פתח דבר
ללמוד היסטוריה כדי לדעת להשתחרר ממנה
ההיסטוריה היא עדיין תאולוגיה מוסווית: באותו אופן גם יראת הכבוד של הבורים כלפי כת המלומדים אינה אלא ירושת ההערצה שליוותה את הכמורה. מה שהעניקו קודם לכן לכנסייה, מעניקים כעת, אם כי במידה דלילה יותר, למדע.
פרידריך ניטשה, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, 1874
ההיסטוריה היא המוצר המסוכן ביותר שהכימיה של האינטלקט יצרה. נכסיה ידועים היטב. היא גורמת לחלום, משכרת את העמים, מעוררת בהם זיכרונות כוזבים, מנפחת את תגובותיהם, מנציחה את פצעיהם הישנים, מטרידה אותם במנוחתם, ומוליכה אותם לשיגעון גדלות או לפחד רדיפה. היא גם הופכת את הלאומים למרירים, לרגישים, לבלתי נסבלים ולשחצנים.
פול ולרי, מבטים על העולם העכשווי, 1931
ברצוני בפתח ספר זה לפרוס בפני הקוראות והקוראים שתי אפיזודות שלמרות שוליותן, ואולי חוסר חשיבותן הציבורית, התנו ומסגרו את התפתחות יחסיי כלפי מקצוע ההיסטוריה. הראשונה אירעה בצעירותי, בראשית לימודיי האוניברסיטאיים, והשנייה התרחשה כאשר כבר נעשיתי סוכן עבר מדופלם ו"מורשה".
א. על שני מפגשים
בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, איני זוכר את המועד המדויק, הגיע היסטוריון הרעיונות הבריטי ישעיה ברלין (Berlin) לישראל.1 למרבה הפלא הוא בחר לתת הרצאה על ההוגה האניגמטי הצרפתי ז'ורז' סורל ((Sorel. בדיוק באותה עת התחלתי את לימודי ההיסטוריה שלי באוניברסיטת תל־אביב. את חיבורו המפורסם של ברלין על "הכורח ההיסטורי" אמנם הכרתי קודם לכן, אך סורל היה בעיניי אלמוני לחלוטין. הסיבה לבחירה התמוהה במחברם של ההרהורים על האלימות, שכמעט לא היה מוכר בישראל, לא הוסתרה על ידי המרצה האוקספורדי. בתחילת שנות ה-70 הגיע הגל הבין־לאומי של מחאות הסטודנטים לשיאו. הפילוסוף הליברלי, שהוחרד מהן, חשב שמן הראוי ליטול מודל מן העבר הרחוק כדי להציבו כתמרור אזהרה. וכפי שהוגה הסינדיקליזם המהפכני של תחילת המאה ה-20 סיים, לדעתו, את חייו באהדה ובתמיכה בפשיזם האלים, כך השמאל החדש הצעיר עלול לגלוש בסופו של יום לימין רדיקלי מסוכן.2
היות שבתקופה זו כבר הייתי "שמאלן לשעבר", אמנם עדיין צעיר אך כבר עייף ומאוכזב, ביקשתי לדעת מהי הסכנה הבאה שעומדת בפתחי, וכיצד אוכל להימנע ממנה. נרשמתי מיד לקורס על הימין הקיצוני באירופה ובחרתי להכין בו עבודה סמינריונית על "סורל - מאבותיו האינטלקטואלים של הפשיזם". מכיוון שבאותה עת לא ידעתי מילה בצרפתית השתמשתי בתרגומים, ובעיקר בפרשנות האנגלו־סקסית השופעת להוגה הצרפתי "האלים". נהניתי מהציון הגבוה שקיבלתי וסקרנותי כלפי סורל הגיעה לסיפוקה המלא. כערך מוסף גם ידעתי שפשיסט כבר לא אהיה.
בדיוק כאשר התכוננתי להירשם ללימודי הדוקטורט שלי בפריז של המחצית השנייה של שנות ה-70 תורגמו כתבי אנטוניו גרמשי (Gramsci) לצרפתית. כמה שזה יכול להישמע אירוני, היו אלה בין הטקסטים הראשונים שקראתי בשפתם של וולטר ורוסו. במהרה גיליתי שעבור המרקסיסט המקורי מטורינו, סורל היה התאורטיקן הרציני ביותר של הסוציאליזם מאז מרקס. מה עוד שגרמשי לא היה האינטלקטואל האיטלקי היחיד שראה בהוגה הצרפתי מקור השראה פילוסופי להתנגדות וולונטריסטית נגד הפשיזם. התבלבלתי לחלוטין ובעצתו של מדריך התזה שלי - ז'ורז' האופט (Haupt) המנוח, החלטתי לפנות שוב לדמות השנויה במחלוקת והמטרידה של ראשית המאה ה-20.
במהרה התברר לי שלמרות כל תהפוכותיו הפוליטיות - שמרן בשנות ה-80 של המאה ה-19, מרקסיסט ולאחר מכן דרייפוסאר בשנות ה-90 של מאה זו, סינדיקליסט מהפכני בעשור הראשון של המאה ה-20, פלרטטן עם הימין הקיצוני לקראת סוף עשור זה, אנטי־לאומי במלחמת העולם הראשונה ואוהד המהפכה הסובייטית ב-1917 - הגותו הפוליטית המפותלת של סורל הייתה רחוקה מכל שמץ של פשיזם. אלימותו התאורטית הייתה יותר מנאיבית לעומת אהדת האלימות של רבים מחסידיו, משמאל ומימין, ואפילו ממבקריו האינטלקטואליים במאה ה-20.3
ודאי, אין זה מקרי לחלוטין שאינטלקטואלים פשיסטים איטלקים חיפשו לגיטימציה אידאולוגית בכתביו. נוכחותו של סורל בתרבות האיטלקית שלפני מלחמת העולם הראשונה דמתה מבחינות רבות למעמדו של מישל פוקו (Foucault) בתרבות האמריקאית בשנות ה-70 של אותה מאה. הם יכלו למצוא נוסחאות סורליאניות פופולריות ואניגמטיות דיין כדי לתרץ את הזיגזגים והתהפוכות הפוליטיים שלהם בדרכם להפוך לשרתי המדינה החדשה. אך באותה מידה גם לא היה זה פרי המקרה שפיירו גובטי (Gobetti), הליברל האנטי־פשיסטי הנערץ, היה אף הוא מחסידיו המובהקים של ההוגה הצרפתי הבלתי מסווג.4 מאותה עת למדתי לראשונה לקרוא את ההיסטוריה האינטלקטואלית לאחור, כלומר נגד ציר ההתקדמות בזמן: לא מרוסו לרובספייר, לא ממרקס ללנין, לא מסורל למוסוליני, ומאוחר יותר, לא מהתנ"ך לציונות, אלא בדיוק להפך: מרובספייר לרוסו, מלנין למרקס, ממוסוליני לסורל ומהציונות לתנ"ך.5 למדתי גם שהמילה "השפעה" או הפועל "להשפיע" אינם מסבירים דבר. יש צורך תמידי להתעקש, לחשוד בהם, ולהקנות להם משמעויות חדשות ומקוריות.
בתחילת שנות ה-90, כאשר כבר הוריתי היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, שהיתי בחצי שנת שבתון בפריז. ז'אק ז'וליאר (Julliard), מורה לשעבר, פנה אליי והציע לי לפגוש את פרנסואה פירה (Furet) נשיאו לשעבר של בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (E.H.E.S.S). הלה נזקק בדחיפות לחיבוריו של סורל ולפרשנויות עליו עקב הכנת ספר חשוב על הקומוניזם במאה ה-20. שמחתי מאוד לפגוש את ההיסטוריון הידוע שסייע באמצע שנות ה-80 להעניק לי משרה זמנית במוסד זה, ולאפשר לי לתת את הקורס הראשון בהיסטוריה שלימדתי בחיי.
בפגישה ניסיתי להבהיר לפירה שסורל הבעייתי לא היה פרוטו־פשיסט צרפתי, בין היתר מכיוון שסלד כל חייו מהלאומיות הצרפתית, ובוודאי שלא סיים את חייו כחסידו של מוסוליני, מפאת העובדה שבחל במנהיגים פופוליסטים המלהיטים בנאומיהם את ההמונים. הוספתי ש"המטריאליזם ההיסטורי" שלו לא היה ממש מרקסיסטי אלא נָשק מבחינות מסוימות לעמדות שפירה עצמו העלה בספרו האנטי־יעקוביני המרתק לחשוב את המהפכה הצרפתית. אני זוכר שהדגשתי גם שלמעשה מתחת לגלימתו המהפכנית נותר סורל באיזשהו מקום הוגה ליברלי, ואפילו שמרן, הנלכד שוב ושוב בסתירות של עצמו, אך מצליח למרות זאת להתעלות בהבחנותיו על רבים מבני דורו, בנוגע לנוכחותם של מיתוסים ומדומיין פוליטי. הזכרתי לקראת סוף השיחה שההערות האנטישמיות שנמצא בכתביו בשנותיו המאוחרות אמנם מאוד לא נעמו לי, ואף דחו אותי לעתים בטיפשותן, אולם הן לא היו חלק אימננטי מתפיסת עולמו של הדרייפוסאר לשעבר, שהייתה אנטי־גזענית בעליל.6 איני זוכר היום את שאלותיו במדויק ולא את תשובותיי במפורט, אך הפגישה הלבבית התארכה ובסיומה השארתי אחריי, על פי בקשתו, רשימה ביבליוגרפית קצרה: מה לעניות דעתי ראוי לקרוא בסורל ואילו פרשנויות רציניות נכתבו עליו.
כאשר הופיע הספר עברה של אשליה: מסה על הרעיון הקומוניסטי במאה ה-20 נדהמתי. מכל החומרים שהמלצתי וסיפקתי לפירה הוא בחר לצטט עיתונאי ימני שולי בשם ז'אן ואריו (Variot), שהעניק לסורל ההפכפך בימה עיתונאית בשנות העשרה השמרניות שלו.7 בחיבור מגוחך למדי, שמחבר פרו־פשיסט כושל זה פרסם יותר מעשור לאחר מותו של הפילוסוף, הוא "שחזר" מילה במילה שיחות שלכאורה היו לו עמו (אפילו ברחוב), שבהן הביע הלה את הערצתו הסוחפת למוסוליני.8 בשום מקום אחר לא נמצא אישוש לעדות זו אלא בדיוק את ההפך: סורל הביע במכתביו בדיוק באותה עת את סלידתו מהמנהיג הדמגוגי הלאומני בזמן המלחמה וכן את בוזו לתנועה הפשיסטית ולתומכיה. כידוע, דווקא בנדטו קרוצ'ה (Croce), הפילוסוף הליברלי המתון, ומכותב נאמן של סורל, חלק עליו ותמך בשלב הראשון, כמו רבים מבני דורו הליברלים באיטליה, בעלייתו של מוסוליני לשלטון.
כבר בזמן "המלחמה הקרה" בשנות ה-50 עטו "אנטי־טוטליטריים" שונים על סורל כנקודת החיבור וכגשר לוגי בין שתי התנועות המהפכניות של המאה ה-20 - הקומוניזם והפשיזם. מהלך פוליטי־אידאולוגי יעיל ושופע שביקש לזהות ולקרב שני זרמים (ואפילו שלושה כי גם הנאציזם צורף לפרדיגמה המופרכת), אשר אמנם דמו בכמה מהאספקטים הפוליטיים שלהם, אך היו שונים ומנוגדים לחלוטין מבחינה אידאולוגית וסוציו־כלכלית.
ארבעה עשורים מאוחר יותר, כאשר האנטי־טוטליטריזם נעשה לבון־טון בפריז - אופייני למדי כאשר הטוטליטריזם נסוג כבר מזמן בברית המועצות9 - נדרש פירה לסורל, "תומכו של מוסוליני", מאותה סיבה. מטרתו המוצהרת הייתה לפענח את שורשי הלהט המהפכני הסוחף במאה ה-20. היה הגיוני לדעתו לגשר בין הקומוניזם לפשיזם בפרק מיוחד בספר (שוב, כאשר גם הנאציזם כלול בצורה מרושלת ושערורייתית באחרון). סורל תאם גם עתה למשימה. היות שלפי פירה "קיים מסתורין של רוע בדינמיקה של האידאות הפוליטיות במאה ה-20",10 כדי להבהיר ולאשש את קיומו של "מסתורין" זה ניתן גם לוותר על אחד הכללים שכל סטודנט בשנה א' לומד לדעת בנוגע להבניית נרטיבים: אין להסתמך על עדויות משניות כאשר המקורות הראשונים סותרים אותן חד משמעית. הרי המתודה המודרנית של המחקר ההיסטורי מבוססת כל כולה על הבחנה אלמנטרית זו.
בין ישעיה ברלין לפרנסואה פירה קיימים הבדלים עמוקים בסגנון ובאסטרטגיות ייצוג העבר, אם כי היה משותף להם העניין הגדול שלהם בהיסטוריה אינטלקטואלית כמו גם רגישותם הליברלית. ברם, אף על פי שברלין נטל את סורל מסיבות פוליטיות מוצהרות הוא עיין בו לא מעט וחש במהלך כתיבתו שהמשל האידאולוגי שנטל לא תואם ממש לנמשל הפוליטי שהוסק. מה עוד שבזמן חיבור המסה הוא לא היה יכול עדיין לדעת בוודאות שסורל כלל לא תמך בפשיזם (רוב ההתייחסות הביקורתיות כלפי מוסוליני נחשפו קצת מאוחר יותר). פירה, לעומת זאת, כמעט לא טרח לעיין בסורל, הסתפק בספרות משנית קצרצרה, ומה שנותר חמור בעיניי: בתקופת כתיבתו כבר פורסמו כמעט כל מכתביו של ההוגה המקולל של תחילת המאה ה-20.
ייתכן שביקורתו של ישעיה ברלין את השמאלנות הצעקנית של שנות ה-60 הייתה נכונה, גם אם בניגוד לתחזיותיו היא הסתיימה ברובה בשמרנות, בקונפורמיזם ובעיקר באווילות פוליטית, ולא בגלישה לימין קיצוני. סביר להניח שיש טעם מסוים בכמה היבטים במשנתו ה"אנטי־טוטליטרית" של פירה, גם אם לדעתי את מקורות הרצחנות הסטליניסטית יש לחפש בפענוח תהליכים סוציו־פוליטיים ולא בתשוקת ההרס המהפכני שאפיינה חלק מהאידאולוגיות במחצית הראשונה של המאה ה-20.
וזו תהיה אולי הזדמנות ראשונה לגילוי נאות: אני מוצא לנחוץ כבר בשלב זה לחשוף את רגישותי הפוליטית שתרמה לכתיבתי ההיסטורית ועדיין מזינה אותה. כאיש שמאל הייתי "מעדיף" לחיות בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת באיטליה הפשיסטית ולא בברית המועצות הקומוניסטית. הסיבה פרוזאית: תחת המשטר האיטלקי היה לי סיכוי גדול הרבה יותר לשרוד ולהישאר בחיים. אולם באותה מידה, כצאצא של יהודים נרדפים ההעדפה המדומיינת בבחירת מקום מקלט "רטרואקטיבי" אמורה להיות מדינת הסובייטים הסטליניסטית, ולא גרמניה הנאצית של הארים או מדינת וישי של ה"גאלו־קתולים". הוריי בחרו בלית בררה במקלט זה, ולכן להבדיל מהוריהם (או מקרובי משפחתם שהיגרו לפני המלחמה לצרפת), הם נותרו בחיים, וכך זכיתי מאוחר יותר להיוולד.
כידוע, הגאלו־קתולים בצרפת של ראשית שנות ה-40 - מפיליפ פטן (Pétain), פייר לאוואל (Laval) או שרל מוראס ((Maurras, ועד לרנה בוסקה ((Bousquet ופול טובייה (Touvier) - חסרו ברובם להט מהפכני, סלדו ממקסמיליאן רובספייר, לפחות כמו פירה, ואף טוטליטריים ממש הם מעולם לא היו. והדבר לא מנע מהם, כמובן, לתמוך באופן פעיל ביישומו של "רוע" מיוחד במינו.11 דווקא רבים מאלה שהקריבו את עצמם כדי להביס את וישי הונעו, בין היתר, על ידי אידאולוגיה מהפכנית נון־קונפורמיסטית (לכן פירה הצעיר, על פי צו האופנה, "הצטרף" דווקא אליהם בתום המלחמה). בסופו של דבר בייצור העוולות הקשות בעת המודרנית (מהקולוניאליזם והקולוניזציה, דרך הפשיזם והנאציזם ועד לסטליניזם ולמאואיזם) השתתפו שמרנים תאבי כוח וקונפורמיסטים טיפוסיים לא פחות מרדיקלים אחוזי תזזית של גאולה.12 עורמת התבונה המודרנית והרצחנית "השתמשה" בהם ללא הבדל.
ב. ועוד ארבעה מפגשים
נושא אחרון זה מסיט אותי חזרה למסלולה הראשי של ההיסטוריה הכללית ולשתי האפיזודות הקשורות לברלין ולפירה. האמת היא שלמדתי מהן על ההטיות האידאולוגיות בטכנולוגיה הבסיסית של ייצוגי העבר יותר מכל שיעוריי האוניברסיטאיים גם יחד. ספקנותי בנוגע להבניות בהיסטוריה, שטלטלה אותי מדי פעם בפעם במהלך לימודיי, קיבלה אישוש בוטה משני חוקרים מבריקים שכתביהם, גם אם הייתי חלוק עליהם, סקרנו אותי תמיד. ודאי, לא כל היסטוריון פועל בהכרח באופן כה ישיר וחשוף כדי לאשש את התזות שלו. בדרך כלל נמצא אופנים מעודנים ומתוחכמים יותר בשימוש ב"עובדות" בהבניית העבר. אך צל אידאולוגי סוכך על כל חלון שנפער לעבר הזמן שחלף. צל כבד שלא ניתן להימלט ממנו. העבר הגדוש והלא מאורגן הוא אילם כמעט לחלוטין ונדרש תמיד מישהו לדובב אותו: הסובייקט המדובב אותו נותר תמיד סובייקטיבי. לכן גם אם הכתיבה ההיסטורית תלויה במערכות הכוח שבהן היא נוצרת - ההיסטוריונים המקצועיים בעולם המודרני משתייכים תמיד למוסדות ייצור ידע ממלכתיים או פרטיים - היא גם משמרת תמיד ממד אוטוביוגרפי משמעותי.
כולנו אמורים לדעת שכבר בחירת פרויקט המחקר טעונה בהשקפת עולם או כפופה לטעמים פוליטיים הארוגים בהעדפות אסתטיות והניצבים מעבר לכתפיה של הסקרנות האינטלקטואלית הבסיסית. לעתים נוכל לחשוף את המוטיבציות האידאולוגיות והערכיות בשוליה של הכתיבה ההיסטורית, לפעמים במרכז עצביה ובמיטב תובנותיה.
אני, למשל, פניתי ללמוד היסטוריה בגין התעניינותי הרבה במרקס. בחרתי מאוחר יותר בז'ורז' סורל כנושא לדוקטורט מכיוון שרציתי לעמוד על אופיו של המרקסיזם ובייחוד על ראשית שברונו ההיסטורי. אחרים פונים ל"ימי הביניים" כדי לתהות על מוצא תרבותם, למרחבים טריטוריאליים רחוקים בגין גירויים אקזוטיים, ל"עת העתיקה" מכיוון שראו סרט טוב על התקופה, ואולי ביקשו לברוח מההווה המתסכל, ועוד אין־ספור של מוטיבציות "גדולות" כ"קטנות" המלפפות את אישיותו של ההיסטוריון העתידי. היות שזמן העבר הוא ארוך, נושאי הבחירה הם כמעט אין־סופיים, ולמרות זעזועי הספקנות החריפים במרחבי הדיסציפלינה ההיסטורית של היום, עדיין נמצאים כאלה שמנסים להמציא את גלגל הזמן מחדש, אך כל פעם באופן "אמיתי" יותר.
מה היחסים בין אידאולוגיות ורגישויות פוליטיות ובין העללת (emplotment) העבר ועיצובו? האם ניתן בכלל להעלים אותן או לפחות לצמצם את נוכחותן? ואולי דווקא הן מהוות את הסיבה לכך שעיקרה של ההיסטוריה בכלל נחקר, נכתב, ממומן ונלמד מאז מאתיים השנים האחרונות ברחבי העולם? כלומר הייתכן שלא רק שאין ולא תהיה מעולם היסטוריה ניטרלית מבחינה מוסרית או "היסטוריוגרפיה מדעית", אלא שדווקא אתוס פוליטי מזן מאוד מיוחד הוא זה שביסס והרחיב את עצם קיומה של הדיסציפלינה העוסקת בזמן האנושי? האם החלק המכריע של הכתיבה ההיסטורית לא תפקד במשך שנים רבות כתאולוגיה מודרנית כדי לשמר ולשעתק, במודע ושלא במודע, מיתוסים לאומיים מכוננים?
התשובות לסוגיות אלה אינן תמיד חד משמעיות וראויות בהחלט שנבחן אותן מחדש. ניתן לדעתי לעשות זאת רק באמצעות העמדתן בהקשרים שרק ההיסטוריה עשויה להעניק, תוך מודעות לכך שהקונטקסט כשלעצמו אינו פותר ממש את מכלול הבעייתיות. הרי כבר המושג פוליטיקה עבר שינויים מאז השתמש בו אריסטו, ואף הוא חייב לעבור שוב ושוב היסטוריזציה מחודשת.
לפני שנים אחדות משכה את תשומת לבי הערת אגב של פייר בורדייה, שנאמרה בשיחת רדיו והתפרסמה מאוחר יותר בכתב: "הפרדוקס הוא שההיסטוריונים, לדוגמה... נאיבים בשימושם בקטגוריות בצורה יוצאת את דופן... הרי, הקטגוריות עצמן שבעזרתן מבנים את האובייקט ההיסטורי חייבות להיות אובייקט של הניתוח ההיסטורי".13 בתחילה, כמעט אינסטינקטיבית, דחיתי את הקביעה וראיתי בה קנטרנות המתבססת בחלקה על טיעון מעגלי. כעסתי גם שהסוציולוג הידוע לא יישם את שם התואר "נאיביים" ראשית כול על הסוציולוגים עצמם.
מאוחר יותר הגעתי למסקנה שהוא צדק בעיקרון. אחת החולשות המאפיינות את ההיסטוריונים היא חוסר יכולתם לחשוב על הקטגוריות שדרכן הם חושבים. ודאי, ניתן למצוא פגם זה בתחומי מחקר שונים, אולם הוא אימננטי, לדעתי, לפרקטיקות הדיסקורסיביות של הדיסציפלינה ההיסטורית: הבניית נרטיבים קוהרנטיים המתרחשים בזמן, בגין היותם משקשקים במים כה רבים, חייבת להישען על המשגה בטוחה ומשכנעת שאין לפקפק בה. תהיות וספקנות אפיסטמולוגית עלולות להיות איום העלול להטביע אותה, וזה בדיוק מה שמתחולל בשנים האחרונות במקצוע "העתיק" ביותר בעולם (מלבד המקצוע העתיק השני שלעת עתה אינו עובר "משבר").
לא רק מונחים וקטגוריות שוליים זוכים בהיסטוריוגרפיה לשימוש לא מובחן דיו ואפילו מרושל. מושגים מרכזיים כמו "העת העתיקה", "ימי הביניים", "עמים", "לאומים", "מהפכות", "משברים", "מעמדות", "דמוקרטיה", "ליברליזם", ואפילו "מדינות", מופיעים בטקסטים רבים במשמעויות שונות ואפילו סותרות. ההיסטוריונים לא המציאו את המושגים. הם שואלים אותם בדרך כלל מתיעוד בן הזמן הנחקר או מעידן שעוקב מיד אחריו. לאחר מכן, בלא להיות מודעים כלל לאנכרוניזם הספוג בעצם השימוש בהם, מיישמים אותם ללא מחשבה יתרה בניתוח תהליכים וסיטואציות בזמנים ובמרחבים אחרים. ואם הם כבר ממציאים לעתים מושג חדש, אף על פי שזהו תחומה המובהק של הפילוסופיה, הם עושים זאת מטעמים אידאולוגיים או מצרכים פוליטיים מובהקים. כפי ש"מקורות" נעשו אצל רבים באופן לא ביקורתי ל"עובדות", כך גם בטוחים לא מעטים שהעלילות שהם טווים באמצעות המונחים ה"מדעיים" שלהם תואמות לחלוטין למציאות העבר שרק ציפתה להתמסר בשקיקה לשחזורו המדויק של החוקר.14
הספר שאתם עומדים לקרוא נועד להוות סיכום זמני, כך אני מקווה, ליחסיי עם ההיסטוריה שנמשכו יותר מארבעים שנים. אלה הם מעין מחברות עבודה המחולקות לארבעה מפגשים מכריעים שערכתי עם הדיסציפלינה בשלבים שונים של חיי. הנרטיב בספר לא יהיה, לפיכך, תואם כרונולוגית לזמן היסטורי לינארי מקובל. אמנם יש בו "התחלה", "אמצע" ו"סוף", אולם, כפי שז'אן־לוק גודאר (Godard) פעם הציע, הם לא חייבים להופיע תמיד בסדר זה. ה"עלילה" פרוסה ושזורה על ציר ביוגרפי־אישי הנמתח ומתקדם על פי המפגשים העוקבים. ה"אני" המופיע בטקסט נועד, בין היתר, להסיר כל שמץ של אובייקטיביזם מתנשא שמאכלס עדיין את מרב ספרי ההיסטוריה הפסאודו־מדעית.
המפגש הראשון היה כתלמיד באוניברסיטת תל־אביב שבה התחילו, למרות התלהבותי הרבה מחקר העבר, התחבטויותיי הראשונות לגבי היחסים בין זמן למרחב ובין מזרח למערב. השני אירע בין כותלי בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה שבה נשביתי זמן רב (מדי?) בפיתוייה של ההיסטוריה התרבותית, ורק בהמשך אזרתי כוח להתמודד עם השגותיה והשלכותיה. הפגישה השלישית המוצגת פה חגה סביב שובי כאיש מקצוע מדופלם ו"מורשה" לאוניברסיטת תל־אביב. היא מתארת את תחילת הרהוריי הביקורתיים על מקומו של "מדע" ההיסטוריה ועל הפונקציות הפוליטיות־לאומיות שלו מאז היווסדותו במאה ה-19. הפרק הרביעי האחרון מבקש לעמוד על משמעות המפנים המתחוללים בדיסציפלינה בעת הנוכחית, להבין את מקור התערערות הביטחון המסורתי בכוחן של המילים לייצג את ה"דברים", וכך הוא מבטא בגלוי את תחושת אי־הנחת הגוברת המקננת בי לגבי המקצוע.15
כל מפגש היווה כעין מדרגה, רק שאיני בטוח כלל אם כיוון תנועתי היה תמיד עלייה או ירידה ממנה, כלומר היווה התקדמות או נסיגה בהתמחותי המקצועית. המסע שערכתי בין ודאות מטריאליסטית בתחילת צעדיי לרלטיביזם ספקני במהלכי הנוכחי, הוא למעשה מסע ארוך של מבוכה וחוסר ביטחון. ידע אמנם אמור להחכים, אך הוא בדרך כלל גם מזקין. כלומר הוא מנתץ אשליות, אך אגב כך הוא מבקשך להשלים, לקבל את המציאות כמו שהיא, וכך מכהה את חוש הביקורת. בייחוד אם המקצוע שימש לך גם אמצעי לניוד חברתי־תרבותי כלפי "מעלה".
מודע לסיטואציה ביקשתי כמיטב יכולתי לא לדמות לאותם צעירים בשירו הישן והנפלא של ז'אק ברל (Brel) המלגלגים בהיותם צעירים על הבורגנים - במקרה של האוניברסיטה ניתן להחליף את המונח ל"מנדרינים" - ונעשים לכאלה עם הגיעם לגיל העמידה. עיניו של הצעיר אמנם מצועפות בגין חוסר ניסיון והתלהבות, אולם עיניו של המבוגר מטושטשות מפאת התרפקות על זרי דפנה, או להפך, בגלל העייפות מהתבוסות הקשות.
אני חש היום שאני מתגורר בעולם תרבותי־חברתי פריך ושונה לחלוטין מבחינה ערכית מזה שנולדתי לתוכו וגדלתי בו. העובדה שהעולם משתנה מקובלת עליי ונראית לי כ"טבעית". זה שהוא עובר תמורות לאו דווקא בכיוון שציפיתי לו אמנם מאכזב אך נותר הגיוני בעיניי. הבעיה היא שאיני בטוח כלל שהוא מכיל היום פוטנציאל מכריע דיו למניעת קטסטרופות חדשות. את האמונה בקדמה היסטורית הכרחית אמנם נטשתי מזמן, אך הדאגה, למרות הכול, לטיב העולם שאנו משאירים אחרינו הוליכה אותי להסתכל קדימה בתהייה הולכת וגדלה. מתוך כך התחלתי גם להביט אחורה בהרבה פחות ביטחון.
לפעמים אפילו נדמה לי שאני נמצא במכונית חסרת בלמים הנעה קדימה בתאוצה הולכת וגוברת. השמשה הקדמית מכוסה בשכבה של זוהמה שלא ניתן לראות מבעדה דבר. את המגבים גנבו לנו מזמן, סטלין, מאו, קסטרו ואחרים. רבים מבני דורי המאוכזבים חושבים שניתן להמשיך לנהוג תוך הסתכלות במראה האחורית (ההתרפקות על זיכרון קולקטיבי - משפחתי, דתי, "אתני" ולאומי - נעשתה כידוע לפופולרית בעשורים האחרונים). אני יודע שנהיגה מעין זו מובילה לאסון. אני עדיין מאמין שיש להמציא מגבים ממין חדש, או כתחליף, כפי שאמרה לי פעם תלמידה, לנתץ את השמשה הקדמית, ולהתקדם מול הרוח העזה בעיניים פקוחות לרווחה. המראה האחורית, היסטוריה או זיכרון, היא רק כלי עזר משני שתלוי כל כולו במבט הפורץ קדימה, כלומר בציפייה לעתיד. כדי להמשיך לנהוג יש להתנתק מהמראות האחוריות. במילים אחרות, יש ללמוד היסטוריה בעיקר כדי לדעת איך להשתחרר ממנה.
אני מקווה שסיפורי העבר שסיפרתי לתלמידיי היו לעתים מעניינים, אני בטוח שהיו כאלה שהגדירו אותם כמשעממים, אך עד כמה הם היו "אמיתיים" נעשתה לסוגיה יותר ויותר בעייתית בעיניי. קרוב לוודאי שהתמעטותן של פרספקטיבות הפונות לעבר העתיד מטילה צללים שחורים ומתארכים לתוך עבר לא יציב ההולך ומתחמק. יותר ויותר אף נדמה שמעולם לא הצלחנו לפענחו כיאות.16
נ"ב
ברבים מבתי ספר לרפואה, כאשר סטודנטים מסיימים את לימודיהם, נוהגים להשביע אותם את שבועת היפוקרטס ((Hippocrates. היסטוריונים חלוקים אם הרופא היווני המופלא בן המאה ה-4 לפנה"ס באמת כתב אותה וייתכן שמקורה הוא אחר. אולם אין זה משנה הרבה, היא התגלגלה בעולם הים תיכוני, עברה ממנו לתרבות הרפואה המוסלמית, ולבסוף הגיעה לרנסנס באירופה. לענייננו פה חשוב לזכור שהיום מתחייב הבוגר, בין היתר, "לפחות לא לגרום נזק".
כידוע, בוגרי המחלקות להיסטוריה אינם מחויבים לשבועה כלשהי. הם הרי עוסקים ב"מדע ניטרלי" העוסק במתים ולא ברפואה שמיועדת להציל חיים, ולכן להתחייבות מוסרית אין כלל מקום. מה עוד, טיפול מרושל ברפואה עלול להרוג. מקובל לחשוב שטיפול מוטה ומטעה בזמן ההיסטורי אינו אמור, לכאורה, לפגוע באיש. למרות זאת בהקדמה לאחד מספריו האחרונים ציין אריק הובסבאום ((Hobsbawm: "נהגתי לחשוב שמקצוע ההיסטוריה, בשונה למשל מפיזיקה גרעינית, לכל הפחות אינו גורם נזק. עתה אני משוכנע שכן. מחקרינו עלולים להפוך למפעלי פצצות כמו הסדנאות של הצבא הרפובליקאי האירי המפיקות חומרי נפץ מדשן כימי".17
רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה היה מן האמת בטיעונו של ההיסטוריון הבריטי. ברצוני להזכיר לקוראות ולקוראים - גדלתי בתרבות שהתנ"ך נלמד בה כספר היסטוריה ראשון (ולא כחיבור תאולוגי). כידוע, נרטיבים מוקדמים בחינוכנו הם בדרך כלל מעצבי תודעת עבר ומכונני זיכרון מכריעים בהמשך חיינו. אני ותלמידים אחרים, שלמדו עמי מגיל שבע, ידענו בוודאות שאנו צאצאיהם הישירים של לוחמיו של דוד המלך, ואולי אפילו שלו עצמו.18 כאשר התבגרנו יצאנו להילחם בלהט עבור "ארצנו העתיקה", ולא פקפקנו לרגע ב"היסטוריה" ארוכת הטווח שהיוותה לגיטימציה להתקדמותנו במרחב. אלה מבינינו שנותרו בחיים גידלו דורות חדשים שעדיין לומדים את התנ"ך כחיבור היסטורי (עד תעודת הבגרות שלהם). הם גם ממשיכים להאמין שהם צאצאיהם של העברים שישבו בין יריחו לחברון, בין בית לחם לירושלים. התלמידים המגיעים לאוניברסיטאות, אחר שירותם הצבאי המחשל, נושאים עמם מטעני צד מיתולוגיים אלה. הפקולטות ל"מדעי הרוח והחברה" אינן מוצאות כלל לנחוץ לנטרל אותם. במקרה הטוב מתעלמים מהם, ברוב המקרים מאששים ומאשרים אותם כנקודת מוצא ודאית לכל דיון ולכל חשיבה על העבר הלאומי.
אני מפנה את תשומת הלב למורשת פדגוגית זו, ואזכיר אותה מדי פעם בפעם בשולי כתיבתי, מכיוון שזכות גדולה נפלה בחיקי להיות היסטוריון העובד בישראל. היכרותי את ההיסטוריוגרפיה האירופית, בעיקר זו הצרפתית, תרמה לי רבות, אולם נדמה לי שדווקא מכיוון שאני חי באקלים שההיסטוריה הלאומית בו היא עדיין מיתולוגיה חמה, להבדיל מתרבויות מערביות אחרות של היום, הוענק לי יתרון לא זניח. מצבו של חקר הזמן ההיסטורי באוניברסיטאות ישראל דומה, מבחינות רבות, לצורות נוכחותו לפני כמאה, מאה חמישים שנה, בתרבויות צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה או ארצות הברית.
קל יותר להבין ולבחון בביקורתיות את עברה של ההיסטוריוגרפיה המערבית ובייחוד את הקשר האימננטי שהיה בה כמעט תמיד בין "מדעיות" ללאומיות, כאשר נמצאים כה קרוב לירושלים "עיר הנצח" או לחברון "עיר האבות". במקום שאני מתגורר בו - מרחב של התנחלות מתמשכת שנזקקה מתחילת מפעלה לצידוקים היסטוריים - הבניית הלאום וקביעת גבולות ה"מולדת" עדיין לא הסתיימו. לפיכך, גחלת הפיכת העבר הקדום והקרוב לנרטיב פטריוטי לוחשת עדיין, מלהיטה את המוחות ומחממת את הלבבות.
את ספריי האחרונים חיברתי כדי לתרום מעט לחילונו של המבט המיתולוגי־לאומי על המקום שחייתי בו את רוב שנותיי, והוא יקר לי מאוד. את החיבור הנוכחי אני כותב כדי לחלן את עצמי מאשליותיי המקצועיות האחרונות.
