נסיכה מחליפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נסיכה מחליפה

נסיכה מחליפה

4.4 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עמוס זלינגר
  • הוצאה: שלגי הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 20 דק'

תקציר

כבת הלא חוקית של משפחת המלוכה ניהלה קאט דובואה חיים מאוד לא נוצצים. בעקבות שנים של לחצים ואיומים הייתה נחושה בדעתה לא לשוב אל בית ילדותה. אלא שפתאום נעלמת אחותה למחצה, הנסיכה, באופן מסתורי ממש לפני אירוסיה למלך אלכסנדר...
קאט מוכנה למלא את מקומה, אבל היא לא מוכנה למשיכה המחשמלת שקיימת בינה לבין אלכס. לו אין מושג מי היא באמת, אבל כשהמשיכה ההדדית, שאינה יודעת שובע, מאיימת לבטל את כל הגבולות שביניהם, קאט מתקשה לעמוד בפיתוי... 
 

פרק ראשון

הקדמה
 
 
קאט דילגה מעל לחומה הנמוכה, דמה התרונן בקרבה מהעונג של ריצת הפארקור. נשימתה הייתה מהירה אך תנועותיה היו מדודות בעת שהיא ופאולו דהרו לאורכו של המחסן הנטוש.
היא טיפסה שוב בשני צעדי קפיצה על הקיר כשהיא צוברת תנופה כדי לזנק ולתפוס את אדן החלון נטול הזגוגית בגג של המחסן. היא התנדנדה ומשכה את גופה למעלה, מעבר לקצה החלון, זה היה השלב שבו פאולו השיג אותה. היא הייתה מהירה וגמישה, אבל הוא גבר עליה בקלות בכל מה שקשור לכוח של פלג הגוף העליון.
תוך צהלה רמה הוא התעופף אל צידו השני של הגג וירד במהירות בגרם מדרגות נטוש בעודה דוהרת כדי להתקרב אליו. תוך דילוג על מדרגות, קירות ומעקים, היא כמעט הצליחה להשיג אותו עד שהם הגיעו אל הגדר החיצונית.
"היום תורי," הוא התנשף.
קאט הנהנה בהשעינה את ידיה על ברכיה. הקוקו שלה התנדנד על כתפה בהתנשמה עמוקות. "הפאסה מוּראיל שלך שם היה ממש מושלם."
הוא גיחך. "אז יש לך למה לשאוף, הא?"
היא חבטה באגרוף בזרועו. "זה היה כמעט ברמה שלי."
הם שמו פעמיהם אל היציאה. "את צריכה טרמפ?"
קאט נדה בראשה. "לא. אני ממשיכה מפה למכון הכושר." מכון הכושר שבו הם התאמנו, שנראה מבחוץ מוזנח אבל היה בעצם מעולה, שכן ממש מעבר לפינת הרחוב. היא רצתה לבדוק מה שלום הנערים שהיא אימנה אחרי שעות הלימודים. אלו היו ילדים בעייתיים, כמו שהיא הייתה בעבר, אך הם הראו סימנים מבטיחים, ומאחר שהיא הייתה בין עבודות, היא נהנתה לבלות איתם.
היא פנתה אל הסמטה הצרה והמעוקלת ששימשה כקיצור דרך בעוד ראשה עסוק בנערים הצעירים ובגאוותם העוקצנית. מה שלא היה בכלל תירוץ לכך שלקח לה מספר שניות כדי להבחין בסכנה. הלימוזינה הבוהקת לא הייתה שייכת לאזור הזה של ניו-יורק. אבל מה שהיא הייתה צריכה לראות מייד היה הגבר המגודל, עם הבליטה מתחת לז'קט, שניתק מעל הקיר. 
הוא נע במהירות של מקצוען. אבל כך גם היא. כשהוא שלח את ידו אליה, היא התכופפה, תפסה את פרק כף ידו והשתמשה בתנופה של גופו הנע קדימה כדי להטיח אותו אל הקרקע. כשברכה לוחצת בין שכמותיו, היא שלפה את האקדח שלו מנרתיקו. 
"מיס דובואה!"
היא פנתה, ושמעה את גניחתו של הגבר השרוע תחתיה כשברכה הסתובבה ומעכה את גבו. בפתח הלימוזינה ניצב גבר רזה, בחליפה כהה, ועיניים תוהות.
"מיס דובואה, בבקשה, אני רוצה רק לדבר." האוויר השתחרר ופרץ מריאותיה. זה היה מפני שהאיש לא דיבר אנגלית אלא את הניב הייחודי לארץ מולדתה – מין גרסה ייחודית של צרפתית. פעמוני אזעקה החלו לצלצל בתוך ראשה, ודריכותה רק התגברה, לא שככה.
"מי אתה?" היא התרוממה קמעה, לאפשר לגבר השרוע לקחת נשימה, כשידה נותרת נעולה על פרק כף היד שלו.
האיש מהלימוזינה התקרב. "אני השגריר של סנט גאלה בארצות הברית. אני נמצא פה כדי להציע לך עבודה. אם תרשי לי להציג את התעודות שלי?" הוא קרב לאיטו וקאט בחנה את התעודה שלו. התעודה נראתה אמיתית.
היא קמה כשהיא תוחבת את האקדח לחגורת מכנסיה. "אם רצית לדבר, למה היית צריך לשלוח אותו?" היא החוותה לעבר הטיפוס המגודל שהתרומם על רגליו.
השגריר העווה פנים. "נאמר לי שאולי לא תשמחי לפגוש נציג של סנט גאלה, והייתי צריך לוודא שתקשיבי למה שיש לי להגיד. ההוראות שלו היו להביאך אל המכונית כדי שנשוחח."
שומר הראש שלו הזדקף, גלגל את כתפו כדי לבחון את מצבה והנהן. "טעות טקטית שלי. ידעתי שאת אחת משלנו, אבל לא ציפיתי ש..." הוא משך בכתפיו, ומייד העווה פנים בכאב.
"אני לא מעוניינת בעבודה בסנט גאלה." היא עזבה את האי שבו נולדה בגיל שמונה-עשרה, מייד אחרי הלוויה של אמהּ. היא לא חשה שום קשר אל המקום אחרי שאיבדה את האדם היחיד שאהב אותה, האדם היחיד שהיא אהבה.
השגריר הנהן. "יש מישהו שיוכל לשנות את עמדתך בנושא. ראש הממשלה ממתין לך." מבטה של קאט נורה לעבר חלונותיה הכהים של הלימוזינה. "הוא ישוחח איתך בטלפון. הרשי לי להציע לך לנצל את הפרטיות של הרכב שלי בזמן שאת מדברת איתו."
מבולבלת וכועסת, קאט לא הייתה במצב רוח מתאים לשתף איתם פעולה. אבל סקרנותה גברה עליה, והיא מצאה את עצמה לבדה בתוך המכונית, כשהיא מביטה במסך, בפניו הרזים והנבונים של ראש ממשלת סנט גאלה, מסיה בארת'ה. הוא נראה המום.
"אלוהים אדירים, את נראית ממש כמוה! ראיתי את התמונות, אבל..."
עורה של קאט הצטמרר. התחושה הזאת של אלפי נמלים זוחלות. כבר שנים שלא הייתה לה התחושה הזאת, אך היא הופיעה שוב כעת ובעוצמה רבה והעלתה את כל הזיכרונות הכואבים ההם. 
"על מי אתה מדבר?" כאילו שהיא לא ידעה.
"על הנסיכה אמילי." הוא נד בראשו. "הדמיון ממש מדהים."
קאט נותרה דוממת. היא למדה מזמן שאין שום דבר שהיא תוכל לומר. ההקנטות והרמיזות הנלוזות נעשו בלתי נסבלות. היא ניסתה להפנות את הלחי השנייה, להתעלם, אפילו להשיב מלחמה כשהבריונות הפכה לגופנית. זה לא הביא לה דבר מלבד צרות גדולות יותר. מצד שני, זה הגביר את המשיכה שלה לאומנויות הלחימה, מה שהפך בסופו של דבר למפתח לבריחתה. 
היא חשקה את לסתותיה, שנאה את תחושת חוסר האונים הזאת גם אחרי שנים רבות כל כך, גם מהמרחק של יבשת שלמה. ממש כאילו שעשר שנים היו כלא היו, כל מה שהיא הצליחה להשיג היה חזיון תעתועים.
"מיס דובואה, יש לי בשבילך משימה חשאית חשובה."
"אני תמיד דיסקרטית." בעבודתה כשומרת ראש של אנשים מפורסמים, זה היה הכרחי. "אבל אני לא מעוניינת."
"זה למען המדינה שלך."
מצידה, המדינה שלה יכלה ללכת לכל הרוחות. מבחינתה, היא לא הייתה מסוגלת להתנער ממנה מספיק מהר. שמונה-עשרה שנותיה הראשונות היו עינוי מתמשך כשהמוניטין של אמהּ לא יורד מסדר היום הציבורי. ובין ארבעת קירות ביתה ראתה איך הגבר, שלו היא נאלצה לקרוא אבא, פשוט שוחק את אמהּ עד תום.
"אני עדיין לא מעוניינת."
"למרות שלאמביס אוואנגלוס המליץ עלייך?"
לאמביס? הוא היה הטוב ביותר בעסק. החברה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתחום. הם נפגשו פעם בשיקגו, כשהיא עבדה עם אפרה, הזמרת הכוכבת. קאט שמחה על העניין שהוא גילה בה, עם הכרזתו שדלתו תהיה פתוחה בפניה תמיד אם היא תהיה זקוקה לעבודה.
אבל עבודה עבור סנט גאלה? היא נחרדה. "אני מציעה שתחפש לך מישהו אחר."
עיניו החודרות בחנו אותה. שאלתו הבאה עמדה להיות מדוע היא לא מוכנה לשוב למולדתה. כאילו שהיא הייתה משתפת מישהו בסיבות לכך. האנשים היחידים שידעו את האמת אודותיה כבר הלכו לעולמם. ולא הייתה לה שום כוונה להכניס אף בן-אדם נוסף בסודה.
"יש שפע של שומרי ראש אחרים." למרות שהיא הייתה גאה בכך שלקוחותיה בעבר ביקשו לרוב את שירותיה שוב ושוב, ובעיקר נשים שהעדיפו שומרת ראש שתהיה צמודה אליהן.
קולו הונמך. "אנחנו זקוקים ל... מעלות המיוחדות שלך. מר אוואנגלוס הציע שנשתמש בך אם נזדקק אי-פעם לכפילה לנסיכה אמילי."
קאט נשענה אחורה כשליבה הולם במהירות. "מה, היא בסכנה?" קולה נעשה מעובה מסיבה בלתי מובנת. היא מעולם אפילו לא פגשה את הנסיכה, ובכל זאת היא חשה מין קשר אליה.
"סכנה... לא. אם כי המצב הוא בהחלט רגיש!"
"איזה מצב?"
"הנסיכה, היא... איננה." הוא השתתק, כאילו בחר בקפידה את מילותיו. "אנחנו לא בטוחים מתי היא תחזור. בינתיים חשוב מאוד שהיא תהיה נוכחת בקבלת פנים קטנה שתיערך בארמון. האירוע הזה חייב להיערך כמתוכנן, למען עתידה של הממלכה ועתידה של הנסיכה."
קאט בהתה בו. "אתה רוצה שאני אתחזה לנסיכה אמילי? לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות!" לאורך כל ילדותה לא הפסיקו להשוות אותה אל הנסיכה. האישה הייתה מקסימה, אלגנטית, מלאת חן ורבת הישגים, באופנים שהיו הרחק מעבר ליכולותיה של קאט. היא לבשה מחלצות פאר וענדה תכשיטים יקרים. קאט הייתה אלרגית לנעלי עקב ולא לבשה שמלה ארוכה אחת במשך כל חייה.
"בשיא הרצינות." נימת קולו הקפיאה את דמה, ושוב חלף בה אותו רעד של חרדה בלתי מוסברת. "את לא תצטרכי לפגוש אף אחד שמיטיב להכיר את הנסיכה. בסך הכול את תצטרכי להופיע באירוע, לשוחח קצת עם אנשים ולהסתלק."
"זה בלתי אפשרי."
"אפילו לא תמורת תשלום הוגן מאוד?" מסיה בארת'ה נקב בסכום שגרם לעיניה לצאת מחוריהן.
"לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות." קולה הצטרד מעוצמת תדהמתה.
שפתיו נמתחו לקו דקיק. "רציני לחלוטין. כסף לא מהווה פה שיקול."
קאט מצמצה. בעזרת סכום כזה היא יכלה להגשים את החלום שלה. עבודתה כשומרת ראש היטיבה עמה, אבל היא לא תוכל להמשיך לעשות אותה לעד. כבר עכשיו היא תהתה כמה זמן הברך שלה תוכל להחזיק מעמד. בשנה שעברה היא נפצעה בעת שהצילה את אפרה ממכונית שהנהג, שהיה אחד ממעריציה, יצא מדעתו. לקח לה זמן ארוך לחזור למשהו שמתקרב לכושרה הגופני הקודם.
לא הייתה לקאט שום הסמכה אחרת, שום קריירה אלטרנטיבית. אבל העבודה עם בני נוער, הפניית האנרגיה השלילית שלהם לפעילות גופנית שתשפר את ראיית העולם שלהם – את זה היא יכלה לעשות. להקים איזה מרכז, בין אם במרחבי הטבע או באיזה מכון כושר בעיר, שיוקדש במיוחד לבני נוער כאלה – היא הייתה נותנת הרבה מאוד כדי להצליח לעשות את זה. למען בני הנוער וגם למען עצמה.
"מחצית הכסף מראש, ומחציתו לאחר השלמת המשימה."
היא הרימה את ראשה בחדות, פגשה את עיני הפלדה שקראו היטב את היסוסה הרגעי.
קאט נדה בראשה. "אני אולי נראית כמוה במבט שטחי, אבל אני לא נסיכה. כל מי שיראה אותי יבחין בכך."
"זאת לא בעיה. את תשהי בארמון עד לאירוע ותקבלי שיעורים. הם כבר ילמדו אותך כל מה שתצטרכי לדעת." הוא השתתק ובחן את פניה. "את יכולה להסתכל על זה כהזדמנות להכיר את החיים בצד השני."
קאט בהתה בו בעת שהמילים נצרבו אל תוך מוחה. כמה פעמים היא תהתה בילדותה איך זה להיות כמו אמילי? לחיות חיי תפנוקים של ילדה עשירה ואהובה, נערצת על אביה ועל האומה כולה? זאת הייתה פנטזיה שלתוכה היא שבה ושקעה כל פעם שהמצב נעשה בלתי נסבל. היא השאירה את כל זה מאחוריה כבר לפני שנים, אך להפתעתה הרבה עדיין נותרו שרידים מזה בתוכה.
"אני אכפיל את השכר." 
קאט לא הצליחה להסתיר את פליאתה. הסכום היה עצום במידה מגוחכת. מה זה אמור להיות?
"הנסיכה... בטוח שהיא בטוחה?" שוב, התחושה המנדנדת הזאת של החוש השישי המודאג שלה.
"אני מנוע מלהשיב על זה. אבל אם תעשי את זה, את תסייעי לה בצורה משמעותית."
קאט לא הייתה זקוקה להכרת התודה של הנסיכה אמילי. היא יכלה להסתדר גם בלי הכסף הזה, למרות שהסכום האמור היה יותר מכפי שהיא יכלה לקוות להרוויח בשנים הקרובות. גם הגשמת חלומה לא הייתה חשובה.
חזרה לארץ מולדתה תהיה הפרה של השבועה שהיא נשבעה בגיל שמונה-עשרה, לא להביט אחורה לעולם.
ועם זאת, משהו הקשה עליה לסרב. האפשרות שאמילי באמת זקוקה לה? או האפשרות שהאחות הממזרה תזכה לגלות סוף-סוף אילו חיים היו יכולים להיות לה אם היא הייתה נולדת בת חוקית? לחוות את החיים שהיו יכולים להיות לה?
לא, היה בזה משהו שמעבר לכך. זאת לא הייתה סקרנות לגלות איך חיים בצד השני של המתרס. זאת הייתה תשוקה, עמוק במסתרי ליבה, להתחבר אל המשפחה שהיא לא הכירה מעולם. למצוא איזו דרך לפגוש את אחותה. במשך שנים היא שבה ואמרה לעצמה ששום טובה לא תצמח מקשר עם קרובי המשפחה האריסטוקרטיים שלה, עם זאת עדיין נותרה הכמיהה הזאת בקרבה. הכמיהה להשתייך.
קאט כחכחה בגרונה. היא שנאה את פרץ הרגשנות שגרם לקולה להצטרד. שנאה את היותה כל כך תלותית. היא הייתה בטוחה שעלה בידה להשתחרר מכל זה כבר לפני שנים.
יכול להיות שזאת ההזדמנות שלך לעשות את זה סוף-סוף.
ועדיין לא הרפתה ממנה אותה תחושה חמקמקה של דאגה לאחותה למחצה, אותה היא לא פגשה מעולם. "שלח לי את החוזה ואני אשקול את זה."
חיוכו אמר לה שהוא יודע שהוא ניצח. "את לא תתחרטי על זה, מיס דובואה."
היא כבר החלה להתחרט, אך היא הייתה חייבת לעשות את זה ולהשתיק אחת ולתמיד את כל הקולות הללו מעברה האפל.
 
 
 
1
 
 
אלכס התמתח והשקיף אל מרחביו התכולים של הים התיכון.
הוא בכלל לא רצה לבוא. אם הוא היה יכול להימנע מהחגיגה הזאת בסנט גאלה, הוא היה עושה את זה, בעיקר לאור זה שאימו העלתה את הטענה המופרכת הזאת שהנסיכה אמילי יכולה להיות כלה מושלמת בשבילו.
הוא היה רק בן שלושים ושתיים, ומלך במשך שלוש שנים בלבד. היו לו על סדר היום עניינים חשובים יותר מנישואים, לא משנה מה דעתם של כל היועצים שלו.
גם לוותר על הקריירה שהוא אהב, כדי למשול בממלכת בנגריה, לא היה במסגרת התוכניות שלו. אגרופיו של אלכס התהדקו בכוח בהישענו על המעקה הנוצץ של היכטה.
זה היה אמור להיות בן-דודו, סטפאן, על כס המלכות. אלא שתאונת דרכים קטעה את חייו והעלתה את אביו של אלכס על כס המלכות במקומו. אביו המת, שאיש לא התאבל על לכתו. האיש שכמעט הצליח לרושש את בנגריה בשנים שבהן הוא היה יורש העצר של סטפאן, ולאחר מכן בהיותו המלך. האיש שמהלכיו המפוקפקים ותרמיותיו הצליחו לחלוב את המדינה עד שלא נותר בה שום דבר כמעט, השאיר את אלכס לחלץ את כלכלת הממלכה מהחובות הכבדים שבהם היא שקעה.
לא פלא שכולם רצו שאלכס יתחתן עם אמילי. סנט גאלה היא ממלכה עשירה שיכולה לסייע לבנגריה למרות שהוא קיווה שממלכתו כבר מתחילה להתאושש כעת.
הוא נאנח והעביר את אצבעות ידו בשערו. הוא הסכים להשתתף בביקור הזה רק בגלל אימו. היא סבלה רבות במהלך שנות נישואיה. אלכס עצמו הצליח לפחות להימלט מהשתלטנות של אביו בכך שעזב את בנגריה כדי לבנות לעצמו קריירה כטייס. היא, לעומת זאת, נשארה תקועה בנישואים חסרי אהבה עם גבר ממש נתעב.
צמרמורת מוכרת הזדחלה במורד גבו מעצם המחשבה על אביו.
בנסיבות הנוכחיות הייתה פגישה עם אמילי, הבת של החבר הטוב ביותר של אימא שלו, פיצוי זעיר על כל הסבל שהיא נאלצה לשאת. אז הוא ישתתף באירוע לציון חמש מאות שנים של ידידות בין שתי המדינות, ואז ישוב הביתה וידווח שאמילי אינה האישה שמתאימה לו.
כעת, כשהשמש מחממת את עורו, וכששום חובות רשמיים לא מוטלים עליו, הוא חש מין קלילות שכמוה הוא לא חש מאז שהפסיק להיות טייס. היומיים הללו היו חופשתו הראשונה מזה שלוש שנים. למרות שהוא בילה את רוב הזמן בעבודה במשרדו שעל סיפון היכטה, זה הרגיש כמו חופש. זמני אבל נפלא.
הוא התהלך בנחת לאורכו של הסיפון, תוך מחשבה על טבילה במי הים, כשנשמעה צעקה. הוא הסתובב לעבר החוף.
צעקה נוספת, ולאחר מכן קול שכשוך של מי הים.
אלכס הצר את עיניו להתמודד עם אורה הזהוב, המסנוור, של השמש העולה. מרחוק הוא הבחין בסירת קאנו שהתהפכה ובזוג זרועות מתנפנפות. צעקה נוספת, והראש של הצועק שקע.
"ג'ורג'!" הוא דהר לאורך הסיפון. "תכין את סירת העזר! מישהו בצרות." כי האנשים במרחק – הם היו שניים – לא ממש שחו. אחד מהם צף ליד קוער הקאנו, והשני פרפר בזרועותיו בקרבתו.
אלכס צלל, קרירותם של מי הים הייתה כמו הלם לאחר חמימות השמש. הוא שב אל פני הים והחל לשחות במהירות לעבר מקום התאונה.
איך הם הצליחו להתהפך במים כל כך שקטים?
למה הם לא חגרו חגורות הצלה? היה ברור שהם לא חגורים מאחר שאחד מהם החל לשקוע.
בשאפו אוויר כמלוא לוגמיו, אלכס הכריח את עצמו להתרכז בקצב המהיר והחזק של תנועות השחייה בעודו חוצה את מי הים במהירות שתאפשר לו, הוא קיווה, להציל את חייו של בן-אדם אחד, ואולי אפילו את שניהם.
זעקה קטועה בישרה לו שהוא קרוב, והוא עצר כדי לגלות שרק מטרים ספורים עדיין מפרידים בינו לבין הטובעים.
ראש נוסף בצבץ מתוך המים, אך הוא ראה בהקלה רבה שהאישה הזאת כן מסוגלת לשחות. היא חיבקה ילד בצווארו, כשהיא שומרת את פניו מעל לפני המים, בעודה שוחה עימו לעבר הקאנו.
"הכול בסדר?" הוא קרא.
ראשה התרומם ומבטו הצטלב עם עיניים ירוקות בוהקות אשר צבען היה כמו של כרי הדשא בהרים.
"נהיה בסדר," היא אמרה בשיניים חשוקות, "אם הוא רק יפסיק להילחם בי." הנער נופף בזרועותיו, ואחת מהן, דקיקה וארוכה, נשלחה אחורה ותפסה את ראשה.
אלכס נע לכיוונם אבל היא כבר הצליחה לשחרר את אחיזתו של הנער, ולהגיד לו בתקיפות שקטה לשכב ללא תנועה ולהניח לה לעשות את כל העבודה. בראותו שהיא שולטת במצב, אלכס פנה לעבר הקאנו, שם נמוך מאוד מעל לפני המים צף ראש כהה נוסף.
בהבליעו קללה, הוא מיהר לשחות לשם, תפס את הגוף הרפוי מתחת לבתי השחי ומשך אותו למעלה עד שהנער החל להשתעל ולפלוט מים. לא היה סיכוי להפוך בחזרה את הקאנו כשמשקלו של הנער מעיק על זרועותיו, אז הוא דחף אותו למעלה, גבוה מספיק כדי שהנער יהיה שרוע על הקוער כשזרועותיו פשוטות אל צידה השני של הסירה. 
אלכס כבר היה רגוע בנוגע לביטחונו של הנער, והוא הסתובב וראה שהשחיינית הצליחה להביא גם את הטובע השני.
"תני לי לעזור לך."
היא הנהנה והסבירה לנער מה הם עומדים לעשות, שוב באותו קול שלֵו וברור. ואז היא החזיקה את הקאנו לבל יזוז בעת שאלכס העלה את הנער על הקוער, לצד חברו.
חזהו וזרועותיו של אלכס בערו מהמאמץ. שני בני הנוער היו גבוהים וכחושים, ונדרש מאמץ ניכר כדי לאחוז בהם במים. הוא העווה פנים. הוא בהחלט צריך לצאת הרבה יותר מהמשרד הארור הזה שבו הוא תקוע כל הזמן.
"הכול יהיה בסדר." הוא מצמץ, אבל הבין שהאישה לא מעודדת אותו, אלא את שני הבחורים. היא עברה אל צידו השני של הקאנו, שם היא בדקה מה מצבם.
אלכס הצטרף אליה, ונמלא הקלה כשראה ששניהם נושמים אם כי נשימה כבדה ומקוטעת.
מרחוק הוא שמע מנוע מותנע. "העזרה מגיעה. זאת סירת העזר של היכטה."
היא הנהנה כשתשומת ליבה נתונה לשני הנערים, ואלכס מצא את מבטו משתהה על עצמות הלחיים הגבוהות שלה, על אפה הישר ועל הקשת התפוחה של שפתותיה. בתולות ים אמורות להיות יפהפיות, והיא לא אכזבה מהבחינה הזאת.
היא הפנתה פתאום את ראשה, הבחינה במבט שלו. אלכס הרגיש איך המבטים שלהם מתנגשים, חש חיבור ממשי, ותהה בליבו אם באמת עבר זמן כה רב מאז שהוא היה עם איזו אישה יפה עד שמוחו הפך בינתיים לעיסה נרפית.
"מה?"
"כלום." הוא נד בראשו. "יהיה קל יותר להעביר אותם אל הסירה מהצד השני, אז אני עובר לשם כדי לעזור לג'ורג' אם את יכולה להישאר בצד הזה ולהמשיך להרגיע אותם."
"כמובן." לקולה הייתה איזו נגינה שעוררה בו, עמוק בפנים, מין תחושה שאמרה לו שאנגלית אינה שפת האם שלה. הוא תהה איך יישמע השם שלו בפיה.
אלכס שחה מסביב לקאנו. קודם העינים שלה, ועכשיו קולה. באמת עבר זמן רב כל כך מאז הפעם האחרונה שהוא היה עם מישהי?
הוא גירש ממוחו את המחשבה הזאת כשג'ורג' דומם את המנוע, ושניהם ביחד התאמצו להעלות את שני הנערים אל הסירה. בתולת הים הבלונדינית שלו שוב התגלתה כמועילה מאוד כשהיא באה ועזרה להם.
"הנה," הוא אמר לה לאחר ששני הנערים היו למעלה. "אני אסייע לך לעלות."
"אין צורך." היא הבזיקה אליו חיוך, והדופק שלו האיץ במהירות.
דבר שלישי. קודם העיניים, ואחר כך הקול. אבל החיוך התעלה על כל השאר. החיוך הזה הפך את בתולת הים הקרירה והיעילה שלו לפיית ים מפתה. החיוך הזה היה מלא בשובבות, ושוב הוא חש את ההתהדקות הזאת בשיפולי בטנו, עזה ובהולה.
לפני שאלכס הבין מה היא מתכננת, ולפני שג'ורג' הספיק להציע לה יד, היא הניחה שתי ידיים על דופן סירת העזר ומשכה את עצמה למעלה בתנועה חלקה ובקלות.
הוא זכה למראה של זוג שדיים נלחצים אל חולצת טריקו ספוגה במים, מותניים צרים, מכנסיים קצרים ורחבים ורגליים ארוכות וחטובות שצבען זהוב חיוור.
זה כבר ארבע. אלכס אחז חזק את דופן הסירה בהתנשמו עמוקות. למרות המים הקרירים, תגובתו הפעם לא הייתה בבטן אלא נמוך יותר, באיזור החלציים. מאז ומתמיד הייתה לו חולשה לרגליים מדהימות.
"רוצה עזרה?" היא התכופפה מעבר לדופן, מוכנה לתת לו יד, והחיוך הזה ריצד שוב על שפתיה.
אלכס ידע ברגע זה שאילו הוא היה עדיין אותו בחור אימפולסיבי וחסר דאגות שעול הכתר אינו מעיק עליו, הוא כבר היה תופס אותה סביב צווארה ומושך אותה אליו. הוא היה מנשק אותה עד שהיא הייתה מניחה את הידיים הקטנות והמיומנות הללו על חזהו ומתחננת שלא יפסיק.
והוא לא היה מפסיק.
"אני מסוגל להסתדר לבד." הוא משך את עצמו למעלה.
רק כשעיניה נפערו בתדהמה, הוא נזכר שהוא זינק למים עירום לגמרי. מאחר שכל צוות היכטה שוחרר לחופשה על החוף, ורק הוא וג'ורג' היו על הסיפון, הוא לא טרח להתלבש כשקם בבוקר.
מבטה נותר על שיפולי גופו טיפה יותר משהיה נחוץ, מה שגרם לכל הדם שלו לזרום דרומה בתגובה.
עיניה הבזיקו בחזרה אל עיניו. "אני מנחשת שלא ציפית לחברה." שפתיה נמתחו בחיוך.
וחמש. רוב הנשים שהוא פגש בשנים האחרונות היו חסרות כל חוש הומור. הוא התגעגע לזה. בחייו הקודמים הוא היה חלק מצוות מגובש, וההומור הפך את עבודתם התובענית והמסוכנת לקצת יותר קלה.
"דווקא שקלתי טבילת בוקר קטנה, אבל לא ככה." תגובתו לניצוץ ההומור שהוא ראה בעיניה הבוהקות ולצליל המעובה של קולה הייתה פשוט עזה מדי.
אלכס נע אל הצד המרוחק של הסירה הקטנה ונעמד שם. הוא היה מודע מאוד לכך שהוא חושף בכך את ישבנו למבטה, והיה מוכן להישבע שהוא מרגיש את הדקירה של מבטה ממש בזה הרגע. אבל זה היה עדיף על פני החשיפה של מה שהיה עלול להפוך בכל רגע לזקפה מבטיחה.
הוא כרע צמוד לדופן וסימן לג'ורג' להתניע את הסירה. לאחד הנערים הייתה חבורה גדולה על רקתו, וביכטה הייתה ערכת עזרה ראשונה. למרבה ההקלה, נראה לו שמצבם של שני הנערים הולך ומשתפר במהירות.
עד שחמישתם היו על סיפונה של היכטה, אלכס כבר היה בטוח שהם יהיו בסדר. הוא הוציא את ערכת העזרה הראשונה והותיר אותם בידיו המיומנות של ג'ורג', בזמן שהוא ירד מתחת לסיפון כדי להתנגב ולהתלבש.
אבל בעת שהוא לבש את מכנסי הג'ינס והחלוצה שלו, אלכס עוד זכר במדויק איך הוא הרגיש כשמבטה של בתולת הים הושפל אל חזהו, השתהה לרגע, ואז הוסיף לרדת אל בטנו ואל חלציו. הדקירה שהוא חש מתחת לעורו הייתה מבוא למשהו שאסור היה לו להניח לעצמו להיכנע לו.
זה פשוט לא היה הזמן הנכון.
גם לא המקום. והאדם.
רק תאר לעצמך את הסיבוכים שהיו מתעוררים אם היית הולך עם האינסטינקטים שלך ומנסה להתחיל איתה כאן ועכשיו, לחופו של הארמון! בעיקר כשאנשים רבים כל כך, בשתי הממלכות, מייחלים לחתונה מלכותית.
אלכס נרעד מן המחשבה הזאת ורכס את מכנסי הג'ינס שלו. נישואים לא היו בכלל באג'נדה שלו.

עוד על הספר

  • תרגום: עמוס זלינגר
  • הוצאה: שלגי הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 20 דק'
נסיכה מחליפה אן ווסט
הקדמה
 
 
קאט דילגה מעל לחומה הנמוכה, דמה התרונן בקרבה מהעונג של ריצת הפארקור. נשימתה הייתה מהירה אך תנועותיה היו מדודות בעת שהיא ופאולו דהרו לאורכו של המחסן הנטוש.
היא טיפסה שוב בשני צעדי קפיצה על הקיר כשהיא צוברת תנופה כדי לזנק ולתפוס את אדן החלון נטול הזגוגית בגג של המחסן. היא התנדנדה ומשכה את גופה למעלה, מעבר לקצה החלון, זה היה השלב שבו פאולו השיג אותה. היא הייתה מהירה וגמישה, אבל הוא גבר עליה בקלות בכל מה שקשור לכוח של פלג הגוף העליון.
תוך צהלה רמה הוא התעופף אל צידו השני של הגג וירד במהירות בגרם מדרגות נטוש בעודה דוהרת כדי להתקרב אליו. תוך דילוג על מדרגות, קירות ומעקים, היא כמעט הצליחה להשיג אותו עד שהם הגיעו אל הגדר החיצונית.
"היום תורי," הוא התנשף.
קאט הנהנה בהשעינה את ידיה על ברכיה. הקוקו שלה התנדנד על כתפה בהתנשמה עמוקות. "הפאסה מוּראיל שלך שם היה ממש מושלם."
הוא גיחך. "אז יש לך למה לשאוף, הא?"
היא חבטה באגרוף בזרועו. "זה היה כמעט ברמה שלי."
הם שמו פעמיהם אל היציאה. "את צריכה טרמפ?"
קאט נדה בראשה. "לא. אני ממשיכה מפה למכון הכושר." מכון הכושר שבו הם התאמנו, שנראה מבחוץ מוזנח אבל היה בעצם מעולה, שכן ממש מעבר לפינת הרחוב. היא רצתה לבדוק מה שלום הנערים שהיא אימנה אחרי שעות הלימודים. אלו היו ילדים בעייתיים, כמו שהיא הייתה בעבר, אך הם הראו סימנים מבטיחים, ומאחר שהיא הייתה בין עבודות, היא נהנתה לבלות איתם.
היא פנתה אל הסמטה הצרה והמעוקלת ששימשה כקיצור דרך בעוד ראשה עסוק בנערים הצעירים ובגאוותם העוקצנית. מה שלא היה בכלל תירוץ לכך שלקח לה מספר שניות כדי להבחין בסכנה. הלימוזינה הבוהקת לא הייתה שייכת לאזור הזה של ניו-יורק. אבל מה שהיא הייתה צריכה לראות מייד היה הגבר המגודל, עם הבליטה מתחת לז'קט, שניתק מעל הקיר. 
הוא נע במהירות של מקצוען. אבל כך גם היא. כשהוא שלח את ידו אליה, היא התכופפה, תפסה את פרק כף ידו והשתמשה בתנופה של גופו הנע קדימה כדי להטיח אותו אל הקרקע. כשברכה לוחצת בין שכמותיו, היא שלפה את האקדח שלו מנרתיקו. 
"מיס דובואה!"
היא פנתה, ושמעה את גניחתו של הגבר השרוע תחתיה כשברכה הסתובבה ומעכה את גבו. בפתח הלימוזינה ניצב גבר רזה, בחליפה כהה, ועיניים תוהות.
"מיס דובואה, בבקשה, אני רוצה רק לדבר." האוויר השתחרר ופרץ מריאותיה. זה היה מפני שהאיש לא דיבר אנגלית אלא את הניב הייחודי לארץ מולדתה – מין גרסה ייחודית של צרפתית. פעמוני אזעקה החלו לצלצל בתוך ראשה, ודריכותה רק התגברה, לא שככה.
"מי אתה?" היא התרוממה קמעה, לאפשר לגבר השרוע לקחת נשימה, כשידה נותרת נעולה על פרק כף היד שלו.
האיש מהלימוזינה התקרב. "אני השגריר של סנט גאלה בארצות הברית. אני נמצא פה כדי להציע לך עבודה. אם תרשי לי להציג את התעודות שלי?" הוא קרב לאיטו וקאט בחנה את התעודה שלו. התעודה נראתה אמיתית.
היא קמה כשהיא תוחבת את האקדח לחגורת מכנסיה. "אם רצית לדבר, למה היית צריך לשלוח אותו?" היא החוותה לעבר הטיפוס המגודל שהתרומם על רגליו.
השגריר העווה פנים. "נאמר לי שאולי לא תשמחי לפגוש נציג של סנט גאלה, והייתי צריך לוודא שתקשיבי למה שיש לי להגיד. ההוראות שלו היו להביאך אל המכונית כדי שנשוחח."
שומר הראש שלו הזדקף, גלגל את כתפו כדי לבחון את מצבה והנהן. "טעות טקטית שלי. ידעתי שאת אחת משלנו, אבל לא ציפיתי ש..." הוא משך בכתפיו, ומייד העווה פנים בכאב.
"אני לא מעוניינת בעבודה בסנט גאלה." היא עזבה את האי שבו נולדה בגיל שמונה-עשרה, מייד אחרי הלוויה של אמהּ. היא לא חשה שום קשר אל המקום אחרי שאיבדה את האדם היחיד שאהב אותה, האדם היחיד שהיא אהבה.
השגריר הנהן. "יש מישהו שיוכל לשנות את עמדתך בנושא. ראש הממשלה ממתין לך." מבטה של קאט נורה לעבר חלונותיה הכהים של הלימוזינה. "הוא ישוחח איתך בטלפון. הרשי לי להציע לך לנצל את הפרטיות של הרכב שלי בזמן שאת מדברת איתו."
מבולבלת וכועסת, קאט לא הייתה במצב רוח מתאים לשתף איתם פעולה. אבל סקרנותה גברה עליה, והיא מצאה את עצמה לבדה בתוך המכונית, כשהיא מביטה במסך, בפניו הרזים והנבונים של ראש ממשלת סנט גאלה, מסיה בארת'ה. הוא נראה המום.
"אלוהים אדירים, את נראית ממש כמוה! ראיתי את התמונות, אבל..."
עורה של קאט הצטמרר. התחושה הזאת של אלפי נמלים זוחלות. כבר שנים שלא הייתה לה התחושה הזאת, אך היא הופיעה שוב כעת ובעוצמה רבה והעלתה את כל הזיכרונות הכואבים ההם. 
"על מי אתה מדבר?" כאילו שהיא לא ידעה.
"על הנסיכה אמילי." הוא נד בראשו. "הדמיון ממש מדהים."
קאט נותרה דוממת. היא למדה מזמן שאין שום דבר שהיא תוכל לומר. ההקנטות והרמיזות הנלוזות נעשו בלתי נסבלות. היא ניסתה להפנות את הלחי השנייה, להתעלם, אפילו להשיב מלחמה כשהבריונות הפכה לגופנית. זה לא הביא לה דבר מלבד צרות גדולות יותר. מצד שני, זה הגביר את המשיכה שלה לאומנויות הלחימה, מה שהפך בסופו של דבר למפתח לבריחתה. 
היא חשקה את לסתותיה, שנאה את תחושת חוסר האונים הזאת גם אחרי שנים רבות כל כך, גם מהמרחק של יבשת שלמה. ממש כאילו שעשר שנים היו כלא היו, כל מה שהיא הצליחה להשיג היה חזיון תעתועים.
"מיס דובואה, יש לי בשבילך משימה חשאית חשובה."
"אני תמיד דיסקרטית." בעבודתה כשומרת ראש של אנשים מפורסמים, זה היה הכרחי. "אבל אני לא מעוניינת."
"זה למען המדינה שלך."
מצידה, המדינה שלה יכלה ללכת לכל הרוחות. מבחינתה, היא לא הייתה מסוגלת להתנער ממנה מספיק מהר. שמונה-עשרה שנותיה הראשונות היו עינוי מתמשך כשהמוניטין של אמהּ לא יורד מסדר היום הציבורי. ובין ארבעת קירות ביתה ראתה איך הגבר, שלו היא נאלצה לקרוא אבא, פשוט שוחק את אמהּ עד תום.
"אני עדיין לא מעוניינת."
"למרות שלאמביס אוואנגלוס המליץ עלייך?"
לאמביס? הוא היה הטוב ביותר בעסק. החברה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתחום. הם נפגשו פעם בשיקגו, כשהיא עבדה עם אפרה, הזמרת הכוכבת. קאט שמחה על העניין שהוא גילה בה, עם הכרזתו שדלתו תהיה פתוחה בפניה תמיד אם היא תהיה זקוקה לעבודה.
אבל עבודה עבור סנט גאלה? היא נחרדה. "אני מציעה שתחפש לך מישהו אחר."
עיניו החודרות בחנו אותה. שאלתו הבאה עמדה להיות מדוע היא לא מוכנה לשוב למולדתה. כאילו שהיא הייתה משתפת מישהו בסיבות לכך. האנשים היחידים שידעו את האמת אודותיה כבר הלכו לעולמם. ולא הייתה לה שום כוונה להכניס אף בן-אדם נוסף בסודה.
"יש שפע של שומרי ראש אחרים." למרות שהיא הייתה גאה בכך שלקוחותיה בעבר ביקשו לרוב את שירותיה שוב ושוב, ובעיקר נשים שהעדיפו שומרת ראש שתהיה צמודה אליהן.
קולו הונמך. "אנחנו זקוקים ל... מעלות המיוחדות שלך. מר אוואנגלוס הציע שנשתמש בך אם נזדקק אי-פעם לכפילה לנסיכה אמילי."
קאט נשענה אחורה כשליבה הולם במהירות. "מה, היא בסכנה?" קולה נעשה מעובה מסיבה בלתי מובנת. היא מעולם אפילו לא פגשה את הנסיכה, ובכל זאת היא חשה מין קשר אליה.
"סכנה... לא. אם כי המצב הוא בהחלט רגיש!"
"איזה מצב?"
"הנסיכה, היא... איננה." הוא השתתק, כאילו בחר בקפידה את מילותיו. "אנחנו לא בטוחים מתי היא תחזור. בינתיים חשוב מאוד שהיא תהיה נוכחת בקבלת פנים קטנה שתיערך בארמון. האירוע הזה חייב להיערך כמתוכנן, למען עתידה של הממלכה ועתידה של הנסיכה."
קאט בהתה בו. "אתה רוצה שאני אתחזה לנסיכה אמילי? לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות!" לאורך כל ילדותה לא הפסיקו להשוות אותה אל הנסיכה. האישה הייתה מקסימה, אלגנטית, מלאת חן ורבת הישגים, באופנים שהיו הרחק מעבר ליכולותיה של קאט. היא לבשה מחלצות פאר וענדה תכשיטים יקרים. קאט הייתה אלרגית לנעלי עקב ולא לבשה שמלה ארוכה אחת במשך כל חייה.
"בשיא הרצינות." נימת קולו הקפיאה את דמה, ושוב חלף בה אותו רעד של חרדה בלתי מוסברת. "את לא תצטרכי לפגוש אף אחד שמיטיב להכיר את הנסיכה. בסך הכול את תצטרכי להופיע באירוע, לשוחח קצת עם אנשים ולהסתלק."
"זה בלתי אפשרי."
"אפילו לא תמורת תשלום הוגן מאוד?" מסיה בארת'ה נקב בסכום שגרם לעיניה לצאת מחוריהן.
"לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות." קולה הצטרד מעוצמת תדהמתה.
שפתיו נמתחו לקו דקיק. "רציני לחלוטין. כסף לא מהווה פה שיקול."
קאט מצמצה. בעזרת סכום כזה היא יכלה להגשים את החלום שלה. עבודתה כשומרת ראש היטיבה עמה, אבל היא לא תוכל להמשיך לעשות אותה לעד. כבר עכשיו היא תהתה כמה זמן הברך שלה תוכל להחזיק מעמד. בשנה שעברה היא נפצעה בעת שהצילה את אפרה ממכונית שהנהג, שהיה אחד ממעריציה, יצא מדעתו. לקח לה זמן ארוך לחזור למשהו שמתקרב לכושרה הגופני הקודם.
לא הייתה לקאט שום הסמכה אחרת, שום קריירה אלטרנטיבית. אבל העבודה עם בני נוער, הפניית האנרגיה השלילית שלהם לפעילות גופנית שתשפר את ראיית העולם שלהם – את זה היא יכלה לעשות. להקים איזה מרכז, בין אם במרחבי הטבע או באיזה מכון כושר בעיר, שיוקדש במיוחד לבני נוער כאלה – היא הייתה נותנת הרבה מאוד כדי להצליח לעשות את זה. למען בני הנוער וגם למען עצמה.
"מחצית הכסף מראש, ומחציתו לאחר השלמת המשימה."
היא הרימה את ראשה בחדות, פגשה את עיני הפלדה שקראו היטב את היסוסה הרגעי.
קאט נדה בראשה. "אני אולי נראית כמוה במבט שטחי, אבל אני לא נסיכה. כל מי שיראה אותי יבחין בכך."
"זאת לא בעיה. את תשהי בארמון עד לאירוע ותקבלי שיעורים. הם כבר ילמדו אותך כל מה שתצטרכי לדעת." הוא השתתק ובחן את פניה. "את יכולה להסתכל על זה כהזדמנות להכיר את החיים בצד השני."
קאט בהתה בו בעת שהמילים נצרבו אל תוך מוחה. כמה פעמים היא תהתה בילדותה איך זה להיות כמו אמילי? לחיות חיי תפנוקים של ילדה עשירה ואהובה, נערצת על אביה ועל האומה כולה? זאת הייתה פנטזיה שלתוכה היא שבה ושקעה כל פעם שהמצב נעשה בלתי נסבל. היא השאירה את כל זה מאחוריה כבר לפני שנים, אך להפתעתה הרבה עדיין נותרו שרידים מזה בתוכה.
"אני אכפיל את השכר." 
קאט לא הצליחה להסתיר את פליאתה. הסכום היה עצום במידה מגוחכת. מה זה אמור להיות?
"הנסיכה... בטוח שהיא בטוחה?" שוב, התחושה המנדנדת הזאת של החוש השישי המודאג שלה.
"אני מנוע מלהשיב על זה. אבל אם תעשי את זה, את תסייעי לה בצורה משמעותית."
קאט לא הייתה זקוקה להכרת התודה של הנסיכה אמילי. היא יכלה להסתדר גם בלי הכסף הזה, למרות שהסכום האמור היה יותר מכפי שהיא יכלה לקוות להרוויח בשנים הקרובות. גם הגשמת חלומה לא הייתה חשובה.
חזרה לארץ מולדתה תהיה הפרה של השבועה שהיא נשבעה בגיל שמונה-עשרה, לא להביט אחורה לעולם.
ועם זאת, משהו הקשה עליה לסרב. האפשרות שאמילי באמת זקוקה לה? או האפשרות שהאחות הממזרה תזכה לגלות סוף-סוף אילו חיים היו יכולים להיות לה אם היא הייתה נולדת בת חוקית? לחוות את החיים שהיו יכולים להיות לה?
לא, היה בזה משהו שמעבר לכך. זאת לא הייתה סקרנות לגלות איך חיים בצד השני של המתרס. זאת הייתה תשוקה, עמוק במסתרי ליבה, להתחבר אל המשפחה שהיא לא הכירה מעולם. למצוא איזו דרך לפגוש את אחותה. במשך שנים היא שבה ואמרה לעצמה ששום טובה לא תצמח מקשר עם קרובי המשפחה האריסטוקרטיים שלה, עם זאת עדיין נותרה הכמיהה הזאת בקרבה. הכמיהה להשתייך.
קאט כחכחה בגרונה. היא שנאה את פרץ הרגשנות שגרם לקולה להצטרד. שנאה את היותה כל כך תלותית. היא הייתה בטוחה שעלה בידה להשתחרר מכל זה כבר לפני שנים.
יכול להיות שזאת ההזדמנות שלך לעשות את זה סוף-סוף.
ועדיין לא הרפתה ממנה אותה תחושה חמקמקה של דאגה לאחותה למחצה, אותה היא לא פגשה מעולם. "שלח לי את החוזה ואני אשקול את זה."
חיוכו אמר לה שהוא יודע שהוא ניצח. "את לא תתחרטי על זה, מיס דובואה."
היא כבר החלה להתחרט, אך היא הייתה חייבת לעשות את זה ולהשתיק אחת ולתמיד את כל הקולות הללו מעברה האפל.
 
 
 
1
 
 
אלכס התמתח והשקיף אל מרחביו התכולים של הים התיכון.
הוא בכלל לא רצה לבוא. אם הוא היה יכול להימנע מהחגיגה הזאת בסנט גאלה, הוא היה עושה את זה, בעיקר לאור זה שאימו העלתה את הטענה המופרכת הזאת שהנסיכה אמילי יכולה להיות כלה מושלמת בשבילו.
הוא היה רק בן שלושים ושתיים, ומלך במשך שלוש שנים בלבד. היו לו על סדר היום עניינים חשובים יותר מנישואים, לא משנה מה דעתם של כל היועצים שלו.
גם לוותר על הקריירה שהוא אהב, כדי למשול בממלכת בנגריה, לא היה במסגרת התוכניות שלו. אגרופיו של אלכס התהדקו בכוח בהישענו על המעקה הנוצץ של היכטה.
זה היה אמור להיות בן-דודו, סטפאן, על כס המלכות. אלא שתאונת דרכים קטעה את חייו והעלתה את אביו של אלכס על כס המלכות במקומו. אביו המת, שאיש לא התאבל על לכתו. האיש שכמעט הצליח לרושש את בנגריה בשנים שבהן הוא היה יורש העצר של סטפאן, ולאחר מכן בהיותו המלך. האיש שמהלכיו המפוקפקים ותרמיותיו הצליחו לחלוב את המדינה עד שלא נותר בה שום דבר כמעט, השאיר את אלכס לחלץ את כלכלת הממלכה מהחובות הכבדים שבהם היא שקעה.
לא פלא שכולם רצו שאלכס יתחתן עם אמילי. סנט גאלה היא ממלכה עשירה שיכולה לסייע לבנגריה למרות שהוא קיווה שממלכתו כבר מתחילה להתאושש כעת.
הוא נאנח והעביר את אצבעות ידו בשערו. הוא הסכים להשתתף בביקור הזה רק בגלל אימו. היא סבלה רבות במהלך שנות נישואיה. אלכס עצמו הצליח לפחות להימלט מהשתלטנות של אביו בכך שעזב את בנגריה כדי לבנות לעצמו קריירה כטייס. היא, לעומת זאת, נשארה תקועה בנישואים חסרי אהבה עם גבר ממש נתעב.
צמרמורת מוכרת הזדחלה במורד גבו מעצם המחשבה על אביו.
בנסיבות הנוכחיות הייתה פגישה עם אמילי, הבת של החבר הטוב ביותר של אימא שלו, פיצוי זעיר על כל הסבל שהיא נאלצה לשאת. אז הוא ישתתף באירוע לציון חמש מאות שנים של ידידות בין שתי המדינות, ואז ישוב הביתה וידווח שאמילי אינה האישה שמתאימה לו.
כעת, כשהשמש מחממת את עורו, וכששום חובות רשמיים לא מוטלים עליו, הוא חש מין קלילות שכמוה הוא לא חש מאז שהפסיק להיות טייס. היומיים הללו היו חופשתו הראשונה מזה שלוש שנים. למרות שהוא בילה את רוב הזמן בעבודה במשרדו שעל סיפון היכטה, זה הרגיש כמו חופש. זמני אבל נפלא.
הוא התהלך בנחת לאורכו של הסיפון, תוך מחשבה על טבילה במי הים, כשנשמעה צעקה. הוא הסתובב לעבר החוף.
צעקה נוספת, ולאחר מכן קול שכשוך של מי הים.
אלכס הצר את עיניו להתמודד עם אורה הזהוב, המסנוור, של השמש העולה. מרחוק הוא הבחין בסירת קאנו שהתהפכה ובזוג זרועות מתנפנפות. צעקה נוספת, והראש של הצועק שקע.
"ג'ורג'!" הוא דהר לאורך הסיפון. "תכין את סירת העזר! מישהו בצרות." כי האנשים במרחק – הם היו שניים – לא ממש שחו. אחד מהם צף ליד קוער הקאנו, והשני פרפר בזרועותיו בקרבתו.
אלכס צלל, קרירותם של מי הים הייתה כמו הלם לאחר חמימות השמש. הוא שב אל פני הים והחל לשחות במהירות לעבר מקום התאונה.
איך הם הצליחו להתהפך במים כל כך שקטים?
למה הם לא חגרו חגורות הצלה? היה ברור שהם לא חגורים מאחר שאחד מהם החל לשקוע.
בשאפו אוויר כמלוא לוגמיו, אלכס הכריח את עצמו להתרכז בקצב המהיר והחזק של תנועות השחייה בעודו חוצה את מי הים במהירות שתאפשר לו, הוא קיווה, להציל את חייו של בן-אדם אחד, ואולי אפילו את שניהם.
זעקה קטועה בישרה לו שהוא קרוב, והוא עצר כדי לגלות שרק מטרים ספורים עדיין מפרידים בינו לבין הטובעים.
ראש נוסף בצבץ מתוך המים, אך הוא ראה בהקלה רבה שהאישה הזאת כן מסוגלת לשחות. היא חיבקה ילד בצווארו, כשהיא שומרת את פניו מעל לפני המים, בעודה שוחה עימו לעבר הקאנו.
"הכול בסדר?" הוא קרא.
ראשה התרומם ומבטו הצטלב עם עיניים ירוקות בוהקות אשר צבען היה כמו של כרי הדשא בהרים.
"נהיה בסדר," היא אמרה בשיניים חשוקות, "אם הוא רק יפסיק להילחם בי." הנער נופף בזרועותיו, ואחת מהן, דקיקה וארוכה, נשלחה אחורה ותפסה את ראשה.
אלכס נע לכיוונם אבל היא כבר הצליחה לשחרר את אחיזתו של הנער, ולהגיד לו בתקיפות שקטה לשכב ללא תנועה ולהניח לה לעשות את כל העבודה. בראותו שהיא שולטת במצב, אלכס פנה לעבר הקאנו, שם נמוך מאוד מעל לפני המים צף ראש כהה נוסף.
בהבליעו קללה, הוא מיהר לשחות לשם, תפס את הגוף הרפוי מתחת לבתי השחי ומשך אותו למעלה עד שהנער החל להשתעל ולפלוט מים. לא היה סיכוי להפוך בחזרה את הקאנו כשמשקלו של הנער מעיק על זרועותיו, אז הוא דחף אותו למעלה, גבוה מספיק כדי שהנער יהיה שרוע על הקוער כשזרועותיו פשוטות אל צידה השני של הסירה. 
אלכס כבר היה רגוע בנוגע לביטחונו של הנער, והוא הסתובב וראה שהשחיינית הצליחה להביא גם את הטובע השני.
"תני לי לעזור לך."
היא הנהנה והסבירה לנער מה הם עומדים לעשות, שוב באותו קול שלֵו וברור. ואז היא החזיקה את הקאנו לבל יזוז בעת שאלכס העלה את הנער על הקוער, לצד חברו.
חזהו וזרועותיו של אלכס בערו מהמאמץ. שני בני הנוער היו גבוהים וכחושים, ונדרש מאמץ ניכר כדי לאחוז בהם במים. הוא העווה פנים. הוא בהחלט צריך לצאת הרבה יותר מהמשרד הארור הזה שבו הוא תקוע כל הזמן.
"הכול יהיה בסדר." הוא מצמץ, אבל הבין שהאישה לא מעודדת אותו, אלא את שני הבחורים. היא עברה אל צידו השני של הקאנו, שם היא בדקה מה מצבם.
אלכס הצטרף אליה, ונמלא הקלה כשראה ששניהם נושמים אם כי נשימה כבדה ומקוטעת.
מרחוק הוא שמע מנוע מותנע. "העזרה מגיעה. זאת סירת העזר של היכטה."
היא הנהנה כשתשומת ליבה נתונה לשני הנערים, ואלכס מצא את מבטו משתהה על עצמות הלחיים הגבוהות שלה, על אפה הישר ועל הקשת התפוחה של שפתותיה. בתולות ים אמורות להיות יפהפיות, והיא לא אכזבה מהבחינה הזאת.
היא הפנתה פתאום את ראשה, הבחינה במבט שלו. אלכס הרגיש איך המבטים שלהם מתנגשים, חש חיבור ממשי, ותהה בליבו אם באמת עבר זמן כה רב מאז שהוא היה עם איזו אישה יפה עד שמוחו הפך בינתיים לעיסה נרפית.
"מה?"
"כלום." הוא נד בראשו. "יהיה קל יותר להעביר אותם אל הסירה מהצד השני, אז אני עובר לשם כדי לעזור לג'ורג' אם את יכולה להישאר בצד הזה ולהמשיך להרגיע אותם."
"כמובן." לקולה הייתה איזו נגינה שעוררה בו, עמוק בפנים, מין תחושה שאמרה לו שאנגלית אינה שפת האם שלה. הוא תהה איך יישמע השם שלו בפיה.
אלכס שחה מסביב לקאנו. קודם העינים שלה, ועכשיו קולה. באמת עבר זמן רב כל כך מאז הפעם האחרונה שהוא היה עם מישהי?
הוא גירש ממוחו את המחשבה הזאת כשג'ורג' דומם את המנוע, ושניהם ביחד התאמצו להעלות את שני הנערים אל הסירה. בתולת הים הבלונדינית שלו שוב התגלתה כמועילה מאוד כשהיא באה ועזרה להם.
"הנה," הוא אמר לה לאחר ששני הנערים היו למעלה. "אני אסייע לך לעלות."
"אין צורך." היא הבזיקה אליו חיוך, והדופק שלו האיץ במהירות.
דבר שלישי. קודם העיניים, ואחר כך הקול. אבל החיוך התעלה על כל השאר. החיוך הזה הפך את בתולת הים הקרירה והיעילה שלו לפיית ים מפתה. החיוך הזה היה מלא בשובבות, ושוב הוא חש את ההתהדקות הזאת בשיפולי בטנו, עזה ובהולה.
לפני שאלכס הבין מה היא מתכננת, ולפני שג'ורג' הספיק להציע לה יד, היא הניחה שתי ידיים על דופן סירת העזר ומשכה את עצמה למעלה בתנועה חלקה ובקלות.
הוא זכה למראה של זוג שדיים נלחצים אל חולצת טריקו ספוגה במים, מותניים צרים, מכנסיים קצרים ורחבים ורגליים ארוכות וחטובות שצבען זהוב חיוור.
זה כבר ארבע. אלכס אחז חזק את דופן הסירה בהתנשמו עמוקות. למרות המים הקרירים, תגובתו הפעם לא הייתה בבטן אלא נמוך יותר, באיזור החלציים. מאז ומתמיד הייתה לו חולשה לרגליים מדהימות.
"רוצה עזרה?" היא התכופפה מעבר לדופן, מוכנה לתת לו יד, והחיוך הזה ריצד שוב על שפתיה.
אלכס ידע ברגע זה שאילו הוא היה עדיין אותו בחור אימפולסיבי וחסר דאגות שעול הכתר אינו מעיק עליו, הוא כבר היה תופס אותה סביב צווארה ומושך אותה אליו. הוא היה מנשק אותה עד שהיא הייתה מניחה את הידיים הקטנות והמיומנות הללו על חזהו ומתחננת שלא יפסיק.
והוא לא היה מפסיק.
"אני מסוגל להסתדר לבד." הוא משך את עצמו למעלה.
רק כשעיניה נפערו בתדהמה, הוא נזכר שהוא זינק למים עירום לגמרי. מאחר שכל צוות היכטה שוחרר לחופשה על החוף, ורק הוא וג'ורג' היו על הסיפון, הוא לא טרח להתלבש כשקם בבוקר.
מבטה נותר על שיפולי גופו טיפה יותר משהיה נחוץ, מה שגרם לכל הדם שלו לזרום דרומה בתגובה.
עיניה הבזיקו בחזרה אל עיניו. "אני מנחשת שלא ציפית לחברה." שפתיה נמתחו בחיוך.
וחמש. רוב הנשים שהוא פגש בשנים האחרונות היו חסרות כל חוש הומור. הוא התגעגע לזה. בחייו הקודמים הוא היה חלק מצוות מגובש, וההומור הפך את עבודתם התובענית והמסוכנת לקצת יותר קלה.
"דווקא שקלתי טבילת בוקר קטנה, אבל לא ככה." תגובתו לניצוץ ההומור שהוא ראה בעיניה הבוהקות ולצליל המעובה של קולה הייתה פשוט עזה מדי.
אלכס נע אל הצד המרוחק של הסירה הקטנה ונעמד שם. הוא היה מודע מאוד לכך שהוא חושף בכך את ישבנו למבטה, והיה מוכן להישבע שהוא מרגיש את הדקירה של מבטה ממש בזה הרגע. אבל זה היה עדיף על פני החשיפה של מה שהיה עלול להפוך בכל רגע לזקפה מבטיחה.
הוא כרע צמוד לדופן וסימן לג'ורג' להתניע את הסירה. לאחד הנערים הייתה חבורה גדולה על רקתו, וביכטה הייתה ערכת עזרה ראשונה. למרבה ההקלה, נראה לו שמצבם של שני הנערים הולך ומשתפר במהירות.
עד שחמישתם היו על סיפונה של היכטה, אלכס כבר היה בטוח שהם יהיו בסדר. הוא הוציא את ערכת העזרה הראשונה והותיר אותם בידיו המיומנות של ג'ורג', בזמן שהוא ירד מתחת לסיפון כדי להתנגב ולהתלבש.
אבל בעת שהוא לבש את מכנסי הג'ינס והחלוצה שלו, אלכס עוד זכר במדויק איך הוא הרגיש כשמבטה של בתולת הים הושפל אל חזהו, השתהה לרגע, ואז הוסיף לרדת אל בטנו ואל חלציו. הדקירה שהוא חש מתחת לעורו הייתה מבוא למשהו שאסור היה לו להניח לעצמו להיכנע לו.
זה פשוט לא היה הזמן הנכון.
גם לא המקום. והאדם.
רק תאר לעצמך את הסיבוכים שהיו מתעוררים אם היית הולך עם האינסטינקטים שלך ומנסה להתחיל איתה כאן ועכשיו, לחופו של הארמון! בעיקר כשאנשים רבים כל כך, בשתי הממלכות, מייחלים לחתונה מלכותית.
אלכס נרעד מן המחשבה הזאת ורכס את מכנסי הג'ינס שלו. נישואים לא היו בכלל באג'נדה שלו.