52 פיתויים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
52 פיתויים
מכר
מאות
עותקים
52 פיתויים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

52 פיתויים

3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר הזה הוא על סקס, אבל לא רק. זוכרים שפעם לא יכולתם להוריד את הידיים זה מזה? שלא הפסקתם גם כשהיו אנשים מסביבכם? הבלוגרית האנגלייה בטי הרברט זוכרת, אבל אחרי עשר שנות נישואים הזיכרון כל כך חלש...
אלא שיום אחד בטי מחליטה שמספיק, נמאס: הסקס שעושים רק בשנות שמיטה, חוסר המגע, האינטימיות הארוטית שהתחלפה בחברות תכליתית של מנהלי משק בית. במקום כל הטיפים והטריקים העלובים מעיתוני נשים וספרי עצות מייאשים, היא הגתה את פרויקט הפיתוי הגדול: בכל שבוע, במשך שנה, בעלה והיא יפתו זה את זו – פעם הוא, פעם היא. בכל שבוע מ-52 השבועות הם יחשבו איך הם רוצים שהסקס שלהם ייראה וירגיש. הם יתייחסו לסקס לא כדבר שקורה מעצמו, אלא כמשהו שמגיעות לו תשומת לב ויצירתיות לפחות כמו שהם מקדישים לתכנון החופשה השנתית שלהם.

לשם ביצוע הפרויקט, בטי ובעלה לא ברחו מחייהם הרגילים, לא יצאו לסיבוב בעולם או הצטרפו לאשרם. הם נשארים בבית, מנסים כמעט הכול, ודווקא במקום המוכר הזה מגלים מחדש את חדוות הסקס בחיי הנישואים: הצורך לחדש, ההתגברות על רגעים של מבוכה, חוסר חשק ורעיון לא מוצלח, ההתמודדות עם הפחד לשתף בפנטזיות ועם החרדה לגלות את אלה של הפרטנר.
 

52 פיתויים מזמין אותנו בישירות מפתיעה לעבור בעצמנו מסע מלהיב כמו של בטי ובעלה: שובב, עסיסי, מצחיק, גם הפכפך, לפעמים מיוזע – ותמיד מענג!
 

בטי הרברט גרה באנגליה, ליד הים, עם בעלה, הילד שלהם ושני חתולים. בחיים האמיתיים היא היתה יועצת שיווק, מורה לכתיבה ומפיקה (של פסטיבל ספרותי שלא יצא לפועל). הבלוג שלה, BettyHerbert.com, היה להצלחה מסחררת באנגליה.

פרק ראשון

פיתוי 1
הדייט הראשון



לא חשבתי שזה יקרה, אבל יומו של הפיתוי הראשון הגיע ויחד איתו מחשבות הכפירה המתבקשות. למשל, למה אני תמיד יו"ר ועדת פעילות חברתית? למה תמיד אני זאת שצריכה לדאוג לקנות מתנות יום הולדת לחברים ולמשפחה ולמה אני זאת שאחראית על תִחזוק הקשרים החברתיים שלנו? למה אני זאת שהיתה צריכה בכלל להמציא את פרויקט הפיתוי? אולי פשוט נשב הערב, הרברט ואני, וננהל דיון אינטלקטואלי מעמיק בסוגיה הזאת. אפשר גם להכין תרשים זרימה של חלוקת התפקידים. תרשימי זרימה תמיד עוזרים לסדר את הראש.
ככה אני מעבירה בפנקסנות את היום שלי עד שמגיעה השעה חמש אחרי הצהריים. עוד שעה והרברט בבית. אז נוחתת עלי ההכרה ששוב אני מתעסקת בדברים הלא חשובים. כל הרעיון בפרויקט הפיתוי הגדול הוא לא לנהל רשימות מפורטות של מי נותן מה, כמה ומתי. שנינו עושים את זה בהצטיינות יתרה. פיתוי הוא ביטוי לנדיבות, לרוחב לב ולרצון טוב. כל ההתנגדויות שצצות אצלי הן סימפטומים של פחד משַׁתק ושטני ולא משום סיבה אמיתית אחרת.
אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, זאת אומרת ברגליים השעירות שלי, ורצה למעלה לאמבטיה לגלח אותן וגם את בתי השחי. בניגוד להרגלי, הפעם אני מצליחה לא לאבד דם בכמויות מסחריות ואני מחליטה להתייחס לכך כאל אות משמים. עדיין אין לי תוכנית פיתוי ברורה, אבל לפחות אהיה חלקה למשעי כשהיא תגיע. אני מתיזה על עצמי קצת בושם ומתלבטת אם ללבוש את השמלה האדומה שלבשתי במסיבת חג המולד האחרונה. אני מחליטה פה אחד נגד. אני לא אתחפש הערב למישהי אחרת, אני אהיה אני. אני רוצה להרגיש בנוח ולא כאילו דחסו אותי בכוח למידה אחת קטנה מדי. אחרי התלבטות קלה, אני מחליטה לגרוב גרביונים סקסיים שמגיעים עד לגובה הברך, תחתונים עם אפליקציית מלמלה, חצאית ג'ינס וסווטשירט מפוספס. אני מתבוננת במראה ודי מרוצה מעצמי. ככה זה צריך להיראות: אני בגרסה משודרגת.
השלב הבא הוא שלב האיפור. אני מושחת כמות נדיבה של איי ליינר כמחווה לחיבה המוגזמת של הרברט לגווינת פאלטרו בסרט משפחת טננבאום. ואז, נוחתת עלי ההשראה. אולי נתחיל את הכול מההתחלה?
כשרק הכרתי את הרברט, עדיין גרתי אצל אמא שלי ואת סופי השבוע העברנו בבית שלו. היינו נפגשים בפאב, לשם הייתי מגיעה עם מזוודת וינטג' חמודה וקטנה שהכילה את כל מה שהייתי צריכה לסוף השבוע. הרברט אמר לי פעם שכשהוא היה רואה אותי מפציעה עם המזוודה, הוא היה יודע שבאותו לילה הוא יקבל סקס. בינתיים חלפו השנים, המזוודה נכנעה מזמן לאיתני הטבע עקב חשיפה מוגזמת לגשם אבל, יש לי מזוודה מרובעת חמודה בצבע כחול שקניתי לא מזמן בחנות יד שנייה. היא יכולה להיות תחליף ראוי. אני חייבת למצוא אותה לשחזור חוויית הדייט הראשון.
היה הרבה יותר מועיל אם לא הייתי נזכרת בכל זה ברגע האחרון, אבל התפללתי שהפקקים של יום שישי בערב יעכבו את הרברט יותר מהרגיל. יצאתי למסע חיפושים ברחבי הבית אחר המזוודה הכחולה. כשסוף סוף מצאתי אותה (זרוקה ליד הספה, כמובן), גיליתי שהיא מלאה בספרים. פיזרתי אותם על רצפת הסלון. האפקט העיצובי שנוצר אמנם היה מאוד דומה לבלגאן התמידי ששרר בדירת הרווקים של הרברט, אבל כאן ועכשיו אין שום דבר סקסי בלחזור לבית שנראה כאילו הרגע פרצו אליו. הכנסתי לתוך המזוודה את הארנק, הטלפון והמפתחות שלי ויצאתי לרחוב בתקווה שאני לא אתקל בהרברט.
בוב, החתולה שלנו, החליטה לעקוב אחרי כמעט עד לפאב כשהיא לא מפסיקה ליילל עד שהיא נעצרה ליד אשה עם תינוק בעגלה. היא כבר תמצא את הדרך חזרה הביתה. את הרברט, למזלי, לא ראיתי בסביבה. נכנסתי לפאב ומייד הזמנתי וודקה טוניק וביקשתי מהברמן שישמור לנו שולחן במסעדה שבקומה העליונה.

להבדיל מהמקור, הדייט הזה יהיה דייט של ילדים גדולים, לא כמו הפעם הראשונה שבה נפגשנו. אז הכרנו בבאר של הומואים בערב חג המולד 1995. הגעתי לשם עם גבר אחר שתוך כמה דקות עזב את המקום בלעדי. לא היה לי רישיון נהיגה, לא היו יותר אוטובוסים והייתי צריכה לחכות שעתיים עד שאמא שלי תוכל לבוא לאסוף אותי. לא היתה לי ממש ברירה, אלא לשבת ולקוות שמישהו ידבר איתי. למזלי, היה מישהו כזה. זה היה הרברט. ברגע שהוא התיישב לידי, הרגשתי כמו איילה שנלכדה בפנסי המכונית. חזרתי הביתה והודעתי באופן חד משמעי שאני מאוהבת.
כאן ועכשיו, להפתעתי הרבה, אני די מתרגשת. לקחתי על עצמי סיכון לא קטן ואני מקווה שהרברט לא יתאכזב. אני לוקחת את המשקה שלי לשולחן, ואני מרגישה ששני בחורים על הבאר בוחנים אותי. זה לא קרה לי כבר הרבה מאוד זמן. אני בטוחה שמדובר בתוצאה של ההתנהלות המשימתית שלי, או סתם בגלל שאני אשה שמגיעה לפאב לבדה ביום שישי בערב. אני שולחת להרברט מסרון: "בזמנך החופשי, פגוש אותי בפאב". אני לא מקבלת תשובה ולא מפסיקה לבדוק את הנייד שלי. בטח הסוללה שלו עוד פעם מתה, ככה זה איתו תמיד. אחרי רבע שעה אני מקבלת תשובה: "מגניב, בדרך".
כשהרברט מגיע לבוש בחולצה החגיגית שלו, כל מה שנשאר בכוס שלי זה רק קצת קרח מומס. הפנים שלו הן כבר סיפור אחר. הוא נראה מבוהל לגמרי, אפילו יותר ממני. אנחנו כאלה פתטיים. הרברט הולך לבר וקונה לי קוסמופוליטן.
"תראה, הבאתי את המזוודה הקטנה שלי," אני אומרת, "כמו פעם." הוא נראה מבולבל לרגע, ואז צוחק.
"מה הכנסת לשם?"
"רק מפתחות וארנק."
משם השיחה מצליחה להשתחרר קצת יותר. אנחנו מפטפטים ואז הוא מניח את היד שלו על הברך שלי. זה נעים לי, אני אפילו נרגשת להיות איתו. הרברט הוא מסוג האנשים שחושב שאין טעם שנלך לבד לפאב אם אנחנו לא נפגשים שם עם חברים. הערב רק שנינו שם במקום להתעצל ולהירדם מול הטלוויזיה. "לא ידעתי אם ללבוש חליפה," הוא אומר לי. אני שמחה לגלות שהוא הבין את חשיבותו של המעמד, אבל עוד יותר שמחה שהוא ויתר על החליפה.
כן, אני יודעת שאני מדלגת על פרטים שלטעמכם הם חיוניים, אבל העיקר הוא שאחרי עוד כמה סיבובי משקה וארוחת ערב נחמדה חזרנו הביתה. למיטה. האמת היא שאחרי שני קוקטיילים, וודקה טוניק וחצי בקבוק יין אני לא כל כך זוכרת מה קרה. אני רק זוכרת באופן מעורפל שהאירועים כללו את תנוחת הבוקרת ההפוכה. לא יותר מזה. אני כן יכולה לספר באופן ודאי, שלמחרת, בלי לקבוע מראש, שוב עשינו סקס.

עוד על הספר

52 פיתויים בטי הרברט

פיתוי 1
הדייט הראשון



לא חשבתי שזה יקרה, אבל יומו של הפיתוי הראשון הגיע ויחד איתו מחשבות הכפירה המתבקשות. למשל, למה אני תמיד יו"ר ועדת פעילות חברתית? למה תמיד אני זאת שצריכה לדאוג לקנות מתנות יום הולדת לחברים ולמשפחה ולמה אני זאת שאחראית על תִחזוק הקשרים החברתיים שלנו? למה אני זאת שהיתה צריכה בכלל להמציא את פרויקט הפיתוי? אולי פשוט נשב הערב, הרברט ואני, וננהל דיון אינטלקטואלי מעמיק בסוגיה הזאת. אפשר גם להכין תרשים זרימה של חלוקת התפקידים. תרשימי זרימה תמיד עוזרים לסדר את הראש.
ככה אני מעבירה בפנקסנות את היום שלי עד שמגיעה השעה חמש אחרי הצהריים. עוד שעה והרברט בבית. אז נוחתת עלי ההכרה ששוב אני מתעסקת בדברים הלא חשובים. כל הרעיון בפרויקט הפיתוי הגדול הוא לא לנהל רשימות מפורטות של מי נותן מה, כמה ומתי. שנינו עושים את זה בהצטיינות יתרה. פיתוי הוא ביטוי לנדיבות, לרוחב לב ולרצון טוב. כל ההתנגדויות שצצות אצלי הן סימפטומים של פחד משַׁתק ושטני ולא משום סיבה אמיתית אחרת.
אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, זאת אומרת ברגליים השעירות שלי, ורצה למעלה לאמבטיה לגלח אותן וגם את בתי השחי. בניגוד להרגלי, הפעם אני מצליחה לא לאבד דם בכמויות מסחריות ואני מחליטה להתייחס לכך כאל אות משמים. עדיין אין לי תוכנית פיתוי ברורה, אבל לפחות אהיה חלקה למשעי כשהיא תגיע. אני מתיזה על עצמי קצת בושם ומתלבטת אם ללבוש את השמלה האדומה שלבשתי במסיבת חג המולד האחרונה. אני מחליטה פה אחד נגד. אני לא אתחפש הערב למישהי אחרת, אני אהיה אני. אני רוצה להרגיש בנוח ולא כאילו דחסו אותי בכוח למידה אחת קטנה מדי. אחרי התלבטות קלה, אני מחליטה לגרוב גרביונים סקסיים שמגיעים עד לגובה הברך, תחתונים עם אפליקציית מלמלה, חצאית ג'ינס וסווטשירט מפוספס. אני מתבוננת במראה ודי מרוצה מעצמי. ככה זה צריך להיראות: אני בגרסה משודרגת.
השלב הבא הוא שלב האיפור. אני מושחת כמות נדיבה של איי ליינר כמחווה לחיבה המוגזמת של הרברט לגווינת פאלטרו בסרט משפחת טננבאום. ואז, נוחתת עלי ההשראה. אולי נתחיל את הכול מההתחלה?
כשרק הכרתי את הרברט, עדיין גרתי אצל אמא שלי ואת סופי השבוע העברנו בבית שלו. היינו נפגשים בפאב, לשם הייתי מגיעה עם מזוודת וינטג' חמודה וקטנה שהכילה את כל מה שהייתי צריכה לסוף השבוע. הרברט אמר לי פעם שכשהוא היה רואה אותי מפציעה עם המזוודה, הוא היה יודע שבאותו לילה הוא יקבל סקס. בינתיים חלפו השנים, המזוודה נכנעה מזמן לאיתני הטבע עקב חשיפה מוגזמת לגשם אבל, יש לי מזוודה מרובעת חמודה בצבע כחול שקניתי לא מזמן בחנות יד שנייה. היא יכולה להיות תחליף ראוי. אני חייבת למצוא אותה לשחזור חוויית הדייט הראשון.
היה הרבה יותר מועיל אם לא הייתי נזכרת בכל זה ברגע האחרון, אבל התפללתי שהפקקים של יום שישי בערב יעכבו את הרברט יותר מהרגיל. יצאתי למסע חיפושים ברחבי הבית אחר המזוודה הכחולה. כשסוף סוף מצאתי אותה (זרוקה ליד הספה, כמובן), גיליתי שהיא מלאה בספרים. פיזרתי אותם על רצפת הסלון. האפקט העיצובי שנוצר אמנם היה מאוד דומה לבלגאן התמידי ששרר בדירת הרווקים של הרברט, אבל כאן ועכשיו אין שום דבר סקסי בלחזור לבית שנראה כאילו הרגע פרצו אליו. הכנסתי לתוך המזוודה את הארנק, הטלפון והמפתחות שלי ויצאתי לרחוב בתקווה שאני לא אתקל בהרברט.
בוב, החתולה שלנו, החליטה לעקוב אחרי כמעט עד לפאב כשהיא לא מפסיקה ליילל עד שהיא נעצרה ליד אשה עם תינוק בעגלה. היא כבר תמצא את הדרך חזרה הביתה. את הרברט, למזלי, לא ראיתי בסביבה. נכנסתי לפאב ומייד הזמנתי וודקה טוניק וביקשתי מהברמן שישמור לנו שולחן במסעדה שבקומה העליונה.

להבדיל מהמקור, הדייט הזה יהיה דייט של ילדים גדולים, לא כמו הפעם הראשונה שבה נפגשנו. אז הכרנו בבאר של הומואים בערב חג המולד 1995. הגעתי לשם עם גבר אחר שתוך כמה דקות עזב את המקום בלעדי. לא היה לי רישיון נהיגה, לא היו יותר אוטובוסים והייתי צריכה לחכות שעתיים עד שאמא שלי תוכל לבוא לאסוף אותי. לא היתה לי ממש ברירה, אלא לשבת ולקוות שמישהו ידבר איתי. למזלי, היה מישהו כזה. זה היה הרברט. ברגע שהוא התיישב לידי, הרגשתי כמו איילה שנלכדה בפנסי המכונית. חזרתי הביתה והודעתי באופן חד משמעי שאני מאוהבת.
כאן ועכשיו, להפתעתי הרבה, אני די מתרגשת. לקחתי על עצמי סיכון לא קטן ואני מקווה שהרברט לא יתאכזב. אני לוקחת את המשקה שלי לשולחן, ואני מרגישה ששני בחורים על הבאר בוחנים אותי. זה לא קרה לי כבר הרבה מאוד זמן. אני בטוחה שמדובר בתוצאה של ההתנהלות המשימתית שלי, או סתם בגלל שאני אשה שמגיעה לפאב לבדה ביום שישי בערב. אני שולחת להרברט מסרון: "בזמנך החופשי, פגוש אותי בפאב". אני לא מקבלת תשובה ולא מפסיקה לבדוק את הנייד שלי. בטח הסוללה שלו עוד פעם מתה, ככה זה איתו תמיד. אחרי רבע שעה אני מקבלת תשובה: "מגניב, בדרך".
כשהרברט מגיע לבוש בחולצה החגיגית שלו, כל מה שנשאר בכוס שלי זה רק קצת קרח מומס. הפנים שלו הן כבר סיפור אחר. הוא נראה מבוהל לגמרי, אפילו יותר ממני. אנחנו כאלה פתטיים. הרברט הולך לבר וקונה לי קוסמופוליטן.
"תראה, הבאתי את המזוודה הקטנה שלי," אני אומרת, "כמו פעם." הוא נראה מבולבל לרגע, ואז צוחק.
"מה הכנסת לשם?"
"רק מפתחות וארנק."
משם השיחה מצליחה להשתחרר קצת יותר. אנחנו מפטפטים ואז הוא מניח את היד שלו על הברך שלי. זה נעים לי, אני אפילו נרגשת להיות איתו. הרברט הוא מסוג האנשים שחושב שאין טעם שנלך לבד לפאב אם אנחנו לא נפגשים שם עם חברים. הערב רק שנינו שם במקום להתעצל ולהירדם מול הטלוויזיה. "לא ידעתי אם ללבוש חליפה," הוא אומר לי. אני שמחה לגלות שהוא הבין את חשיבותו של המעמד, אבל עוד יותר שמחה שהוא ויתר על החליפה.
כן, אני יודעת שאני מדלגת על פרטים שלטעמכם הם חיוניים, אבל העיקר הוא שאחרי עוד כמה סיבובי משקה וארוחת ערב נחמדה חזרנו הביתה. למיטה. האמת היא שאחרי שני קוקטיילים, וודקה טוניק וחצי בקבוק יין אני לא כל כך זוכרת מה קרה. אני רק זוכרת באופן מעורפל שהאירועים כללו את תנוחת הבוקרת ההפוכה. לא יותר מזה. אני כן יכולה לספר באופן ודאי, שלמחרת, בלי לקבוע מראש, שוב עשינו סקס.