חלון אל המפרץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלון אל המפרץ
מכר
אלפי
עותקים
חלון אל המפרץ
מכר
אלפי
עותקים

חלון אל המפרץ

3.7 כוכבים (97 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Window On The Bay
  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 35 דק'

דבי מקומבר

דבי מקומבר היא מהסופרות האמריקאיות המצליחות בעולם. ספריה נמכרו עד כה מאות מיליוני עותקים.

על הספר הראשון שלה, "סטארלייט", שפורסם ב-‭,1983‬ עבדה מקומבר חמש שנים מיוסרות. היא כבר הייתה אמא לארבעה ילדים, עקרת בית שחייתה על דמי אבטלה באזור כפרי במדינת וושינגטון, בזמן שבעלה היה באלסקה וחיפש שם עבודה. היא ישבה מדי לילה במטבח עם מכונת כתיבה ונאבקה בשדי הדיסלקציה.

מהסיפור הלא-ייאמן הזה צמחה קריירה מצליחה ויוצאת דופן של סופרת שכותבת בלי הפסקה,  מכרה למעלה מ-‭200‬ מיליון עותקים ברחבי העולם, וספרים שלה עובדו לסרטי טלוויזיה. היא קיבלה מבחר פרסים על כתיבה רומנטית וגם היום, בגיל ‭ ,70‬ היא עדיין יושבת במטבח וכותבת. הכל בגלל שלא נכנעה לספקות של הקולות החיצוניים, והאמינה ביכולתה לספר סיפור.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
חגיגה לאוהביה של דבי מקומבר: אחרי "בית ליד הים", שהיה לרב מכר ענק בארצות הברית וזכה להצלחה מסחררת גם בישראל, חוזרת מקומבר, מהסופרות המצליחות בעולם, עם ספר חדש, מחמם לב ומלא תקווה.
 
אחרי עשרים שנה שבהן גידלה את ילדיה לבד, ג'נה מצפה לחיים החדשים והשקטים שממתינים לה, וכן, אולי גם לאהבה חדשה שתצוץ? היא לא בטוחה שהיא מוכנה לתת לגבר חדש להיכנס לחייה, עד שמפגש אחד, מקרי ומסחרר, משנה את דעתה. בעקבותיו ג'נה מבינה שהיא חייבת ללמד את עצמה להאמין שוב באהבה ולאמץ אל לבה את הבלתי צפוי – כדי שתוכל לחיות את החיים שתמיד חלמה עליהם.
 
חלון אל המפרץ הוא רומן שובה לב על כוחן של התחלות חדשות ועל היכולת לפרוש שוב כנפיים ולהגשים חלומות, כי אף פעם לא מאוחר מדי.

פרק ראשון

הקדמה
ג'נה
 
איך הכול התחיל
 
 
"אנחנו צריכות לדבר," אמרה מורין כשחצינו את הכיכר בקמפוס המרכזי של אוניברסיטת וושינגטון. עצי הדובדבן עמדו במלוא פריחתם וניחוחם מילא את האוויר.
מורין ואני נפגשנו בקולג' כסטודנטיות שנה א' בקורס צרפתית. בהתחלה היינו חברות ללימודים, ועד מהרה נעשינו חברות קרובות של ממש. בסוף שנה ב' כבר היתה לנו מטרה: אחרי הלימודים נטוס יחד לפריז.
פריז. מתנו לראות אותה. אני התאהבתי בעיר כנערה מתבגרת, אחרי שראיתי את "קזבלנקה" בפעם הראשונה. כשהמפרי בוגרט הביט עמוק אל תוך עיניה של אינגריד ברגמן ואמר, "תמיד תהיה לנו פריז," נלכדתי ברשת סופית.
עיר האהבה קראה לי. ההתאהבות שלי בה היתה הסיבה שבגללה למדתי צרפתית שש שנים – ארבע בתיכון ושנתיים נוספות בקולג'. השתוקקתי לראות אותה במו עיני. רציתי לטייל לאור הירח על גדות הסן, לסייר בלובר ולהשקיף על גגות העיר ממרומי מגדל אייפל. 
העברנו אינספור שעות בתכנון הטיול שלנו במהלך השנתיים האחרונות, ושתינו עבדנו במשרה חלקית כדי לממן אותו. הקרבנו את סופי השבוע שלנו וחסכנו כל דולר שיכולנו. עכשיו הגענו סוף-סוף לשנת הלימודים האחרונה וחלומנו עמד להתגשם.
"קרה משהו?" שאלתי והצמדתי אל חזי את ספר לימודי הסיעוד העבה. במהלך הנסיעות ללימודים המעשיים במחלקות ביליתי שעות ארוכות בחלומות בהקיץ על ראשית הקיץ בפריז. דמיינתי איך ייראה הכול וראיתי את עצמי בעיני רוחי פוסעת לאורך הנהר וצופה בציירים המרוכזים בבדי הקנבס שלפניהם שעה שבאוויר נישאים צליליו המתוקים של אקורדיון מרוחק המנגן שיר אהבה.
"אני לא יכולה לנסוע לפריז," מורין פלטה פתאום.
"מה?" נשימתי נעתקה. הייתי בטוחה שלא שמעתי אותה טוב.
"לא אוכל לנסוע לפריז כמו שתכננו."
בהיתי בה מבולבלת, המומה לחלוטין. כבר קנינו את כרטיסי הטיסה, הזמנו חדר במלון, הכנו את המסלול – טיפלנו בכל פרט ופרט.
מורין השפילה את עיניה. "אני בהיריון. פיטר ואני החלטנו להתחתן ישר אחרי שנסיים את השנה."
ידעתי שהיא יוצאת עם פיטר זֵלינסקי בזמן האחרון, אבל לא ידעתי שהיחסים שלהם כל כך רציניים. מורין התחילה ללמד סטודנטים שיעורים פרטיים כדי להרוויח עוד קצת כסף לקראת הנסיעה שלנו לפריז. פיטר היה אחד מתלמידי המתמטיקה שלה.
גם אני יצאתי עם מישהו. קייל בּוֹלץ היה סטודנט שנה ראשונה לרפואה, והתחלתי לקוות שיהיה לנו עתיד משותף יחד. היו עוד שנות לימודים רבות לפניו, ואני עמדתי להפוך לאחות מוסמכת בקרוב. נפגשנו במסיבה ופשוט נוצר בינינו קליק.
"תגידי משהו," התחננה מורין.
זאת היתה בעיה. לא היה לי מושג מה לומר. עדיין לא עיכלתי את משמעות דבריה במלואם. כל התוכניות שלנו, כל עבודת ההכנה שלנו, כל הציפייה – השתנו בן רגע. והחברה הכי טובה שלי היתה בהיריון. זה שינה הכול.
"את צריכה לנסוע בכל זאת," היא הוסיפה.
"לא בלעדייך." סירבתי להרהר באפשרות הזאת. זה לא יהיה אותו הדבר בלי החברה הכי טובה שלי.
"הרסתי הכול," אמרה מורין ונשכה את שפתה התחתונה. חיבקתי אותה חזק ועשיתי כמיטב יכולתי לנחם אותה. "לא הרסת כלום. התינוק שלך הרבה יותר חשוב מנסיעה לפריז. אנחנו עוד נגיע לשם יום אחד."
שפתיה של מורין רטטו כשהיא תאמצה לחייך.
"ואני צריכה להיות בחתונה שלך."
"את תהיי שושבינת הכבוד," אמרה מורין. "את ולא אף אחת אחרת."
"סגור."
כן, התאכזבתי, אבל כל החיים היו לפנינו. פריז תצטרך לחכות.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק 1
ג'נה
חיכיתי לזה זמן רב. 
ישבתי בגומחה הקטנה עם המושב המרופד בחדר השינה שלי שבקומה העליונה, והבטתי דרך החלון. מפרץ אליוט השתרע לפני. אהבתי את הפינה הזאת, אזור ההרהורים שלי. נשענתי בגבי אל הקיר, אספתי את ברכַּי והשקפתי אל מרחבי הנוף. החלון שלי, המשקיף אל המפרץ, תמיד הצליח להרגיע אותי, לא משנה באיזה מזג אוויר. בניגוד לדעה המקובלת, סיאטל לא נשטפת ממטרים במשך שנים-עשר חודשים בשנה. השמים האפורים בבוקר בישרו גשם במהלך היום. אבל כעת שמי אחר הצהריים היו כחולים ובהירים יחסית לשלהי ספטמבר, ומימי מצר פְּיוּגֵ'ט בהקו כמו מדשאה מטופחת בירוק אזמרגד. חוף סיאטל המה תיירים, והרחובות היו שוקקים ועמוסי מטיילים בדרכם לשיט באלסקה או בשובם ממנו.
המחשבות דהרו בראשי בגלל השינויים שעמדו להתחולל בחיי. אתמול עזרתי לאֶלי להתמקם בחדר שלה במעונות של אוניברסיטת וושינגטון, שם למדתי בעצמי כסטודנטית. בתי עמדה לפרוש כנפיים בקולג', ממש כפי שעשיתי אני לפני שנים רבות כל כך. אף על פי שציפיתי ליום הזה, דאגתי. אלי לא דמתה במאום לאחיה הבכור, פול. בני היה הגבר בבית ובוגר מכפי שנותיו, בייחוד מאז שאביו עזב אותנו. אלי נטתה לפעמים לרגשנות יתר, והייתי חייבת להודות שפינקתי אותה, גם אם לא הפכה לנערה אנוכית וקפריזית. רציתי שבשנתיים הראשונות ללימודים תגור בבית ותיסע לאוניברסיטה, אבל היא התעקשה שהיא רוצה לגור במעונות. בסופו של דבר נכנעתי. זכרתי היטב שגם ההורים שלי אפשרו לי בזמנו לפרוש כנפיים ולעוף.
המעבר הזה היה שינוי אדיר עבורה, ואדיר לא פחות עבורי.
הקן שלי ריק עכשיו.
הדממה השוררת בבית מעולם לא רעמה כך. ממש דימיתי לשמוע את הריק אופף אותי. ואף על פי שציפיתי לרגע הזה, לא הייתי בטוחה לחלוטין מה אני רוצה לעשות עם עצמי. חייתי את שש-עשרה השנים האחרונות כאם חד-הורית במשרה מלאה והקדשתי את חיי, את כל המשאבים שעמדו לרשותי ואת כל כולי לשני ילדי, ובו בזמן הצלחתי לתחזק איכשהו גם קריירה במשרה מלאה. לא היה קל לתפקד גם כאמא וגם כאבא, אבל למדתי רבות, במיוחד בכל התחומים שנחשבים גבריים. למדתי לתקן צינור דולף, לנקות מרזבים ולהרכיב שידת מגירות מדף הוראות שכתוב בשפה זרה. הייתי אישה – ויכולתי לטפוח על חזי בגאווה כמו כל גבר.
וכעת, אחרי שנים של השתתפות כקהל באירועים ספורטיביים שונים – כדורגל, בייסבול, משחקי כדורסל ותחרויות שחייה – סוף סוף היה לי זמן לעצמי. חשבתי על כל שיעורי המוזיקה, על כל ההסעות שארגנתי למכירת עוגיות של הבנות בצופים, ונזכרתי איך הייתי גם בוועד הכיתה של פול וגם בזה של אלי בימי בית הספר היסודי שלהם. בשנה האחרונה של פול בחטיבת הביניים הייתי נשיאת ועד ההורים. השיניים של הילדים שלי היו ישרות, שניהם היו עם רגליים על הקרקע והצליחו בלימודים. 
השקפתי החוצה מהחלון והרהרתי בתחושת ההתעלות הזאת, המעורבת בדאגה ובספק, שכמעט הכריעה אותי כשהורדתי את אלי באוניברסיטה. עקבתי במבטי אחרי מעבורת ירוקה-לבנה שעשתה את דרכה לעבר בֵּיינבְּרידג' אַיילֵנד.
לא נתתי לדאגה לגזול ממני את הרגע המיוחד הזה. הנחתי לנוף המרגיע לנסוך שלווה באיברי והתרכזתי במחשבות על משמעותה של תחילת התקופה החדשה הזאת בחיי.
גידלתי את ילדי, הקרבתי עבורם, התמקדתי בצרכים שלהם, אבל כעת יכולתי לצפות לעתיד ולערוך תוכניות משלי. שלא כמו אביהם, התייחסתי לאחריות שלי כהורה ברצינות רבה. קַייל התברר כאכזבה מצערת כבעל, וככישלון מיוחד כאבא. 
היתה לי רשימה שלמה של דברים שקיוויתי להשיג בשנים הבאות. כבר זמן רב שרציתי למצוא דרך יצירתית להביע את עצמי. שיעורי זומבה, ציור. חוץ מזה, השתעשעתי ברעיון ליצור יומן מיוחד ויפה שבו ארכז את המטרות והתוכניות שלי. האפשרויות היו אינסופיות. ונסיעות! השתוקקתי בכל לבי לטייל, לראות את העולם, להכיר תרבויות חדשות, לטעום ממטעמי המטבחים המקומיים. ומובן שצרפת, ובמיוחד פריז, ניצבו בראש הרשימה. בין המשמרות בבית החולים וכל הפעילויות של הילדים, מעולם לא מצאתי זמן לשלב בחיי אף לא אחד מהדברים האלה.
אבל עכשיו יכולתי לעשות זאת.
פריז. ככל שהרביתי לחשוב על זה, כך כמהתי יותר להפוך את החלום למציאות. מורין ואני דחינו את החלום הזה במשך הרבה יותר מדי שנים. גם היא היתה גרושה, כמוני. היינו אימהות חד-הוריות יחד במשך כל השנים האלה, ויצרנו לעצמנו קבוצת תמיכה משלנו. הנישואים של שתינו עלו בלהבות, ופריז נדחקה אל החור השחור המכונה "יום אחד". היום הזה נראה עכשיו קרוב מתמיד.

דבי מקומבר

דבי מקומבר היא מהסופרות האמריקאיות המצליחות בעולם. ספריה נמכרו עד כה מאות מיליוני עותקים.

על הספר הראשון שלה, "סטארלייט", שפורסם ב-‭,1983‬ עבדה מקומבר חמש שנים מיוסרות. היא כבר הייתה אמא לארבעה ילדים, עקרת בית שחייתה על דמי אבטלה באזור כפרי במדינת וושינגטון, בזמן שבעלה היה באלסקה וחיפש שם עבודה. היא ישבה מדי לילה במטבח עם מכונת כתיבה ונאבקה בשדי הדיסלקציה.

מהסיפור הלא-ייאמן הזה צמחה קריירה מצליחה ויוצאת דופן של סופרת שכותבת בלי הפסקה,  מכרה למעלה מ-‭200‬ מיליון עותקים ברחבי העולם, וספרים שלה עובדו לסרטי טלוויזיה. היא קיבלה מבחר פרסים על כתיבה רומנטית וגם היום, בגיל ‭ ,70‬ היא עדיין יושבת במטבח וכותבת. הכל בגלל שלא נכנעה לספקות של הקולות החיצוניים, והאמינה ביכולתה לספר סיפור.

עוד על הספר

  • שם במקור: Window On The Bay
  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אפריל 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 35 דק'
חלון אל המפרץ דבי מקומבר
הקדמה
ג'נה
 
איך הכול התחיל
 
 
"אנחנו צריכות לדבר," אמרה מורין כשחצינו את הכיכר בקמפוס המרכזי של אוניברסיטת וושינגטון. עצי הדובדבן עמדו במלוא פריחתם וניחוחם מילא את האוויר.
מורין ואני נפגשנו בקולג' כסטודנטיות שנה א' בקורס צרפתית. בהתחלה היינו חברות ללימודים, ועד מהרה נעשינו חברות קרובות של ממש. בסוף שנה ב' כבר היתה לנו מטרה: אחרי הלימודים נטוס יחד לפריז.
פריז. מתנו לראות אותה. אני התאהבתי בעיר כנערה מתבגרת, אחרי שראיתי את "קזבלנקה" בפעם הראשונה. כשהמפרי בוגרט הביט עמוק אל תוך עיניה של אינגריד ברגמן ואמר, "תמיד תהיה לנו פריז," נלכדתי ברשת סופית.
עיר האהבה קראה לי. ההתאהבות שלי בה היתה הסיבה שבגללה למדתי צרפתית שש שנים – ארבע בתיכון ושנתיים נוספות בקולג'. השתוקקתי לראות אותה במו עיני. רציתי לטייל לאור הירח על גדות הסן, לסייר בלובר ולהשקיף על גגות העיר ממרומי מגדל אייפל. 
העברנו אינספור שעות בתכנון הטיול שלנו במהלך השנתיים האחרונות, ושתינו עבדנו במשרה חלקית כדי לממן אותו. הקרבנו את סופי השבוע שלנו וחסכנו כל דולר שיכולנו. עכשיו הגענו סוף-סוף לשנת הלימודים האחרונה וחלומנו עמד להתגשם.
"קרה משהו?" שאלתי והצמדתי אל חזי את ספר לימודי הסיעוד העבה. במהלך הנסיעות ללימודים המעשיים במחלקות ביליתי שעות ארוכות בחלומות בהקיץ על ראשית הקיץ בפריז. דמיינתי איך ייראה הכול וראיתי את עצמי בעיני רוחי פוסעת לאורך הנהר וצופה בציירים המרוכזים בבדי הקנבס שלפניהם שעה שבאוויר נישאים צליליו המתוקים של אקורדיון מרוחק המנגן שיר אהבה.
"אני לא יכולה לנסוע לפריז," מורין פלטה פתאום.
"מה?" נשימתי נעתקה. הייתי בטוחה שלא שמעתי אותה טוב.
"לא אוכל לנסוע לפריז כמו שתכננו."
בהיתי בה מבולבלת, המומה לחלוטין. כבר קנינו את כרטיסי הטיסה, הזמנו חדר במלון, הכנו את המסלול – טיפלנו בכל פרט ופרט.
מורין השפילה את עיניה. "אני בהיריון. פיטר ואני החלטנו להתחתן ישר אחרי שנסיים את השנה."
ידעתי שהיא יוצאת עם פיטר זֵלינסקי בזמן האחרון, אבל לא ידעתי שהיחסים שלהם כל כך רציניים. מורין התחילה ללמד סטודנטים שיעורים פרטיים כדי להרוויח עוד קצת כסף לקראת הנסיעה שלנו לפריז. פיטר היה אחד מתלמידי המתמטיקה שלה.
גם אני יצאתי עם מישהו. קייל בּוֹלץ היה סטודנט שנה ראשונה לרפואה, והתחלתי לקוות שיהיה לנו עתיד משותף יחד. היו עוד שנות לימודים רבות לפניו, ואני עמדתי להפוך לאחות מוסמכת בקרוב. נפגשנו במסיבה ופשוט נוצר בינינו קליק.
"תגידי משהו," התחננה מורין.
זאת היתה בעיה. לא היה לי מושג מה לומר. עדיין לא עיכלתי את משמעות דבריה במלואם. כל התוכניות שלנו, כל עבודת ההכנה שלנו, כל הציפייה – השתנו בן רגע. והחברה הכי טובה שלי היתה בהיריון. זה שינה הכול.
"את צריכה לנסוע בכל זאת," היא הוסיפה.
"לא בלעדייך." סירבתי להרהר באפשרות הזאת. זה לא יהיה אותו הדבר בלי החברה הכי טובה שלי.
"הרסתי הכול," אמרה מורין ונשכה את שפתה התחתונה. חיבקתי אותה חזק ועשיתי כמיטב יכולתי לנחם אותה. "לא הרסת כלום. התינוק שלך הרבה יותר חשוב מנסיעה לפריז. אנחנו עוד נגיע לשם יום אחד."
שפתיה של מורין רטטו כשהיא תאמצה לחייך.
"ואני צריכה להיות בחתונה שלך."
"את תהיי שושבינת הכבוד," אמרה מורין. "את ולא אף אחת אחרת."
"סגור."
כן, התאכזבתי, אבל כל החיים היו לפנינו. פריז תצטרך לחכות.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק 1
ג'נה
חיכיתי לזה זמן רב. 
ישבתי בגומחה הקטנה עם המושב המרופד בחדר השינה שלי שבקומה העליונה, והבטתי דרך החלון. מפרץ אליוט השתרע לפני. אהבתי את הפינה הזאת, אזור ההרהורים שלי. נשענתי בגבי אל הקיר, אספתי את ברכַּי והשקפתי אל מרחבי הנוף. החלון שלי, המשקיף אל המפרץ, תמיד הצליח להרגיע אותי, לא משנה באיזה מזג אוויר. בניגוד לדעה המקובלת, סיאטל לא נשטפת ממטרים במשך שנים-עשר חודשים בשנה. השמים האפורים בבוקר בישרו גשם במהלך היום. אבל כעת שמי אחר הצהריים היו כחולים ובהירים יחסית לשלהי ספטמבר, ומימי מצר פְּיוּגֵ'ט בהקו כמו מדשאה מטופחת בירוק אזמרגד. חוף סיאטל המה תיירים, והרחובות היו שוקקים ועמוסי מטיילים בדרכם לשיט באלסקה או בשובם ממנו.
המחשבות דהרו בראשי בגלל השינויים שעמדו להתחולל בחיי. אתמול עזרתי לאֶלי להתמקם בחדר שלה במעונות של אוניברסיטת וושינגטון, שם למדתי בעצמי כסטודנטית. בתי עמדה לפרוש כנפיים בקולג', ממש כפי שעשיתי אני לפני שנים רבות כל כך. אף על פי שציפיתי ליום הזה, דאגתי. אלי לא דמתה במאום לאחיה הבכור, פול. בני היה הגבר בבית ובוגר מכפי שנותיו, בייחוד מאז שאביו עזב אותנו. אלי נטתה לפעמים לרגשנות יתר, והייתי חייבת להודות שפינקתי אותה, גם אם לא הפכה לנערה אנוכית וקפריזית. רציתי שבשנתיים הראשונות ללימודים תגור בבית ותיסע לאוניברסיטה, אבל היא התעקשה שהיא רוצה לגור במעונות. בסופו של דבר נכנעתי. זכרתי היטב שגם ההורים שלי אפשרו לי בזמנו לפרוש כנפיים ולעוף.
המעבר הזה היה שינוי אדיר עבורה, ואדיר לא פחות עבורי.
הקן שלי ריק עכשיו.
הדממה השוררת בבית מעולם לא רעמה כך. ממש דימיתי לשמוע את הריק אופף אותי. ואף על פי שציפיתי לרגע הזה, לא הייתי בטוחה לחלוטין מה אני רוצה לעשות עם עצמי. חייתי את שש-עשרה השנים האחרונות כאם חד-הורית במשרה מלאה והקדשתי את חיי, את כל המשאבים שעמדו לרשותי ואת כל כולי לשני ילדי, ובו בזמן הצלחתי לתחזק איכשהו גם קריירה במשרה מלאה. לא היה קל לתפקד גם כאמא וגם כאבא, אבל למדתי רבות, במיוחד בכל התחומים שנחשבים גבריים. למדתי לתקן צינור דולף, לנקות מרזבים ולהרכיב שידת מגירות מדף הוראות שכתוב בשפה זרה. הייתי אישה – ויכולתי לטפוח על חזי בגאווה כמו כל גבר.
וכעת, אחרי שנים של השתתפות כקהל באירועים ספורטיביים שונים – כדורגל, בייסבול, משחקי כדורסל ותחרויות שחייה – סוף סוף היה לי זמן לעצמי. חשבתי על כל שיעורי המוזיקה, על כל ההסעות שארגנתי למכירת עוגיות של הבנות בצופים, ונזכרתי איך הייתי גם בוועד הכיתה של פול וגם בזה של אלי בימי בית הספר היסודי שלהם. בשנה האחרונה של פול בחטיבת הביניים הייתי נשיאת ועד ההורים. השיניים של הילדים שלי היו ישרות, שניהם היו עם רגליים על הקרקע והצליחו בלימודים. 
השקפתי החוצה מהחלון והרהרתי בתחושת ההתעלות הזאת, המעורבת בדאגה ובספק, שכמעט הכריעה אותי כשהורדתי את אלי באוניברסיטה. עקבתי במבטי אחרי מעבורת ירוקה-לבנה שעשתה את דרכה לעבר בֵּיינבְּרידג' אַיילֵנד.
לא נתתי לדאגה לגזול ממני את הרגע המיוחד הזה. הנחתי לנוף המרגיע לנסוך שלווה באיברי והתרכזתי במחשבות על משמעותה של תחילת התקופה החדשה הזאת בחיי.
גידלתי את ילדי, הקרבתי עבורם, התמקדתי בצרכים שלהם, אבל כעת יכולתי לצפות לעתיד ולערוך תוכניות משלי. שלא כמו אביהם, התייחסתי לאחריות שלי כהורה ברצינות רבה. קַייל התברר כאכזבה מצערת כבעל, וככישלון מיוחד כאבא. 
היתה לי רשימה שלמה של דברים שקיוויתי להשיג בשנים הבאות. כבר זמן רב שרציתי למצוא דרך יצירתית להביע את עצמי. שיעורי זומבה, ציור. חוץ מזה, השתעשעתי ברעיון ליצור יומן מיוחד ויפה שבו ארכז את המטרות והתוכניות שלי. האפשרויות היו אינסופיות. ונסיעות! השתוקקתי בכל לבי לטייל, לראות את העולם, להכיר תרבויות חדשות, לטעום ממטעמי המטבחים המקומיים. ומובן שצרפת, ובמיוחד פריז, ניצבו בראש הרשימה. בין המשמרות בבית החולים וכל הפעילויות של הילדים, מעולם לא מצאתי זמן לשלב בחיי אף לא אחד מהדברים האלה.
אבל עכשיו יכולתי לעשות זאת.
פריז. ככל שהרביתי לחשוב על זה, כך כמהתי יותר להפוך את החלום למציאות. מורין ואני דחינו את החלום הזה במשך הרבה יותר מדי שנים. גם היא היתה גרושה, כמוני. היינו אימהות חד-הוריות יחד במשך כל השנים האלה, ויצרנו לעצמנו קבוצת תמיכה משלנו. הנישואים של שתינו עלו בלהבות, ופריז נדחקה אל החור השחור המכונה "יום אחד". היום הזה נראה עכשיו קרוב מתמיד.