נטע שלי, היום היינו אמורים להיות נשואים חמש שנים וכמו שאני מכיר אותך בטוח היו לנו כבר לפחות שני ילדים... אני מחייך לעצמי כשאני רואה בדמיוני אותנו מטפלים בשני זאטוטים, אחת דומה לך והשני דומה לי.
מי היה מאמין שזה קו חיים שהלכתי בו והוא פשוט נקטע והעלים אתו את האישה שאהבתי... אני מתגעגע אלייך.
היית נהנית מאד להיות בטירה, להכיר את מארק ושאר המדריכים והתלמידים. הידע מדהים, תפיסות עולם שלמות שנוצרו מתוך התבוננות בחיים ומועברות בהיגיון פשוט ומובנה שמשנים לי את קו המחשבה ובהתאם את הדרך שאני מדבר ומתנהג.
עבורי זה כמו להיוולד מחדש. לא קל בכלל במיוחד המבחנים המשוגעים שמעבירים אותי, אבל הקושי מתגמד לעומת החוויה להפוך לאדם שסומך על עצמו, למישהו שאני מעריך ומכבד.
פרק 1
"מגיע לך חופש" אמר מארק לאחר תרגול מדיטציה, "עברת לא מעט בשנתיים האחרונות וכולנו מרוצים מקצב ההתקדמות שלך, אז החלטנו שתצא לחופשה, בכל מקום שתבחר, בכל העולם."
"בכל העולם?"
"כן."
"לכמה זמן?"
"חודש."
"ואוו." הגבתי בחיוך ענק.
"עוד יומיים תודיע לי לאן אתה רוצה לנסוע ונארגן כל מה שצריך."
"אין צורך, אני כבר יודע לאן אני רוצה לנסוע."
"לאן?"
"יפן, תמיד רציתי לנסוע לשם..."
"נהדר, אם כך בעוד שבוע אתה יוצא ליפן."
בדרך לשדה התעופה קיבלתי ממארק כרטיס אשראי ללא הגבלה ואלף דולר במזומן, "תשתמש בכמה שאתה צריך ואל תנסה לחסוך... יודע מה, אני רוצה שתבזבז לפחות חמשת אלפים דולר..."
"מה? למה?"
"כי אני מכיר אותך, הרי לא יהיה לך נעים לבזבז..."
"כן, נכון." הסמקתי.
"בגלל זה הגדרתי מינימום בזבוז, אני רוצה שתהנה, זה מגיע לך..." אמר בחיוך.
"תודה." אמרתי כשאני מסתכל לרצפה.
"כשתנחת יחכה לך מאצימוטו, הוא יעזור לך בכל מה שתצטרך בחודש הזה ויהיה המתורגמן שלך. מאצימוטו התחנך בטירת אסיה ולכן יוכל לעזור לך בשאלות שיצוצו."
בכניסה לטרמינל נפרדנו ואני פניתי לדלפק הצ'ק־אין. אני אוהב שדות תעופה במיוחד כאשר אני הוא זה שנוסע, אני חושב על זמן זה כרגע לפני הרפתקה חדשה...
בזמן הטיסה עברתי על המסלול שתכננתי בשבוע שעבר וכמובטח כשנחתנו, חיכה לי מאצימוטו בשדה התעופה עם שלט קטן שעליו היה כתוב שמי. הוא קד ולחץ את ידי, לאחר מכן הציג את עצמו במספר מילים והבטיח שיספר יותר במשך החודש. גובהו היה ממוצע, שערו שחור כעורב והוא היה לבוש ספורט אלגנט. מראהו הזכיר לי מיד את מארק והטירה, הרוגע, החיוך הנעים והעיניים הזוהרות.
שדה התעופה של טוקיו גרם לי להרגיש כמו נחיתה בכוכב אחר. מוקסם מהמקום החדש נסענו לכיוון בית המלון במרכז העיר כשבדרך אני רואה מקדשים מעץ, שווקים בין גורדי שחקים ענקיים וחנויות רבות.
לאחר שהתארגנתי בחדר חזרנו לרחוב, נעמדתי במרכז המדרכה הסואנת נותן לזרם האנשים לחלוף לידי ומידי פעם לטלטל אותי קלות. ריחות נעימים אפפו אותי מחנויות המאכל הקרובות והזמן כמו עמד מלכת, כמו חלום. מספר דקות עמדתי כך חווה את המקום עד שקלטתי את מבטו של מאצימוטו. הוא נראה מרוצה.
"יפן מדהימה, נכון?"
"כן." הרמתי ידיי לשמיים ובו זמנית ראיתי את עיניהם של העוברים והשבים ננעצות בי.
"אני נהנה לראות אנשים כאשר הם מגיעים לכאן בפעם הראשונה, רואים בקלות את האושר שהם חווים."
"כן, כך אני מרגיש עכשיו." הייתי מרוצה.
"החיים מכניסים אותנו לשגרה ומקומות חדשים או מקרים שמערערים את ביטחוננו מאפשרים לנו לחוות את חשיבות החיים והיופי שקיים בהם." אמר.
הבנתי מיד את כוונת דבריו, החושים מתחדדים, המציאות נראית ברורה מתמיד.
"בוא נלך."
לאחר חצי שעה הליכה בה ראיתי הרבה שלטי פרסום, מכונות רבות לממכר שתייה של מרקים, סיגריות ואפילו בטריות הגענו למגדל טפקיו. עלינו לקומת התצפית שבגובה שלוש מאות ושלוש עשרה מטר. יצאתי מהמעלית המהירה אל רחבה בה עמדו אנשים שמתפעלים מהנוף הנשקף מהחלונות הגדולים. פחד הגבהים הישן והמוכר התגבר בכל צעד שעשיתי לכיוון החלון, נעמדתי בחוסר נוחות ובחשש מטר וחצי מהחלון ומולי הופיעה העיר טוקיו, עצומה, מדהימה ומרשימה. במרחק הצלחתי לראות עיר נוספת וממאצימוטו הבנתי שזו אוסקה. המראה היה מעורר כבוד אך חוסר הנוחות שחשתי גרם לי אחרי זמן קצר להתרחק מהחלון ובקשתי שנרד מהמגדל.
הישיבה הארוכה במטוס הספיקה לי לכל היום ולכן בהמשך היום העדפתי להסתובב ברחובות הנקיים והמסודרים בעיקר ברגל. כשהערתי על הניקיון סיפר מאצימוטו שניקיון הוא אחד הערכים שמושרשים בבני העם היפני בילדות והוכחה לכך קיבלתי כשראיתי שבשכונות המגורים הדיירים עצמם מנקים את רחוב הגישה לביתם.
יומיים טיילנו בטוקיו ואז שכרנו רכב ויצאנו מהעיר כשתחושת החופש ממלאת אותי.
במשך שבועיים עברנו בערים, בעיירות ובאטרקציות השונות שהן מציעות. מאד נהניתי אבל עכשיו היינו בדרכנו להר קויה ועיר המנזרים השוכנת בו, אחד מהמקומות עליהם קראתי לפני שנים רבות ויצרו בי את הרצון להגיע ליפן.
הדרך עברה בנוף הררי מוריק בו שכנו כפרים קטנים טובלים בירק ושדות אורז שתרמו למראה הסוריאליסטי. ככל שהתקרבנו לעיר המנזרים, הנוף נעשה הררי ופראי יותר. גובהו של הר קויה תשע מאות מטר מעל פני הים והעיר נבנתה ממנזרים נמוכי קומה בעלי גגות אפורים שצמחייה רבה הקיפה אותם. בנסיעה איטית מאצימוטו ניווט את הרכב עד שעצר בחניה שלפני אחד המנזרים.
שעתיים נסיעה רצופה כיווצו את שריריי וכשכבה המנוע יצאתי החוצה מותח את גופי ומרגיש את שריריי משתחררים. הוצאתי את תרמיל הגב מהמושב האחורי כשעיניי נתקלו בעיניו של נזיר צעיר שחיכה בפתח המנזר.
בקידה קלה הזמין אותנו הנזיר לבוא אחריו. שמתי את התרמיל על הגב וצעדתי אחרי מאצימוטו שבירך את הנזיר לשלום. בפתח המבנה ביקש הנזיר שנחלוץ נעלים וננעל במקומן נעלי בית גדולות.
התרגשתי מהפעולה הפשוטה הזו, היא הזכירה לי שאני ביפן וליפן היו ועדין יש דרך חיים משל עצמה. לאחר שהחלפנו נעליים פסענו בעקבותיו דרך מסדרון צר שהסתיים במהלך מדרגות בו עלינו אל מסדרון נוסף בו היה מצד אחד קיר בנוי לוחות עץ ומצדו השני קיר ובו דלתות הזזה שהיו בנויים במבוק ועליהם מתוח נייר אורז.
הנזיר פתח את אחת הדלתות וכולנו נכנסנו לחדר. החדר הוקצה לנו ללינה. על רצפת החדר נפרסו מחצלות טאטאמי ועליהן נחה כרית קטנה וקשיחה, קצה הסדין שימש לה כציפה ובסמוך המתינו שמיכות עבות שנועדו לשינה. החדר היה פשוט למראה והקישוט היחיד היה תמונה של שוגון מפחיד שנתלתה על אחד הקירות.
הנחנו את חפצינו כל אחד ליד אזור השינה שלו ויצאנו אחרי הנזיר לסיור בשאר חלקי המנזר. חדר שירותים משותף לכל דיירי הקומה היה במרחק עשרים מטר מהחדר שלנו ושם נתבקשנו להחליף שוב נעליים, לנעליים שמיועדות אך ורק לשהייה בחדר השירותים. המשכנו לחדר התפילה, חדר רחב וארוך אך מאד פשוט למראה. משם עברנו לחדר האוכל וכמו שאר חלקי המנזר גם הוא התאפיין באסתטיקה שיצרה אווירה של רוגע ושלווה. מחצלות כיסו את הרצפה ועליהן הונחו שולחנות שחורים קטנים ולצידם כריות ישיבה.
הגענו בדיוק בזמן הארוחה והוזמנו להצטרף וטוב שכך כי הריחות שעלו מכלי האוכל הפזורים על השולחנות גירו את בלוטות הטעם שלי ופתחו את תחושת הרעב.
שוב תחושת התרגשות מלאה אותי, אלו הם חייהם של האנשים פה ולא מיצג תיירותי. זוהי ארוחה מסורתית שנשתמרה מהעבר הרחוק, מסודרת בקערות קטנות ואסתטיות, בדיוק כמו שדמיינתי בכל הפעמים שחשבתי על יפן של פעם. למרות שהתקשיתי לאכול חלק מהמזון בגלל טעמים שאינני רגיל בהם ניסיתי הכול: מרק, אורז, טופו, אצות, ירקות מוחמצים ודברים שהתקשיתי לזהות ולבסוף שתיתי תה ירוק.
יפן מדינה נפלאה ומודרנית אך לא המודרניזציה משכה אותי אליה, משכו אותי הערכים הישנים, ההיסטוריה ודרך החיים העתיקה והמנזר הכיל כל זאת. לכן החלטתי להישאר פה שבוע שלם.
בכל בוקר קמתי בשעות המוקדמות כדי להספיק לשמוע את תפילתם המיוחדת של הנזירים. לאחר ארוחת הבוקר יצאתי לבד או עם מאצימוטו לטייל בין עצי הארז הגדולים והעתיקים ובין המקדשים הרבים. עולי רגל בלבוש לבן חלפו לידי מידי פעם בקידה קלה ואני השבתי קידה.
בכל מקום בעולם יש אנשים שאמונתם כל כך חזקה שהיא זו המכתיבה ומנהלת את סדר יומם ובכלל את כל חייהם. האנשים שפה מקיימים אמונה בת יותר מאלף ומאתיים שנים, אמונה שהביא לעולם נזיר בשם קוקאי שגם הקים את המנזר הראשון על ההר הזה.
מראה האנשים העולים בשבילי ההר מיקד את מחשבותיי על נושא האמונה, איך קו מחשבה שלא היה קיים לפני כן נוצר אצל אדם אחד ובכוח אמונתו הוא מעביר קו מחשבה זה לאנשים אחרים שהופכים למאמינים שסוחפים אחריהם מאמינים נוספים.
דשתי במחשבות אלו עד שראיתי את מאצימוטו הולך לכיווני, נפנפתי בידי וכשהגיע סיפרתי לו על מחשבותיי ושאלתי אותו מה לדעתו גורם לאמונה, להשתרש בעולם למשך מאות ואלפי שנים? הוא ענה שלדעתו יש שלוש סיבות עיקריות: הראשונה, האדם שהוא מקור האמונה חייב להאמין בה באופן אבסולוטי, רק כך הוא יוכל לסחוף אחריו אנשים. הסיבה השנייה, האמונה צריכה לספק היגיון ומסתורין ביחד, משהו שיש לשאוף אליו שיגרום עכשיו או בעתיד הרגשה טובה. והסיבה השלישית התייחסה למקום המחייה, ככל שהמקום יותר מרוחק ומבודד, פחות נגיש למלחמות, כך האמונה תישמר למשך יותר שנים. למעשה ברגע שהאמונה שרדה דור אחד הסיכוי שלה לשרוד הופך למשמעותי מאד בגלל שאחרי דור הילדים שנולדים מתחנכים על אמונה זו כידע אבסולוטי שמנהל את דרך החיים שלהם.
מאצימוטו הוסיף שבעבר בדרך כלל אמונות היו משתנות או נעלמות במלחמות, כאשר המפסיד היה מחויב להחליף את אמונתו באמונת העם הכובש, אבל היום המדע יכול לשנות אמונה על ידי הוכחות מדעיות או כל מיני המצאות חדשות שמראות שמה שהיה מוגדר פעם כנס יכול להתממש כשיש מוצר מתאים.
האווירה המיסטית של המקום השרתה עליי קסם וחשתי את עצמי שלו ומלא אנרגיה. בבוקרו של היום הרביעי יצאתי לבדי מהמנזר, הלכתי בין העצים, עיניי נעוצות ברגבי האדמה שבין הסלעים המעוצבים. חצי שעה עברה והגעתי לפינה בה ניתן להשקיף על העמק הירוק שנמצא הרחק מתחת, התיישבתי על אחד הסלעים ובהיתי בשמים הכחולים נטולי העננים. מחשבות נכנסו לראשי ובאותה הדרך שהגיעו גם נעלמו, הרוח הנעימה ליטפה את פניי וגופי והייתי נשאר כך עוד זמן רב אילולא שמעתי צעדים רכים מאחוריי. חשבתי לא להסתובב כדי לא להפר את שלוותי וגם את שלוות האדם ההולך, אך כאשר נשמעה המילה שלום באנגלית במבטא יפני הסתובבתי לאיטי.
"שלום," החזרתי באנגלית ומולי ראיתי את אחד מנזירי המנזר בו התגוררתי. הוא חייך.
"האם אוכל להצטרף אליך?" שאל בנימוס. הופתעתי משאלתו וכנראה שהוא הבחין בכך.
"לא אגזול זמן רב."
"כן, בוודאי." אמרתי וזזתי מעט כדי לפנות מקום קרוב אליי. לאחר שהתמקם הציג את עצמו בשם 'הנזיר יו' ואני הצגתי את עצמי. חיכיתי למוצא פיו אך מכיוון ששתק המשכתי להתבונן בנוף.
מספר דקות ישבנו בשתיקה.
"אתה מאד מסקרן אותי!" אמר לפתע.
"למה?" הפניתי את מבטי אליו.
"מהיום שהגעת הרגשתי בך משהו שונה. סיפרתי זאת לאב המנזר והוא אמר אותו דבר. גם עכשיו המתנת לשמוע את דבריי ולא התחלת ישר לדבר. תיירים שבאים מהמערב בדרך כלל מתחלקים לשתי קבוצות אופי ואותך אני לא יודע למקם."
"מהן שתי הקבוצות?" התעניינתי.
"קבוצה אחת היא קבוצת השאלות הקבועות, הם תמיד מתעניינים, מה סדר היום שלנו, על האוכל והמבנים, הם גם מצלמים בלי הפסקה, הם כל הזמן בתנועה מתמדת בפה או ברגל בלי לעצור, בלי להתחבר לאנרגיה של המקום. הקבוצה השנייה הם עושי המדיטציות שלוקחים את עצמם ברצינות יתר, הם מתיישבים במקומות אנרגטיים ומודטים, הם בעלי מודעות עצמית גבוהה אבל התחושה שמקבלים מהם היא של ריחוק ואגו. אל תבין אותי לא נכון, כמובן שיש נעימים יותר מאחרים אך ההתנהלות שלהם נראית תבניתית ונוקשה."
"אני מבין." אמרתי.
"לעומתם, אתה לא מצלם, לא שואל שאלות, לא חושב את עצמך לגורו מדיטציה ונראה שאתה נהנה רק מהרגע, לא הייתי מתייחס לכך לולא התחושה שאני חווה, משהו נעים שאינני מצליח להסביר ולכן אני כאן, סקרנת אותי."
"זו מחמאה גדולה לשמוע את דבריך, תודה." אמרתי והבנתי ששינוי כלשהו התחיל לחלחל ממני החוצה. הוא הנהן בראשו וחייך.
"רוב הנזירים שנתקלתי בהם אינם מדברים אנגלית, איך זה שאתה כן?"
"עד לפני כשלוש שנים בכלל לא הייתי נזיר," הוא אמר והפתיע אותי, "עבדתי כמנהל בדרג הביניים במפעל גדול לייצור מכוניות, וכשלמדתי הנדסת מכונות למדתי גם אנגלית."
"אפשר לשאול איך הגעת להיות נזיר?" שאלתי בנימוס.
"עבדתי באותו מפעל עשר שנים, המשכורת והתנאים היו טובים ולמרות שעות העבודה הרבות די נהניתי. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שיום רודף יום ואני מפסיק ליהנות, קם בבוקר, מגיע למקום העבודה, בסוף יום הולך לפאב ועוד יום עבר."
"מוכר לי." אמרתי.
"באחת החופשות התארחתי במנזר, ראיתי את השלווה של האנשים, כשדיברו שמעתי את החוכמה שקיימת בהם והמקום עצמו משך אותי. כאשר חזרתי הביתה לא יכולתי שלא להשוות כל יום בין חיי לחיי הנזיר, לחץ מול שלווה, חוכמה מול שטחיות. הפסקתי ליהנות מחיי ולבסוף עזרתי מספיק אומץ לעשיית השינוי."
"אני מעריך מאד אנשים שיוזמים את חייהם."
"תודה." אמר נבוך וביקש שאספר לו על עצמי.
סיפרתי לו מעט על עצמי, מגוריי בארצות הברית והבחירה ללמוד להיות יותר טוב מעצמי.
"פעם כשגלשתי באינטרנט, קראתי הרבה על המערב, על אמריקה" אמר יו, "תמיד הסתקרנתי מהחיים שלכם, סליחה שאני אומר אבל הסתקרנתי לא בגלל משהוא חיובי, הסתקרנתי בגלל האגו הגדול שלכם..."
"למה אתה מתכוון?" חייכתי חושף שיניים.
"אל תבין לא נכון, היום יפן נעשית אותו הדבר, הרבה שטחיות שעליה בנוי האגו, למי יש יותר רכוש, מי במעמד יותר גבוה, שיחות טפלות כמעט ללא עומק... החדשות אצלכם כל הזמן מייצרות דרמות, כל הזמן לשמוע מה לא טוב ותמיד הפחידה אותי הידיעה שחוסר השליטה באגו יביא למלחמה עולמית נוספת שתהרוס את העולם."
"אתה צודק," הסכמתי אתו, "מנהיגי ארצות המערב מנהיגים את המדינות עם הרבה אגו, מצב מסוכן אין ספק, אבל אין ברירה זהו חלק מתהליך ההתפתחות של המין האנושי, כנראה שאין ברירה וצריך לעבור דרך תקופת החושך הזו כדי להגיע לימים טובים יותר...אני רק מקווה שנצליח לעבור את התקופה."
"למה אתה מגדיר את התקופה הזאת כתקופת החושך? זה דווקא נראה שהכול פורח עכשיו." אמר בהיגיון.
"אני מניח שאתה צודק כשחושבים על התפתחות הטכנולוגיה, על שלטון דמוקרטי ושכדור הארץ הופך לכפר גלובאלי, אך מבחינת אופי האנושי עדין לא חל שום שינוי והחיים עדין אינם ברורים. לאנשים אין מושג מהם החיים, אנחנו מנסים לצבור כוח ורווחים, פועלים מתוך אגו, חמדנות ופחדים. כל אחד עושה את מה שנראה לו נכון עבור עצמו ולא משנה איך זה משפיע על הזולת, וזה יכול ליצור בלאגן שישפיע על העתיד."
"אני מבין" אמר יו, "כאשר עבדתי, הרגשתי כמו חיה, כמו עבד שזהו כל תפקידו. אצלנו ביפן יש כללי התנהגות מאד נוקשים וברורים שמכתיבים את עבודתנו וחיינו, נשאר מעט מאד זמן כדי להיות מי שאנחנו, אבל אצל המערביים כמעט ואין כבוד בין אדם לאדם, אפילו בין עובד למנהל, זה מראה על חוסר דרך, חוסר בכללי חיים או כמו שאתה אומר - בלאגן."
"החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים ולאנשים לא טוב, וכאשר למישהו לא טוב הסבירות עולה שהוא יתנהג בדרך לא טובה מה שיוצר תגובת שרשרת שלילית."
"אני מניח שלרוב בני האדם אין אמונה שתתמוך בהם לחיים טובים" אמר והוסיף, "זה מה שאני הרגשתי לפני שהגעתי למנזר, אני מבין שבגלל זה אתה קורא לתקופה תקופת החושך? ואתה באמת מאמין שאחריה תגיע תקופת טובה יותר?"
"כן, זה ברור כשמסתכלים על תקופות אחרות במשך ההיסטוריה."
"מה כוונתך?" שאל.
"באלפי השנים שהאנושות קיימת התפתחו אלפי אמונות, הבסיס של האמונות הראשוניות עסק בעיקר באמונה בכוחות הטבע שלפעמים מענישים את האדם. לאחר מכן כוחות הטבע התחלפו באלילים מסוגים שונים שמשתעשעים באדם או מענישים אותו. השלב הבא היה מעבר לאמונה באל אחד שדרש מילוי מצוות והעניש כאשר לא עשו זאת. מזהה את התהליך?" שאלתי אותו כדי לראות אם הוא עוקב אחריי.
"כן." ענה.
"לפני בערך ארבע מאות שנה החליפו את הדת בתעשייה ובמדע. הטכנולוגיה באמת הוכיחה את עצמה, היא שיפרה את איכות החיים וגרמה לאל לזוז הצידה. כשהתפנה המקום מיקם האדם את עצמו במקום האל, לתקופה זו אני קורא תקופת "האני", אני החשוב, אני היודע... וכמובן גם הכסף החליף את האל.
הוא הנהן בראשו ואני המשכתי.
"התקופה הזו גרמה להרבה שינויים טובים בעולם, ביטול העבדות, זכויות לנשים כשוות ערך, חשיבות הפרט בחברה, ולמרות זאת היא עדיין נחשבת לתקופת החושך הגדול מכיוון שכל אדם דואג לעצמו ולמשפחתו הקטנה וכל עם דואג רק לעצמו בלי קשר לעמים אחרים. אין חינוך לערכי משפחה וחברה, אין תשובות לשאלות מהותיות של החיים, אין אמונה אלא רק בעצמי, והעצמי מאד חלש וקטן עם מצבי רוח, עדיין נלחמים והורגים, עדיין מפחדים אחד מהשני והרוע יוצא בקלות בזמן לחץ."
"כן," הוא הסכים, "קצת לחץ וישר מגיבים באיומים. ראשי מדינות מאיימים ישר במלחמה ועוד מעיזים להזכיר נשק אטומי כאילו זה עניין של מה בכך, כאילו שאחרי השימוש באטום יוכלו לבוא עם מטאטא ולנקות את ההרס, פשוט אבסורד".
"אבל אתה יודע, זה נפלא שהגענו לתקופה הזאת."
"מה טוב בה כל כך?"
"כדי לעבור לשלב הבא והאחרון של התפתחות האנושות חייבים לעבור ב'תקופת האני', בתקופת החושך."
"יש עוד שלב?" הוא התפלא.
"כמובן, תקופת האנחנו."
"האנחנו..." הוא חזר על המילה כמו הד, מהרהר בה.
"אחרי שנים בהם שיפרנו את איכות החיים על ידי הטכנולוגיה זיהינו שההרגשה שלנו עם עצמנו לא השתפרה, עדיין אנחנו חווים את מצבי הרוח הטבעיים של האנושות בדיוק כמו שהיה לפני מאה, מאתיים ואלף שנים, ועכשיו אפילו המצב הקצין כשהתפנה לנו יותר זמן פנאי. תקופת האנחנו עוסקת בחינוך שגורם לאדם להרגיש טוב עם עצמו בלי לפגוע בזולת, היא ממקדת לערכים תומכי חברה מאוחדת שחיה בשלום תוך כדי פרגון, תמיכה, יצירתיות, יזמות ושמירה על איכות הסביבה." דקלמתי את מטרת הארגון כשאני חווה שההקשבה שלו ממלאת אותי באנרגיה ויוצרת בי צלילות מחשבתית.
זו הייתה השיחה הראשונה שלי על ידע תורת־ההתמודדויות עם אדם שלא מהטירה, והשיחה אפשרה לי לראות את הידע שהוטמע בי בשנתיים האחרונות.
הוא חייך אליי ורמז לי להמשיך.
"כדי לעבור לתקופת האנחנו, נצטרך להגיע למצב בו כל אדם יראה את עצמו כמרכז העולם אך גם כחלק מהשלם, יראה איך כל פעולה שלו טובה או רעה משפיעה על האנשים הקרובים אליו באופן ישיר וממשיכה מהם באופן עקיף לשאר העולם. המשפט "השלום מתחיל בתוכנו" תמיד התכוון לומר שכל אדם צריך להשקיט ולהרגיע את הפן השלילי שקיים בתוכו, אותו פן אשר יוצר את הרוע בעולם ובנוסף עליו גם להעצים את הפן החיובי שקיים בו, כדי לחוות את הטוב."
"תפיסת עולם מעניינת" אמר יו מהורהר, "עכשיו אני מתחיל להבין למה התכוונת כאשר אמרת שאתה לומד להיות יותר טוב מעצמך."
חייכתי.
פתאום הוא קם על רגליו. "אני שמח שנפגשנו אך כבר גזלתי ממך יותר מדי זמן." אמר מתנצל וקד קלות כלפיי. קמתי על רגליי קד לשלום.
ביומיים הבאים ערך לי הנזיר יו סיורים מודרכים באזורים שתייר רגיל אינו מגיע אליהם, הוא גם הפגיש אותי עם ראש המנזר, אדם משכמו ומעלה. שמעתי מהם סיפורים על תרבות יפן, התנסיתי בציור וכתיבה יפנית וביום האחרון לשהותי ערכו לי טקס פרידה עם קטורת וברכות.
בעשר בבוקר, שבוע אחרי שהגענו, יצאנו שוב לדרך כשאנחנו משאירים מאחורינו את עיר המנזרים. אחרי חצי שעה נסיעה, עצר מאצימוטו את הרכב בצד הדרך וביקש ממני להצטרף אליו.
"קרה משהו?"
"לא."
"אז למה עצרת?"
"מארק ביקש ממני משהו ועכשיו הגיע הזמן לבצע זאת."
הלכתי אחריו בשתיקה, תיארתי לעצמי שיגיע משהו...
"מה הוא ביקש." אמרתי כשנעצרנו ליד סלע גדול בצד הדרך.
מאצימוטו התבונן בעיניי ואמר בשקט "הוא רוצה שתקפוץ באנג'י."
"מה?" נרתעתי לאחור כאילו עכשיו אני עומד לקפוץ.
"הוא רוצה שתקפוץ באנג'י במקום הכי גבוה שאפשר."
"אבל יש לי פחד גבהים, הוא יודע זאת," מחיתי, "בכל פעם שאני נמצא בבניין גבוה ליד חלון אני מת מפחד, אני מרגיש כאילו אני עוד מעט נופל או מין תחושה שאני אקפוץ ואמות."
"זו הבקשה שלו." התעקש מאצימוטו.
"לא, אני לא קופץ." התמלאתי כעס והלכתי חזרה לרכב.
"מכאן אנחנו נוסעים למקום בו יש קפיצת באנג'י, זאת הוראה של מארק." אמר מאצימוטו כשנכנס למכונית.
"אני לא קופץ."
במשך כל היום נסענו, עצרנו רק לאכול ולשירותים. כמעט ולא דיברתי ומאצימוטו קיבל זאת. כל מחשבותיי היו נתונות לבקשה האכזרית של מארק ולפחד מפני הקפיצה. זיכרונות המבחנים האחרונים עלו בראשי, הקושי שחוויתי אך גם המשמעות שהייתה במבחנים. ההבנה שיש משמעות לכל מבחן השקיטה את הכעס והרציונל חזר.
"אני מתנצל שצעקתי עליך, אני מבין שיש סיבה לבקשה ואני מעריך זאת."
"ההתנצלות מתקבלת." הגיב מאצימוטו בחיוך עדין ומזדהה עם הבעיה שלפניי.
ככל שהתקרבנו לאזור הבנג'י הפחד התגבר, הרגשתי איך אני מתכווץ בתוך עצמי והשיחות שניהלתי עם עצמי כבר לא עזרו. בשעות הערב הגענו לאתר הקפיצה, למזלי נאמר שהמקום נסגר בעוד עשר דקות ולכן היום לא אוכל לקפוץ. הודיתי לאלוהים ונשמתי נשימה עמוקה אך אחריה חזרו הנשימות הקצרות והמהירות שחוויתי בחצי השעה האחרונה. החרדה אחזה בי.
למחרת בבוקר הגענו שוב למקום, הכרחתי את עצמי לצעוד. עם כל צעד שקירב אותי למשרד הקבלה הפכתי נוקשה יותר ויותר. ממשרד הקבלה ראיתי את מקום הקפיצה והלב הגביר קצבו.
"אני מצטער, אני לא יכול לקפוץ." שמעתי את קולי מתחנן. הלכתי הלוך וחזור במשרד הרישום עד שאחד העובדים הציע למאצימוטו שלא אקפוץ אם אני כל כך מפחד. הם דיברו ביניהם וכשחזר אליי ביקש שאשב בכיסא הפנוי. ביצעתי את בקשתו והתיישבתי. התבוננתי על ידיי וראיתי אותן רועדות, הכנסתי אותן מתחת לרגליי ובין מושב הכיסא וניסיתי להרגיע את עצמי ואת רגליי שזזו בעצבנות בלתי נשלטת.
מאצימוטו רק שתק והמתין ובכך העצים את תחושת הבדידות שחשתי.
"שמעת. אני לא קופץ." אמרתי אחרי שעה של שהייה במקום.
"בוא נלך לראות את המקום קצת יותר מקרוב, בלי שתקפוץ." הוא הציע. בכוח שכנעתי את עצמי ללכת, התקרבנו עד שני מטר מגדר המצוק כשאני רועד כולי.
"בוא." מאצימוטו הושיט לי את ידו. הכרחתי את עצמי לתפוס את ידו והתקרבתי בברכיים רועדות עד לגדר, אצבעותיי נאחזו בכוח רב במעקה עד שהדם אזל מהן וצבען הפך לבן חיוור.
"אני לא קופץ." אמרתי ושחררתי את אחיזתי בגדר והלכתי אחורה.
שבע שעות עברו. מאצימוטו המתין בסבלנות כאילו שום דבר לא בוער לו, הוא כמעט ולא ניסה לשכנע אותי, רק ישב וחיכה. בשעה השמינית כאשר הבין ששום דבר לא עומד להשתנות, הפגיז אותי בהודעה הכואבת.
"מארק אמר, שאם אתה לא קופץ, אתה מסיים את הקשר עם הטירה."
"אני לא מאמין שזה מה שאמר." אמרתי מאוכזב והכעס חזר.
"בימים הראשונים בטירה מארק סיפר לך על מספר סיטואציות שיגרמו לסיים את הקשר לטירה, מבחן זה הוא אחד מהם."
לא הצלחתי להיזכר באותה שיחה...
"אם אתה לא קופץ, אנחנו נסיים את הטיול כמתוכנן ובסוף יחכה לך כרטיס טיסה הביתה." אמר בנוקשות. ישבתי המום, מה שעומד על הפרק זה לקפוץ או לוותר על המסלול בטירה.
"זה המבחן הגדול שמארק הזכיר כאשר הציע לי להשתלב במסלול הטירה?" שאלתי בקול רועד.
מאצימוטו חייך, "ממש לא, כרגע זה רק מבחן קטן."
"זה מבחן קטן." צייצתי בקול צווחני.
דבריו הנוקשים איפסו אותי ואפשרו לי לחשוב, אך ככל שהמשכתי לחשוב על הנושא לא הצלחתי לשכנע את עצמי לקפוץ, ומצד שני גם לא רציתי לוותר על הלימוד בטירה, כבר הספקתי לחוות שינוי בעצמי וזה מצא חן בעייני.
"אפשר לספר לך מה עוזר לי ברגעים כאלו?" שאל פתאום מאצימוטו.
הסתכלתי עליו והנהנתי בראשי בעיניים מתחננות.
"בכל רגע נתון יכולה להיות לנו בחשיבה המודעת רק מחשבה אחת. אם אתה חושב על פחד, זו המחשבה שתהיה שם והיא תפעיל את כל הרגשות שאתה חווה עכשיו, אם תהיה מחשבה אחרת, אותה מחשבה תפעיל רגשות אחרים. עדיף לבחור במחשבה ניטרלית, לא טובה או חיובית ולא רעה או מפחידה. אני בוחר להתמקד במחשבה, שכל המציאות היא בעצם אשליה, וכשמפחיד אותי משהו אני חוזר ואומר לעצמי שהכול אשליה וזו המחשבה ששולטת באותו זמן בחשיבה המודעת שלי."
"למה אתה אומר את זה, מה זה אומר בכלל?" שאלתי בקול רועד בגווני טון משתנים בלי שליטה.
"מארק לא לימד אותך שהעולם הזה הוא אשליה?" שאל בפליאה.
"לא."
"טוב, אני מניח שכל מדריך מלמד את הדברים בקצב שלו." אמר מעביר יד בשערותיו השחורות.
לא הגבתי, המחשבות שלי קפאו ולא הזרימו הוראות לפה או לכל חלק אחר בגוף.
"הסתכלת פעם דרך מיקרוסקופ?" שאל.
הנהנתי בראשי לחיוב.
"אני מניח שהסתכלת דרך מיקרוסקופ קטן של בית ספר אבל אני הסתכלתי במיקרוסקופ רציני של מעבדת מחקר רפואית וזה מדהים."
הרמתי עיניי וראיתי את עיניו זורחות מעוצמת הזיכרון.
"כשהייתי שם הראו לי דרך המיקרוסקופ מספר דברים, כנף של יתוש, זבוב, עלה של עץ, דם, טיפת מים, סוכר, פול של קפה קלוי ועוד כל מיני דברים. גם אני כילד הסתכלתי במיקרוסקופ בבית הספר אבל אי אפשר להשוות בין שני המיקרוסקופים, באחד אתה בקושי רואה משהו ובשני נפתח בפניך עולם מיניאטורי שלם שנסתר מעינינו. רואים צורות, גוונים ומרקמים שונים ממה שאנחנו רואים בעין. למשל כנף היתוש הופכת לרשת עם הרבה קוצים, לזבוב סביב העיניים יש הרבה שערות, פול קפה נראה כמו פני שטח של הירח עם הרבה מכתשים, בדם שלנו אתה רואה מלא סוגים של תאים ועל פרי ראיתי חרק מזערי שלא רואים בעין."
"אבל זו רק ההתחלה, ככל שהגדילו את התמונה ראיתי דברים שלא ראיתי קודם וככה זה המשיך בכל הגדלה. למשל, אם ראיתי בתוך הדם תא דם אדום עם פני שטח חלקים, כשהגדילו את התמונה פני השטח השתנו למחוספסים ולפעמים היו עליהם דברים נוספים. כשהגדילו עוד פעם את התמונה כבר לא ראיתי את התא אבל הסבירו לי שמה שאני רואה זה עדין התא, פשוט התקרבנו אליו והוא תפס את כל שטח העדשה וכרגע ראיתי מולי את אחד המכתשים שלו."
"שאלתי את המדען שעבד שם, מה יקרה עם נגדיל את הזום עוד ועוד... והוא הסביר שנראה אטומים וביניהם חושך, אחר כך את ההרכב שלהם אלקטרונים ופרוטונים, בסופו של דבר כנראה נחווה תאוריה שנקראת תורת המייתרים, שאומרת שכל הדברים מורכבים מרצועות אנרגיה רוטטות וביניהן חושך."
"למה הוא אמר שזאת רק תיאוריה?" שאלתי בקול לא יציב.
"גם אני שאלתי את זה" הוא חייך, "הוא אמר שעדין אין מיקרוסקופ מספיק חזק שיכול לאמת זאת ולכן זו רק תאוריה."
"טוב." אמרתי בלי להבין לאן הוא חותר עם הסיפור.
"כמו המיקרוסקופ ככה גם במקרו. בלילה כשמסתכלים לשמים רואים כוכבים או יותר נכון שמשות שחלקן ענקיות ויכולות להיות אפילו בגודל של כל מערכת השמש שלנו."
הנהנתי בראשי.
"אבל מפה, אנחנו רואים אותן רק כנקודת אור קטנה בשמי הלילה. אם נסתכל בטלסקופ חזק נוכל לראות את אותם הכוכבים ואף כוכבים נוספים, או אם הייתה לנו חללית שיכולה לטוס לחלל היינו רואים בעיניים שלנו מיליארדי כוכבים בגדלים שונים."
"טוב." חזרתי על המילה היחידה שעלתה לי.
"מה שאני מנסה להגיד זה, שהחושים שלנו מאוד מגבילים אותנו, אתה יכול לראות אותי עכשיו בעיניים שלך אבל אם הייתי שם עליך שני מיקרוסקופים עוצמתיים לא היית רואה אותי."
"למה?" לא הצלחתי לעקוב אחריו.
"כי דרך המיקרוסקופ היית רואה רק אטומים וביניהם חושך ואם הייתי מגדיל את העוצמה של המיקרוסקופ היית רואה מיתרי אנרגיה רוטטים וביניהם חושך, האם אתה מבין?"
"כן, אני חושב שכן." מלמלתי כשהתחילה להיווצר תמונה ברורה בראשי למה שאמר.
"לכן אנחנו מתייחסים לעולם הזה כאל אשליה. זה בדיוק כמו שאנחנו שמים משקפי מציאות מדומה ומשחקים במשחק מחשב, גם שם הכול נראה אמתי אבל זה לא, זו רק אשליה."
הנהנתי בראשי.
"רון, העולם שלנו הוא אשליה בדיוק כמו משחק המחשב ורק החושים שלנו מאפשרים לו להתקיים, בלי החושים העולם יפסיק להתקיים. ומי שולט בחושים?"
"לא יודע?"
"המורה הפנימי."
"הא..." נזכרתי במה שלמדתי רק לפני כחודש.
הזיכרון עורר משהו בתוכי והבנתי שהמבחן הוא לא הקפיצה עצמה, המבחן הוא המוכנות שלי להתגבר על מה שהמורה הפנימי מייצר עבורי בתוך ראשי וגופי. כמו שהמשפט אומר - רק אני יכול לעצור את עצמי - וזה בדיוק מה שקורה לי עכשיו
חיוך קלוש עלה על שפתיי ובלי התראה נוספת קמתי וניגשתי בברכיים רועדות למשרד הקבלה והצטיידתי בציוד הנדרש, כל אותה העת חזרתי בראשי על המילים, הכול אשליה, הכול אשליה.... מצאתי שהמילים עודדו אותי ולא השאירו כמעט פתח למחשבות הפחד. שני מדריכים ליוו אותי ותמכו בי, הלכנו לאורך הגשר עד שמיקמו אותי בנקודת הקפיצה. בראשי שמעתי רק את הדקלום הכול אשליה..., הכול אשליה... כמו ממרחק שמעתי את אחד המדריכים סופר: שלוש, שתיים, אחת ומצאתי את עצמי מרחף באוויר, צונח במהירות אדירה כלפי מטה שוכח לחלוטין את המנטרה ורק מרגיש את הלב דופק בעוצמה ואתו המחשבה היחידה שהייתה, אני הולך למות. בכל הדרך למטה הייתי בטוח שזה הסוף שלי עד שהחבל נמתח והחזיר אותי שוב כלפי מעלה. ראיתי הכול אך כאילו לא הייתי שם, זה היה כמו לראות סרט, לחוות דרך הראייה רק בלי צרוף הרגש. לאחר מספר מתיחות של החבל הגעתי לתחתית הערוץ ומדריך נוסף עזר לי לרדת. עמדתי על האדמה המוצקה אך רגליי התקפלו תחתיי ומצאתי את עצמי יושב על האדמה תומך את גופי בידיי והמדריך מייצב אותי. הסתכלתי למעלה, גופי רועד. לאט לאט נרגעתי ותחושה חדשה נכנסה, סיפוק עצמי..., עשיתי את זה, אני ממשיך בטירה.
מלא באדרנלין טיפסתי בהר בלי להרגיש שום קושי והגעתי למשרד הקבלה, מאצימוטו עמד בפתח שולח ידיים אליי תופס אותי ומחבק חזק, כשהתרחק כדי ללחוץ את ידי ראיתי שידיי עדיין רועדות.
"אני גאה בך ובטוח שגם מארק."
הרגשתי איך המילים ממלאות אותי באנרגיה, אותה אנרגיה שהייתי זקוק לה ביומיים האחרונים.
לפתע אמר, "עכשיו אנחנו אמורים לעשות משהו נוסף."
הרגשתי איך ליבי מפספס פעימה והפחד שוב מתחיל, רק לא עוד פעם, חשבתי לעצמי.
"מה עכשיו?" שאלתי בקול רועד שהאנרגיה נעלמה ממנו. הוא חייך חיוך מתנצל ושתק.
"אתה רוצה שאקפוץ עוד פעם? עכשיו?" שאלתי בחשש.
"כן."
"שוב."
"אבל הפעם אתה צריך לעשות את זה מיד."
העולם אשליה, הכול אשליה... הסתובבתי והלכתי בלי לומר דבר, רק ליבי נשאר צורח ומשתולל בתוכי, הכול אשליה... הכול אשליה...
אין טעם לעכב את הקפיצה, אני רק סובל יותר, ככה הסבל יהיה רק שתי דקות - מהקשירה לחבל ועד שמורידים אותי ממנו.
הכול אשליה..., הכול אשליה...
שוב הידיים קושרות אותי ומנחות את צעדיי למיקום הקפיצה. שלוש, שתיים, אחת...הנפילה... הלב... ידיים אוחזות...זה טוב.
ושוב במשרד הקבלה קיבלתי הוראה ממאצימוטו לקפוץ, הסתובבתי...
"חכה."
עצרתי והוא בא אליי ונעמד מולי.
"אני שמח שהתגברת על הפחד אבל אני רוצה שתפסיק עם הדרמה, אתה מכניס את עצמך לאפתיות, אני רוצה שתהנה מהקפיצה ומעצמך, תהנה שאתה לומד את שיעורי המורה ולא רק מנסה לסיים אותם. כשאתה רק מנסה לסיים אתה לא לומד דבר, כשאתה מבין את השיעור הפחד יעלם."
"על מה אתה מדבר?" איך הוא רוצה שאהנה מזה.
"רון, אני מבקש שתפסיק להיות מסכן, תתאפס על עצמך, אתה תלמיד של הטירה והכול חלק מלימוד תורת־ההתמודדויות. כרגע חווית התמודדות ממנה אתה יכול ללמוד..., מה אתה לומד על עצמך מהמקרה?"
המילים שלו היו כמו סטירת לחי מצלצלת, הן איפסו אותי ואפשרו לי לראות את עצמי, לראות שנכנסתי עמוק לדרמת המסכן. התיישבתי על אחד הכיסאות שהיו בכניסה.
"אתה צודק, אפילו לא שמתי לב שאני בפוזיציה של המסכן, תודה."
"בבקשה." אמר בפשטות מתיישב לידי.
"אני לומד שאני מפחד לקפוץ ממקומות גבוהים, שאני מפחד למות."
"מה עוד?"
"שאני יכול להתגבר על הפחד בעזרת אפתיות."
"נכון, להתגבר על הפחד נקרא אומץ והאפתיות, היא כלי שהשתמשת בו כדי לעשות זאת."
"תודה." אמרתי כשהבנתי שהוא אמר שאני אמיץ.
"אתה יודע למה יש לך פחד ממקומות גבוהים?"
"לא."
"בעתיד מארק יעזור לך להבין למה יש לך את הפחד הזה, אך בינתיים תגיד לי מה חווית בשבע השעות שלפני הקפיצה, על מה חשבת?"
"מה חשבתי...?" ניסיתי להיזכר, "חשבתי שאתם אכזריים...שאני יכול למות מהקפיצה או מהתקף לב...חשבתי לעזוב את הטירה... אני חושב שאלו היו הנושאים."
"אז יש שני נושאים עיקריים בשיעור זה, לעזוב את הטירה בגלל הקשיים שהיא מציבה בפניך ופחד מלהיפגע או למות."
"כן, אני מניח שאלו הנושאים."
"שני הנושאים הללו מדברים על עובדות."
"אני לא מבין..."
"מהרגע שבחרת להיות בטירה אנחנו מציבים בפניך קשים?"
"כן."
"לפי מידע זה, האם נראה לך שנמשיך להציב בפניך קשיים?"
"כן."
"למה אנחנו עושים את זה, אתה יודע?"
"כן."
"למה?"
"כדי לראות מה קיים בי... כדי שאפסיק לפחד מהתמודדויות... כדי לראות איזה ידע הופנם בי ומה חסר עדיין בסיפור תפיסת העולם החדשה שלי."
"נכון, אלו הן הסיבות. אז אם ברור לך שכך פועלת הטירה ונמשיך להציב בפניך קשיים, האם זו עובדה שקשיים יהיו חלק משמעותי בחייך בטירה?"
"כן. קשיים בטירה הם עובדה בדיוק כמו שמוות הוא עובדה של החיים."
"אם כך, עליך לבחור האם אתה מוכן לקבל את הקשיים או שאתה לא מוכן. אם אתה לא מוכן עליך להחליט לעזוב את הטירה אבל אם אתה מקבל את הקשיים, מה הטעם ללכת שוב ושוב למסכנות ולדרמות שמובילות אותך לחשוב על עזיבה?"
שתקתי והוא המתין.
הישרתי מבט לתוך עיניו, הן היו מלאות אהדה ואכפתיות.
"אתה צודק במאה אחוז. אני מבין שהקשיים יהיו חלק מחיי, אני נשאר בטירה."
"אני לא רוצה שרק תבין, אני רוצה שתקבל את העובדה שתחווה הרבה קשיים בטירה."
"מה ההבדל?"
"כשאתה מבין שיהיו קשיים אתה מתעסק ברמת התאוריה של הדברים, ולכן סביר להניח שתופתע שוב כשיבוא הקושי הבא. לעומת זאת כשאתה מקבל משהו נוצר רוגע פנימי, אתה יודע שהוא יקרה שוב ואתה מקבל אותו בזרועות פתוחות. אתה מקבל אותו כי אתה בוחר לסמוך על עצמך, אתה בוחר להפסיק להגן על עצמך מפניו. כשאתה מקבל משהו כחלק מהחיים שלך אתה מפסיק לפחד ממנו, אתה יודע שאין טעם בפחד, אתה יודע שאין טעם לחיות במתח ולקוות בתוך תוכך שהקושי לא יקרה, כי אתה יודע בוודאות שהוא יגיע בשלב כזה או אחר."
"אני חושב שאני מבין."
"רוב בני האדם חיים במתח פנימי יום יומי בגלל פחדים שקיימים בהם. הם מפחדים שלא יעריכו אותם, מפחדים להיות עניים, מפחדים לאבד אדם יקר, מפחדים להזדקן, מפחדים להיפגע פיזית.... אבל האמת היא, שכל הפחדים הללו באמת יכולים להתממש במציאות, נכון?"
"נכון." עניתי מהרהר בדבריו.
"הפחדים תמיד נמצאים בעמדת אופציה למימוש, כשאתה מפחד מהם האנרגיה והאפקטיביות שלך יורדים."
"כן."
"מתי עוני או חוסר הערכה יכולים להתממש מהר יותר, כשאתה באנרגיה נמוכה או באנרגיה גבוהה?"
"כשאני באנרגיה נמוכה."
"למה?"
"כי אז אני פחות אפקטיבי, קשה לחשוב ברור, קשה לתפקד."
"אז מה נכון לעשות?"
"לוותר על הפחד...?"
"אתה צריך להיות אמתי עם עצמך. רוב בני האדם חיים בשקר, הם מספרים לעצמם שלהם לא יקרו דברים רעים ומצד שני בתוך תוכם, הם כל הזמן מפחדים שיקרה להם משהו והמתח הפנימי גובר. העובדה היא, שכל אחד מהפחדים הללו יכול להתממש בעתיד שלנו."
"אם כך אני מניח, שכדאי לי לקבל את העובדה שהחיים שלי יכולים להכיל חלק מאותם פחדים ועד שזה יקרה אם בכלל, אין טעם לבזבז על כך אנרגיה. אני מבין שרק כשאני מקבל את האפשרות שהם יכולים להתממש ואתמודד מולם כשהם יקרו, רק אז אפסיק לבזבז אנרגיה והמתח הפנימי יתפוגג."
"כל אחד יכול להיפצע ואפילו למות מתאונת דרכים, מחנק בגלל אוכל, מרעידת אדמה, מנפילה בבור שקיים במדרכה..., כל אחד יכול לאבד אדם יקר ... ומה קורה לאדם שהפחדים הללו מציפים אותו?"
"מנוטרל. אני הייתי נשאר בבית ולא יוצא ממנו."
"לכל אדם יש פחדים בעוצמה שונה. קבלה שלהם משחררת אותנו מהם, אי קבלה שלהם גורמת להם לשלוט בחיינו ולנטרל אותם. אז מה עדיף, לקבל אותם כחלק מהחיים או לא לקבל אותם ולנסות להתחבא מהם?"
"אני מבין...לקבל אותם."
"ומה הפחד שלך עכשיו?"
"להיפגע או למות?"
"אתה מוכן לקבל את הפחד הזה?"
"כן, אבל אני לא יודע איך."
"פשוט תגיד לעצמך - אם הגיע הזמן שלי להיפצע או למות, אני מוכן לקבל זאת ואתמודד עם מה שיהיה, בינתיים, אני רוצה ליהנות מהקפיצה."
"אבל אני אשקר, הלב שלי ידפוק בחזי כל כך חזק שאני אדע שאני משקר."
"ברור שהלב שלך יפעם חזק, הרי זו תהיה הפעם הראשונה שאתה לומד לקבל את הפחדים, וזה לוקח זמן לוותר על פחד לגמרי, חוץ מזה, אתה לא חווה רק פחד, אתה חווה התרגשות ממשהו חדש וזה מאד חיובי. כרגע רק תבין את העיקרון... ותקבל את המצב, תקבל את הלחץ, תקבל שיהיו לך פעימות לב מוגברות, תקבל את אי הנעימות שהפחד משרה עליך... על תברח ממנו, על תשקר לעצמך שלא תרגיש אותו... פשוט קבל את התחושות."
התחלתי לדבר אל עצמי בלב - אני מבין שהלב שלי ישתולל, אני מבין שאני מפחד למות או להיפגע, אני מפחד להיות נכה, אבל אני מבין שזה יכול לקרות בכל מקום, מכל דבר ובכל זמן בלי כל קשר לרמת הזהירות שאני נוקט בחיי... ואני מבין שזה יכול לקרות גם פה... אבל אני תלמיד של הטירה, אני לומד ידע מדהים שכבר התחיל לשנות אותי, אפילו הנזיר יו חש שאני שונה מאחרים... אני מוכן לקבל את הקשיים של הטירה, את הקשיים של החיים...אני רוצה ליהנות מהקפיצה.
קמתי מהכיסא ומאצימוטו קם אחרי, לחצתי את ידו ואמרתי תודה.
"עוד דבר אחד."
"מה?"
"כשהלב שלך יתחיל לפעום בחוזקה, אל תברח ממנו ומעצמך, תן לו תשומת לב, תגיד לו שזה בסדר לפחד."
כבר בצעדים הראשונים לכיוון הגשר ליבי הגביר פעימותיו. הכול בסדר אמרתי לו, מותר לפחד, ואם יקרה לנו משהו אני מודה לך שהיית איתי לאורך הדרך וגרמת לי לחוות את החיים. בינתיים בוא נהנה מהנוף ומהתחושות שלנו ביחד.
כתשובה ליבי הפתיע אותי, הוא נרגע ואיפשר לי לחוות את היופי שנגלה מנקודת הקפיצה, מתחתיי נהר רחב ידיים, הוא מתעקל במרחק רב לקראת ההרים, הר פוג'י במרחק עם פסגתו המושלגת על רקע שמים כחולים נקיים מענן... מחשבה בודדה נכנסה לתודעתי, איזו עוצמה אדירה יש לאשליות של המורה הפנימי.
ספרתי בקול "שלוש, שתיים, אחת..." קפצתי קפיצת ראש למרחק ולמטה, אני רואה את המים הכהים של הנהר מתחתי מתקרבים במהירות... החבל נמתח ואני עולה ורואה את מאצימוטו מנופף בידו, נופפתי חזרה מחייך באושר.
