הקדמה
תנועות פוליטיות המכנות את עצמן "פשיסטיות" הן חידוש היסטורי המופיע לראשונה במאה ה-20. התנועה הפשיסטית הראשונה נוסדה לאחר מלחמת העולם הראשונה באיטליה (מרס 1919), והגיעה לשלטון במדינה זו באוקטובר 1922. הצלחתה של התנועה האיטלקית הפכה אותה תוך שנים ספורות למושא לחיקוי ברחבי אירופה ומעבר לה,1 ותנועות ומפלגות פשיסטיות או המושפעות באופן ברור מן הפשיזם קמו כמעט בכל המדינות ביבשת. בחלק מהן תנועות אלה נותרו אופוזיציוניות למשטר, ובאחרות הן תפסו את השלטון. הברית הצבאית והפוליטית בין איטליה וגרמניה הנאציונל־סוציאליסטית — שתי המדינות הפשיסטיות הראשיות — והמדיניות התוקפנית מצדן הובילו בסוף שנות ה-30 לעימות צבאי כולל. עם סיומו של העימות ב-1945 הובס הפשיזם הקלאסי על־ידי קואליציה של כוחות נגדיים וירד מזירת ההיסטוריה.2
ימיו של הפשיזם הקלאסי היו מעטים יחסית, אך ההרס שהוא זרע הטביע חותם בל יימחה בזיכרונם של אלה שחיו בעשורים אלה והטיל צל כבד על תודעת הדורות הבאים. הפשיזם הותיר אחריו איי חורבות באירופה ובחלקים גדולים של העולם, והשאיר צלקת עמוקה שטרם הגלידה — הן בשל ההרס הפיזי ומיליוני הקורבנות שהוא גבה, והן בשל השכנוע העמוק של רבים שהפשיזם מציין את הידרדרותה של האנושות אל אחת מנקודת השפל הזוועתיות ביותר שלה. התפיסה הרווחת היא שתחת הפשיזם — בעיקר בגרסתו הגרמנית, הנאצית — בוצעו האיומים והקיצוניים שבפשעים. הפשיזם מִסֵּד דיכוי כה שיטתי, נרחב, קנאי, אכזרי, שרירותי ואי־רציונאלי, שדומה כי הוא מאפיל על כל מעשי האלימות האחרים שידע האדם במהלך ההיסטוריה. ההתקפה הצינית על עקרונות המוסר המקובל; הלאומנות המתלהמת, המשתלחת, הדורסת כל מה שניצב בדרכה; האגרסיביות הפוליטית ותאוות המלחמה; פולחן הכוח והבוז לתבונה, לרחמים ולספק; הגזענות, שהפשיזם לא המציא, אך שכלל והקצין אותה לממדים חסרי תקדים; הניסויים המחרידים בבני אדם; רדיפתם וכיבושם של בני עמים וגזעים שהחשיב כנחותים, והשמדתם השיטתית והמעין תעשייתית של היהודים: בשל מורשת זו, המילה "פשיזם" הפכה בימינו באופן כמעט אוניברסאלי לכינוי גנאי, ו"פשיסט" הוא מונח שחוצה מחנות אידיאולוגיים, ומציין את הגרועה שבהאשמות הפוליטיות.3
