על הדברים הקרובים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על הדברים הקרובים
מכר
מאות
עותקים
על הדברים הקרובים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

על הדברים הקרובים

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

תקציר

מה הקשר בין פרפרים לתחיית האומה? מה אומרים עלינו השרבוטים שאנו רושמים מבלי משים? מדוע המציאות מעניינת הרבה יותר מן החלום? ומדוע ראוי שעיתונים ישקרו לקוראיהם?

על הדברים הקרובים הוא קובץ סיפורים קצרים ורשימות שכתב קארל צ'אפק בשנים 1925-1919, ושבהם הוא מתבונן בעולם סביבו, בדברים הטריוויאליים והיומיומיים ביותר, ועושה זאת בכתיבתו השנונה ובסגנונו המיוחד, עם הקריצה וההומור המאפיינים את מכלול יצירתו. צ'אפק מאיר את הקשר הנצחי בין האדם לבין הטבע, בעלי החיים והחפצים הדוממים שמקיפים אותו, ורשמיו רלוונטיים היום לא פחות משהיו לפני כמאה שנה, עת נכתבו ופורסמו בכתבי עת שונים.

לתרגום העברי נוספו הקדמה והערות שוליים מאת המתרגם פאר פרידמן, המסייעות לקורא הישראלי בן זמננו להתענג על הקריאה ולגלות מחדש את צ'אפק, איש הרנסנס בעל העין החדה והלשון החדה לא פחות. את המהדורה העברית חותם המאמר "הולמסיאנה", שבו מנתח צ'אפק באופן מבריק את עקרונות הסיפור הבלשי (ז'אנר שבו התנסה בעצמו).

קארל צ'אפק (1938-1890) הוא מגדולי הסופרים הצ'כים המודרנים, מחזאי ועיתונאי. צ'אפק נולד באימפריה האוסטרו־הונגרית והחל לכתוב שירה וסיפורים קצרים בעודו תלמיד תיכון. בסיום לימודיו עבר לפראג ואחר־כך לברלין ולפריז, שם למד פילוסופיה. ב־1917 חזר לפראג והחל לכתוב טורים בעיתונות היומית. רשימותיו, הגם שהתאפיינו בכתיבה קלילה ומשועשעת, עסקו גם בנושאים כמו פוליטיקה, אמירה חברתית, הנאציזם והגזענות, ועדיין לא נס ליחן. צ'אפק מת בפראג בחג המולד של שנת 1938, חודשים ספורים לאחר חתימת הסכם מינכן.

פרק ראשון

הקדמת המתרגם
 
 
באחד הימים יצאתי לרחוב והמתנתי למישהו מחוץ לביתי. לצד המדרכה חנתה מכונית שמורה היטב, כזו שניכרת בה החיבה שרוחשים לה בעליה. בעודי ממתין ומתבונן בעולם שמסביבי, שמתי לב לדבר־מה בלתי רגיל, שהפתיע אותי באמת. מבעד לשמשת המכונית הבחנתי בקווצת שערות לבנות על משענת מושב הנהג. באור השמש החורפית של פראג, בהקו השערות כל כך על המושב השחור, עד ששוב לא יכולתי להתעלם מהן; וממילא, אי־אפשר לא־לראות את מה שכבר ראית.
 
מבלי להתכוון לכך, התחלתי לתהות מאין באו אותן שערות. כמעט אפשר לומר כי בקע בי הצ'אפק המקנן בתוכי. מחשבתי הראשונה היתה שלבעל הרכב יש אולי כלב לבן, שעיר, מטופח לפחות כמו המכונית הגדולה, ואותו כלב ודאי התרוצץ בחלל הרכב והותיר את שערותיו על מושב הנהג. אלא שלא היה אפשר לטעות: השערות אכן נחו רק על מושב הנהג לבדו, ולא בשום מקום אחר. זה מוכרח אפוא להיות כלב שובב מאולף למדי, אם הוא מוכן לשבת רק על מושב אחד; וממילא, היכן יֵשב אז בעל הרכב, אשר מן הסתם עליו — ולא על ידידו מרובע הרגליים — נגזר לנהוג במכונית?
 
מתוך היכרותי הממוצעת עם העולם ועם דרכיו, פסלתי את האפשרות כי אלה שערותיו של כלב. לא מן הנמנע כי מדובר בשערותיו של בעל המכונית עצמו. אלא שהשערות הלבנות נחו כולן בקבוצה על גב המושב, לא על משענת הראש. הייתכן כי בעל הרכב הוא גוץ זעיר כל כך? אם כך הדבר, הרי אין הוא יכול בכלל לראות את הדרך. אולי יש לו שערות ארוכות עד אמצע גבו? לא, השערות הללו קצרות הן, חמישה סנטימטרים זוהרים בלובן.
 
השערות שעל מושב הנהג לא הניחו לי גם משחזרתי אל דירתי. אני נזכר בהן לעתים גם עתה, חודשים רבים אחרי שראיתי אותן פעם אחת ויחידה. הן מטרידות אותי, בדיוק כשם שכוס בירה על גג בניין בפראג לא הניחה לצ'אפק; בדיוק כשם שבאחד מסיפוריו המפורסמים הוא חוקר מאין צצו בשלג טביעות רגליים שמתחילות כך לפתע, ולפתע מסתיימות.
 
זהו הפרויקט הגדול של צ'אפק: ברבים מסיפוריו ורשימותיו הוא מבקש מאיתנו לוותר על הנחותינו המוקדמות, לבטל את נטייתנו הטבעית לאינדוקציה, ולהודות שעלינו לחקור עוד — ולעתים גם לקבל את האפשרות שהחקירה לא תוביל לתשובה מוחלטת. אדרבה, צ'אפק מלמד אותנו כי היעדר תשובה הוא עצמו תשובה ראויה ומסקנה אמיצה. רבות מן הרשימות שלפנינו מפצירות בקורא לבחון את עולמו תמיד מחדש, לא להתקבע באורחותיו, בדעותיו ובפרשנויותיו את הסובב אותו.
 
רשימות אחרות בקובץ עוסקות, בראשיתן או באחריתן, באירועים אקטואליים — למשל בתקומת המדינה הצ'כוסלובקית, בהפגנות ובהתפרעויות, באישים שאחדים מהם נשכחו היום גם בצ'כיה. ובכל זאת, גם הקורא בן המאה העשרים ואחת יזהה בהן מיד את עצמו ואת הרלוונטיות שלהן לחייו. פעמים רבות נדמה כי צ'אפק כותב על הטבע שסביבו, על איזו זוטה כמו־טריוויאלית, אך הוא מצליח להפיח חיים ומשמעות בדבר הטריוויאלי, למצוא בו ייחוד וחשיבות אדירה. עבור צ'אפק, דווקא הדברים הקטנים הם אלה המטים את מהלך חיינו ומניעים את העולם קדימה.
 
כמעט כל הרשימות שמאוגדות בקובץ שלפנינו נכתבו בשנות העשרים של המאה שעברה (הרשימה המוקדמת ביותר נכתבה כבר ב-1917; בתרגום העברי הוספנו בסוף כל טקסט את שנת כתיבתו), והן פורסמו בבמות שונות — רובן בעיתונים היומיים שבהם כתב צ'אפק באותן השנים (פירוט על כך תמצאו בכמה מהערות שוליים שצירפנו לטקסטים). צ'אפק עצמו קיבץ את הרשימות הללו לכרך אחד, אשר ראה אור בשנת 1925. בכמה מן הרשימות, בעיקר במוקדמות ביותר, ניכרת עדיין איזו פתטיות, רגשנות יתר, כזו שבהחלט נובעת בין היתר מנושא הרשימה, אך גם מבוסריות שנותרה עדיין במחבר. רשימות בודדות אף מחייבות את הקורא להתמודד עם תפישת עולם קונסרבטיבית, שכמו אינה הולמת את המחבר כפי שהוא מתגלה ברשימות אחרות; אך זוהי אחרי ככלות הכול העמדה שעולה ממכלול כתיבתו של צ'אפק לאורך השנים: אל לנו להניח מראש שאנו יודעים דבר־מה; שכבר הבנו עד תום. הרשימות בקובץ אמנם אינן מובאות בסדר כרונולוגי, אך גם כך הוא מאפשר בחינה מעניינת של התפתחות כתיבתו של צ'אפק בשנים המוקדמות יחסית של יצירתו הענפה.
 
למהדורה העברית בחרנו להוסיף שש רשימות שלא נכללו בקובץ המקורי, והן חותמות את הספר הזה. אעז לומר כי לדידי, די באחרונה שבהן להצדיק את הספר כולו. ברשימה הארוכה ״הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי״, מפרק צ'אפק לגורמים את המוטיבים העיקריים של הז'אנר, מנתח אותם בקפדנות ובהומור, ומוצא כי ימיו של הסיפור הבלשי כימי הספרות בכלל. זהו טקסט מרהיב שמעיד על אופקיו הרחבים של מחברו, ועל יכולתו המופלאה לקשור יחד את העבר וההווה.
 
את חמש הרשימות האחרות בחרנו מסיבות שונות, שאפשר להצדיקן באופנים רבים. למשל: הן הולמות את הקובץ; או: הן נכתבו באותן שנים ורק במקרה נכללו בקבצים אחרים ולא בקובץ הזה; וגם: הן — ועוד רבות אחרות — נכללות למשל בתרגום לאנגלית שראה אור עוד בימי חייו של צ'אפק. אבל נדמה לי שאת הסיבה הטובה מכולן מספק צ'אפק עצמו בקובץ אחר — ״ביקורת המילים״ — שנדפס לראשונה ב-1920 (וראה אור בתרגומי בהוצאת כרמל בשנת 2014). ״האמנים,״ אומר צ'אפק, ״מוצאים אינספור סיבות ונימוקים למעשה האמנותי; אך מוטב היה אילו היה האמן אומר פשוט: 'עשיתי זאת משום שזה נורא מצא חן בעיני, ובעומק לבי קיוויתי שתאהבו זאת גם אתם.'״
 
 
פאר פרידמן
 
פראג, פברואר 2020
 
 
 
על הספרות
 
 
אני מבקש לפתוח, ברשותכם, בדבר אחר למדי;1 אני מבקש לספר דווקא על שנות ילדותי. ילד עירוני הוא ארכי־ילד, ספקן מלידה, אדון הרחוב, ואך טבעי הדבר שהוא בז לאותם — איך אומרים? — ראשי בטטה, אוכלי קש, עמי הארץ, עזים פזיזות, חורשי שדות; בקיצור, לילדי הכפר. אלא שבן הכפר מצדו מביט על בן העיר בבוז, והצדק עמו: הוא הלוא אדון השדות והיער, הוא מבין בסוסים ובבקר, הוא יודע להצליף בשוט, ולמרותו סרים כל אוצרות החלד — מענפי ערבות ועד פרגים בפריחתם. בן הכפר אינו בהכרח הקטון שבנסיכי תבל, שהרי בסביבתו נגלה לעיניו יותר משרואה כל יציר אחר בעולמנו: הוא יכול להתבונן במלאכתם של כל אומני הארץ.
 
כשהייתי אני נער צעיר בעיירה קטנה, ראיתי בביתי את מלאכתו של הרופא, ואצל סבא התבוננתי במלאכת הטוחן והאופה, שהיא מהנה עד אין קץ ויפה. אצל דודי יכולתי להתבונן במלאכת האיכר; אבל זה כבר יהיה סיפור ארוך מדי — כמה למדתי שם, ולאילו דברים התוודעתי. אך השכן הקרוב ביותר אלינו היה צבָּע, וזהו מקצוע נפלא ומרתק. לעתים הרשה לי לערבב לו את הצבע בספלים, ופעם — לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות — אפילו הרשה לי לצבוע שבלונה במברשת. זה יצא עקום, אבל בסך הכול מוצלח. לעולם לא אשכח איך היה הצבּע עולה ויורד בסולם, ושר, מוכתם להרהיב בכל צבע אפשרי, ומשרטט בְּדרך נס קווים ישרים להפליא, ולפעמים אפילו משהו בציור חופשי, אפילו על התקרה, נֹאמר איזה ורד עגלגל שצבעו כצבע כבד ישן. על כל פנים, כך התגלתה בפני לראשונה אוּמנותו של הצבָּע, ומאז אותו יום אני מאוהב בה לגמרי. אחר כך הלכתי מדי יום להתבונן במלאכתו של הפונדקאי, איך הוא מגלגל חביות אל המרתף, איך הוא מוזג בירה, מסיר בנשיפה את הקצף ומשוחח בתבונה עם הדוֹדים המנגבים בגב ידם את הקצף מזקנם. מדי יום באתי להביט בשכננו הסנדלר ובחנתי בשתיקה כיצד הוא גוזר את העור וממסמר אותו אל האימום ואז מחבר את העקב וכבר איני זוכר מה עוד, שהרי זוהי אומנות מורכבת ועדינה, ומי שלא ראה עור בידי סנדלר אינו יודע עליה דבר — גם אם הוא נועל נעלים מעור קורדובה.
 
היה גם השכן שניגן בתיבת נגינה, אדון האנוסֶק, וגם אליו הייתי הולך כשהיה בבית, ותמיד התפלאתי שבבית הוא לא מנגן בתיבת הנגינה אלא יושב ובוהה בפינת החדר, עד שהיה לי לא נעים. והיה גם הסתת העגמומי, שהיה יושב בפתח הבית ומסתת צלבים ומלאכים שמנמנים וגוצים. הוא הלם בפטיש כל היום ולא פצה פה, ואני הייתי מתבונן בו שעה אולי, בעודו מסתת את עינו העיוורת של מלאך מתייפח. ואז — הה, אז! — היה גם בונה הגלגלים, עם קורות העץ האיכותיות שלו והחצר המלאה גלגלים מחליקים, במילותיו של הומרוס.2 גלגלים כאלה, ידידַי, הם פלא בפני עצמו. והיה גם חרש ברזל בנפחייתו השחורה; התפוצצתי מגאווה כשהרשה לי לפעמים ללחוץ על המפוח בעוד הוא, קיקלופ שחור, מלהיט מוט ברזל והולם בו עד שיוצאים ניצוצות; וכשהיה מפרזל סוסים, היה האוויר מצחין מקֶרָטִין שרוף, והסוס הפנה עין נבונה אל החרש, כאילו רצה לומר: ״תעבוד, אני בסדר.״
 
קצת רחוק יותר גרה טונצ'ה, הזונה. את מלאכתה לא הבנתי עד תום וכשהייתי עובר ליד ביתה הרגשתי גוש בגרון; פעם אחת בלבד הצצתי אליה מבעד לחלון, אבל הבית היה ריק, רק שמיכות פסים, ומעל המיטה ערבת עִזים מקודשת.3 התבוננתי בעבודתם של בעלי בתי חרושת, ראיתי אותם מתרוצצים במזכירוּת וליקטתי שם בולים מארצות רחוקות מתוך סלי האשפה; והתבוננתי בפועלים, בכישוֹרים מלאי פשתן, באורגים היושבים ליד נולי ז'אקאר מסתוריים;4 התגנבתי אל הגיהינום האדום הלוהט של כבשני היוטה ונצליתי עם מסיקים ליד הדוּד, אחוז התפעלות מאתיהם הארוכים, שבקושי יכולתי להרימם. הייתי מבקר את הקצב באטליז ומציץ בסקרנות לראות אם לא יקצוץ לעצמו אצבע; הייתי מתבונן בבעלי חנויות, איך הם מודדים ושוקלים, עצרתי אצל הפחח ועברתי בחצרו של הנגר, שבה הלם הכול ודפק בשצף; הלכתי אל בית המחסה לראות מה עושים העניים, וליוויתי אותם אל יריד יום שישי שלהם בעיר, כדי לראות איך עובד קיבוץ נדבות.
 
עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום. אבל גם אילו הייתי יושב על המרפסת בקדמת הבית ועושה את מלאכתי שם, איני חושב שהיה עוצר לידי איזה ילד, נעמד על רגל אחת יחפה, ברגלו השנייה מגרד את הקרסול, ובוחן את אצבעותי כדי לראות איך עושים ספרוּת. אין בכוונתי לומר כי מדובר במלאכה לא ראויה או מיותרת; אך שוב אין זה דבר מופלא ונהדר, והחומר שעמו אני עובד הוא מוזר כזה — אפילו לראותו אי אפשר. אבל הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבָּע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חִיוּתו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים.
 
[1924]
 
 

קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

סקירות וביקורות

הבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים חלק מהרשימות בקובץ 'על הדברים הקרובים' התיישנו בינתיים, ובכל זאת הן מגלמות את ההומניזם העמוק, המקוריות וההומור של קארל צ'אפק

אלה רשימות שנכתבו לעיתון, כמעט כולן  בשנות ה-‭20‬ של המאה הקודמת, וקארל צ'אפק עצמו קיבץ את רובן לכרך אחד שהתפרסם ב-‭.1925‬ הן נעות על פני שלל נושאים, באופן לא שיטתי. רשימה אחת, למשל, נוגעת לאפקט המרגיע של נתינת שמות ("כאשר לדבר כלשהו אין שם, הוא מטריד [‭...‬] אך אם יש לו שם, לפתע נדמה לאדם שהוא מכיר את הדבר ואין הוא צריך לחשוש מפניו"). רשימה אחרת יוצאת מהתבוננות בחתולים (חיה חביבה במיוחד על צ'אפק, שמקדיש לה מספר רשימות), ממנה  מסיק הכותב כי "ביות הוא, בפשטות, מצב של אמון וביטחון". ומכאן קצרה הדרך לתובנה מאלפת: "והלוא גם אנו, בני האדם, גם אנו איננו פראיים, כל עוד אנו בוטחים זה בזה [‭...‬] פוליטיקה הניזונה מטיפוח אי-אמון היא פוליטיקה של ערבות הפרא [‭...‬] אפשר להרוס את הציוויליזציה, והאנושות תיוותר אנושות; אך אם ייהרס מצב האמון, ייהפך העולם האנושי לממלכת הטורפים".

רשימה אחרת מסבירה את ההתמכרות הלא-רציונלית שלנו לרשתות חברתיות ולאמצעי תקשורת כמו ווטסאפ. צ'אפק אמנם כתב אותה לפני כמאה שנה, והוא מדבר בה על הדואר, אבל חוסר הרציונליות דומה: "שוב תצפה בלב הולם לצלצולו של הדוור ותקרא בחדווה: 'הה, יש דואר!' ולא שאתה מצפה למשהו מסוים [‭...‬] 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום - חרף כל ניסיונות העבר - נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר". רשימה נוספת מדברת בשבח הדברים הלא-גרנדיוזיים. כמו צ'כיה, למשל. "ארץ קטנה אנחנו, אך איננו מוקסמים מהיותנו ארץ קטנה".

שיטה ושיטתיות, כאמור, אין כאן. וליתר דיוק: שיטתית היא רק הגישה ההומניסטית, המתונה, הליברלית, ההומוריסטית של צ'אפק. ככלל, לא מדובר בקטעי התבוננות לשם התבוננות בעולם שסביבנו, כפי שניתן להסיק מכותרת הקובץ. מושאי ההתבוננות כאן משמשים כאלגוריה (פרפר כסמל לאומה הצ'כית; כוס בירה מסתורית על הגג כמטפורה לאירועי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר) או כמנוע לחקירה בלשית (מה ניתן להסיק משרבוטי שולחן על משרבטיהם?).

לעיתים, בעיקר בחלקו הראשון של הקובץ, הרשימות בנאליות (למשל, טקסטים על התפעלותנו הקמאית מהאש או על כך שהבידור הפך להיות תעשייה). ולעיתים גם אנכרוניסטיות. 'על הספרות' היא דוגמה לרשימה מבריקה שהזמן לא עשה איתה חסד. צ'אפק טוען בה שאם היה ילד ניצב מולו בשעת עבודתו, לא היה משלח היד הספרותי מושך אותו כשם שילדים מתפעלים מהטוחן, האופה, הרופא או הצבע. ההבחנה הזאת רלוונטית לחברה פרה-תעשייתית ותעשייתית, אבל בחברה של היום לא חסרים מקצועות שמתבצעים חרישית בתוככי המוח.

ובכל זאת, חלק גדול מהרשימות מקוריות, מעוררות מחשבה ולעיתים התפעלות של ממש. גם בטקסטים החלשים מבליחים פעמים רבות קטעים מלאי ברק והומניזם עמוק. כמה חריפות ומקוריות ואהבת חיים מרוכזות, למשל, ב'על החלומות', טקסט שהוא התקפה עזה על החשיבות שמיוחסת לחלומות ושיר הלל לחיי הערות: "הדבר הנורא ביותר בחלומות הוא היותנו פסיבים לגמרי. אין רצון, אין מעשה של השכל, אין דחף שיוכל לשנות את מהלך החלום, ויהיה מעיק עבורנו ככל שיהיה. וזוהי הבושה הגדולה ביותר (לפחות לנו, הגברים): ההכרח להיוותר פסיבים. זו הסיבה, למשל, לכך שאנו כותבים ביקורות על מחזה או על קונצרט: כדי לבוא חשבון עם הפסיביות שהייתה מנת חלקנו לשעתיים או שלוש. אבל על החלום איננו יכולים אפילו לכתוב ביקורת, שכן לרוב אנו שוכחים אותו עד הבוקר [‭...‬] הערות מהנה בעצם עוד יותר מן החלום. היא עשירה יותר, מותחת יותר ואף יצירתית יותר. את הדברים הפנטסטיים ביותר חוויתי במציאות - את הפלאים והשמחות הגדולים ביותר, את הנופים היפים ביותר ואת ההקשרים הנסתרים מכולם. ובכלל, השירה והאמנות הן מעין ספר חלומות מצרי-אשורי של חיי הערות; הן מפרשות לנו דברים אמיתיים, כמו שיוסף פירש במצרים את חלומותיו של פרעה. זוהי מטרתה המשמעותית של האמנות".

שני דברים ראוי לומר בעקבות הציטוט הארוך הזה. הראשון נוגע לתפיסה המגדרית שעולה בו, ובמקומות אחרים בספר, ואינה עולה בקנה אחד עם התפיסות המקובלות היום. כמו ברשימה שבה יוצא צ'אפק נגד רצונן של נשים להיות מקצועניות ומומחיות כמו גברים ("מפעם לפעם אנחנו קוראים בעיתון על איזו 'ראשונה': עורכת הדין הראשונה, ראש העירייה הראשונה, וטרינרית") ומסביר שייחודן של נשים הוא בהיותן אנטי-מתמחות ("האישה ניחנה ברוח אוניברסלית, רבת-פנים שאינה מתקבעת בדבר אחד").

אבל צ'אפק מעניין לרוב גם כשלא מסכימים איתו, ובכל מקרה לא כדאי לצמצם את חיי הקריאה שלנו לסוגיות מורליות כמו יחסו של הכותב לנשים. נקודה שנייה שעולה בציטוט היא הערה על טיבה של האמנות. ואכן, צ'אפק מתגלה בספר כמבקר ספרות מרתק, בעיקר ברשימה 'הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי' (שמתרגם הספר, פאר פרידמן, התעקש לכלול בו, ועל כך מגיעה לו תודה), הכוללת הערות מסעירות בעומקן על הז'אנר הבלשי. רשימה אחרת כוללת טענה יפה ומקורית של צ'אפק, שאפשר אולי ליישם גם על הספר הזה: "הייתי מעז לומר שהבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים [‭...‬] ספר - בדומה לאהבה והוללות - הוא עניין לילי".

עוד 3 ספרים של צ'אפק

שנת הגנן ‭ 1929 > ‬

הסיפורים  הגנוזים ‭ 1932 > ‬

המלחמה  בסלמנדרות ‭ 1936 > ‬

אריק גלסנר 7 לילות 22/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים חלק מהרשימות בקובץ 'על הדברים הקרובים' התיישנו בינתיים, ובכל זאת הן מגלמות את ההומניזם העמוק, המקוריות וההומור של קארל צ'אפק

אלה רשימות שנכתבו לעיתון, כמעט כולן  בשנות ה-‭20‬ של המאה הקודמת, וקארל צ'אפק עצמו קיבץ את רובן לכרך אחד שהתפרסם ב-‭.1925‬ הן נעות על פני שלל נושאים, באופן לא שיטתי. רשימה אחת, למשל, נוגעת לאפקט המרגיע של נתינת שמות ("כאשר לדבר כלשהו אין שם, הוא מטריד [‭...‬] אך אם יש לו שם, לפתע נדמה לאדם שהוא מכיר את הדבר ואין הוא צריך לחשוש מפניו"). רשימה אחרת יוצאת מהתבוננות בחתולים (חיה חביבה במיוחד על צ'אפק, שמקדיש לה מספר רשימות), ממנה  מסיק הכותב כי "ביות הוא, בפשטות, מצב של אמון וביטחון". ומכאן קצרה הדרך לתובנה מאלפת: "והלוא גם אנו, בני האדם, גם אנו איננו פראיים, כל עוד אנו בוטחים זה בזה [‭...‬] פוליטיקה הניזונה מטיפוח אי-אמון היא פוליטיקה של ערבות הפרא [‭...‬] אפשר להרוס את הציוויליזציה, והאנושות תיוותר אנושות; אך אם ייהרס מצב האמון, ייהפך העולם האנושי לממלכת הטורפים".

רשימה אחרת מסבירה את ההתמכרות הלא-רציונלית שלנו לרשתות חברתיות ולאמצעי תקשורת כמו ווטסאפ. צ'אפק אמנם כתב אותה לפני כמאה שנה, והוא מדבר בה על הדואר, אבל חוסר הרציונליות דומה: "שוב תצפה בלב הולם לצלצולו של הדוור ותקרא בחדווה: 'הה, יש דואר!' ולא שאתה מצפה למשהו מסוים [‭...‬] 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום - חרף כל ניסיונות העבר - נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר". רשימה נוספת מדברת בשבח הדברים הלא-גרנדיוזיים. כמו צ'כיה, למשל. "ארץ קטנה אנחנו, אך איננו מוקסמים מהיותנו ארץ קטנה".

שיטה ושיטתיות, כאמור, אין כאן. וליתר דיוק: שיטתית היא רק הגישה ההומניסטית, המתונה, הליברלית, ההומוריסטית של צ'אפק. ככלל, לא מדובר בקטעי התבוננות לשם התבוננות בעולם שסביבנו, כפי שניתן להסיק מכותרת הקובץ. מושאי ההתבוננות כאן משמשים כאלגוריה (פרפר כסמל לאומה הצ'כית; כוס בירה מסתורית על הגג כמטפורה לאירועי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר) או כמנוע לחקירה בלשית (מה ניתן להסיק משרבוטי שולחן על משרבטיהם?).

לעיתים, בעיקר בחלקו הראשון של הקובץ, הרשימות בנאליות (למשל, טקסטים על התפעלותנו הקמאית מהאש או על כך שהבידור הפך להיות תעשייה). ולעיתים גם אנכרוניסטיות. 'על הספרות' היא דוגמה לרשימה מבריקה שהזמן לא עשה איתה חסד. צ'אפק טוען בה שאם היה ילד ניצב מולו בשעת עבודתו, לא היה משלח היד הספרותי מושך אותו כשם שילדים מתפעלים מהטוחן, האופה, הרופא או הצבע. ההבחנה הזאת רלוונטית לחברה פרה-תעשייתית ותעשייתית, אבל בחברה של היום לא חסרים מקצועות שמתבצעים חרישית בתוככי המוח.

ובכל זאת, חלק גדול מהרשימות מקוריות, מעוררות מחשבה ולעיתים התפעלות של ממש. גם בטקסטים החלשים מבליחים פעמים רבות קטעים מלאי ברק והומניזם עמוק. כמה חריפות ומקוריות ואהבת חיים מרוכזות, למשל, ב'על החלומות', טקסט שהוא התקפה עזה על החשיבות שמיוחסת לחלומות ושיר הלל לחיי הערות: "הדבר הנורא ביותר בחלומות הוא היותנו פסיבים לגמרי. אין רצון, אין מעשה של השכל, אין דחף שיוכל לשנות את מהלך החלום, ויהיה מעיק עבורנו ככל שיהיה. וזוהי הבושה הגדולה ביותר (לפחות לנו, הגברים): ההכרח להיוותר פסיבים. זו הסיבה, למשל, לכך שאנו כותבים ביקורות על מחזה או על קונצרט: כדי לבוא חשבון עם הפסיביות שהייתה מנת חלקנו לשעתיים או שלוש. אבל על החלום איננו יכולים אפילו לכתוב ביקורת, שכן לרוב אנו שוכחים אותו עד הבוקר [‭...‬] הערות מהנה בעצם עוד יותר מן החלום. היא עשירה יותר, מותחת יותר ואף יצירתית יותר. את הדברים הפנטסטיים ביותר חוויתי במציאות - את הפלאים והשמחות הגדולים ביותר, את הנופים היפים ביותר ואת ההקשרים הנסתרים מכולם. ובכלל, השירה והאמנות הן מעין ספר חלומות מצרי-אשורי של חיי הערות; הן מפרשות לנו דברים אמיתיים, כמו שיוסף פירש במצרים את חלומותיו של פרעה. זוהי מטרתה המשמעותית של האמנות".

שני דברים ראוי לומר בעקבות הציטוט הארוך הזה. הראשון נוגע לתפיסה המגדרית שעולה בו, ובמקומות אחרים בספר, ואינה עולה בקנה אחד עם התפיסות המקובלות היום. כמו ברשימה שבה יוצא צ'אפק נגד רצונן של נשים להיות מקצועניות ומומחיות כמו גברים ("מפעם לפעם אנחנו קוראים בעיתון על איזו 'ראשונה': עורכת הדין הראשונה, ראש העירייה הראשונה, וטרינרית") ומסביר שייחודן של נשים הוא בהיותן אנטי-מתמחות ("האישה ניחנה ברוח אוניברסלית, רבת-פנים שאינה מתקבעת בדבר אחד").

אבל צ'אפק מעניין לרוב גם כשלא מסכימים איתו, ובכל מקרה לא כדאי לצמצם את חיי הקריאה שלנו לסוגיות מורליות כמו יחסו של הכותב לנשים. נקודה שנייה שעולה בציטוט היא הערה על טיבה של האמנות. ואכן, צ'אפק מתגלה בספר כמבקר ספרות מרתק, בעיקר ברשימה 'הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי' (שמתרגם הספר, פאר פרידמן, התעקש לכלול בו, ועל כך מגיעה לו תודה), הכוללת הערות מסעירות בעומקן על הז'אנר הבלשי. רשימה אחרת כוללת טענה יפה ומקורית של צ'אפק, שאפשר אולי ליישם גם על הספר הזה: "הייתי מעז לומר שהבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים [‭...‬] ספר - בדומה לאהבה והוללות - הוא עניין לילי".

עוד 3 ספרים של צ'אפק

שנת הגנן ‭ 1929 > ‬

הסיפורים  הגנוזים ‭ 1932 > ‬

המלחמה  בסלמנדרות ‭ 1936 > ‬

אריק גלסנר 7 לילות 22/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
על הדברים הקרובים קארל צ'אפק
הקדמת המתרגם
 
 
באחד הימים יצאתי לרחוב והמתנתי למישהו מחוץ לביתי. לצד המדרכה חנתה מכונית שמורה היטב, כזו שניכרת בה החיבה שרוחשים לה בעליה. בעודי ממתין ומתבונן בעולם שמסביבי, שמתי לב לדבר־מה בלתי רגיל, שהפתיע אותי באמת. מבעד לשמשת המכונית הבחנתי בקווצת שערות לבנות על משענת מושב הנהג. באור השמש החורפית של פראג, בהקו השערות כל כך על המושב השחור, עד ששוב לא יכולתי להתעלם מהן; וממילא, אי־אפשר לא־לראות את מה שכבר ראית.
 
מבלי להתכוון לכך, התחלתי לתהות מאין באו אותן שערות. כמעט אפשר לומר כי בקע בי הצ'אפק המקנן בתוכי. מחשבתי הראשונה היתה שלבעל הרכב יש אולי כלב לבן, שעיר, מטופח לפחות כמו המכונית הגדולה, ואותו כלב ודאי התרוצץ בחלל הרכב והותיר את שערותיו על מושב הנהג. אלא שלא היה אפשר לטעות: השערות אכן נחו רק על מושב הנהג לבדו, ולא בשום מקום אחר. זה מוכרח אפוא להיות כלב שובב מאולף למדי, אם הוא מוכן לשבת רק על מושב אחד; וממילא, היכן יֵשב אז בעל הרכב, אשר מן הסתם עליו — ולא על ידידו מרובע הרגליים — נגזר לנהוג במכונית?
 
מתוך היכרותי הממוצעת עם העולם ועם דרכיו, פסלתי את האפשרות כי אלה שערותיו של כלב. לא מן הנמנע כי מדובר בשערותיו של בעל המכונית עצמו. אלא שהשערות הלבנות נחו כולן בקבוצה על גב המושב, לא על משענת הראש. הייתכן כי בעל הרכב הוא גוץ זעיר כל כך? אם כך הדבר, הרי אין הוא יכול בכלל לראות את הדרך. אולי יש לו שערות ארוכות עד אמצע גבו? לא, השערות הללו קצרות הן, חמישה סנטימטרים זוהרים בלובן.
 
השערות שעל מושב הנהג לא הניחו לי גם משחזרתי אל דירתי. אני נזכר בהן לעתים גם עתה, חודשים רבים אחרי שראיתי אותן פעם אחת ויחידה. הן מטרידות אותי, בדיוק כשם שכוס בירה על גג בניין בפראג לא הניחה לצ'אפק; בדיוק כשם שבאחד מסיפוריו המפורסמים הוא חוקר מאין צצו בשלג טביעות רגליים שמתחילות כך לפתע, ולפתע מסתיימות.
 
זהו הפרויקט הגדול של צ'אפק: ברבים מסיפוריו ורשימותיו הוא מבקש מאיתנו לוותר על הנחותינו המוקדמות, לבטל את נטייתנו הטבעית לאינדוקציה, ולהודות שעלינו לחקור עוד — ולעתים גם לקבל את האפשרות שהחקירה לא תוביל לתשובה מוחלטת. אדרבה, צ'אפק מלמד אותנו כי היעדר תשובה הוא עצמו תשובה ראויה ומסקנה אמיצה. רבות מן הרשימות שלפנינו מפצירות בקורא לבחון את עולמו תמיד מחדש, לא להתקבע באורחותיו, בדעותיו ובפרשנויותיו את הסובב אותו.
 
רשימות אחרות בקובץ עוסקות, בראשיתן או באחריתן, באירועים אקטואליים — למשל בתקומת המדינה הצ'כוסלובקית, בהפגנות ובהתפרעויות, באישים שאחדים מהם נשכחו היום גם בצ'כיה. ובכל זאת, גם הקורא בן המאה העשרים ואחת יזהה בהן מיד את עצמו ואת הרלוונטיות שלהן לחייו. פעמים רבות נדמה כי צ'אפק כותב על הטבע שסביבו, על איזו זוטה כמו־טריוויאלית, אך הוא מצליח להפיח חיים ומשמעות בדבר הטריוויאלי, למצוא בו ייחוד וחשיבות אדירה. עבור צ'אפק, דווקא הדברים הקטנים הם אלה המטים את מהלך חיינו ומניעים את העולם קדימה.
 
כמעט כל הרשימות שמאוגדות בקובץ שלפנינו נכתבו בשנות העשרים של המאה שעברה (הרשימה המוקדמת ביותר נכתבה כבר ב-1917; בתרגום העברי הוספנו בסוף כל טקסט את שנת כתיבתו), והן פורסמו בבמות שונות — רובן בעיתונים היומיים שבהם כתב צ'אפק באותן השנים (פירוט על כך תמצאו בכמה מהערות שוליים שצירפנו לטקסטים). צ'אפק עצמו קיבץ את הרשימות הללו לכרך אחד, אשר ראה אור בשנת 1925. בכמה מן הרשימות, בעיקר במוקדמות ביותר, ניכרת עדיין איזו פתטיות, רגשנות יתר, כזו שבהחלט נובעת בין היתר מנושא הרשימה, אך גם מבוסריות שנותרה עדיין במחבר. רשימות בודדות אף מחייבות את הקורא להתמודד עם תפישת עולם קונסרבטיבית, שכמו אינה הולמת את המחבר כפי שהוא מתגלה ברשימות אחרות; אך זוהי אחרי ככלות הכול העמדה שעולה ממכלול כתיבתו של צ'אפק לאורך השנים: אל לנו להניח מראש שאנו יודעים דבר־מה; שכבר הבנו עד תום. הרשימות בקובץ אמנם אינן מובאות בסדר כרונולוגי, אך גם כך הוא מאפשר בחינה מעניינת של התפתחות כתיבתו של צ'אפק בשנים המוקדמות יחסית של יצירתו הענפה.
 
למהדורה העברית בחרנו להוסיף שש רשימות שלא נכללו בקובץ המקורי, והן חותמות את הספר הזה. אעז לומר כי לדידי, די באחרונה שבהן להצדיק את הספר כולו. ברשימה הארוכה ״הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי״, מפרק צ'אפק לגורמים את המוטיבים העיקריים של הז'אנר, מנתח אותם בקפדנות ובהומור, ומוצא כי ימיו של הסיפור הבלשי כימי הספרות בכלל. זהו טקסט מרהיב שמעיד על אופקיו הרחבים של מחברו, ועל יכולתו המופלאה לקשור יחד את העבר וההווה.
 
את חמש הרשימות האחרות בחרנו מסיבות שונות, שאפשר להצדיקן באופנים רבים. למשל: הן הולמות את הקובץ; או: הן נכתבו באותן שנים ורק במקרה נכללו בקבצים אחרים ולא בקובץ הזה; וגם: הן — ועוד רבות אחרות — נכללות למשל בתרגום לאנגלית שראה אור עוד בימי חייו של צ'אפק. אבל נדמה לי שאת הסיבה הטובה מכולן מספק צ'אפק עצמו בקובץ אחר — ״ביקורת המילים״ — שנדפס לראשונה ב-1920 (וראה אור בתרגומי בהוצאת כרמל בשנת 2014). ״האמנים,״ אומר צ'אפק, ״מוצאים אינספור סיבות ונימוקים למעשה האמנותי; אך מוטב היה אילו היה האמן אומר פשוט: 'עשיתי זאת משום שזה נורא מצא חן בעיני, ובעומק לבי קיוויתי שתאהבו זאת גם אתם.'״
 
 
פאר פרידמן
 
פראג, פברואר 2020
 
 
 
על הספרות
 
 
אני מבקש לפתוח, ברשותכם, בדבר אחר למדי;1 אני מבקש לספר דווקא על שנות ילדותי. ילד עירוני הוא ארכי־ילד, ספקן מלידה, אדון הרחוב, ואך טבעי הדבר שהוא בז לאותם — איך אומרים? — ראשי בטטה, אוכלי קש, עמי הארץ, עזים פזיזות, חורשי שדות; בקיצור, לילדי הכפר. אלא שבן הכפר מצדו מביט על בן העיר בבוז, והצדק עמו: הוא הלוא אדון השדות והיער, הוא מבין בסוסים ובבקר, הוא יודע להצליף בשוט, ולמרותו סרים כל אוצרות החלד — מענפי ערבות ועד פרגים בפריחתם. בן הכפר אינו בהכרח הקטון שבנסיכי תבל, שהרי בסביבתו נגלה לעיניו יותר משרואה כל יציר אחר בעולמנו: הוא יכול להתבונן במלאכתם של כל אומני הארץ.
 
כשהייתי אני נער צעיר בעיירה קטנה, ראיתי בביתי את מלאכתו של הרופא, ואצל סבא התבוננתי במלאכת הטוחן והאופה, שהיא מהנה עד אין קץ ויפה. אצל דודי יכולתי להתבונן במלאכת האיכר; אבל זה כבר יהיה סיפור ארוך מדי — כמה למדתי שם, ולאילו דברים התוודעתי. אך השכן הקרוב ביותר אלינו היה צבָּע, וזהו מקצוע נפלא ומרתק. לעתים הרשה לי לערבב לו את הצבע בספלים, ופעם — לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות — אפילו הרשה לי לצבוע שבלונה במברשת. זה יצא עקום, אבל בסך הכול מוצלח. לעולם לא אשכח איך היה הצבּע עולה ויורד בסולם, ושר, מוכתם להרהיב בכל צבע אפשרי, ומשרטט בְּדרך נס קווים ישרים להפליא, ולפעמים אפילו משהו בציור חופשי, אפילו על התקרה, נֹאמר איזה ורד עגלגל שצבעו כצבע כבד ישן. על כל פנים, כך התגלתה בפני לראשונה אוּמנותו של הצבָּע, ומאז אותו יום אני מאוהב בה לגמרי. אחר כך הלכתי מדי יום להתבונן במלאכתו של הפונדקאי, איך הוא מגלגל חביות אל המרתף, איך הוא מוזג בירה, מסיר בנשיפה את הקצף ומשוחח בתבונה עם הדוֹדים המנגבים בגב ידם את הקצף מזקנם. מדי יום באתי להביט בשכננו הסנדלר ובחנתי בשתיקה כיצד הוא גוזר את העור וממסמר אותו אל האימום ואז מחבר את העקב וכבר איני זוכר מה עוד, שהרי זוהי אומנות מורכבת ועדינה, ומי שלא ראה עור בידי סנדלר אינו יודע עליה דבר — גם אם הוא נועל נעלים מעור קורדובה.
 
היה גם השכן שניגן בתיבת נגינה, אדון האנוסֶק, וגם אליו הייתי הולך כשהיה בבית, ותמיד התפלאתי שבבית הוא לא מנגן בתיבת הנגינה אלא יושב ובוהה בפינת החדר, עד שהיה לי לא נעים. והיה גם הסתת העגמומי, שהיה יושב בפתח הבית ומסתת צלבים ומלאכים שמנמנים וגוצים. הוא הלם בפטיש כל היום ולא פצה פה, ואני הייתי מתבונן בו שעה אולי, בעודו מסתת את עינו העיוורת של מלאך מתייפח. ואז — הה, אז! — היה גם בונה הגלגלים, עם קורות העץ האיכותיות שלו והחצר המלאה גלגלים מחליקים, במילותיו של הומרוס.2 גלגלים כאלה, ידידַי, הם פלא בפני עצמו. והיה גם חרש ברזל בנפחייתו השחורה; התפוצצתי מגאווה כשהרשה לי לפעמים ללחוץ על המפוח בעוד הוא, קיקלופ שחור, מלהיט מוט ברזל והולם בו עד שיוצאים ניצוצות; וכשהיה מפרזל סוסים, היה האוויר מצחין מקֶרָטִין שרוף, והסוס הפנה עין נבונה אל החרש, כאילו רצה לומר: ״תעבוד, אני בסדר.״
 
קצת רחוק יותר גרה טונצ'ה, הזונה. את מלאכתה לא הבנתי עד תום וכשהייתי עובר ליד ביתה הרגשתי גוש בגרון; פעם אחת בלבד הצצתי אליה מבעד לחלון, אבל הבית היה ריק, רק שמיכות פסים, ומעל המיטה ערבת עִזים מקודשת.3 התבוננתי בעבודתם של בעלי בתי חרושת, ראיתי אותם מתרוצצים במזכירוּת וליקטתי שם בולים מארצות רחוקות מתוך סלי האשפה; והתבוננתי בפועלים, בכישוֹרים מלאי פשתן, באורגים היושבים ליד נולי ז'אקאר מסתוריים;4 התגנבתי אל הגיהינום האדום הלוהט של כבשני היוטה ונצליתי עם מסיקים ליד הדוּד, אחוז התפעלות מאתיהם הארוכים, שבקושי יכולתי להרימם. הייתי מבקר את הקצב באטליז ומציץ בסקרנות לראות אם לא יקצוץ לעצמו אצבע; הייתי מתבונן בבעלי חנויות, איך הם מודדים ושוקלים, עצרתי אצל הפחח ועברתי בחצרו של הנגר, שבה הלם הכול ודפק בשצף; הלכתי אל בית המחסה לראות מה עושים העניים, וליוויתי אותם אל יריד יום שישי שלהם בעיר, כדי לראות איך עובד קיבוץ נדבות.
 
עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום. אבל גם אילו הייתי יושב על המרפסת בקדמת הבית ועושה את מלאכתי שם, איני חושב שהיה עוצר לידי איזה ילד, נעמד על רגל אחת יחפה, ברגלו השנייה מגרד את הקרסול, ובוחן את אצבעותי כדי לראות איך עושים ספרוּת. אין בכוונתי לומר כי מדובר במלאכה לא ראויה או מיותרת; אך שוב אין זה דבר מופלא ונהדר, והחומר שעמו אני עובד הוא מוזר כזה — אפילו לראותו אי אפשר. אבל הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבָּע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חִיוּתו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים.
 
[1924]