מתי ואיך הומצא העם היהודי?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתי ואיך הומצא העם היהודי?
מכר
מאות
עותקים
מתי ואיך הומצא העם היהודי?
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מתי ואיך הומצא העם היהודי?

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: פברואר 2008
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים

שלמה זנד

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. כחוקר עסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת בעת החדשה וביחסים בין קולנוע והיסטוריה. זנד הוא איש השמאל הרדיקלי. ספריו בנושא זהות העם היהודי שנויים במחלוקת ועוררו תהודה בישראל ומחוץ לה.

תקציר

מהו עם ומתי הוא הופך ללאום? האם הוא "גזע", "אתנוס", או קבוצה אנושית בעלת רקע תרבותי-לשוני ותו לא? מדוע לאומים תובעים ריבונות על עצמם? ולשם מה הם נזקקים תכופות לדימויים המורים על מקור קדום ומשותף?
 
מתהיות תיאורטיות אלה ואחרות עולות ומתפרצות סוגיות אשר עשויות לערער זהויות פריכות ומחוזות זיכרון מורשים גם במקומותינו. מתי נוצר העם היהודי? במעמד מתן תורה בסיני? בכיבושי כנען? או שמא בקולמוסם של היסטוריונים יהודים מן המאה ה-19, אשר בדומה לחוקרי עבר בני תרבויות אחרות המציאו עמים מדומיינים על מנת ליצור ולייצב אומות עתידיות? באיזו תקופה הועבר התנ"ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי? האם תושבי יהודה הוגלו עם חורבן המקדש השני בשנת 70 לספירה או האם היה זה מיתוס נוצרי שהתגלגל למסורת היהודית ושועתק ממנה בעוצמה לרעיון הציוני? ואם יושבי הארץ לא הוגלו, אזי מה עלה בגורלם? באיזה אל האמינו שליטי ונתיני ממלכת חִמְיַר החזקה ששכנה באזור תימן של היום? מי הייתה דהיה אל-כהינה הנועזת אשר חלשה על שבטים בֶרבֶּרים בצפון אפריקה? האם אימפריית הכוזרים המסתורית אכן התייהדה? וכיצד אירע שבמזרח אירופה התהוותה אוכלוסייה עצומה אשר חבקה על סף העת המודרנית את מרבית המאמינים היהודים בעולם? כלום היהודים הם "עם-גזע" בעל גֶּן ייחודי? האין זה סביר יותר להניח כי לזהות הקולקטיבית אין זיכרון עממי אחיד דיו ולכן היא נזקקת לתימוכין בביולוגיה? מה מסתתר מאחורי המושג "מדינת העם היהודי" ומדוע ישות זו לא נעשתה עד כה לרפובליקה ישראלית?
 
בספרו החדש והמרתק מתי ואיך הומצא העם היהודי נטל על עצמו ההיסטוריון שלמה זנד לנסות ולהתמודד עם שאלות אשר עדיין נתפסות בחברה הישראלית כטאבו, שאלות "רגישות" הכרוכות הן במוצא היהודים והן במעמדם האזרחי של הישראלים. צלילתו לעומקי "הזמן הארוך" בתולדותיהם של הראשונים וביקורת פוליטיקת הזהויות של האחרונים הן מקוריות ונועזות. קרוב לוודאי שהן תעוררנה סקרנות ואף פולמוס ומחלוקת.
 
פרופ' שלמה זנד שימש כמרצה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז ומלמד עתה היסטוריה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב. ספריו האחרונים "האינטלקטואל, האמת והכוח" (2000), "הקולנוע כהיסטוריה" (2002) ו"ההיסטוריון, הזמן והדמיון" (2004) פורסמו בהוצאת עם עובד ותורגמו לשפות נוספות.

פרק ראשון

לנוכח ערימות הזיכרון:
קווי מתאר להיסטוריית־נגד
 
 
פתח דבר
 
אומה [...] היא קבוצת אנשים המאוחדת על ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה.
 
קרל דויטש, לאומיות והאלטרנטיבות שלה, 1969
 
איני חושב שהייתי מסוגל לכתוב ספר על לאומיות, כפי שכתבתי, בלי להיות מסוגל להזיל דמעה, בעזרת קצת אלכוהול, בהקשיבי לשירי עם [...].
 
ארנסט גלנר, "תשובה למבקרים", 1996
 
הספר שלפניכם אינו יצירת בדיון טהורה אלא חיבור היסטורי. אך למרות זאת, הוא ייפתח במספר סיפורים שמקורם בזיכרון המהול בלא מעט דמיון חופשי. כידוע, מאחורי הקלעים של הכתיבה המחקרית נחבאות לעתים חוויות אישיות. בחיבורים רבים הן דחוסות בתוך קפלי תיאוריה עבים, כאן במכוון נערמו כמה מהן כבר בראשית העלילה. הן תהוונה נקודות זינוק בחתירתו של המחבר ליקום של אמת חרף מודעותו החדה כי לעולם לא יזכה להגיע אליו.
 
מידת הדיוק בהצגת ההיכרויות והמפגשים הבאים הנה מפוקפקת למדי. הואיל ואין לסמוך לחלוטין על הזיכרון הפרטי, כל זמן שאין אנו יודעים את צבע הדיו שבו הוא נכתב, ניתן לראותם קמעה כסיפורי בדים. על הזיקה, המטרידה אולי, בינם לבין התזות המרכזיות בספר ילמדו הקוראות והקוראים במהלך העיון בו. נכון שטעמם הוא לעתים אירוני ואפשר שאפילו עצוב, אך האירוניה, כמו העצב, יהדהדו גם בסיום ואולי יחדיו הם יצליחו להוות מעטה הולם לחיבור ביקורתי המבקש לעמוד על המקורות ההיסטוריים ועל הפרקטיקות של פוליטיקת הזהויות בישראל.
 
 
 
א. זהות בתנועה
סיפור ראשון - שני סבים מהגרים
 
שמו היה שוֹלֶק, מאוחר יותר בישראל הוא כונה שאול. הוא נולד ב-1910 בלודז' שבפולין. בתום מלחמת העולם הראשונה נפטר אביו ממגפת השפעת הספרדית ואמו נאלצה לעבוד כפועלת קשת יום באחד ממפעלי האריגים שבסביבות העיר. שניים משלושת ילדיה נמסרו עקב כך לאימוץ בסיועה של הקהילה היהודית. רק שולק, הצעיר בבנים, נותר בביתה. הוא למד שנים מעטות ב"חדר", אולם אמצעיה הדלים של האם דחקוהו מוקדם מדי לרחוב. הוא החל לעבוד בגיל צעיר בעבודות שונות הקשורות לעיבוד בדים. כך היה בלודז', עיר ייצור הטקסטיל הגדולה של פולין.
 
את אמונת הוריו ארוכת השנים הוא השיל מעליו מסיבות פרוזאיות למדי. מות האב דרדר את מצבה הכלכלי של האם ובבית הכנסת השכונתי היא הצטוותה לשבת בשורותיו האחרונות של קהל המתפללים. ריחוק ממעמד חברתי מהוגן לווה, כידוע, גם בהרחקה מהתורה הקדושה. חוק הברזל ההיררכי פעל כבר בחברות המסורתיות: צמצום ההון הפיננסי מוביל כמעט תמיד לדלדול מהיר בהון הסמלי. הנער הצעיר גמר בדעתו לנצל את תנופת ההדרה ומצא את עצמו נפלט אל מחוץ למשכן התפילה. ההתפקרות בקרב הנוער בשכונות היהודיות בערים המרכזיות הייתה כללית. אף שולק הצעיר נותר לפתע ללא קורת גג וללא אמונה.
 
אך לא לזמן רב. ההתפקדות לתנועה הקומוניסטית הייתה אופנתית דאז וסייעה לו להתקרב לרוב התרבותי־לשוני של האוכלוסייה הפולנית. שולק נעשה במהרה לפעיל מהפכני. החזון הסוציאליסטי הציף את דמיונו וחיזק את רוחו ולמרות עבודות העמל הקשות הוא למד לקרוא ולחשוב דרכו. כך נהייתה עבורו התנועה למקלט מגונן. אותו בית חם ותוסס הוא גם מי שהביא במהרה להשלכתו לבית הכלא באשמת חתרנות פוליטית. הוא בילה במאסר שש שנים ועל אף שלא קיבל תעודת גמר, השכלתו התרחבה באופן משמעותי. הוא אמנם מעולם לא הצליח לעכל את הקפיטל של מרקס, אולם את כתביהם הפופולריים של פרידריך אנגלס וולדימיר איליץ' לנין הוא פענח היטב. שולק, שלא סיים את לימודיו ב"חדר" בצעירותו, ולא הגיע כתקוות אמו לישיבה, הפך למרקסיסט.
 
באחד מימי דצמבר הקרים של שנת 1939, נמצא אותו צולל עם אשתו הצעירה ואחותה בים העקורים שנעו במסע המזורז מזרחה לעבר הצבא האדום שכבש את מחציתה של פולין. מספר ימים קודם לכן עיניו חזו בשלושה יהודים שנתלו בשדרה המרכזית בלודז'. מעשה קונדס סתמי של חיילים גרמנים שהשתכרו בבית הבירה הסמוך. את אמו הוא לא לקח עמו. ברבות הימים הוא יספר שהיא הייתה זקנה ותשושה; לפועלת הטקסטיל מלאו באותה שנה חמישים. קשישה וענייה היא גם הייתה בשעה שראשוני מפוני הגטו הובלו במשאיות הגז האיטיות והמסורבלות, והיא בתוכן. הייתה זו טכנולוגיית השמדה פרימיטיבית שהטרימה את המצאת התאים היותר יעילים.
 
בהגיעם לאזורי הכיבוש הסובייטים ידע שולק כי עליו להסתיר את עובדת היותו קומוניסט. זמן קצר קודם לכן, חיסל סטלין את ראשי הקומוניזם הפולני. שולק חצה את הגבול הגרמני־סובייטי החדש כשבאמתחתו זהות ישנה־חדשה — יהודי מוצהר. באותה עת הייתה ברית המועצות המדינה היחידה שהסכימה לקלוט פליטים יהודים, אלא שהיא הגלתה את מרביתם לאזוריה האסיאתיים. שולק ורעייתו נשלחו, למרבה המזל, לאוזבקיסטן הרחוקה. לעומת זאת, לגיסתו שהייתה משכילה ובקיאה בשפות, ניתן יחס מיוחד: הותר לה להישאר באירופה המתורבתת, שלמרבה הצער, עדיין לא הייתה קרויה אז "יודו־נוצרית". כך נפלה ב-1941 בידי הנאצים והגיעה בהשגחתם הצמודה למשרפות.
 
ב-1945 שבו שולק ואשתו לפולין, אך מדינה זו, גם ללא הצבא הגרמני עדיין המשיכה להדוף מתוכה יהודים. שולק הקומוניסט הפולני נותר שוב חסר מולדת (זאת, כמובן, אם לא ניקח בחשבון את הקומוניזם, שחרף התלאות עדיין שימש לו כארץ אמונה). עם רעייתו ושני עולליו הוא מצא את עצמו חסר כול במחנה עקורים בהרי בוואריה הגבוהים. שם גם פגש באחד מאחיו, שבניגוד אליו סלד מהקומוניזם ואהד את הרעיון הציוני. האירוניה המחייכת של ההיסטוריה: האח, חסיד ציון, קיבל אשרת כניסה למונטריאול וחי בה את שארית ימיו, שולק ומשפחתו הקטנה הועברו על ידי הסוכנות היהודית למרסיי ובסוף 1948 הפליגו ממנה לחיפה.
 
שולק נקבר בישראל. לפני כן, חי חיים ארוכים תחת השם שאול, אם כי מעולם הוא לא נעשה ממש לישראלי. הרי גם בתעודת הזהות שלו הוא לא הוכר ככזה. למרות שבמסמך הזיהוי הממלכתי לאומיותו ודתו צוינו כיהודיים — שכן בשנות ה-60 נכפה רישום דתו של אזרח אף אם היה כופר עקשן — הוא נותר תמיד הרבה יותר קומוניסט מאשר יהודי, והרבה יותר יידישיסטי מפולני. העברית, על אף שהחל לתקשר בה, לא התחבבה עליו במיוחד. עם בני משפחתו וידידיו הקרובים הוא המשיך לשוחח ביידיש.
 
הוא התגעגע ל"יידישלנד" של מזרח אירופה ולעולם המהפכה שבעבע ותסס בה לפני המלחמה. בישראל הוא חש שגזל את אדמתם של אחרים. אמנם בלית ברירה עשה זאת, אך עדיין נותרה היא גזילה בעיניו. ניכורו הנראה לעין לא היה מהצברים, למרות שבזו ליידישיסטים כמותו, אלא דווקא מהטבע. החמסינים של הלבנט לא היו ממש שלו. הם רק העצימו את געגועיו לשלג העבה שכיסה את רחובות לודז'. שלג פולני שהלך ונמס בזיכרונו עד שנפוג לחלוטין כאשר כבו עיניו. על קברו שרו חבריו הזקנים את "האינטרנציונל".
 
* * *
 
ברנרדו נולד בברצלונה שבקטלוניה בשנת 1924. רק הרבה יותר מאוחר הוא ייקרא דב. כמו אמו של שולק, נותרה אף אמו של ברנרדו כל ימי חייה אישה מאמינה (רק שבמקום בבית כנסת היא נהגה לבקר בכנסייה). אביו, לעומתה, כבר נמלט זה מכבר מכל עיסוק אינטנסיבי במטפיזיקה של הנשמה וכרבים אחרים מקרב פועלי המתכת בברצלונה המרדנית הוא הפך לאנרכיסט. בפרוץ מלחמת האזרחים תמכו הקואופרטיבים האנרכו־סינדיקליסטים ברפובליקת השמאל הצעירה ואפילו הצליחו להשתלט לזמן מה על ברצלונה. במהרה הגיעו כוחות הימין הפרנקיסטיים וברנרדו הצעיר נלחם לצד אביו בקרבות הנסיגה האחרונים מרחובות העיר.
 
גיוסו לצבאו של פרנקו מספר שנים לאחר תום מלחמת האזרחים לא שיפר כלל את יחסו למשטר החדש. ב-1944 הוא ערק עם נשקו ונמלט להרי הפירנאים. שם הוא הבריח מתנגדי שלטון אחרים וחיכה בקוצר רוח לצבא האמריקאי שיבוא וימוטט את בן בריתם האכזרי של מוסוליני והיטלר. להפתעתו, המשחררים הדמוקרטים לא חשבו כלל להגיע. באין מוצא, הוא נאלץ לחצות את הגבול וכך נעשה אף הוא לחסר מולדת. הוא עבד בצרפת ככורה מכרות עד שניסה כנוסע סמוי להגר למקסיקו. הוא נתפס בניו יורק, נאסר והוחזר כבול לאירופה.
 
ב-1948 נמצא גם אותו במרסיי. הוא הועסק כעובד במספנות הנמל. באחד מערבי חודש מאי הוא מצא את עצמו יושב עם קבוצת צעירים נלהבת באחד מבתי הקפה שליד המזח. תוך זמן קצר נוצרה ההבנה: פועל המתכת הצעיר שהתגעגע ליופי האנושי של הקואופרטיבים המהפכניים של ברצלונה השתכנע שהקיבוץ בישראל הצעירה הוא ההמשך הטבעי להם. ללא כל זיקה ליהדות או לציונות הוא עלה על ספינת מעפילים, הגיע לחיפה והובל ישירות לקרבות לטרון. בניגוד לרבים אחרים הוא נותר בחיים. מיד לאחר מכן, הוא הצטרף לקיבוץ שעליו חלם באותו ערב אביבי בנמל הצרפתי. שם הוא גם פגש את בחירת לבו. הם הושאו זה לזו על ידי רב בהליך מזורז שכלל מספר זוגות. באותה עת הרבנים היו צנועים למדי כאשר העניקו את שירותם הציבורי לחתנים ולכלות. הם לא הציבו שאלות מיותרות.
 
במהרה התגלה במשרד הפנים שנעשתה טעות חמורה: ברנרדו, שנקרא עתה דב, אינו יהודי. הנישואין אמנם לא בוטלו, אך דב הוזמן לאחר כבוד לפגישה רשמית לבירור מכריע על אופי זהותו. במשרד הממשלתי שאליו הגיע, ישב פקיד עם כיפה שחורה וגדולה. "המזרחי" ששלטה אז במשרד הפנים, למרות היותה מפלגה דתית־לאומית, הייתה באותה עת זהירה והססנית. היא עדיין נרתעה מלהיות תובענית מדי, הן לגבי טריטוריות "לאומיות" והן בפוליטיקת ההדרה הזהותית.
 
השיחה התנהלה פחות או יותר כך:
 
"אתה לא יהודי, אדוני", הודיע הפקיד.
 
"מעולם לא טענתי כך", השיב דב.
 
"נאלץ לשנות את הכתוב", הוסיף עובד המדינה כלאחר יד.
 
"אין בעיה, בבקשה", הניד דב בראשו.
 
"מהי לאומיותך?".
 
"ישראלית!", ענה בהיסוס הנשאל.
 
"אין דבר כזה", פסק הפקיד.
 
"למה?".
 
"כי אין זהות לאומית ישראלית", נאנח נציג משרד הפנים.
 
"היכן נולדת?".
 
"בברצלונה".
 
"אז נכתוב לאומיות ספרדית".
 
"אבל אינני ספרדי, וכקטלָני איני מוכן שזהותי תוגדר כספרדית. הרי גם לשם כך נלחמתי לצד אבי בשנות ה-30".
 
הפקיד גירד את פדחתו. היסטוריה הוא אמנם לא ידע אבל כבוד לאנשים היה לו.
 
"נרשום אם כך לאומיות קטלָנית".
 
"טוב־טוב" נזרקה התשובה.
 
כך נעשתה ישראל למדינה הראשונה בעולם שהכירה רשמית ב"לאום הקטלָני".
 
"עכשיו, מהי דתך אדוני?".
 
"אני אתיאיסט וחילוני".
 
"איני יכול לרשום אתיאיסט. מדינת ישראל אינה מוכנה להכיר במושג זה, ובעצם מהי אמונתה של אמך?".
 
"היא הייתה עדיין קתולית כשעזבתי אותה".
 
"אכתוב אם כך דת נוצרית", פלט הפקיד בהקלה.
 
דב, על אף אופיו השקט החל לגלות סימנים של קוצר רוח.
 
"לא אשא תעודת זהות שבה מצוין שאני נוצרי. לא רק שזה נוגד את השקפותיי אלא גם פוגע בזיכרון אבי שכאנרכיסט שרף כנסיות במלחמת האזרחים".
 
הלבלר שוב התגרד, חכך בדעתו ולבסוף מצא פתרון. דב יצא מהמשרד כאשר בתעודת הזהות הכחולה שלו רשום באותיות דפוס שחורות שהן לאומיותו והן דתו — קטלָניות.
 
כל השנים דאג דב ש"זהותו הלאומית והדתית" יוצאת הדופן לא תפגע בבנותיו. הרי מורים בבתי ספר בישראל חוזרים ומשננים באזני תלמידיהם את ה"אנחנו היהודים", בלא לקחת בחשבון שביניהם עשויים להיות גם כאלה שהוריהם או הם עצמם, אינם נמנים עם "עם הסגולה". בשל אנטי־דתיותו העקבית ומפאת סירובה של אשתו שימול את עצמו הוא לא יכול היה להתגייר. בשלב מסוים הוא ניסה לתור אחר ייחוס מדומיין המתחבר קלושות לאנוסי ספרד. כאשר בגרו בנותיו והוא שוכנע שעובדת אי־היותו יהודי לא הטרידה אותן במיוחד, הוא זנח את הרעיון.
 
למזלו הרב, בבתי העלמין של הקיבוצים לא נקברים ה"גויים" מחוץ לגדר (ולא בבתי קברות נוצריים) כפי שנהוג בכל שאר יישובי ישראל. הוא טמון יחד עם יתר החברים במקום קבורה משותף. תעודת הזהות שלו, לעומת זאת, נעלמה ולא נמצאה לאחר פטירתו. הוא בוודאי שלא לקח אותה עמו במסעו האחרון.
 
לימים לבוא, תיוולדנה לשני המהגרים, שולק וברנרדו, נכדות ישראליות אשר אביהן היה ידידם של שני ה"מקומיים" הנכנסים עתה לסיפור.
 
 
 
סיפור שני - שני ידידים 'מקומיים'
 
מחמוד הראשון (שני הגיבורים בסיפור זה נקראים מחמוד) נולד ב-1945 ביפו. בשנות ה-50 נותרו מספר שכונות ערביות שיושביהן לא נסו בזמן הקרבות לעזה, ובכך הורשו להמשיך ולחיות בעיר הולדתם. מחמוד גדל בסמטאות העוני של העיר שיושבה כמעט כולה במהגרים יהודים. בניגוד למשולש ולגליל נותרו הפלסטינים ביפו מדולדלים ומיותמים. מספר התושבים המקוריים היה קטן מדי על מנת לאפשר את המשך התפתחותה של תרבות אוטונומית. האוכלוסייה המהגרת החדשה, לעומת זאת, סירבה לקלוט ולשלב אותם בתוכה.
 
אחד מפתחי היציאה מהגטו הצר והקטן של יפו הערבית היה המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מחמוד הצעיר הצטרף לתנועת הנוער שלה ושם זכה לפגוש ישראלים "רגילים" בני גילו. באמצעות התנועה התאפשר לו לטייל ולהכיר את "ארץ ישראל" שהייתה עדיין קטנה באותה עת, וכן ללמוד היטב עברית. בתנועה הוא אף הרחיב את השכלתו מעבר ללימודים הדלים בבית הספר הערבי, וכך, כמו שולק בפולין, הוא למד את אנגלס ולנין וניסה לקרוא סופרים קומוניסטים מרחבי העולם. מדריכיו הישראלים אהבוהו, הוא תמיד היה נכון לעזור לחברים.
 
בין ידידיו היה גם נער ישראלי אשר היה צעיר ממנו בשנה. הוא מצא עמו שפה משותפת ועזר לו להתמודד עם חיי הרחוב הסוערים של יפו הקשוחה. עוצמתו הפיזית הקנתה ביטחון לחברו הצעיר כמו שלשונו החדה של זה עזרה לעתים למחמוד. האינטימיות בין השניים הלכה והתהדקה. הם גילו אחד לשני את סודותיהם הכמוסים ביותר. כך למד הידיד שמחמוד היה רוצה להיקרא משה ולהיות באמת אחד מהחבר'ה. לעתים בערבים, כאשר נהגו לנדוד ברחובות הציג את עצמו מחמוד כ"משה" והצליח להערים על רוכלים ובעלי עסקים. הוא תמיד חזר להיות מחמוד מכיוון שלא הותר לו לשהות זמן רב תחת זהות זו. אף גאוותו העצמית לא הייתה מרשה לו לנטוש לחלוטין את קרוביו.
 
אחד מיתרונותיו של מחמוד היה שלא אולץ להתגייס לצבא. ידידו, לעומת זאת, קיבל צו גיוס שאיים להפריד בין החברים. באחת השבתות בשנת 1964, הם ישבו על שפת ימה הקסום של יפו והרהרו בעתידם. במהלך הפטפוט והלהג הם החליטו שבתום שירותו הצבאי של הידיד הם יפליגו לטיול ארוך ברחבי העולם ואם יתמזל מזלם הם אף יזכו לא לשוב לישראל. במקום הרחוק הם יקימו מפעל קטן לייצור חלומות שאינם מתפצלים. כדי להדק את ההחלטה ה"גורלית" הם חתכו בזהירות את כפות ידיהם, הידקו אותן בחוזקה וכנערים קטנים ומטופשים נשבעו לצאת למסע הגדול.
 
מחמוד ציפה לתום ימי השירות של ידידו. הם ארכו מעל לשנתיים וחצי. הידיד חזר שונה. הוא היה מאוהב וכבול רגשית. הוא היה מבולבל ולמרות שזכר את המסע המיוחל הוא החל להסס. תל אביב הפעלתנית משכה אותו. שלל הפיתויים שנפרש בפניו היה רב מדי כדי שלא לצלול לתוכו. מחמוד המתין זמן מה נוסף בסבלנות ולבסוף הבין שהידיד כרוך אחר הישראליוּת התוססת ולא יוכל להינתק ממנה. הוא ויתר, חסך מספיק כסף ונסע. הוא חצה את אירופה במסע ארוך שבאופן "מוזר" הלך והתרחק מישראל. בסוף הגיע עד לשטוקהולם. חרף הקור הלא מוכר והשלג הלבן מדי הוא ביקש, בקשיים מרובים, להתאקלם בה. הוא החל לעבוד בהתקנת מעליות ונעשה למומחה בתחום.
 
בלילות הצפון הארוכים הוא המשיך משום מה להתגעגע ליפו. כאשר רצה להתחתן הוא חזר למקום אשר היה פעם מולדתו (שכבר בהיותו בן שלוש שנים הכריעה ההיסטוריה שהיא לא תהיה שלו) ומצא בה אישה. הוא לקח אותה לשבדיה והקים בה משפחה. הפלסטיני מיפו נעשה, איכשהו, לסקנדינבי ושפתם של ילדיו היא שבדית. כדרכם של בני מהגרים, הם לימדו את אמם את שפת ה"אם" שלהם. מחמוד מזמן כבר פסק לחלום שיום אחד יהיה שמו משה.
 
* * *
 
מחמוד השני נולד ב-1941 בכפר קטן ליד עכו שזה מכבר לא קיים. הוא נעשה ב-1948 לפליט כאשר משפחתו ברחה בזמן הקרבות ללבנון ומקום הולדתו נמחה מעל פני האדמה. מושב יהודי משגשג הוקם על ההריסות. שנה לאחר מכן, בלילה בלי ירח, חזרה המשפחה בחשאי לקרוביה בכפר ג'דידה שבגליל. כך נכלל מחמוד במשך שנים רבות באותו ציבור שכונה בישראל "נוכחים נפקדים"; פליטים שנשארו במולדתם, אך איבדו את אדמתם ואת כל רכושם. מחמוד השני היה ילד חולמני ומוכשר שבשפתו העשירה ובדמיונו הנועז הדהים תכופות את מוריו וחבריו. כמו מחמוד הראשון, אף הוא חבר לתנועה הקומוניסטית ובמהרה נעשה בה לעיתונאי ומשורר. הוא עבר להתגורר בחיפה שהייתה אז העיר המעורבת (כלומר היהודית־ערבית) הגדולה בישראל. גם הוא פגש בצעירים ובצעירות ישראלים "אמיתיים" ובמקביל הלהיבה יצירתו ציבור הולך וגדל. שירו הנועז משנת 1964 הקרוי "תעודת זהות" הרעיד דור שלם של צעירים ערבים ופרץ את גבולות הארץ. בפתיחת השיר מתריס המשורר בגאווה כלפי פקיד משרד הפנים הישראלי:
 
רשום!
 
אני ערבי
 
מספר תעודת הזהות שלי: חמישים אלף
 
מספר ילדיי: שמונה
 
והתשיעי יבוא אחר הקיץ
 
ואתה זועם!
 
ישראל כפתה על אזרחיה המקומיים הלא יהודים לשאת תעודת זהות שבה מצוינת לאומיותם לא כישראלית, אף לא כפלסטינית, אלא אך ורק כערבית. כך, בצורה די פרדוקסלית, היא נעשתה לאחד המקומות הבודדים בעולם שהוכרה בו לא רק הלאומיות הקטלָנית אלא גם הערבית. מספרם הגדל של אותם "ילידים" שנותרו בישראל ידאיג את הרשויות והפוליטיקאים הישראליים בשנים מאוחרות יותר. המשורר חזה זאת היטב כבר אז.
 
מחמוד הפך במהרה ל"אלמנט חתרני". בשנות ה-60 ישראל עדיין חששה יותר ממשוררים מאשר משָהידים. הוא נעצר לעתים קרובות, הוטלו עליו מעצרי בית, ובתקופות הרגועות נאסר עליו לעזוב את חיפה ללא קבלת רשות מהמשטרה. הוא סבל את הרדיפות והמגבלות בקור רוח סטואי ומאוד לא פיוטי. למרות החנק, הוא התנחם בכך שחברים טובים עלו אליו לרגל לדירתו שבוואדי ניסנאס שבחיפה.
 
בין ידידיו הרחוקים היה גם קומוניסט צעיר מיפו. על אף שלא ידע ערבית, מעט השירים שתורגמו גירו את דמיונו ופיתו אותו לנסות ולכתוב. עם שחרורו מהצבא הוא נסע מדי פעם לבקר את המשורר. השיחות עמו חיזקו והקשיחו את אמונתו בהמשך המאבק. היה להן ערך מוסף: במהרה הן תרמו לכך שפסק מכתיבת שירי בוסר מביכים.
 
בסוף שנת 1967 שב הצעיר לביקור בחיפה. הוא השתתף בקרבות כיבוש ירושלים ואף נאלץ לירות על אויבים ולהבהיל תושבים כנועים. ישראל הייתה שיכורה מניצחונה, הערבים — מושפלים. הוא חש רע והריח רע, ריח מצחין של מלחמה. הוא השתוקק לנטוש את הכול ולעזוב את הארץ. אך לפני כן, ביקש לפגוש בפעם האחרונה את המשורר הנערץ עליו.
 
שעה שהחייל לחם בעיר הקודש, נכבל מחמוד והובל ברחובות חיפה לבית המעצר. כאשר שוחרר לביתו פגש בו החייל. יחדיו הם עברו לילה לבן, אדי האלכוהול ועשן הסיגריות הדחוסים ערפלו כליל את החלונות. המשורר ניסה לשכנע את מעריצו הצעיר להישאר ולהתנגד, לא לנוס לערים זרות, לא לזנוח את המולדת המשותפת. החייל שטח את סלידתו מצהלות הניצחון, את ייאושו, את ניכורו מהאדמה שעליה שפך דם נקי, ובסוף הלילה אף הקיא את נשמתו. בצהריים, העירוֹ המארח ותרגם לו שיר שכתב עם אור ראשון — "חייל החולם על חבצלות לבנות":
 
[...] הוא הבין — כך אמר לי — שהמולדת
 
היא שתיית הקפה של אמו
 
ושיבה הביתה לעת ערב
 
שאלתי אותו: והאדמה?
 
הוא אמר: איני מכיר אותה [...]
 
בשנת 1968 פרסום שיר פלסטיני על חייל ישראלי המסוגל להכות על חטא אלימותו, על איבוד עשתונותיו בקרב, כמי שחש אשם על השתתפותו בכיבוש שטחים לא לו, נתפס כבגידה בעולם הערבי. הרי חיילים ישראלים מעין אלה עדיין לא היו קיימים. המשורר מחיפה הותקף קשות ואפילו הואשם בשיתוף פעולה תרבותי עם האויב הציוני. אך לא לזמן רב. יוקרתו הלכה והתעצמה ובמהרה הוא נעשה סמל לעמידת הנגד הזקופה של פלסטינים בישראל.
 
בסופו של דבר עזב החייל את הארץ, אולם קודם לכן נטש אותה המשורר. הוא לא מסוגל היה להמשיך לסבול את החנק המשטרתי, את ההצקות וההטרדות היומיומיות. שלטונות ישראל עטו לבטל את אזרחותו המפוקפקת. הם לא שכחו שהפייטן המחוצף היה הערבי הראשון בישראל שהנפיק "תעודת זהות" משל עצמו, כאשר לא אמורה הייתה להיות לו כלל זהות.
 
הוא נדד מעיר בירה אחת לעיר בירה אחרת כאשר תהילתו הלכה והתעצמה. לבסוף, עם תחילת הפשרה הזמנית בשנות אוסלו הותר לו לחזור ולהתיישב ברמאללה. לישראל נאסר עליו להיכנס. רק לקראת הלוויית ידיד התרככו רשויות הביטחון ולמשך שעות ספורות הוא שב וחזה בנופי מחוזות ילדותו. הואיל ולא נשא עמו מטען חבלה התאפשר לו לערוך מאוחר יותר מספר ביקורים חטופים נוספים.
 
החייל, לעומת זאת, שהה שנים רבות בפריז, למד, התהלך בסמטאותיה היפות, ולבסוף נשבר. למרות ניכורו, גברו געגועיו ואהבתו לרחובות העיר שבה גדל, הוא שב למקום הכואב שבו התגבשה זהותו. מולדתו, הטוענת להיות "מדינת היהודים", קיבלה אותו חזרה ברצון.
 
את המשורר המרדן שנולד בה, ואף את אותו ידיד נעורים שפעם ביקש להיות משה — היא הייתה צרה מדי כדי להכיל.
 
סיפור שלישי - שתי תלמידות (לא) יהודיות
 
בלידתה כינו אותה ז'יזל על שם סבתה. היה זה בשנת 1957 בפריז, העיר שבה גדלה והתחנכה. ילדה שובבה וחסרת מעצורים שאהבה לומר תמיד לא. חרף ה"לא" העיקש ואולי בגינו היא הפכה לתלמידה מצטיינת, אם כי בקושי נסבלה על ידי מוריה. הוריה ויתרו לה כמעט על הכול גם כאשר החליטה פתאום ללמוד את שפת הקודש. הם קיוו שהיא תהפוך למדענית, אבל היא גמרה בדעתה לחיות בישראל. בינתיים, היא נעשתה לסטודנטית לפילוסופיה בסורבון ובמקביל לקחה שיעורים ביידיש ובעברית. את היידיש למדה מכיוון שהייתה זו שפת העבר של סבתה שלא הכירה, ואת העברית מכיוון שרצתה שזו תהא לשונם של ילדיה שעדיין לא היו לה.
 
אביה היה כלוא במחנות. הוא ניצל לא מעט בזכות עזרתם של אסירים גרמנים, וכך שב לאחר המלחמה לפריז. אמו שנקראה גיזלה, נלקחה יחד עמו בקיץ 1942 ולא זכתה לשוב. היא הובלה ישירות מדראנסי לאושוויץ. הוא התפקד למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ושם אף פגש באשתו לעתיד. הם נישאו זה לזו ונולדו להם שתי בנות. האחת הייתה גיזלה שבצרפתית כונתה ז'יזל.
 
כבר בתיכון הייתה ז'יזל אנרכיסטית פראית והתגודדה עם הקבוצות שהיו השרידים האחרונים של מאי 68' האגדתי. בגיל שבע עשרה חל בה מפנה חד והיא הכריזה על עצמה כציונית. בשנות ה-70 עדיין לא פורסמו בצרפתית חיבורים רבים על גורלם של יהודי צרפת בזמן הכיבוש הנאצי, לכן נאלצה ז'יזל להסתפק בספרים כלליים על התקופה שאותם בלעה בשקיקה. היא ידעה שלא מעט מפליטי המחנות הגיעו לישראל, ולמרות שהייתה מודעת היטב לכך שסבתה גיזלה כבר איננה, היא ביקשה את קרבתן של נשים יהודיות אשר דמו לה. היא הכינה את עצמה ל"עלייה".
 
בחורף 1976 נמצא אותה לומדת עברית בקורס מזורז בחסות הסוכנות היהודית בלב פריז. היה לה מורה ישראלי עצבני ופגיע. היא ידעה להרגיז אותו בשאלותיה ואף גילתה שהוא טועה לפעמים בהטיית פעלים מסובכים. היא לא התאפקה מלהעיר לו על כך. הערות הביקורת לא היו לרוחו, ולמרות זאת היא סקרנה אותו דיו כדי שלא יציק לה. היא גם הייתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה ולא ניתן היה שלא להפגין כבוד כלפיה.
 
לקראת סוף השנה היא נעלמה ופסקה להופיע לשיעורים. המורה לעברית תהה וחשש שמא פגע בה בלי משים באחד מוויכוחיהם בכיתה. עברו מספר שבועות ומועד סיום הקורס התקרב. היא הופיעה פתאום, גאוותנית מתמיד, ואולם הפעם, שמץ של מלנכוליה ריצד בזווית עיניה. היא הודיעה לו שהחליטה להפסיק ללמוד עברית.
 
ז'יזל ביקרה בסוכנות היהודית כדי להסדיר את ענייני הנסיעה לישראל. שם נאמר לה שהיא אמנם תוכל ללמוד באוניברסיטה העברית ובנוסף יוענק לה סל קליטה, אך היא לא תחשב כיהודייה כל עוד לא תתגייר. ז'יזל, שתמיד תבעה מסביבתה להכיר בה כיהודייה, והתגאתה בשם משפחתה ה"מאוד יהודי", ידעה תמיד שאמה היא "גויה" על אף הזדהותה המלאה עם אביה. אמנם היא ידעה קודם לכן שהדת היהודית קובעת את זהותו של האדם על פי האם, אך היא לא לקחה בחשבון את הפרט הביורוקרטי ה"קטן" הזה. היא הייתה בטוחה שההיסטוריה של משפחת אביה היא תעודת זהות מספקת להגדרתה העצמית, ובחוסר תשומת לב הקשור לקוצר רוחה הצעיר היא שיערה שהדברים ייפתרו מאליהם.
 
בחוצפתה היא שאלה בצרפתית את פקיד הסוכנות אם הוא אדם מאמין. הוא ענה בשלילה. היא הקשתה ארוכות: "כיצד אדם לא דתי, החושב שהוא יהודי, תובע מאדם לא דתי אחר, הבטוח שהוא יהודי, להתגייר כדי להצטרף לעם היהודי ולארצו?". נציג העם היהודי עלי אדמות השיב ביובש שכך הוא החוק, ואף גילה לה שבישראל אביה מעולם לא היה מסוגל כלל להתחתן עם אמה מכיוון שמותרים בה רק נישואין דתיים. ז'יזל הבינה פתאום שהיא נחשבת ל"ממזרה לאומית". אמנם יהודייה בעיני עצמה, ומאז היותה ציונית גם יהודייה בעיני אחרים, אך לא מספיק יהודייה עבור מדינת ישראל.
 
היא לא הסכימה להתגייר בשום פנים. היא לא סבלה אנשי דת מכל סוג שהוא ולאחר ששמעה על ההליך המביך בהתגיירות האורתודוקסית ובצביעות המלווה אותה היא נרתעה בשאט נפש. משהו מהאנרכיזם הרדיקלי עדיין דבק בה ובבת אחת היא השילה את ישראל ממחוזות חפצה המידיים. היא החליטה לא להגר ל"מדינתו של העם היהודי" ולכן הפסיקה ללמוד עברית.
 
את השיחה עם המורה הישראלי היא ניהלה בצרפתית, בסיומה היא הוסיפה בעברית עם מבטא כבד: "תודה על הכול, שלום ואולי להתראות".
 
למורה היה נדמה שבקולה הדהדו צלילים יידישיסטים, היא הרי גם למדה יידיש. הוא לא שמע ממנה יותר. שנים מאוחר יותר הוא נתקל בשמה בעיתון פריזאי מכובד. היא כתבה מאמר ביקורתי כלשהו על מדיניות הכיבוש בשטחים וליד שמה צוין שהיא פסיכואנליטיקאית. סביר להניח שצרפתים־יהודים רבים זיהו אותה מיד, עקב שמה, כיהודייה השונאת את עצמה. האנטישמים, לעומת זאת, ודאי הלעיזו עליה ואמרו כי לא במקרה יש לה גם מקצוע יהודי.
 
* * *
 
שמה של התלמידה השנייה היה לריסה והיא נולדה ב-1984 בעיר קטנה בסיביר. בתחילת שנות ה-90, מיד לאחר התמוטטותה של ברית המועצות היגרו הוריה לישראל. המשפחה נשלחה לעיירת פיתוח בגליל העליון. היא גדלה תחת מינון "הולם" של ילדי מהגרים וילדים ישראלים והשתלבותה נראתה כמלאה. היא החלה לדבר עברית כ"צברית" לכל דבר ואהבה את עצמה ואת היומיום הישראלי. לפרקים היא הוטרדה מכך שלעגו לה וכינו אותה "רוסייה" על שום שיערה הזהוב. הלוא דרכם של צעירים מקומיים היא להציק לבני מהגרים חדשים.
 
בשנת 2000, בגיל שש עשרה, נפגוש אותה במשרד הפנים של מחוז הצפון, כאשר הוענקה לה תעודת הזהות הראשונה. היא התקבלה בחביבות יתרה על ידי הפקידה והתבקשה למלא טופס אישי. כאשר הגיעה לסעיף הלאום היא שאלה בתמימות אם היא יכולה לרשום "יהודייה". לאחר העיון בחלקים שכבר מולאו, הוסבר לה בטון מתנצל שהדבר בלתי אפשרי. היא חייבת להישאר כמו אמה, או כמו שקראו לה בהקנטה — "רוסייה". מאוחר יותר, היא סיפרה שבאותו רגע כמו חשה שוב בכאבי הווסת הראשונה; כמשהו המופיע מדרך הטבע שיותר לא ניתן להיפטר ממנו.
 
היא לא הייתה הנערה היחידה בעיירה שנשאה את "אות הקלון". בבית הספר נוצרה "אחוות הבנות הלא יהודיות". הן סוככו אחת על השנייה ואפילו החליטו במשותף לטשטש את סעיף הלאום מהתעודה. הדבר לא צלח בידן והן נאלצו להמשיך ולשאת את המסמך המרשיע. בגיל שבע עשרה הן מיהרו כולן להוציא רשיון נהיגה. בתעודה זו לא נרשמה "לאומיותו" של הנהג וניתן היה להסתובב עמה כתחליף לתעודת הזהות.
 
לקראת הנסיעה לפולין, במסע השורשים הלאומי למחנות המוות, נוצרה בעיה. כדי להנפיק דרכון היה עליה להביא לבית הספר את תעודת הזהות. חששותיה שכל השכבה תגלה את סודה, בנוסף לאמצעיה הכלכליים הדלים של הוריה, שכנעו אותה לבסוף לוותר על השתתפותה. כך שאת אושוויץ — האתר שהולך ומחליף את מצדה כמחוז זיכרון המעצב את הזהות היהודית המודרנית — היא לא זכתה לראות. לעומת זאת, לצבא היא גויסה. היא ניסתה לנצל את ה"סטטוס הלאומי" המיוחד שלה כדי לא להתחייל ולשם כך אף כתבה מכתב ארוך ללשכת הגיוס. היא נענתה בשלילה.
 
הצבא דווקא עשה לה טוב. בטקס ההשבעה, כאשר גיששה לעבר ספר התנ"ך היא רעדה ואפילו בכתה, לרגע היא שכחה את הצלב הקטן אשר קיבלה מסבתה מצד אמה כאשר עזבה את רוסיה כילדה. עם המדים היא הרגישה "שייכת" והייתה בטוחה שמעתה ואילך תיחשב לישראלית לכל דבר. היא התנכרה לחלוטין לתרבות הרוסית המאוסה והמתפוררת של הוריה. היא החליטה לצאת רק עם "צברים", מבחורים "רוסים" היא חמקה. היא מאוד אהבה שציינו בפניה שהיא אינה נראית רוסייה למרות צבע שיערה המחשיד. בשלב מסוים, היא אף חשבה להתגייר. היא אפילו הגיעה עד לרב הצבאי וברגע האחרון נרתעה. אמנם אמה לא הייתה דתייה, אולם היא לא רצתה לנטוש אותה בבדידותה הזהותית.
 
לאחר שירותה הצבאי היא הגיעה לתל אביב. ההשתלבות בעיר התוססת והכל כך לא אכפתית הייתה מלאה. הייתה לה הרגשה חדשה שהרישום בתעודת הזהות הוא חסר חשיבות ותחושת נחיתותה המתמדת היא המצאה סובייקטיבית ותו לא. רק לעתים, בלילות, כאשר אהבה מישהו באמת, היה צץ בה שמץ של דאגה. איזו אימא יהודייה תרצה נכדים לא יהודים מ"שיקסה" גויה?
 
היא נרשמה ללימודי ההיסטוריה באוניברסיטה. היא הרגישה נהדר ובמיוחד העדיפה את הקפיטריה. בשנה השלישית היא נרשמה לקורס על "לאומים ולאומיות בעידן המודרני", שכן נאמר לה שהמרצה אינו נוקשה מדי ולא נדרשת השקעה מרובה. מאוחר יותר היא הבינה שכנראה היה זה משהו נוסף אשר גירה מלכתחילה את סקרנותה.
 
בשיעור הראשון שאל המורה אם בין היושבים בכיתה יש תלמידה או תלמיד שאינם רשומים כיהודים במשרד הפנים. אף יד לא הורמה. היא חששה שהוא יביט לעברה לפתע. אך המורה נראה קצת מאוכזב ולא הוסיף דבר. הקורס ריתק אותה גם אם השיעורים היו לעתים משעממים והפרופסור נהג לחזור על עצמו. היא החלה להבין את הייחוד בפוליטיקת הזהויות הישראלית. צעד אחר צעד היא קילפה את העטיפות מהסיטואציות שאותן עברה במהלך התבגרותה. היא החלה לראותן באור אחר. היא הבינה שלפחות מנטלית, אם לא "ביולוגית", היא למעשה אחת מאחרוני ה"יהודים" במדינת ישראל.
 
בסוף הסמסטר, בשעה שנדרשה לבחור נושא לעבודה סמינריונית, היא עצרה את המרצה כאשר היה מרוחק משאר התלמידים.
 
"אתה זוכר איזו שאלה הצגת בשיעור הראשון?".
 
"למה את מתכוונת?".
 
"ביקשת לדעת אם יש תלמידים שאינם נחשבים ליהודים. הייתי אמורה להרים את היד ולא יכולתי לעשות זאת".
 
בחיוך הוסיפה: "אפשר לומר ששוב לא אזרתי אומץ 'לצאת מהארון'".
 
"אם כן, כתבי עבודה על כל מה שמביא אותך 'להתחזות'. אולי זה יעודד אותי להתחיל סוף־סוף לכתוב ספר על לאום מבולבל ה'מתחזה' לעם־גזע נודד".
 
עבודת הסמינר הוגשה במועדה וזכתה לציון גבוה. היא הייתה הקש האחרון ששבר את מחסום החששות והלבטים.
 
כפי שאולי כבר הבנתם, המרצה להיסטוריה של לריסה בתל אביב היה גם המורה לעברית של ז'יזל בפריז הגשומה. בצעירותו הוא היה מיודד עם מחמוד מתקין המעליות, וכן עם מחמוד שנעשה לימים המשורר הלאומי הפלסטיני. הוא היה חתנו של ברנרדו האנרכיסט מברצלונה ובנו של שולק הקומוניסט מלודז'.
 
הוא זה שכתב את החיבור המטריד שלפניכם, בין היתר על מנת לנסות ולהבין את ההיגיון ההיסטורי הכללי העשוי לעמוד מאחורי סיפור הזהות הפרטי.

שלמה זנד

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. כחוקר עסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת בעת החדשה וביחסים בין קולנוע והיסטוריה. זנד הוא איש השמאל הרדיקלי. ספריו בנושא זהות העם היהודי שנויים במחלוקת ועוררו תהודה בישראל ומחוץ לה.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: פברואר 2008
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
מתי ואיך הומצא העם היהודי? שלמה זנד
לנוכח ערימות הזיכרון:
קווי מתאר להיסטוריית־נגד
 
 
פתח דבר
 
אומה [...] היא קבוצת אנשים המאוחדת על ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה.
 
קרל דויטש, לאומיות והאלטרנטיבות שלה, 1969
 
איני חושב שהייתי מסוגל לכתוב ספר על לאומיות, כפי שכתבתי, בלי להיות מסוגל להזיל דמעה, בעזרת קצת אלכוהול, בהקשיבי לשירי עם [...].
 
ארנסט גלנר, "תשובה למבקרים", 1996
 
הספר שלפניכם אינו יצירת בדיון טהורה אלא חיבור היסטורי. אך למרות זאת, הוא ייפתח במספר סיפורים שמקורם בזיכרון המהול בלא מעט דמיון חופשי. כידוע, מאחורי הקלעים של הכתיבה המחקרית נחבאות לעתים חוויות אישיות. בחיבורים רבים הן דחוסות בתוך קפלי תיאוריה עבים, כאן במכוון נערמו כמה מהן כבר בראשית העלילה. הן תהוונה נקודות זינוק בחתירתו של המחבר ליקום של אמת חרף מודעותו החדה כי לעולם לא יזכה להגיע אליו.
 
מידת הדיוק בהצגת ההיכרויות והמפגשים הבאים הנה מפוקפקת למדי. הואיל ואין לסמוך לחלוטין על הזיכרון הפרטי, כל זמן שאין אנו יודעים את צבע הדיו שבו הוא נכתב, ניתן לראותם קמעה כסיפורי בדים. על הזיקה, המטרידה אולי, בינם לבין התזות המרכזיות בספר ילמדו הקוראות והקוראים במהלך העיון בו. נכון שטעמם הוא לעתים אירוני ואפשר שאפילו עצוב, אך האירוניה, כמו העצב, יהדהדו גם בסיום ואולי יחדיו הם יצליחו להוות מעטה הולם לחיבור ביקורתי המבקש לעמוד על המקורות ההיסטוריים ועל הפרקטיקות של פוליטיקת הזהויות בישראל.
 
 
 
א. זהות בתנועה
סיפור ראשון - שני סבים מהגרים
 
שמו היה שוֹלֶק, מאוחר יותר בישראל הוא כונה שאול. הוא נולד ב-1910 בלודז' שבפולין. בתום מלחמת העולם הראשונה נפטר אביו ממגפת השפעת הספרדית ואמו נאלצה לעבוד כפועלת קשת יום באחד ממפעלי האריגים שבסביבות העיר. שניים משלושת ילדיה נמסרו עקב כך לאימוץ בסיועה של הקהילה היהודית. רק שולק, הצעיר בבנים, נותר בביתה. הוא למד שנים מעטות ב"חדר", אולם אמצעיה הדלים של האם דחקוהו מוקדם מדי לרחוב. הוא החל לעבוד בגיל צעיר בעבודות שונות הקשורות לעיבוד בדים. כך היה בלודז', עיר ייצור הטקסטיל הגדולה של פולין.
 
את אמונת הוריו ארוכת השנים הוא השיל מעליו מסיבות פרוזאיות למדי. מות האב דרדר את מצבה הכלכלי של האם ובבית הכנסת השכונתי היא הצטוותה לשבת בשורותיו האחרונות של קהל המתפללים. ריחוק ממעמד חברתי מהוגן לווה, כידוע, גם בהרחקה מהתורה הקדושה. חוק הברזל ההיררכי פעל כבר בחברות המסורתיות: צמצום ההון הפיננסי מוביל כמעט תמיד לדלדול מהיר בהון הסמלי. הנער הצעיר גמר בדעתו לנצל את תנופת ההדרה ומצא את עצמו נפלט אל מחוץ למשכן התפילה. ההתפקרות בקרב הנוער בשכונות היהודיות בערים המרכזיות הייתה כללית. אף שולק הצעיר נותר לפתע ללא קורת גג וללא אמונה.
 
אך לא לזמן רב. ההתפקדות לתנועה הקומוניסטית הייתה אופנתית דאז וסייעה לו להתקרב לרוב התרבותי־לשוני של האוכלוסייה הפולנית. שולק נעשה במהרה לפעיל מהפכני. החזון הסוציאליסטי הציף את דמיונו וחיזק את רוחו ולמרות עבודות העמל הקשות הוא למד לקרוא ולחשוב דרכו. כך נהייתה עבורו התנועה למקלט מגונן. אותו בית חם ותוסס הוא גם מי שהביא במהרה להשלכתו לבית הכלא באשמת חתרנות פוליטית. הוא בילה במאסר שש שנים ועל אף שלא קיבל תעודת גמר, השכלתו התרחבה באופן משמעותי. הוא אמנם מעולם לא הצליח לעכל את הקפיטל של מרקס, אולם את כתביהם הפופולריים של פרידריך אנגלס וולדימיר איליץ' לנין הוא פענח היטב. שולק, שלא סיים את לימודיו ב"חדר" בצעירותו, ולא הגיע כתקוות אמו לישיבה, הפך למרקסיסט.
 
באחד מימי דצמבר הקרים של שנת 1939, נמצא אותו צולל עם אשתו הצעירה ואחותה בים העקורים שנעו במסע המזורז מזרחה לעבר הצבא האדום שכבש את מחציתה של פולין. מספר ימים קודם לכן עיניו חזו בשלושה יהודים שנתלו בשדרה המרכזית בלודז'. מעשה קונדס סתמי של חיילים גרמנים שהשתכרו בבית הבירה הסמוך. את אמו הוא לא לקח עמו. ברבות הימים הוא יספר שהיא הייתה זקנה ותשושה; לפועלת הטקסטיל מלאו באותה שנה חמישים. קשישה וענייה היא גם הייתה בשעה שראשוני מפוני הגטו הובלו במשאיות הגז האיטיות והמסורבלות, והיא בתוכן. הייתה זו טכנולוגיית השמדה פרימיטיבית שהטרימה את המצאת התאים היותר יעילים.
 
בהגיעם לאזורי הכיבוש הסובייטים ידע שולק כי עליו להסתיר את עובדת היותו קומוניסט. זמן קצר קודם לכן, חיסל סטלין את ראשי הקומוניזם הפולני. שולק חצה את הגבול הגרמני־סובייטי החדש כשבאמתחתו זהות ישנה־חדשה — יהודי מוצהר. באותה עת הייתה ברית המועצות המדינה היחידה שהסכימה לקלוט פליטים יהודים, אלא שהיא הגלתה את מרביתם לאזוריה האסיאתיים. שולק ורעייתו נשלחו, למרבה המזל, לאוזבקיסטן הרחוקה. לעומת זאת, לגיסתו שהייתה משכילה ובקיאה בשפות, ניתן יחס מיוחד: הותר לה להישאר באירופה המתורבתת, שלמרבה הצער, עדיין לא הייתה קרויה אז "יודו־נוצרית". כך נפלה ב-1941 בידי הנאצים והגיעה בהשגחתם הצמודה למשרפות.
 
ב-1945 שבו שולק ואשתו לפולין, אך מדינה זו, גם ללא הצבא הגרמני עדיין המשיכה להדוף מתוכה יהודים. שולק הקומוניסט הפולני נותר שוב חסר מולדת (זאת, כמובן, אם לא ניקח בחשבון את הקומוניזם, שחרף התלאות עדיין שימש לו כארץ אמונה). עם רעייתו ושני עולליו הוא מצא את עצמו חסר כול במחנה עקורים בהרי בוואריה הגבוהים. שם גם פגש באחד מאחיו, שבניגוד אליו סלד מהקומוניזם ואהד את הרעיון הציוני. האירוניה המחייכת של ההיסטוריה: האח, חסיד ציון, קיבל אשרת כניסה למונטריאול וחי בה את שארית ימיו, שולק ומשפחתו הקטנה הועברו על ידי הסוכנות היהודית למרסיי ובסוף 1948 הפליגו ממנה לחיפה.
 
שולק נקבר בישראל. לפני כן, חי חיים ארוכים תחת השם שאול, אם כי מעולם הוא לא נעשה ממש לישראלי. הרי גם בתעודת הזהות שלו הוא לא הוכר ככזה. למרות שבמסמך הזיהוי הממלכתי לאומיותו ודתו צוינו כיהודיים — שכן בשנות ה-60 נכפה רישום דתו של אזרח אף אם היה כופר עקשן — הוא נותר תמיד הרבה יותר קומוניסט מאשר יהודי, והרבה יותר יידישיסטי מפולני. העברית, על אף שהחל לתקשר בה, לא התחבבה עליו במיוחד. עם בני משפחתו וידידיו הקרובים הוא המשיך לשוחח ביידיש.
 
הוא התגעגע ל"יידישלנד" של מזרח אירופה ולעולם המהפכה שבעבע ותסס בה לפני המלחמה. בישראל הוא חש שגזל את אדמתם של אחרים. אמנם בלית ברירה עשה זאת, אך עדיין נותרה היא גזילה בעיניו. ניכורו הנראה לעין לא היה מהצברים, למרות שבזו ליידישיסטים כמותו, אלא דווקא מהטבע. החמסינים של הלבנט לא היו ממש שלו. הם רק העצימו את געגועיו לשלג העבה שכיסה את רחובות לודז'. שלג פולני שהלך ונמס בזיכרונו עד שנפוג לחלוטין כאשר כבו עיניו. על קברו שרו חבריו הזקנים את "האינטרנציונל".
 
* * *
 
ברנרדו נולד בברצלונה שבקטלוניה בשנת 1924. רק הרבה יותר מאוחר הוא ייקרא דב. כמו אמו של שולק, נותרה אף אמו של ברנרדו כל ימי חייה אישה מאמינה (רק שבמקום בבית כנסת היא נהגה לבקר בכנסייה). אביו, לעומתה, כבר נמלט זה מכבר מכל עיסוק אינטנסיבי במטפיזיקה של הנשמה וכרבים אחרים מקרב פועלי המתכת בברצלונה המרדנית הוא הפך לאנרכיסט. בפרוץ מלחמת האזרחים תמכו הקואופרטיבים האנרכו־סינדיקליסטים ברפובליקת השמאל הצעירה ואפילו הצליחו להשתלט לזמן מה על ברצלונה. במהרה הגיעו כוחות הימין הפרנקיסטיים וברנרדו הצעיר נלחם לצד אביו בקרבות הנסיגה האחרונים מרחובות העיר.
 
גיוסו לצבאו של פרנקו מספר שנים לאחר תום מלחמת האזרחים לא שיפר כלל את יחסו למשטר החדש. ב-1944 הוא ערק עם נשקו ונמלט להרי הפירנאים. שם הוא הבריח מתנגדי שלטון אחרים וחיכה בקוצר רוח לצבא האמריקאי שיבוא וימוטט את בן בריתם האכזרי של מוסוליני והיטלר. להפתעתו, המשחררים הדמוקרטים לא חשבו כלל להגיע. באין מוצא, הוא נאלץ לחצות את הגבול וכך נעשה אף הוא לחסר מולדת. הוא עבד בצרפת ככורה מכרות עד שניסה כנוסע סמוי להגר למקסיקו. הוא נתפס בניו יורק, נאסר והוחזר כבול לאירופה.
 
ב-1948 נמצא גם אותו במרסיי. הוא הועסק כעובד במספנות הנמל. באחד מערבי חודש מאי הוא מצא את עצמו יושב עם קבוצת צעירים נלהבת באחד מבתי הקפה שליד המזח. תוך זמן קצר נוצרה ההבנה: פועל המתכת הצעיר שהתגעגע ליופי האנושי של הקואופרטיבים המהפכניים של ברצלונה השתכנע שהקיבוץ בישראל הצעירה הוא ההמשך הטבעי להם. ללא כל זיקה ליהדות או לציונות הוא עלה על ספינת מעפילים, הגיע לחיפה והובל ישירות לקרבות לטרון. בניגוד לרבים אחרים הוא נותר בחיים. מיד לאחר מכן, הוא הצטרף לקיבוץ שעליו חלם באותו ערב אביבי בנמל הצרפתי. שם הוא גם פגש את בחירת לבו. הם הושאו זה לזו על ידי רב בהליך מזורז שכלל מספר זוגות. באותה עת הרבנים היו צנועים למדי כאשר העניקו את שירותם הציבורי לחתנים ולכלות. הם לא הציבו שאלות מיותרות.
 
במהרה התגלה במשרד הפנים שנעשתה טעות חמורה: ברנרדו, שנקרא עתה דב, אינו יהודי. הנישואין אמנם לא בוטלו, אך דב הוזמן לאחר כבוד לפגישה רשמית לבירור מכריע על אופי זהותו. במשרד הממשלתי שאליו הגיע, ישב פקיד עם כיפה שחורה וגדולה. "המזרחי" ששלטה אז במשרד הפנים, למרות היותה מפלגה דתית־לאומית, הייתה באותה עת זהירה והססנית. היא עדיין נרתעה מלהיות תובענית מדי, הן לגבי טריטוריות "לאומיות" והן בפוליטיקת ההדרה הזהותית.
 
השיחה התנהלה פחות או יותר כך:
 
"אתה לא יהודי, אדוני", הודיע הפקיד.
 
"מעולם לא טענתי כך", השיב דב.
 
"נאלץ לשנות את הכתוב", הוסיף עובד המדינה כלאחר יד.
 
"אין בעיה, בבקשה", הניד דב בראשו.
 
"מהי לאומיותך?".
 
"ישראלית!", ענה בהיסוס הנשאל.
 
"אין דבר כזה", פסק הפקיד.
 
"למה?".
 
"כי אין זהות לאומית ישראלית", נאנח נציג משרד הפנים.
 
"היכן נולדת?".
 
"בברצלונה".
 
"אז נכתוב לאומיות ספרדית".
 
"אבל אינני ספרדי, וכקטלָני איני מוכן שזהותי תוגדר כספרדית. הרי גם לשם כך נלחמתי לצד אבי בשנות ה-30".
 
הפקיד גירד את פדחתו. היסטוריה הוא אמנם לא ידע אבל כבוד לאנשים היה לו.
 
"נרשום אם כך לאומיות קטלָנית".
 
"טוב־טוב" נזרקה התשובה.
 
כך נעשתה ישראל למדינה הראשונה בעולם שהכירה רשמית ב"לאום הקטלָני".
 
"עכשיו, מהי דתך אדוני?".
 
"אני אתיאיסט וחילוני".
 
"איני יכול לרשום אתיאיסט. מדינת ישראל אינה מוכנה להכיר במושג זה, ובעצם מהי אמונתה של אמך?".
 
"היא הייתה עדיין קתולית כשעזבתי אותה".
 
"אכתוב אם כך דת נוצרית", פלט הפקיד בהקלה.
 
דב, על אף אופיו השקט החל לגלות סימנים של קוצר רוח.
 
"לא אשא תעודת זהות שבה מצוין שאני נוצרי. לא רק שזה נוגד את השקפותיי אלא גם פוגע בזיכרון אבי שכאנרכיסט שרף כנסיות במלחמת האזרחים".
 
הלבלר שוב התגרד, חכך בדעתו ולבסוף מצא פתרון. דב יצא מהמשרד כאשר בתעודת הזהות הכחולה שלו רשום באותיות דפוס שחורות שהן לאומיותו והן דתו — קטלָניות.
 
כל השנים דאג דב ש"זהותו הלאומית והדתית" יוצאת הדופן לא תפגע בבנותיו. הרי מורים בבתי ספר בישראל חוזרים ומשננים באזני תלמידיהם את ה"אנחנו היהודים", בלא לקחת בחשבון שביניהם עשויים להיות גם כאלה שהוריהם או הם עצמם, אינם נמנים עם "עם הסגולה". בשל אנטי־דתיותו העקבית ומפאת סירובה של אשתו שימול את עצמו הוא לא יכול היה להתגייר. בשלב מסוים הוא ניסה לתור אחר ייחוס מדומיין המתחבר קלושות לאנוסי ספרד. כאשר בגרו בנותיו והוא שוכנע שעובדת אי־היותו יהודי לא הטרידה אותן במיוחד, הוא זנח את הרעיון.
 
למזלו הרב, בבתי העלמין של הקיבוצים לא נקברים ה"גויים" מחוץ לגדר (ולא בבתי קברות נוצריים) כפי שנהוג בכל שאר יישובי ישראל. הוא טמון יחד עם יתר החברים במקום קבורה משותף. תעודת הזהות שלו, לעומת זאת, נעלמה ולא נמצאה לאחר פטירתו. הוא בוודאי שלא לקח אותה עמו במסעו האחרון.
 
לימים לבוא, תיוולדנה לשני המהגרים, שולק וברנרדו, נכדות ישראליות אשר אביהן היה ידידם של שני ה"מקומיים" הנכנסים עתה לסיפור.
 
 
 
סיפור שני - שני ידידים 'מקומיים'
 
מחמוד הראשון (שני הגיבורים בסיפור זה נקראים מחמוד) נולד ב-1945 ביפו. בשנות ה-50 נותרו מספר שכונות ערביות שיושביהן לא נסו בזמן הקרבות לעזה, ובכך הורשו להמשיך ולחיות בעיר הולדתם. מחמוד גדל בסמטאות העוני של העיר שיושבה כמעט כולה במהגרים יהודים. בניגוד למשולש ולגליל נותרו הפלסטינים ביפו מדולדלים ומיותמים. מספר התושבים המקוריים היה קטן מדי על מנת לאפשר את המשך התפתחותה של תרבות אוטונומית. האוכלוסייה המהגרת החדשה, לעומת זאת, סירבה לקלוט ולשלב אותם בתוכה.
 
אחד מפתחי היציאה מהגטו הצר והקטן של יפו הערבית היה המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מחמוד הצעיר הצטרף לתנועת הנוער שלה ושם זכה לפגוש ישראלים "רגילים" בני גילו. באמצעות התנועה התאפשר לו לטייל ולהכיר את "ארץ ישראל" שהייתה עדיין קטנה באותה עת, וכן ללמוד היטב עברית. בתנועה הוא אף הרחיב את השכלתו מעבר ללימודים הדלים בבית הספר הערבי, וכך, כמו שולק בפולין, הוא למד את אנגלס ולנין וניסה לקרוא סופרים קומוניסטים מרחבי העולם. מדריכיו הישראלים אהבוהו, הוא תמיד היה נכון לעזור לחברים.
 
בין ידידיו היה גם נער ישראלי אשר היה צעיר ממנו בשנה. הוא מצא עמו שפה משותפת ועזר לו להתמודד עם חיי הרחוב הסוערים של יפו הקשוחה. עוצמתו הפיזית הקנתה ביטחון לחברו הצעיר כמו שלשונו החדה של זה עזרה לעתים למחמוד. האינטימיות בין השניים הלכה והתהדקה. הם גילו אחד לשני את סודותיהם הכמוסים ביותר. כך למד הידיד שמחמוד היה רוצה להיקרא משה ולהיות באמת אחד מהחבר'ה. לעתים בערבים, כאשר נהגו לנדוד ברחובות הציג את עצמו מחמוד כ"משה" והצליח להערים על רוכלים ובעלי עסקים. הוא תמיד חזר להיות מחמוד מכיוון שלא הותר לו לשהות זמן רב תחת זהות זו. אף גאוותו העצמית לא הייתה מרשה לו לנטוש לחלוטין את קרוביו.
 
אחד מיתרונותיו של מחמוד היה שלא אולץ להתגייס לצבא. ידידו, לעומת זאת, קיבל צו גיוס שאיים להפריד בין החברים. באחת השבתות בשנת 1964, הם ישבו על שפת ימה הקסום של יפו והרהרו בעתידם. במהלך הפטפוט והלהג הם החליטו שבתום שירותו הצבאי של הידיד הם יפליגו לטיול ארוך ברחבי העולם ואם יתמזל מזלם הם אף יזכו לא לשוב לישראל. במקום הרחוק הם יקימו מפעל קטן לייצור חלומות שאינם מתפצלים. כדי להדק את ההחלטה ה"גורלית" הם חתכו בזהירות את כפות ידיהם, הידקו אותן בחוזקה וכנערים קטנים ומטופשים נשבעו לצאת למסע הגדול.
 
מחמוד ציפה לתום ימי השירות של ידידו. הם ארכו מעל לשנתיים וחצי. הידיד חזר שונה. הוא היה מאוהב וכבול רגשית. הוא היה מבולבל ולמרות שזכר את המסע המיוחל הוא החל להסס. תל אביב הפעלתנית משכה אותו. שלל הפיתויים שנפרש בפניו היה רב מדי כדי שלא לצלול לתוכו. מחמוד המתין זמן מה נוסף בסבלנות ולבסוף הבין שהידיד כרוך אחר הישראליוּת התוססת ולא יוכל להינתק ממנה. הוא ויתר, חסך מספיק כסף ונסע. הוא חצה את אירופה במסע ארוך שבאופן "מוזר" הלך והתרחק מישראל. בסוף הגיע עד לשטוקהולם. חרף הקור הלא מוכר והשלג הלבן מדי הוא ביקש, בקשיים מרובים, להתאקלם בה. הוא החל לעבוד בהתקנת מעליות ונעשה למומחה בתחום.
 
בלילות הצפון הארוכים הוא המשיך משום מה להתגעגע ליפו. כאשר רצה להתחתן הוא חזר למקום אשר היה פעם מולדתו (שכבר בהיותו בן שלוש שנים הכריעה ההיסטוריה שהיא לא תהיה שלו) ומצא בה אישה. הוא לקח אותה לשבדיה והקים בה משפחה. הפלסטיני מיפו נעשה, איכשהו, לסקנדינבי ושפתם של ילדיו היא שבדית. כדרכם של בני מהגרים, הם לימדו את אמם את שפת ה"אם" שלהם. מחמוד מזמן כבר פסק לחלום שיום אחד יהיה שמו משה.
 
* * *
 
מחמוד השני נולד ב-1941 בכפר קטן ליד עכו שזה מכבר לא קיים. הוא נעשה ב-1948 לפליט כאשר משפחתו ברחה בזמן הקרבות ללבנון ומקום הולדתו נמחה מעל פני האדמה. מושב יהודי משגשג הוקם על ההריסות. שנה לאחר מכן, בלילה בלי ירח, חזרה המשפחה בחשאי לקרוביה בכפר ג'דידה שבגליל. כך נכלל מחמוד במשך שנים רבות באותו ציבור שכונה בישראל "נוכחים נפקדים"; פליטים שנשארו במולדתם, אך איבדו את אדמתם ואת כל רכושם. מחמוד השני היה ילד חולמני ומוכשר שבשפתו העשירה ובדמיונו הנועז הדהים תכופות את מוריו וחבריו. כמו מחמוד הראשון, אף הוא חבר לתנועה הקומוניסטית ובמהרה נעשה בה לעיתונאי ומשורר. הוא עבר להתגורר בחיפה שהייתה אז העיר המעורבת (כלומר היהודית־ערבית) הגדולה בישראל. גם הוא פגש בצעירים ובצעירות ישראלים "אמיתיים" ובמקביל הלהיבה יצירתו ציבור הולך וגדל. שירו הנועז משנת 1964 הקרוי "תעודת זהות" הרעיד דור שלם של צעירים ערבים ופרץ את גבולות הארץ. בפתיחת השיר מתריס המשורר בגאווה כלפי פקיד משרד הפנים הישראלי:
 
רשום!
 
אני ערבי
 
מספר תעודת הזהות שלי: חמישים אלף
 
מספר ילדיי: שמונה
 
והתשיעי יבוא אחר הקיץ
 
ואתה זועם!
 
ישראל כפתה על אזרחיה המקומיים הלא יהודים לשאת תעודת זהות שבה מצוינת לאומיותם לא כישראלית, אף לא כפלסטינית, אלא אך ורק כערבית. כך, בצורה די פרדוקסלית, היא נעשתה לאחד המקומות הבודדים בעולם שהוכרה בו לא רק הלאומיות הקטלָנית אלא גם הערבית. מספרם הגדל של אותם "ילידים" שנותרו בישראל ידאיג את הרשויות והפוליטיקאים הישראליים בשנים מאוחרות יותר. המשורר חזה זאת היטב כבר אז.
 
מחמוד הפך במהרה ל"אלמנט חתרני". בשנות ה-60 ישראל עדיין חששה יותר ממשוררים מאשר משָהידים. הוא נעצר לעתים קרובות, הוטלו עליו מעצרי בית, ובתקופות הרגועות נאסר עליו לעזוב את חיפה ללא קבלת רשות מהמשטרה. הוא סבל את הרדיפות והמגבלות בקור רוח סטואי ומאוד לא פיוטי. למרות החנק, הוא התנחם בכך שחברים טובים עלו אליו לרגל לדירתו שבוואדי ניסנאס שבחיפה.
 
בין ידידיו הרחוקים היה גם קומוניסט צעיר מיפו. על אף שלא ידע ערבית, מעט השירים שתורגמו גירו את דמיונו ופיתו אותו לנסות ולכתוב. עם שחרורו מהצבא הוא נסע מדי פעם לבקר את המשורר. השיחות עמו חיזקו והקשיחו את אמונתו בהמשך המאבק. היה להן ערך מוסף: במהרה הן תרמו לכך שפסק מכתיבת שירי בוסר מביכים.
 
בסוף שנת 1967 שב הצעיר לביקור בחיפה. הוא השתתף בקרבות כיבוש ירושלים ואף נאלץ לירות על אויבים ולהבהיל תושבים כנועים. ישראל הייתה שיכורה מניצחונה, הערבים — מושפלים. הוא חש רע והריח רע, ריח מצחין של מלחמה. הוא השתוקק לנטוש את הכול ולעזוב את הארץ. אך לפני כן, ביקש לפגוש בפעם האחרונה את המשורר הנערץ עליו.
 
שעה שהחייל לחם בעיר הקודש, נכבל מחמוד והובל ברחובות חיפה לבית המעצר. כאשר שוחרר לביתו פגש בו החייל. יחדיו הם עברו לילה לבן, אדי האלכוהול ועשן הסיגריות הדחוסים ערפלו כליל את החלונות. המשורר ניסה לשכנע את מעריצו הצעיר להישאר ולהתנגד, לא לנוס לערים זרות, לא לזנוח את המולדת המשותפת. החייל שטח את סלידתו מצהלות הניצחון, את ייאושו, את ניכורו מהאדמה שעליה שפך דם נקי, ובסוף הלילה אף הקיא את נשמתו. בצהריים, העירוֹ המארח ותרגם לו שיר שכתב עם אור ראשון — "חייל החולם על חבצלות לבנות":
 
[...] הוא הבין — כך אמר לי — שהמולדת
 
היא שתיית הקפה של אמו
 
ושיבה הביתה לעת ערב
 
שאלתי אותו: והאדמה?
 
הוא אמר: איני מכיר אותה [...]
 
בשנת 1968 פרסום שיר פלסטיני על חייל ישראלי המסוגל להכות על חטא אלימותו, על איבוד עשתונותיו בקרב, כמי שחש אשם על השתתפותו בכיבוש שטחים לא לו, נתפס כבגידה בעולם הערבי. הרי חיילים ישראלים מעין אלה עדיין לא היו קיימים. המשורר מחיפה הותקף קשות ואפילו הואשם בשיתוף פעולה תרבותי עם האויב הציוני. אך לא לזמן רב. יוקרתו הלכה והתעצמה ובמהרה הוא נעשה סמל לעמידת הנגד הזקופה של פלסטינים בישראל.
 
בסופו של דבר עזב החייל את הארץ, אולם קודם לכן נטש אותה המשורר. הוא לא מסוגל היה להמשיך לסבול את החנק המשטרתי, את ההצקות וההטרדות היומיומיות. שלטונות ישראל עטו לבטל את אזרחותו המפוקפקת. הם לא שכחו שהפייטן המחוצף היה הערבי הראשון בישראל שהנפיק "תעודת זהות" משל עצמו, כאשר לא אמורה הייתה להיות לו כלל זהות.
 
הוא נדד מעיר בירה אחת לעיר בירה אחרת כאשר תהילתו הלכה והתעצמה. לבסוף, עם תחילת הפשרה הזמנית בשנות אוסלו הותר לו לחזור ולהתיישב ברמאללה. לישראל נאסר עליו להיכנס. רק לקראת הלוויית ידיד התרככו רשויות הביטחון ולמשך שעות ספורות הוא שב וחזה בנופי מחוזות ילדותו. הואיל ולא נשא עמו מטען חבלה התאפשר לו לערוך מאוחר יותר מספר ביקורים חטופים נוספים.
 
החייל, לעומת זאת, שהה שנים רבות בפריז, למד, התהלך בסמטאותיה היפות, ולבסוף נשבר. למרות ניכורו, גברו געגועיו ואהבתו לרחובות העיר שבה גדל, הוא שב למקום הכואב שבו התגבשה זהותו. מולדתו, הטוענת להיות "מדינת היהודים", קיבלה אותו חזרה ברצון.
 
את המשורר המרדן שנולד בה, ואף את אותו ידיד נעורים שפעם ביקש להיות משה — היא הייתה צרה מדי כדי להכיל.
 
סיפור שלישי - שתי תלמידות (לא) יהודיות
 
בלידתה כינו אותה ז'יזל על שם סבתה. היה זה בשנת 1957 בפריז, העיר שבה גדלה והתחנכה. ילדה שובבה וחסרת מעצורים שאהבה לומר תמיד לא. חרף ה"לא" העיקש ואולי בגינו היא הפכה לתלמידה מצטיינת, אם כי בקושי נסבלה על ידי מוריה. הוריה ויתרו לה כמעט על הכול גם כאשר החליטה פתאום ללמוד את שפת הקודש. הם קיוו שהיא תהפוך למדענית, אבל היא גמרה בדעתה לחיות בישראל. בינתיים, היא נעשתה לסטודנטית לפילוסופיה בסורבון ובמקביל לקחה שיעורים ביידיש ובעברית. את היידיש למדה מכיוון שהייתה זו שפת העבר של סבתה שלא הכירה, ואת העברית מכיוון שרצתה שזו תהא לשונם של ילדיה שעדיין לא היו לה.
 
אביה היה כלוא במחנות. הוא ניצל לא מעט בזכות עזרתם של אסירים גרמנים, וכך שב לאחר המלחמה לפריז. אמו שנקראה גיזלה, נלקחה יחד עמו בקיץ 1942 ולא זכתה לשוב. היא הובלה ישירות מדראנסי לאושוויץ. הוא התפקד למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ושם אף פגש באשתו לעתיד. הם נישאו זה לזו ונולדו להם שתי בנות. האחת הייתה גיזלה שבצרפתית כונתה ז'יזל.
 
כבר בתיכון הייתה ז'יזל אנרכיסטית פראית והתגודדה עם הקבוצות שהיו השרידים האחרונים של מאי 68' האגדתי. בגיל שבע עשרה חל בה מפנה חד והיא הכריזה על עצמה כציונית. בשנות ה-70 עדיין לא פורסמו בצרפתית חיבורים רבים על גורלם של יהודי צרפת בזמן הכיבוש הנאצי, לכן נאלצה ז'יזל להסתפק בספרים כלליים על התקופה שאותם בלעה בשקיקה. היא ידעה שלא מעט מפליטי המחנות הגיעו לישראל, ולמרות שהייתה מודעת היטב לכך שסבתה גיזלה כבר איננה, היא ביקשה את קרבתן של נשים יהודיות אשר דמו לה. היא הכינה את עצמה ל"עלייה".
 
בחורף 1976 נמצא אותה לומדת עברית בקורס מזורז בחסות הסוכנות היהודית בלב פריז. היה לה מורה ישראלי עצבני ופגיע. היא ידעה להרגיז אותו בשאלותיה ואף גילתה שהוא טועה לפעמים בהטיית פעלים מסובכים. היא לא התאפקה מלהעיר לו על כך. הערות הביקורת לא היו לרוחו, ולמרות זאת היא סקרנה אותו דיו כדי שלא יציק לה. היא גם הייתה התלמידה הטובה ביותר בכיתה ולא ניתן היה שלא להפגין כבוד כלפיה.
 
לקראת סוף השנה היא נעלמה ופסקה להופיע לשיעורים. המורה לעברית תהה וחשש שמא פגע בה בלי משים באחד מוויכוחיהם בכיתה. עברו מספר שבועות ומועד סיום הקורס התקרב. היא הופיעה פתאום, גאוותנית מתמיד, ואולם הפעם, שמץ של מלנכוליה ריצד בזווית עיניה. היא הודיעה לו שהחליטה להפסיק ללמוד עברית.
 
ז'יזל ביקרה בסוכנות היהודית כדי להסדיר את ענייני הנסיעה לישראל. שם נאמר לה שהיא אמנם תוכל ללמוד באוניברסיטה העברית ובנוסף יוענק לה סל קליטה, אך היא לא תחשב כיהודייה כל עוד לא תתגייר. ז'יזל, שתמיד תבעה מסביבתה להכיר בה כיהודייה, והתגאתה בשם משפחתה ה"מאוד יהודי", ידעה תמיד שאמה היא "גויה" על אף הזדהותה המלאה עם אביה. אמנם היא ידעה קודם לכן שהדת היהודית קובעת את זהותו של האדם על פי האם, אך היא לא לקחה בחשבון את הפרט הביורוקרטי ה"קטן" הזה. היא הייתה בטוחה שההיסטוריה של משפחת אביה היא תעודת זהות מספקת להגדרתה העצמית, ובחוסר תשומת לב הקשור לקוצר רוחה הצעיר היא שיערה שהדברים ייפתרו מאליהם.
 
בחוצפתה היא שאלה בצרפתית את פקיד הסוכנות אם הוא אדם מאמין. הוא ענה בשלילה. היא הקשתה ארוכות: "כיצד אדם לא דתי, החושב שהוא יהודי, תובע מאדם לא דתי אחר, הבטוח שהוא יהודי, להתגייר כדי להצטרף לעם היהודי ולארצו?". נציג העם היהודי עלי אדמות השיב ביובש שכך הוא החוק, ואף גילה לה שבישראל אביה מעולם לא היה מסוגל כלל להתחתן עם אמה מכיוון שמותרים בה רק נישואין דתיים. ז'יזל הבינה פתאום שהיא נחשבת ל"ממזרה לאומית". אמנם יהודייה בעיני עצמה, ומאז היותה ציונית גם יהודייה בעיני אחרים, אך לא מספיק יהודייה עבור מדינת ישראל.
 
היא לא הסכימה להתגייר בשום פנים. היא לא סבלה אנשי דת מכל סוג שהוא ולאחר ששמעה על ההליך המביך בהתגיירות האורתודוקסית ובצביעות המלווה אותה היא נרתעה בשאט נפש. משהו מהאנרכיזם הרדיקלי עדיין דבק בה ובבת אחת היא השילה את ישראל ממחוזות חפצה המידיים. היא החליטה לא להגר ל"מדינתו של העם היהודי" ולכן הפסיקה ללמוד עברית.
 
את השיחה עם המורה הישראלי היא ניהלה בצרפתית, בסיומה היא הוסיפה בעברית עם מבטא כבד: "תודה על הכול, שלום ואולי להתראות".
 
למורה היה נדמה שבקולה הדהדו צלילים יידישיסטים, היא הרי גם למדה יידיש. הוא לא שמע ממנה יותר. שנים מאוחר יותר הוא נתקל בשמה בעיתון פריזאי מכובד. היא כתבה מאמר ביקורתי כלשהו על מדיניות הכיבוש בשטחים וליד שמה צוין שהיא פסיכואנליטיקאית. סביר להניח שצרפתים־יהודים רבים זיהו אותה מיד, עקב שמה, כיהודייה השונאת את עצמה. האנטישמים, לעומת זאת, ודאי הלעיזו עליה ואמרו כי לא במקרה יש לה גם מקצוע יהודי.
 
* * *
 
שמה של התלמידה השנייה היה לריסה והיא נולדה ב-1984 בעיר קטנה בסיביר. בתחילת שנות ה-90, מיד לאחר התמוטטותה של ברית המועצות היגרו הוריה לישראל. המשפחה נשלחה לעיירת פיתוח בגליל העליון. היא גדלה תחת מינון "הולם" של ילדי מהגרים וילדים ישראלים והשתלבותה נראתה כמלאה. היא החלה לדבר עברית כ"צברית" לכל דבר ואהבה את עצמה ואת היומיום הישראלי. לפרקים היא הוטרדה מכך שלעגו לה וכינו אותה "רוסייה" על שום שיערה הזהוב. הלוא דרכם של צעירים מקומיים היא להציק לבני מהגרים חדשים.
 
בשנת 2000, בגיל שש עשרה, נפגוש אותה במשרד הפנים של מחוז הצפון, כאשר הוענקה לה תעודת הזהות הראשונה. היא התקבלה בחביבות יתרה על ידי הפקידה והתבקשה למלא טופס אישי. כאשר הגיעה לסעיף הלאום היא שאלה בתמימות אם היא יכולה לרשום "יהודייה". לאחר העיון בחלקים שכבר מולאו, הוסבר לה בטון מתנצל שהדבר בלתי אפשרי. היא חייבת להישאר כמו אמה, או כמו שקראו לה בהקנטה — "רוסייה". מאוחר יותר, היא סיפרה שבאותו רגע כמו חשה שוב בכאבי הווסת הראשונה; כמשהו המופיע מדרך הטבע שיותר לא ניתן להיפטר ממנו.
 
היא לא הייתה הנערה היחידה בעיירה שנשאה את "אות הקלון". בבית הספר נוצרה "אחוות הבנות הלא יהודיות". הן סוככו אחת על השנייה ואפילו החליטו במשותף לטשטש את סעיף הלאום מהתעודה. הדבר לא צלח בידן והן נאלצו להמשיך ולשאת את המסמך המרשיע. בגיל שבע עשרה הן מיהרו כולן להוציא רשיון נהיגה. בתעודה זו לא נרשמה "לאומיותו" של הנהג וניתן היה להסתובב עמה כתחליף לתעודת הזהות.
 
לקראת הנסיעה לפולין, במסע השורשים הלאומי למחנות המוות, נוצרה בעיה. כדי להנפיק דרכון היה עליה להביא לבית הספר את תעודת הזהות. חששותיה שכל השכבה תגלה את סודה, בנוסף לאמצעיה הכלכליים הדלים של הוריה, שכנעו אותה לבסוף לוותר על השתתפותה. כך שאת אושוויץ — האתר שהולך ומחליף את מצדה כמחוז זיכרון המעצב את הזהות היהודית המודרנית — היא לא זכתה לראות. לעומת זאת, לצבא היא גויסה. היא ניסתה לנצל את ה"סטטוס הלאומי" המיוחד שלה כדי לא להתחייל ולשם כך אף כתבה מכתב ארוך ללשכת הגיוס. היא נענתה בשלילה.
 
הצבא דווקא עשה לה טוב. בטקס ההשבעה, כאשר גיששה לעבר ספר התנ"ך היא רעדה ואפילו בכתה, לרגע היא שכחה את הצלב הקטן אשר קיבלה מסבתה מצד אמה כאשר עזבה את רוסיה כילדה. עם המדים היא הרגישה "שייכת" והייתה בטוחה שמעתה ואילך תיחשב לישראלית לכל דבר. היא התנכרה לחלוטין לתרבות הרוסית המאוסה והמתפוררת של הוריה. היא החליטה לצאת רק עם "צברים", מבחורים "רוסים" היא חמקה. היא מאוד אהבה שציינו בפניה שהיא אינה נראית רוסייה למרות צבע שיערה המחשיד. בשלב מסוים, היא אף חשבה להתגייר. היא אפילו הגיעה עד לרב הצבאי וברגע האחרון נרתעה. אמנם אמה לא הייתה דתייה, אולם היא לא רצתה לנטוש אותה בבדידותה הזהותית.
 
לאחר שירותה הצבאי היא הגיעה לתל אביב. ההשתלבות בעיר התוססת והכל כך לא אכפתית הייתה מלאה. הייתה לה הרגשה חדשה שהרישום בתעודת הזהות הוא חסר חשיבות ותחושת נחיתותה המתמדת היא המצאה סובייקטיבית ותו לא. רק לעתים, בלילות, כאשר אהבה מישהו באמת, היה צץ בה שמץ של דאגה. איזו אימא יהודייה תרצה נכדים לא יהודים מ"שיקסה" גויה?
 
היא נרשמה ללימודי ההיסטוריה באוניברסיטה. היא הרגישה נהדר ובמיוחד העדיפה את הקפיטריה. בשנה השלישית היא נרשמה לקורס על "לאומים ולאומיות בעידן המודרני", שכן נאמר לה שהמרצה אינו נוקשה מדי ולא נדרשת השקעה מרובה. מאוחר יותר היא הבינה שכנראה היה זה משהו נוסף אשר גירה מלכתחילה את סקרנותה.
 
בשיעור הראשון שאל המורה אם בין היושבים בכיתה יש תלמידה או תלמיד שאינם רשומים כיהודים במשרד הפנים. אף יד לא הורמה. היא חששה שהוא יביט לעברה לפתע. אך המורה נראה קצת מאוכזב ולא הוסיף דבר. הקורס ריתק אותה גם אם השיעורים היו לעתים משעממים והפרופסור נהג לחזור על עצמו. היא החלה להבין את הייחוד בפוליטיקת הזהויות הישראלית. צעד אחר צעד היא קילפה את העטיפות מהסיטואציות שאותן עברה במהלך התבגרותה. היא החלה לראותן באור אחר. היא הבינה שלפחות מנטלית, אם לא "ביולוגית", היא למעשה אחת מאחרוני ה"יהודים" במדינת ישראל.
 
בסוף הסמסטר, בשעה שנדרשה לבחור נושא לעבודה סמינריונית, היא עצרה את המרצה כאשר היה מרוחק משאר התלמידים.
 
"אתה זוכר איזו שאלה הצגת בשיעור הראשון?".
 
"למה את מתכוונת?".
 
"ביקשת לדעת אם יש תלמידים שאינם נחשבים ליהודים. הייתי אמורה להרים את היד ולא יכולתי לעשות זאת".
 
בחיוך הוסיפה: "אפשר לומר ששוב לא אזרתי אומץ 'לצאת מהארון'".
 
"אם כן, כתבי עבודה על כל מה שמביא אותך 'להתחזות'. אולי זה יעודד אותי להתחיל סוף־סוף לכתוב ספר על לאום מבולבל ה'מתחזה' לעם־גזע נודד".
 
עבודת הסמינר הוגשה במועדה וזכתה לציון גבוה. היא הייתה הקש האחרון ששבר את מחסום החששות והלבטים.
 
כפי שאולי כבר הבנתם, המרצה להיסטוריה של לריסה בתל אביב היה גם המורה לעברית של ז'יזל בפריז הגשומה. בצעירותו הוא היה מיודד עם מחמוד מתקין המעליות, וכן עם מחמוד שנעשה לימים המשורר הלאומי הפלסטיני. הוא היה חתנו של ברנרדו האנרכיסט מברצלונה ובנו של שולק הקומוניסט מלודז'.
 
הוא זה שכתב את החיבור המטריד שלפניכם, בין היתר על מנת לנסות ולהבין את ההיגיון ההיסטורי הכללי העשוי לעמוד מאחורי סיפור הזהות הפרטי.