרך דודו? "עליי לדבר עמה", הרהר, "היא ודאי תמצא, כמו תמיד, את דרך המלך, את הפשרה הטובה ביותר לפתרון בעיות". הוא נזכר כי טרם איחל לה יום טוב כפי שנהג תמיד. כך חינכה אותו, לפתוח את היום בתפילה לאל, ואחר כך לשחר את פני האדם בחיוך ובברכה.
 
הוא נכנס לאוהל שרי, שם מצאהּ, כהרגלה, עוסקת במלאכת בית כלשהי, בין שזו טוויית צמר בפלך או אריגת בדים על נול, כיד הדמיון הטובה עליה.
 
"צפרא טבא לך אמי", ברכהּ.
 
"צפרא טבא גם לך, בני", ענתה לו מחייכת.
 
"ומה מעשייך היום? האם את אורגת לי בגד כפי שהבטחת?" שאל.
 
"כן בני. הנה אני מסיימת את האריג. ראה כמה רך הוא ונעים. אני מקווה כי הוא יחמם את גופך, כי הנה החורף קרב ובא".
 
לוט ניגש לנול ומישש את האריג. "אכן נעים", אמר מרוצה, "תבורכנה ידייך, אמי, כי נפלאות את עושה".
 
שרי שמחה לראותו בקורת רוחו. מעטים הרגעים שראתה אותו כך. מאז מות אביו היה נרגן ועצוב. וכי למה לא יהיה עצוב? אדם כה צעיר שעובר אסונות כאלה ודאי יהיה מריר ונרגן. כמה צער יכול להכיל ילד אשר נשאר בעולם ללא הורה? היא השתדלה לנחמו, ואף הוא היה לה למנחם. בהיעדר בן יוצא חלציה, היה לוט כבן. כך גידלה אותו כבנה ואהבה אותו כיוצא חלציה. רק בדבר אחד היה לה כמרורים, לבו של לוט לא נטה אחר אלוהי אברם. עדיין דבק באמונת אביו.
 
"ומי האיש שבא לבקרנו היום?" שאלה בעודה ממשיכה באריגתה.
 
"שמו אליעזר, כך אמר. הוא בא לכרות ברית שלום עם דודי". לוט עקב אחר זריזות ידיה, עת השחילה במיומנות את הכוֹש המחובר לחוט הערב מבעד לחוטי השתי באריג.
 
היא הפסיקה את עבודתה ותלתה עיניים שואלות בלוט. "ברית שלום? מה טיבה של ברית זו? וכי למלחמה פנינו?" התפלאה.
 
"לא, לא", הרגיעה, "הוא טוען כי יש שודדים רבים באזור. הברית נועדה להגן זה על זה מפני שודדים אלה".
 
"ומה ענה דודך?"
 
"הוא סירב", ענה בקול נכאים, "אמר כי עדיין לא החליט היכן להתיישב..."
 
"כך הבנתי גם אני", אמרה והמשיכה בעבודת האריגה. "עליו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה", הסבירה לו, "ורק אז יחליט היכן להתיישב".
 
"ומה רע במקום הזה? הרי יש כאן כרי דשא ומים. למה להמשיך בנדודים?"
 
"כך ציווה האל ואין עוררין על כך", ענתה.
 
"כן, כן, אני יודע..." השיב ביבושת.
 
"עליך לסמוך על דודך", נזפה בו, מנופפת כנגדו באצבעה, "אמונתו טהורה. כדאי גם לך להאמין, זה רק ייטיב עמך".
 
"אני מאמין רק במה שאני רואה", ענה נחרצות למגינת לבה של שרי.
 
לוט עזב את האוהל, לא לפני שנשק לשרי על לחיה. היה עליו לבדוק את מצב הבאר שחפרו רועיו. לראות אם המים טובים. בדרכו תהה אם לא כדאי לו לבקר את אליעזר ולקשור עמו קשרי חברות. הלה נראה לו בחור הגון. הוא חשב כי אם דודו לא יכרות ברית שלום עם אנשי המקום, אולי כדאי לו לכרות את הברית בעצמו, ללא התערבות דודו, להתיישב במקום ולבנות את חייו כרצונו.
 
"הערב אלך אליהם", החליט.
 
 
 
 

יהודית כרמי

את ילדותי עברתי בעיירה בית שאן. כתבתי שני ספרי פרוזה, ‘כחומה בצורה’ – רומן היסטורי, וכן ‘קטורה’ – רומן תנכ”י.

עוד על הספר

  • הוצאה: אוריון
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'
קטורה יהודית כרמי
פרולוג
הולדת אברהם
 
 
כוכב הִלל בן שחר האיר את שמי אור כשדים באור יקרות מקצה השמים ועד קצה השמים, והפיץ זוהר מכשף. נדמה כי כל מלאכי מרום הדליקו את אבוקותיהם בזוהר מלא הוד קדושה.
 
תושבי אור יצאו בהמוניהם לראות את הפלא אשר נגלה לעיניהם. אור הכוכב האיר את אור כשדים כאילו היו נתונים בצהרי היום. פחד אחז בהם. האם סימן טוב הוא או סימן רע? האם האלים מחייכים אליהם, או שמא, חלילה, אות מבשר אסון הוא? הם התגודדו ליד המקדש, עיניהם נשואות למרום, פיהם פעור לרווחה, פניהם מפוחדות וגופם רועד. מנחשים היו ומעלים סברות בגין התופעה השמימית המשונה והמפליאה. דלת העם ממתינים היו למוצא פיהם של כוהני המקדש, לאותם חכמים אשר מבינים בדברים כאלה ואמורים לפתור את התעלומה.
 
כוהני האל סין עלו אל ראש המגדל, מבוהלים ומפוחדים אף הם, לבדוק מה פשר המראה המדהים. האם מסוגלים הם לתת הסבר לקהל המאמינים? הרי המון אדם ציפה למוצא פיהם. היה עליהם לתת תשובה הולמת, להרגיע את ההמון המפוחד. הם עמדו בראש מגדל המקדש, משתאים ומתווכחים ביניהם.
 
כשהמלך נמרוד שמע את הבשורה, מיהר ועלה לראש מגדל ארמונו עם בן דודו ריפעת, הלוא הוא המשנה למלך.
 
הוא הביט בשמים ארוכות ולבו ניבא לו רעות. אחר הביט למטה, אל ההמון שגדש את מתחם המקדש.
 
"זה נראה לא טוב", פלט לבסוף.
 
"ומה אתה חושב? האם נכונה לנו צרה מעם האלים?" שאל ריפעת ועיניו ממצמצות באור הזוהר.
 
"כך זה נראה לי", ענה נמרוד מהורהר, מאהיל ידיו על עיניו מפאת האור המסנוור.
 
"כדאי שנזַמֵּן את הכהן הגדול, נשאל מה דעתו", הציע ריפעת.
 
"כן, כך גם אני חושב", ענה המלך.
 
נמרוד ירד מגג ארמונו, נפול פנים, ונכנס לחדר המלכותי. אחריו דידה ריפעת. יושבי הארמון, ובהם גם נשותיו ובניו, התאספו והחלו להקיף אותו בשאלות ופניהם מבוהלות. הוא היסה את בני משפחתו והתיישב בכיסא השן, המורם מעל במה, ולבו מלא תהייה. בן דודו עמד לידו מתוח איברים.
 
הכוהנים, שנקראו בבהילות, מיהרו להגיע לארמון מפוחדים ומבוהלים. קריאת המלך הבהולה נתנה בהם את אותותיה; הם כרעו ברך בחצי גורן, פניהם החיוורות כבושות בקרקע וישבניהם נישאים אל על.
 
"ובכן?" שאל נמרוד, מגביה קולו, "האם יש מי מכם שיכול לתת לי הסבר לתופעה? לומר מה פירוש האות? האם לטובה או לרעה?"
 
כוהני האל סין נעמדו מכריעתם, דוממים, ולא ידעו מה לענות. חיל ורעדה אחזו בם. זו להם פעם ראשונה לראות תופעה מעין זו. אף שהילכו אגדות כי כאשר נולד צדיק, עולה כוכב בהיר מן המזרח וזורח בשמים, לא ידעו אם האגדות האלה אכן נכונות גם הפעם.
 
עיני הכוהנים היו נשואות לזקן הכוהנים נסריבלאלה. גם נמרוד הסיט את מבטו והיה מביט בזקן במבט נוקב.
 
זקן הכוהנים צעד קדימה, השתחווה למלך עמוקות, כעכע בגרונו, אחר נשא דברו:
 
"מלך רם ונישא, נדיב וחכם, אדון כל בני האדם..."
 
"כן, כן", היסה אותו נמרוד, "אני יודע, אבל מה בפיך, זקן? מה התשובה?"
 
"ובכן... לבושתי... איני יודע..." גמגם, "המקרה הזה חדש לנו... מעולם לא נתקלנו במקרה כזה..." הלה היה משפיל ראשו מרוב מבוכתו.
 
נמרוד הביט בכוהן במבט רב משמעי, אחר העביר את מבטו הכעוס אל שאר הכוהנים.
 
"ומה? אינכם יכולים לענות לי?" שאל בקולו הרועם, "אם כן, לשם מה אני מחזיק אתכם ומשלם לכם הון מאוצר המדינה, אם אינכם יכולים לענות כאשר מתעוררת בעיה? לשם כך הרי אתם קיימים, לענות על שאלות".
 
"אדון רם ונישא..." ענה הכוהן הזקן וקולו רועד, "אנו צריכים שהות לחפש בספרים... אנו צריכים לשהות בקרבת האל סין, לצום... להתפלל... אולי הוא ירחם עלינו... יופיע לנו בחלום הלילה וייתן לנו את תשובתו החכמה והקדושה..."
 
"כן, כן", קטע אותו, "לכו למקדשיכם וחִלמו. הרי זה מה שאתם עושים כל הזמן, חולמים..."
 
המלך נמרוד סימן בידיו כי הפגישה הסתיימה. הכוהנים, מבוישים ונכלמים, עזבו מיד את הארמון ומיהרו למקדש, שם חשבו לצום ולהתפלל לאל סין, אולי ישמע בקולם, אולי ירחם עליהם וייתן להם תשובה.
 
שבוע ימים היו הכוהנים ספונים במקדשם, כורעים ברך לפני הפסל הענק אשר ניצב דוּמָם במקדש, מבעירים אש תמיד, מעלים קטורת, צמים, מתפללים וזועקים לאל סין שיושיע אותם וייתן להם תשובה. רק לפנות ערב טעמו מעט לחם ושתו מים במשורה.
 
שבוע ימים המשיך הכוכב לזרוח בשמי אור כשדים. מדי לילה הועם אורו, הלך ונחלש, הלך והצטמצם, עד כי ביום השביעי היה מאיר כאלומת אור צרה. מדי לילה ראו הכוהנים את המחזה המבעית. הם הביטו למרום, לשמים אשר היו מחשיכים מיד עם שקיעת השמש, ורק אלומת האור המשיכה לזרוח.
 
בלילה השביעי העלו את זקן הכוהנים אל ראש המגדל. בכוחותיו הדלים, שהיו הולכים וכלים, השקיף מעל המגדל במחזה. הצום הממושך עשה בו שמות, התפילות התישו את כוחו. הוא הרים ראשו נכוחה אל אלומת האור. הוא שם את לבו כי אלומת האור משליכה את אורה המרוכז על בית כלשהו. גם שאר הכוהנים התבוננו באלומת האור. היו משתאים איך אלומת האור ריכזה את אורה בדיוק מעל הבית ההוא. הוא שאל את כוהניו האם ידוע להם מי גר שם.
 
"אני חושב שזה ביתו של תרח, סוחר האלילים", ענה אחד הכוהנים.
 
"אחיו הצעיר שרוג מכהן כפרח כהונה", הוסיף השני.
 
"אהה... אהה", פלט הכוהן כמהרהר, "אם כן זו התשובה..."
 
הכוהנים הצטופפו סביבו, מחכים למוצא פיו, סקרנים.
 
הכוהן נראה כמי שאפסו כוחותיו, הוא היה הלום מהתגלית אשר גילה לבסוף: "בבית זה..." אמר בשארית כוחותיו, "נולד אב רם, אבי אומות העולם..."
 
הוא התמוטט מחוסר כוחות, מפלבל בעיניו. הוא הוציא את נשמתו לבוראו ברגע, התאחד עם אלוהיו.
 
 
ܞ
 
בביתו של תרח נרגעו סוף־סוף הרוחות. הלידה של בנו בכורו הגיעה לסיומה המוצלח. אמתלאי, אשתו הצעירה, שכבה במיטה באפיסת כוחות. שעות לקח למיילדת ליילד אותה, היא חששה פן הילד ימות. אבל בעזרת האלים, הלידה המייסרת ומלאת המכאובים עברה בשלום. הם היו זוג צעיר שנישא אך לפני שנה, וכעת ציפו לילד שייוולד בעיניים כלות. אף שכל תושבי העיר היו עסוקים בהופעת הכוכב, הנה, להם לא היה פנאי לשמוע את החדשות. היו עסוקים במכאוביה של אמתלאי, שהלכו וגברו ככל שזמן הלידה קרב. תרח עמד מחוץ לחדר, והיה מתפלל לאל סין, שייתן לו בן בריא שיגשים את חלומותיו. היה נראה לו כי האל אכן שמע את תפילתו ואף שלח קרן אור בהירה. הוא שמח שהאלים נענו לתפילתו, וחשב כי יקריב קורבן לאל סין על נדיבות לבו.
 
המיילדת טיפלה בתינוק, מנקה ועוטפת אותו בסדין נקי. היא מסרה את התינוק לידי האם.
 
מששמע תרח את בכי התינוק, ביקש רשות לראות את אשתו.
 
המיילדת חייכה אליו. "יש לך בן", בישרה לו.
 
הוא כרע ברך לפני מיטת אשתו, מוחה דמעה מעיניו. אמתלאי ליטפה את ראשו. הוא גחן אליה, מנשק את מצחה.
 
"מזל טוב לך, יקירי", לחשה.
 
"תודה לך, יקירתי, על מתנתך הנפלאה".
 
"הנה, ראה כמה יפה הוא", התגאתה.
 
הוא נתן מבט ארוך בילד, מאושר. "מה שם נקרא לו?" חייך אליה בלטפו את פניה.
 
"לא חשוב לי השם, העיקר שהילד יהיה בריא", ענתה לו.
 
הילד בידיה החל את בכיו. המיילדת סימנה לאמתלאי כי עליה להיניק. היא חלצה שד והחלה להיניק. התינוק היה יונק במלוא פיו ברעבתנות, וגורם לה כאבי תופת.
 
"ראה כמה רעב הוא", אמרה לו.
 
"כל אדם שלא אכל תשעה חודשים יהיה רעב", התבדח תרח.
 
"אכן", צחקה והמשיכה להיניק, מתאמצת. המיילדת עמדה לידה להדריכה, לעזור. משאזל חלבה בשד אחד, הפכה את בנה לצד אחר. גם שם היה התינוק יונק במלוא פיו.
 
 
 
דלת הבית נפתחה בסערה. שרוג, אחיו הצעיר של תרח, פרח כהונה, נכנס לבית במרוצה.
 
"תרח, אמתלאי, היכן אתם?" שרוג היה מכוסה זיעה ופניו עטופות בהלה גדולה.
 
למשמע קולו של אחיו, יצא תרח מהחדר ופגש את פניו האדומות והמיוזעות מהתרגשות של שרוג.
 
"מה קרה?" שאל תרח, מבוהל, "למה אתה כה נסער?"
 
"כרגע שמעתי במקדש..." ענה מחוסר אוויר ופניו לחדר, "כי המלך ציווה לשלוח לכאן חיילים. הם מתכוונים להרוג את אמתלאי".
 
"מדוע? מה עשינו רע? מה אמתלאי עוללה?" תרח היה סופק כפיו. פניה של אמתלאי חוורו.
 
"הם טוענים כי אמתלאי עלולה ללדת תינוק אשר יהיה מלך העולם..." ענה, מתנשף.
 
"מלך העולם?!" פלטו שניהם בתימהון. תרח הביט באשתו, אשתו הביטה בו, שניהם פרצו בצחוק.
 
"כך אמרו?" שאל תרח משועשע, "הוא יהיה מלך העולם?"
 
תרח אחז בתינוקו שישן שנת ישרים אחרי שאכל מלוא פיו משד אמו.
 
"אמתלאי ילדה?" שרוג היה מופתע, הוא לקח את התינוק מידי אחיו והביט בו ארוכות. הלה היה מפהק, ושולח ידיו מפה לשם.
 
"ילד יפה..." התפעל שרוג. "כן", ענה לשאלתו של אחיו, "הם אמרו כי הנולד יהיה אב לעמים רבים, אב־רם, נמרוד שלח להרוג את אמתלאי שמא הילד שתלד יבקש למשול תחתיו".
 
"אוי..."
 
כולם הפנו מבטם לעבר המיילדת.
 
"אני אלך לדרכי", אמרה להם, "סודכם שמור עמי, אל לכם לחשוש".
 
משהלכה המיילדת שמעו יושבי הבית שעטת צעדים כבדים ההולכים ומתקרבים אל הבית. נראה כי היו אלה קלגסי המלך. תרח, מבוהל, הביט בשרוג, אחר באשתו, ולא ידע מה לעשות.
 
"אחי, אני אתחבא במרתף עם הילד", אמר שרוג מבוהל, "אמור להם שאמתלאי ילדה אתמול והילד מת. אמור שאשתך חולה מאז". שרוג חיבק את התינוק בין זרועותיו ומיהר לרדת למרתף הבית, סוגר מעליו את מכסה המרתף. תרח מיהר לכסות את הפתח במרבד, ועליו הניח את אחד מפסלי האלים הרבים שקישטו את ביתו.
 
דפיקות רמות נשמעו על דלת הבית. משסיים לכסות היטב את פתח המרתף, כיסה תרח את אשתו בסדין ומיהר לפתוח את הדלת. לתוך הבית פרצו מפקד צבא המלך, ועמו חיילים אחדים.
 
"היכן אשתך?!" שאל בקול מאיים.
 
החיילים החלו מביטים כה וכה, עיניהם תרות אחר דבר מה.
 
"אשתי... היא חולה... מה לכם ולה?" ענה תרח, מבוהל.
 
"ידוע לנו כי היא בהריון, אנו רוצים לראותה". המפקד נראה נחוש ונראה מחפש בעיניו.
 
"היא אינה בהריון יותר, היא..."
 
"מה כוונתך? אשתך ילדה?" קטע אותו המפקד.
 
"אכן, אתמול".
 
"ומה? היכן הילד?" שאל המפקד וידיו על מותניו. הוא עמד באמצע החדר ורגליו פשוקות.
 
החיילים החלו לחפש בחדרי הבית, סורקים כל פינה, הופכים את חפצי הבית על פניו וגורמים למהומת עולם.
 
המפקד צעד למיטת אמתלאי, היא הייתה מכוסה בשמיכה ועיניה עצומות, רועדת כולה וממתינה באימה לסיום חיפוש החיילים.
 
המפקד המתין לשמוע את תשובתו.
 
"הוא... מת", ענה תרח עת השפיל ראשו.
 
"הוא מת? מתי מת?"
 
"הוא מת בשעת הלידה... עד עכשיו אשתי הלומת צער ואינה קמה ממיטתה... אני חרד לגורלה".
 
המפקד שלח מבט ספקן בתרח, כלא מאמין.
 
"ומה? מה עשיתם עם הגופה? היכן קברתם אותה?"
 
"לא קברנו, אני שרפתיה כקורבן לאל סין", ענה תרח.
 
"אה..." גירד המפקד בראשו. "שמעתי שאתה בעל אמונה חזקה..." שיבחו.
 
"אכן, כבודו".
 
"ומה שמענו? אחיך שרוג מתכוון להיות כהן לאל סין?"
 
"אכן, כבודו. הוא עכשיו פרח כהונה".
 
"טוב", נאנח המפקד בהקלה, "אם כך, הזקן הטיפש לא ידע מה ניבא. פחדו של מלכנו נמרוד היה לשווא".
 
המפקד סימן לחייליו, אלה פנו משם ויצאו מהבית.
 
תרח נשם נשימה עמוקה. אנחת רווחה נפלטה מפיו. הוא מיהר למיטת אשתו, שם ראה אותה בוכה חרישית.
 
"זהו, יקירתי, הסכנה חלפה". הוא כרע ברך לפני מיטת אשתו. "בואי", אמר לה, "נביא את בננו לבית".
 
"ומה נעשה?" שאלה בוכייה, "איך הילד יחיה בביתנו? איך נגדלוֹ? הרי יכולים להרוג אותנו אם ידעו ששיקרנו".
 
"נקרא לשרוג ונשאל מה עצה יביא לנו", ענה לה.
 
תרח הסיר את האליל ואת המרבד מעל דלת המרתף, אחר ביקש משרוג לעלות מהמרתף. שרוג טיפס על מדרגות המרתף בזהירות, הביט כה וכה, ומשנכח שאין אף אחד בבית, מסר את התינוק לתרח ואחר עלה בעצמו. אמתלאי נראתה מושיטה את ידיה לקלוט לתוכה את תינוקה, הנם את שנתו ולא מודע למהומה ששררה בבית זה עתה.
 
"ואנו חשבנו מה שם נקרא לילד", בכתה האם עת חיבקה את בנה. "חייו בסכנה ואנו חשבנו על שם, אוי תינוקי המסכן", המשיכה בבכייה.
 
"אחי", פנה שרוג לתרח, "אני חושב שהשם אברם זה שם יפה מאוד. הרי כך חשבו הכוהנים, שייוולד אב־רם''.
 
"אכן", הסכים תרח, "אברם זה שם נאה, אלא שאיננו יודעים מה נעשה עם הילד לאחר שהעדנו כי מת בלידתו".
 
הוא שתק, מהרהר וצועד אנה ואנה.
 
לשרוג לא הייתה שום בשורה, הוא לא ידע איך לפתור את הבעיה שנוצרה.
 
לאחר הרהור, המשיך תרח: "הטוב ביותר להחביאו במערה אשר ביער. אתמול עברתי ביער, הבאתי כמה פסילים לנוודים, הם בירכו אותי ונתנו לי פרוות צבי נאה ביותר. את זוכרת את הפרווה שהבאתי לך אתמול?" פנה לאשתו וליטף את ראשה, "ובכן, בדרכי ראיתי את המערה, והנה היא נקייה ומרווחת ואין בה אף נפש חיה. אני חושב שכדאי לנו להשאירו שם עם אמתלאי. אנו נהיה איתו לחלופין עד שיגדל".
 
"גם אני וגם אבא יכולים לעזור", הציע שרוג.
 
"אבא זקן, בל נפריע לו. אבל אתה תוכל לחנכו", אמר תרח.
 
"טוב", הסכימה אמתלאי, "יש לנו ברירה?"
 
 
 
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, עלטה ירדה על הכול כצעיף שחור המכסה את היקום.
 
הם לבשו בגדי מסע חמים, ארזו את בנם, ובחסות חשכת הליל יצאו חרש בעגלה לעבר היער. איש לא הבחין בהם, גם לא כוכב הילל בן שחר שזה עתה סיים את תפקידו. אורו הלך ונחלש עד כי נעלם לחלוטין, משאיר את תושבי אור כשדים תוהים ובוהים בשמים אשר כוכבים נוצצים כיסו את פניהם.
 
ורק הירח היה משייט לו בין ענן לענן, ומגחך על טיפשותם וכסילותם של הברואים.
 
 
 
 
 
 
קטורה 1
אליעזר
 
 
כמדי בוקר היה אברם יושב פתח אוהלו, כמדי בוקר רצה להתחיל את יומו בתפילה לבורא עולם, כשמרחבי השדה הפתוחים משתרעים לפניו וכחול ההרים שבאופק, המחותלים בערפל, מציירים לו את גבולות ארץ כנען. השחר עלה אט־אט והאיר את שמי היום. מרחוק נראו בתיה של שכם, המתבהרים קמעה בהתפזר הערפל. אוהלו היה נטוע בשדה מוריק, במרחב הפתוח. רועי הצאן זה זמן ניעורו ומיהרו לדפוק בצאן אל המרעה.
 
אברם החל את תפילתו לאלוהיו. הוא כרע ברך אל מול המזרח והודה לאל עליון על כל הטוב שנתן לו. הודה לאלוהיו על שנגלה אליו והבטיח לו את הארץ הברוכה הזו.
 
הוא התפלל באדיקות רבה. במקדו את מבטו אל מול פני המזרח, מתבונן בעלות השמש, הוא שם לבו כי נקודה שחורה מרצדת מול עיניו ומפריעה לראייתו. אברם חשב כי עיניו מתחילות להזדקן, והנה ראייתו אינה כתמול שלשום. הוא כבר בן שמונים ועדיין אין לו בן ואין לו יורש לרכושו, מלבד בן אחיו לוט. אברם בטח באלוהיו, הרי הבטיח לו כי יירש את הארץ הוא וזרעו, עד עולם, ומה לו כי ילין? הנה בגלל אלוהיו, ועל פי הצו, עזב את ביתו ואת משפחתו בחרן.
 
הנקודה המשיכה לרצד מול עיניו. אברם הסיט את עיניו לימינו, הנקודה השחורה לא הפריעה ולא ריצדה. גם בצד שמאלו היה המרחב נקי מנקודות שחורות. אם כן, חשב, הנקודה היא דבר שצריך להתייחס אליו. הוא מיקד את מבטו, הערפל טרם נמוג לחלוטין, הוא לא הצליח לזהות מה הדבר. אברם המשיך את תפילתו, מנסה להתרכז בה ככל יכולתו ולהסיט את תשומת לבו מכל דבר זר. השמש כבר השלימה את זריחתה. יפי הזריחה הפעימה את לבו, מעולם לא שבע מראות את יפי הבריאה. מחשבותיו החזירוהו אל ילדותו, למערה ביער אשר באור כשדים. ביער הוא צמח להיות עלם חמודות, ויחד איתו צמחה אמונתו באל יחיד. הוא היה מתעורר עם זריחתה הנפלאה של השמש. תהה, מי הוא אדון העולם המנהל את עולמו בחוכמה כה רבה. חשב כי השמש היא אלוהים. היה מתפלל אליה כל היום, ומודה לה על עוד יום נפלא. לעת ערב, מששקעה, התאכזב. אבל אז ראה את הירח העולה. חשב כי הירח חזק יותר מהשמש והנה הוא שולט עכשיו בשמים. עם שחר, תקפה אותו האכזבה שוב, כאשר הירח נעלם והשמש חזרה לשלוט. אברם היה מבולבל, לא ידע מי כאן השולט, בזכות מי העולם קיים. הוא לא קיבל תשובה מהשמש ולא מהירח. גם הרוחות לא נתנו לו תשובה, והגשמים והסערות הסעירו את רוחו ואת נפשו. את פסילי אביו זנח זה מכבר. לא האמין כי פסל אבן מסוגל לעשות דבר כלשהו, מלבד לעמוד במקומו ימים רבים לבלי יכולת לנוע. גם לדברי דודו שרוג, לא שעה. דודו, שהגיע ברבות הימים לכהן ככוהן מכובד במקדש סין, סיפר לו על אודות אחיו הרן הלומד כפרח כהונה. ניסה לשכנע את אברם להאמין ולסגוד לאלוהי אבן ועץ. אברם לא רצה לשמוע, היו אלה דברים בטלים בעיניו. לבסוף הגיע למסקנה כי כל גרמי השמים, משרתיו של אל כלשהו הם, אשר אינו נראה. הוא ידע שיד אחת בנתה את הבריאה הנפלאה שבה הוא חי, יד אחת גרמה לכל לנוע ולגדול. גם השמש, גם הירח, רוחות השמים והסערות והברקים, כל אלה משרתים וממלאים אחר דברו של אל עליון. אותה יד בראה אותו ונתנה לו חיים, אותה יד השגיחה עליו לגדול מילד לעלם. הוא רק לא ידע מיהו אותו אל עליון, היה מחפשו כל הימים וממתין לתשובה. ואכן לא התאכזב, כי האל נתגלה אליו וביקשו לעזוב את מולדתו ואת בית אביו ולהגיע לארץ אחרת, בטוחה יותר. הוא נזכר בסיפורו של אביו, על אודות המלך נמרוד אשר שלח חיילים להורגו. את חייו חי במערה, עד בגרותו. בילדותו היו הוריו מביאים לו את מאכלותיו. עם התבגרו היה יכול לצוד איילה או צבי בעצמו. אכל מפירות היער, שתה ממימיו הצלולים של הנחל. כך גדל בחיק הטבע, עד כי הוריו החליטו להחזירו לקרב יושבי העיר אור כשדים. "זה קרוב משפחה שהתייתם", הסבירו.
 
אברם סיים את תפילתו והביט שוב נכחו. אותה נקודה הלכה וגדלה ונראתה כיצור דוהר, כסוס ורוכבו הדוהרים לכיוון אוהלו. לא ידע אם פני הרוכב לשלום או למלחמה. הוא ידע מלחמות רבות בחייו, שבעטיין ברחו הוא ואביו ומשפחתו מאור כשדים לחרן. שם מצא מעט מרגוע לנפשו, חי את חייו עם אשתו היפה שרי. אבל אז שמע קול אשר הורה לו לעזוב את ביתו וללכת "אל הארץ אשר אראך", כך אמר לו הקול. הוא חשב כי הנה מצא את אשר חיפש, את האלוהים. וכך ארז שוב את מיטלטליו ואת רכושו והגיע עם משפחתו לארץ הזו.
 
הרוכב התקדם בדהרתו ונראה עכשיו בבירור, סוס שחור ואצילי, אשר נשא עליו רוכב צעיר פרוע תלתלים, שזקנקן מעטר את פניו. אדרתו התנופפה ברוח והכתה גלים עת רָכַב כפוף ממאמץ לדהור, ונראתה כדגל הנישא על תורן. בהגיעו כדי מרחק קרוב האט את מהירות רכיבתו, עצר את סוסו וקפץ ממנו בקלילות.
 
"השלום לך?" קרא לעברו הזר עת ניגש אליו.
 
"שלום גם לך האורח, מי כבודו?"
 
"אני אליעזר", הציג הזר את עצמו, "אוהל אבי נמצא מעבר לגבעות. באתי בשליחות של שלום מחבר מרעי אבי".
 
"ברוך הבא, בוא והיכנס אל אוהלי", הזמינו.
 
אליעזר נכנס אל האוהל בצעד בוטח, והתרשם מגודלו ומיופיו. מרבדים כיסו את רצפת האוהל, ושרפרפים היו מפוזרים סביב שולחן קצר רגליים.
 
"אוהל נאה", החמיא לו.
 
מאחורי הפרגוד הציצה שרי לראות מי המבקר. היא הבחינה בנועם פניו ויפי תוארו של האורח. פניו הזכירו לה את אחיה אשר השאירה בחרן. כמה בכתה עת עזבה את משפחתה ללכת אחר בעלה לארץ לא נודעת. אולם כך ציווה האל ואין עוררין על כך. היא רק קיוותה כי האל ימלא אחר הבטחתו וייתן לה פרי בטן, בנים לאברם. לשם כך הייתה מוכנה לשנות סדרי בראשית ואת חייה, מקצה לקצה.
 
"בוא, שב עמי ונאכל את פת הבוקר", הזמינו אברם.
 
חיש קל הגישה המשרתת את המגש שעליו הכינה את ארוחתו של האדון, במצוות הגברת, לחם חם שזה עתה נאפה, חריצי גבינה, וקערית תמרים טריים. גם קנקן חלב טרי וחם הפיץ את ריחו מעל המגש, ניחוח של בוקר חמים ונעים.
 
אברם נטל ידיו ורמז לאליעזר. הלה הגיש ידיו לנטילה. אברם ניגב ידיו ובירך את ברכת הלחם. אליעזר היה תוהה על מנהג זה, שבו שוטפים ידיים לפני הארוחה. אכן מנהג נאה, הרהר.
 
"ומה הבשורה בפיך?" שאל אברם עת בצע מהלחם ונתן לאורחו.
 
"לצערי, יש באזור זה שודדים רבים", הסביר אליעזר, "אבי ועוד בתי אב אחדים כרתו ברית לעזור זה לזה בשעת פורענות. האם תרצה להצטרף גם אתה לברית זו?"
 
אברם עטף חריצי גבינה בפת לחם, אחר הכניסם אל פיו והיה מהרהר בדבר: הרי אלה עובדי אלילים, האם יבקשו ממנו להאמין באלילי אבן? או אולי הוא אשר ילמדם את דרכי אמונתו באל אחד? הנה, יש לו הזדמנות לעשות נפשות לאל עליון.
 
"אני מכבד ומוקיר את הברית הזו, אם כי אנשיי יודעי חרב ולמודי מלחמה. נקל לי להתגבר על כמה שודדים רעולי פנים".
 
"שמעתי את שמעך מזקני", ענה אליעזר בהתפעלות. הוא לעס את פתו עת דיבר והושיט ידו לתמרים הבשלים. "שמעתי כי גברת על אויבך באור כשדים, אם כי נאלצת לעזוב את ארץ מכורתך".
 
"אכן", ענה אברם ודוק של עצב נסוך על פניו.
 
אליעזר הביט בזקן ורחמיו גברו. הוא תהה אם להמשיך ולדבר על נמרוד המרחיב את חיפושו אחר אברם. זה מה ששמע מהנוודים. לעת עתה שתק.
 
"ומה טיבה של ברית זו?" שאל אברם, מפר את השתיקה.
 
אליעזר בלע את אשר בפיו. "כל אימת שחבר מהחבורה מותקף על ידי השודדים", הסביר בהטעמה, "עליו לשלוח שליח לשאר החברים, ואלה באים מיד ונלחמים בשודדים ומגרשים אותם, וכך מצילים את הנתקף. לעתים אנו יוצאים ברווח מתקיפת השודדים כי אנו שובים מהם שבי רב ומוכרים לסוחרי העבדים במצרים".
 
הוא עצר את שטף דיבורו והמתין לשמוע את תגובתו של אברם.
 
"לצערי, איני נשאר כאן לאורך זמן", ענה אברם ומזג את החלב לשתי כוסות, "ברצוני לסרוק את הארץ לאורכה ולרוחבה. במקום אשר אבחר, שם אשב".
 
אכזבה הייתה נסוכה על פניו של האורח. ידו נשלחה לקחת את כוס החלב, האם שליחותו תהיה לשווא?
 
אברם גמע מהחלב וניגב את פיו. "ומי האנשים אשר חברים בברית זו?" שאל.
 
"מלבד אבי, הידוע בכינויו 'איש דמשק', ישנם גם האדונים רמי היחס: ענר, אשכול וממרא. אנשי שם, טובים וגיבורי חיל". גם הוא גמע מהחלב וקינח בשרוול גלימתו.
 
"טוב... טוב..." הרהר אברם בקול, "אכן אנשים גיבורי חיל... גם אני שמעתי על אודותיהם".
 
"אבי ישמח אם תצטרף לאנשינו", ניסה אליעזר להחמיא למארחו, "הדבר ייחשב לנו לכבוד גדול".
 
אברם חייך אליו. "עליי לתת את הדעת לעניין זה", סיכם.
 
אליעזר סיים את ארוחתו. בוודאו כי גם שליחותו תמה, הוא הודה למארחו וביקש לעזוב.
 
אברם הביט באיש במבט שואל. "ולא תברך את אלוהיך על המזון שאכלת?" שאל.
 
"או... אלוהיי אינו נמצא איתי", ענה נבוך.
 
"והיכן הוא?" שאל אברם, משועשע.
 
"הוא נמצא בביתי, איני לוקח אותו איתי מפאת משקלו הרב". אליעזר שלח מבט סביבו, הוא לא ראה שום פסל או דמות. "ומה בנוגע לאלוהיך? היכן אתה משכן אותו?" שאל.
 
"כאן!" ענה אברם בהצביעו על לבו, "אלוהיי נמצא בכל מקום ובעיקר כאן, בתוך לבי ובתוך ראשי".
 
"איני מבין", אמר אליעזר, נבוך, "איך פסל יכול להיות בתוך לבך, או כפי שאתה אומר, בכל מקום?"
 
אברם מצא פנאי והזדמנות פז להכניס אדם כלשהו תחת כנפי השכינה.
 
"בוא, שב ואספר לך..."
 
אליעזר חזר לשבת ומבט סקרני בעיניו.
 
אברם החל לספר על נעוריו, על חייו במערה ועל ההכרה כי העולם נברא על ידי בורא עולם אחד ויחיד, ואין בלתו. אברם היה מאומן ומיומן במלאכה זו. וכי לא כך נהג באור כשדים? הביא אנשים מתוך חשכת אמונת אלילים לאמונה באל אחד? הרי נמרוד בכעסו כמעט והרגו. "הוא גונב את אנשיי", קבל בקולו הרם במקדשו בפני הכוהנים, ואלה נעמדו בפני מלכם ללא מענה הולם. גם את אחיו, שהיה כוהן במקדש האל סין, ניסה לשכנע לעזוב את אמונתו הקלוקלת, אך ללא הצלחה יתרה. בכעסו, ערם יום אחד את אלילי העץ של אחיו ושלח בהם אש. לצערו ולצער אביו, ניסה הרן להציל את הפסילים. הוא נכנס אל האש למשוך את הפסילים, אך האש אחזה בו ולא הרפתה עד למותו. כך מצא הרן את מותו בתוך כבשן האש, כך הכריז עליו נמרוד כבן מוות כי פגע באחד מכוהניו, וכך ברחו הוא ואביו ומשפחתו לחרן. שם שמע את קול האל המורה לו לעזוב הכול ולהגיע לארץ כנען.
 
"בסיירי לאורך הארץ הזו הגעתי עד למצרים", המשיך כמהרהר, "שם שהיתי כחמש שנים עקב הבצורת. שם התנסיתי בניסיון מביש, עת מלך מצרים שם את עינו באשת חיקי..."
 
אליעזר זקף גביניו, תמה על דבר מארחו. הוא חיכה למוצא פיו.
 
"והנה, האל הטוב שוב הצילני, כאשר המלך הוכה במחלה חשוכת מרפא, עד כי משרתיו הזעיקוני וביקשו ממני לקחת את אשתי. המלך, בנכחו לדעת כי אלוהיי הוא זה אשר הכהו על עזות מצחו, אף שילם לי דמי צערי כיד המלך..." אברהם חייך מתחת לשפמו עת דיבר. "אמונתי באל", המשיך, "היא ערך עליון ולא מוטלת בשום ספק".
 
אליעזר הקשיב קשב רב וכולו סקרנות ותמיהה. זו לו פעם ראשונה לשמוע דברי טעם מפי אדם חכם. הרי הוא צודק. למה להאמין באלילי שקר כה רבים כאשר ישנה אמונה טובה וטהורה, אמונה באל אחד? ומה גם שהאל יודע להיטיב עם מאמיניו. והרי אברם יצא משם ברכוש גדול...
 
"האם תלמדני אמונה זו?" שאל.
 
"דבר ראשון, נקה את ביתך מאלילי שקר", ענה אברם.
 
"ומה? האם אלוהיך דורש קורבן?" שאל אליעזר בחשש.
 
"אלוהיי אינו דורש קורבן, מלבד היותך אדם ישר דרך וטהור מעשים עם חבריך וכל אדם אשר תפגוש".
 
אל האוהל נכנס לוט. בהביטו אל הזר בירכוֹ: "ברוך הבא בצל קורתנו".
 
"ברוך הנמצא", חייך אליו אליעזר.
 
"הכר נא את לוט, בן אחי הרן", הציגו אברם, "שעליו סיפרתי כי נהרג".
 
"ומי כבודו?" שאל לוט עת לחץ את ידי אליעזר.
 
"אני אליעזר", ענה. הוא חש את ידי לוט האחוזות בידיו בלחיצה אמיצה. "באתי במצוות אבי וחבריו לכרות עמכם ברית שלום".
 
"ברית שלום תמיד רצויה לנו", חייך לוט, "האם נשקפת לנו סכנה כלשהי?"
 
"ישנם שודדים המתנכלים לחסרי ישע ושודדים מהם מכל הבא ליד", ענה, "לכן אנו כורתים ברית שלום עם אלה אשר מגיעים לכאן, כדי להגן עליהם וכדי להגדיל את כוחנו".
 
לוט הביט בדודו כמבקש ממנו תשובה.
 
"אמרתי כי טרם החלטנו היכן להתיישב", אמר אברם, "נלך לכל אורך הארץ, וכאשר נחליט, נשב במקום הטוב ביותר".
 
"ובכן, עליי לחזור", אמר אליעזר עת קם ממקומו ופנה לצאת. "אם תחליטו להצטרף אלינו, נשמח מאוד לקבל אתכם בתוכנו", הוסיף לפני לכתו. "אוהלינו נמצאים מעבר לגבעות", הוא הצביע לכיוון מזרח, משם הגיע, "היו שלום".
 
אברם ליווהו בצאתו. אליעזר זינק על סוסו ודהר משם כרוח סערה.
 
כפי שבא, כך הלך.
 
בדרכו, חשב אליעזר על דברי מארחו. הרי אינו חסר דעת. הוא נראה אדם חכם ועתיר ניסיון. כך הבין מתוך סיפור חייו שסיפר לו בקצרה. הוא חשב כי בהזדמנות הראשונה שתהיה לו, ילך אליו לשאול ביתר בהירות בדבר דתו ואלוהיו. זה עניין אותו. אבל בשלב זה היה נתון תחת חסות אביו, עדיין ללא משפחה משל עצמו.
 
 
 
משהלך האורח, פנה לוט אל דודו.
 
"איני מבין", שאל כעוס, "למה שלא נצטרף לברית שלום עם שכנינו?"
 
"עדיין לא החלטתי לנטות כאן את אוהלי", ענה אברם בשלווה האופיינית לו, "אני עדיין רוצה להמשיך ולתור את הארץ..."
 
"אין צורך לתור את הארץ", הפסיקו לוט, "הרי אנו במקום פורה מאוד. ראה את השדות הירוקים המשמשים כר מרעה לצאננו. גם בארות מים לא חסר..."
 
"כך ציווה האל", השיב אברם נחרצות. הוא קם ממקומו, לא רצה להתווכח עם בן אחיו, שיחותיו עמו לא נעמו לו. היה נושא בעול אשמת מות אביו בדומיה.
 
לוט ידע כי דודו אשם במות אביו. אמונתו של דודו נראתה לו מוזרה. להאמין באל שלא נראה, ובשמו לעשות מעשי שטות, להילחם במלך כל יכול, ולבסוף לברוח לארץ לא נודעת. לו היה אביו חי, היה נשאר באור כשדים, שם היה ממשיך את דרכו של אביו, לכהן במקדש האל סין. היה ודאי מגיע לכבוד ולעושר משל עצמו. אבל אביו מת, נשרף באש עת ביקש להציל את אלוהיו, והשאירו יתום. לו רק הייתה לו אם, אולי היה ניחם. את אמו לא הכיר, אמרו כי מתה עת ילדה אותו. אביו לא נישא לאחרת. בהשפעת שרי לקחוֹ אברם תחת חסותו. שרי נחשבה לאמו, שאותה אהב וכיבד, ואילו דודו נחשב לאביו. לוט הרהר רבות כי במות דודו, יהיה הוא יורשו. אולם כעת היה תחת חסות דודו, לטוב ולרע.
 
הוא יצא מהאוהל ונשא עיניו אל המישור הגדול והרחב שנפרש לפניו. עדריו היו זקוקים למרחבים אלו, זה היה טוב בשבילם. חשב אם כדאי להמשיך ולחיות בצלו של דודו הגדול. אולי כדאי להיפרד ממנו ולנהל את חייו כפי רצונו. חשש לפגוע בדודתו־אמו. מה היא תגיד? האם לא תפרש את רצונו ככפיות טובה? האם לא תנזוף בו, כפי שנהגה כשראתה כי דרכו אינה תואמת את דרך דודו? "עליי לדבר עמה", הרהר, "היא ודאי תמצא, כמו תמיד, את דרך המלך, את הפשרה הטובה ביותר לפתרון בעיות". הוא נזכר כי טרם איחל לה יום טוב כפי שנהג תמיד. כך חינכה אותו, לפתוח את היום בתפילה לאל, ואחר כך לשחר את פני האדם בחיוך ובברכה.
 
הוא נכנס לאוהל שרי, שם מצאהּ, כהרגלה, עוסקת במלאכת בית כלשהי, בין שזו טוויית צמר בפלך או אריגת בדים על נול, כיד הדמיון הטובה עליה.
 
"צפרא טבא לך אמי", ברכהּ.
 
"צפרא טבא גם לך, בני", ענתה לו מחייכת.
 
"ומה מעשייך היום? האם את אורגת לי בגד כפי שהבטחת?" שאל.
 
"כן בני. הנה אני מסיימת את האריג. ראה כמה רך הוא ונעים. אני מקווה כי הוא יחמם את גופך, כי הנה החורף קרב ובא".
 
לוט ניגש לנול ומישש את האריג. "אכן נעים", אמר מרוצה, "תבורכנה ידייך, אמי, כי נפלאות את עושה".
 
שרי שמחה לראותו בקורת רוחו. מעטים הרגעים שראתה אותו כך. מאז מות אביו היה נרגן ועצוב. וכי למה לא יהיה עצוב? אדם כה צעיר שעובר אסונות כאלה ודאי יהיה מריר ונרגן. כמה צער יכול להכיל ילד אשר נשאר בעולם ללא הורה? היא השתדלה לנחמו, ואף הוא היה לה למנחם. בהיעדר בן יוצא חלציה, היה לוט כבן. כך גידלה אותו כבנה ואהבה אותו כיוצא חלציה. רק בדבר אחד היה לה כמרורים, לבו של לוט לא נטה אחר אלוהי אברם. עדיין דבק באמונת אביו.
 
"ומי האיש שבא לבקרנו היום?" שאלה בעודה ממשיכה באריגתה.
 
"שמו אליעזר, כך אמר. הוא בא לכרות ברית שלום עם דודי". לוט עקב אחר זריזות ידיה, עת השחילה במיומנות את הכוֹש המחובר לחוט הערב מבעד לחוטי השתי באריג.
 
היא הפסיקה את עבודתה ותלתה עיניים שואלות בלוט. "ברית שלום? מה טיבה של ברית זו? וכי למלחמה פנינו?" התפלאה.
 
"לא, לא", הרגיעה, "הוא טוען כי יש שודדים רבים באזור. הברית נועדה להגן זה על זה מפני שודדים אלה".
 
"ומה ענה דודך?"
 
"הוא סירב", ענה בקול נכאים, "אמר כי עדיין לא החליט היכן להתיישב..."
 
"כך הבנתי גם אני", אמרה והמשיכה בעבודת האריגה. "עליו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה", הסבירה לו, "ורק אז יחליט היכן להתיישב".
 
"ומה רע במקום הזה? הרי יש כאן כרי דשא ומים. למה להמשיך בנדודים?"
 
"כך ציווה האל ואין עוררין על כך", ענתה.
 
"כן, כן, אני יודע..." השיב ביבושת.
 
"עליך לסמוך על דודך", נזפה בו, מנופפת כנגדו באצבעה, "אמונתו טהורה. כדאי גם לך להאמין, זה רק ייטיב עמך".
 
"אני מאמין רק במה שאני רואה", ענה נחרצות למגינת לבה של שרי.
 
לוט עזב את האוהל, לא לפני שנשק לשרי על לחיה. היה עליו לבדוק את מצב הבאר שחפרו רועיו. לראות אם המים טובים. בדרכו תהה אם לא כדאי לו לבקר את אליעזר ולקשור עמו קשרי חברות. הלה נראה לו בחור הגון. הוא חשב כי אם דודו לא יכרות ברית שלום עם אנשי המקום, אולי כדאי לו לכרות את הברית בעצמו, ללא התערבות דודו, להתיישב במקום ולבנות את חייו כרצונו.
 
"הערב אלך אליהם", החליט.