זהות אנוסה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זהות אנוסה
3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דורית דליות
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: ביוגרפיה, שואה
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'

גוטה טירנגל בן עזרא

גוטה טירנגל בן עזרא עזבה מרצון את פולין בשנת 1961 לצרפת וקנדה וכיום מתגוררת בישראל; בעלת תואר דוקטור במשפטים, ציירת וסופרת; אישה רב-לשונית ורב-תחומית בפרקטיקה המשפטית והאקדמית בצרפת, קנדה וישראל. מספר ספריה שעוסקים בזיכרון- שואה ופוסט-שואה פורסמו בצרפת.

תקציר

״אני, גופך, מוחך, תת-המודע שלך, קראי לזה איך שתרצי, נמאס לי להעמיד פנים. עכשיו, כשזקנתי, והעצב התועה שלי קצר רוח, מתכווץ ונמתח, אני מוצף תחושות. רשמתי הכול! את זוכרת את הציורים הראשונים שלך, בעיפרון ובצבע? את חייבת לחלוק את הזיכרון שלך, את האמת שלנו״.
 
כך מתנהל הספר המסעיר והחכם הזה אשר מתרחק מקלישאות שואה מוכרות על מנת להתעקש עם הקורא הלפות בו לא להרפות ממעשה הסיפור, כל זאת מתוך מעין שיחת חלום שחציה מואר ואפל בין חלקי הגוף והנפש, המודע והלא-מודע, האישי והאוניברסלי, ההיסטורי ומה שחומק ממנו ואף מעבר לו. זהו ספר שנכתב כמו על לוע של הר געש אשר עוד רגע עשוי להתפרץ והוא מוסר לנו עדות כמעט בלתי אפשרית בשפה שחלקה יציבה וחלקה נוטה על צידה ביחס לגורלה של גוטה טירנגל בן עזרא אשר נולדה בשנת 1940 בגטו מינסק מאזובייצקי בפולין, ניצלה במעשה יוצא דופן כשהייתה בת שנתיים בעזרת ארגון המחתרת הפולני-יהודי ״זיגוטה״ ונמסרה למשפחה נוצרית בעיר מולדתה, שם גדלה עד גיל 20 כנוצרייה לכל דבר, אבל בה-בעת כיהודייה האנוסה אל זיכרון קדום שממשיך לנהל אותה. מתוך כך אנו נחשפים לאחת העדויות המאלפות של מי שגדלה בפולין לאחר השואה ויש לה היכולת האינטלקטואלית והרגישות לדווח כעומדת מבפנים ומבחוץ על החיים החברתיים בפולין בצל המשטר הקומוניסטי – הן של החברה הנוצרית המלומדת והן של מעט היהודים אשר ביקשו להשתלב בה לאחר השואה, עד לגירושם מפולין בשנת 1968.
 
״לא פעם, ובלי שיֵדעו על כך, העמידו אותי חבריי במבחן. הם לא ידעו על המוצא היהודי שלי, אף על פי שטענו שהם מריחים יהודי איפה שלא יסתתר. התביישתי בפחדנות שלי אבל חששתי לאבד את החברוּת שלהם אם אהפוך להם ואהיה מגורשת מלב חוג הסטודנטים שבו חייתי״
 
גוטה טירנגל בן עזרא עזבה מרצון את פולין בשנת 1961 לצרפת וקנדה וכיום מתגוררת בישראל; בעלת תואר דוקטור במשפטים, ציירת וסופרת; אישה רב-לשונית ורב-תחומית בפרקטיקה המשפטית והאקדמית בצרפת, קנדה וישראל. מספר ספריה שעוסקים בזיכרון- שואה ופוסט-שואה פורסמו בצרפת.

פרק ראשון

1
 
 
על מנת לכתוב יש לשחרר את היד משליטת המוח המודע. ולא, תעלם בלי לדעת את האמת שבתוכך. 
 
רעיון אבסורדי, נכון?
נכון, כשמדובר באנשים חסרי מעוף, אומר לי גופי. אבל איך אוכל לתאר משהו שהתודעה מתעלמת ממנו?
 
לא, מה פתאום, איננו מתעלמים מכלום אלא שומרים עלייך מפני הציניות השוררת, מחזיקים אותך במציאות, בהווה.
סמכי עליי, התמסרי לשליטה העמוקה שלי בתחושות שלנו. המודעות שלך היא חלק מההוויה שלנו, מהגוף והנפש, כמו שאומרים החכמים. אל תשכחי שאני התכרבלתי בין זרועות אימך, נאחזתי בשמלתה, נתליתי על צווארה. את זוכרת את צעדינו הראשונים, את ידנו בידה החמה, האוהבת, הדואגת.
 
די, די עם הטון הדרמטי הזה, זה לא מקובל בשפה שבה אני כותבת. אתה מתעלם מהנוקשות של אנשי הספר, מהדרישה להביא הוכחות ובייחוד מהטאבו ששורר בכל מקום כשמגיעים לנושא הזה.
 
להפך, פרופסורית יקרה, אני מכיר אותך טוב יותר מכפי שאת חושבת, כי אני חש בהתכווצות שלך, בכעס. ואני שומר אותם במוח שלנו.
 
והאימה...? רשמת? והרעב... הרגשת? והזעם שלי... שמעת אותו רועם? אז במה נתחיל הפעם?
 
בהתחלה, כמובן, כמו בתנ"ך, שלצערי עדיין לא הכרת מספיק.
 
לא הפסקת להציק לי עם זה כל חיי.
 
אני מזכיר לך שנוצרנו בתוך ביצית יהודייה על פי רצון האל, הרבה לפני שהסכמת לחלוק את גורלנו.
 
אתה שוב מתחיל עם ה"ברוך השם" שלך. אני לא מאמינה בשטויות האלה. אני חופשייה לבחור מי אני ואיך אני רוצה לחיות. אני לא מאמינה בדטרמיניזם היהודי או בכל דטרמיניזם אחר, ואני לא צריכה לשנות את עורי אלא לחיות על פי רצוני בלי אותה אובססיה יהודית.
 
או ויי! כפי שנהג לומר הזיידה שלך (סבא ביידיש). חשבתי שסגרנו את הנושא הזה, אבל את מתעקשת... עוד כמה משברים את מתכננת לי? אני חייב להזכיר לך שזה אני, הגוף שלך, שזו את, מרגע ההתעברות של הורינו הצעירים, רחל ומשה, גם אם תאריך נישואיהם ויום היוולדנו לא ידועים לנו במדויק.
 
הנאצים המנוולים האלה שרפו והרסו את כל בתי הכנסת, מרכזים קהילתיים ויומנים שהיו מצויים בעיירה הקטנה שלנו. לא נותר אף לא שריד מחייהם, מהסבל או ממותם. אפר, אבק וכמה מצבות ספורות, מנופצות ובלתי קריאות, או קברי אחים שנותרו על אדמת פולין הארורה.
 
לולא התעקשתי, ללא סייג, מתוך הכאב והתוגה שלי לגוֹנֵי שאגאל, זכרם היה נמחק כלא היה.
אנחנו העדים היחידים לאימה של שנות חייהם האחרונות, למעשה במשך כל חיינו המשותפים.
 
ידועים לך אלפי דפי העדויות הנמצאים ב"יד ושם", בארכיונים ובמוזיאונים יהודיים ברחבי העולם? מאות כתבי היסטוריונים, פסיכולוגים ופילוסופים מונחים על מדפי ספריית הקונגרס האמריקאי. כמעט אין מוציא לאור או "בירוקרט תרבותי" שלא יפציר בנו שהספר שלנו לא יימכר, שזה לא רווחי. כי הקורא "שבע" מ"סיפורים יהודיים", "ולא מפסיקים לדבר על השואה!", הם אומרים.
 
אז למה את מתוסכלת כל כך? הדעות הקדומות שלך מרחיקות אותך מהאמת?
 
ב... אמת!!! איך אתה יודע?
 
אני, גופך, מוחך, תת-המודע שלך, קראי לזה איך שתרצי, נמאס לי להעמיד פנים. עכשיו שזקנתי, והעצב התועה שלי קצר רוח, מתכווץ ונמתח, אני מוצף תחושות. רשמתי הכול!!! את זוכרת את הציורים הראשונים שלך, בעיפרון ובצבע? את חייבת לחלוק את הזיכרון שלך ואת הא מ ת שלנו.
 
אוי, הגזמת! בשפה האלגנטית שלנו, הדיבור אמור להיות נטול הבעה, נטול שם ורגש. כולם מבינים שלא מבינים כלום. המלל מכפר על החמלה, והנאמר נאמר בלי שנקראה אף לא שורה אחת של עדות על אודות התופת בטרבלינקה או ההישרדות בגטו ורשה, וכמובן, אין טעם לדמעות, שמא יתייחסו אליך כאל בכיין, קבצן בלתי נלאה, קורבן... רק לא להביך אנשים!
 
את יודעת שאני מנהל הכול, ויודע את כל מה שחווינו. אני גם שומר על האיזון הנפשי שלך, ולכן אני מצפה שהאובססיה שלך באשר לעובדות ולהוכחות תתפוגג. השתחררי... ספרי, הוציאי לחופשי את התאים שלך, היכנסי מתחת לעורה של התינוקת שסבלה, של הילדה המבועתת, הנערה המעורערת. את לא בבית המשפט של בני האדם! את עדיין מוטרדת מ"מה יגידו"?
 
איך אוכל "להעיד" בזמן ש"ידוע" שילדים קטנים אינם זוכרים דבר, אינם מבינים דבר, מגזימים וממציאים?
אתה זוכר את "פרשת וילקומירסקי"? כמעט כל "האינטליגנציה היהודית" מחתה בקולי קולות על אותו מעשה נוכלות שהיה יכול להיות סיפור אמיתי. העיתונים המובילים בעולם ("ניו-יורק טיימס", "לה מונד", "דר שפיגל", "הארץ" ועוד רבים אחרים) פרסמו מאמרים זועפים שבעיניי נובעים מחוסר ידע על גורלם של ילדים ששרדו את השואה.
איזה מין חסרי זהות, פנטזיונרים... הכעס חשף את הרתיעה הבסיסית שלהם מעדויות של ניצולי שואה, בוגרים כצעירים. יש אף היסטוריונים מהוללים שהעלו מיני טיעונים מופרכים כדי לנופף בסכנת ההכחשה. כאילו שהרוויזיוניסטים מתחשבים בעובדות מאומתות!
 
אני זוכר את הטלטלה שאחזה בנו, את הבלבול. ואכן, תהיתי למה חשת כל כך מעורבת ב"שערורייה" הזאת.
 
זועזעתי עמוקות מהיעדר הידע באשר למה שחוו אותם ילדים, ניצולי הגטאות והמחנות, ומהנחישות הזאת להכפיש אדם שכתב ספר אמין ומרגש גם אם לא מדובר בחוויה האישית שלו.
 
אז למה באמת? מה דעתך?
 
ה"פשע" שלו היה להפוך, מיום למחרת, ל"אנה פרנק חדשה", וזאת הודות ליחסי ציבור יעילים שיזם המו"ל הגרמני שלו. יש שראו בזה משהו בלתי נסבל, בעוד שבעיניי, בנימין וילקומירסקי היה יותר מבולבל באשר לזהות שלו מאשר שקרן או ציניקן. סיפוריהם של ילדי השואה, שעמם התחבר בילדותו, הרשימו אותו מאוד, והם זכו לאהדה שעוררה בו קנאה, וכך, מתוך בלבול באשר לזהות שלו, הוא אימץ בלא מודע את הזהות שלהם... ידעת שפגשתי אותו באותה תקופה!
זה גם הזכיר לי את סיפורו של יז'י קושינסקי, שבמסגרת כתיבת ספרו "הציפור הצבועה" שאב השראה מסיפורים אמיתיים של אותם ילדים קטנים שברחו מהמוות והסתתרו בלב יערות פולין ואוקראינה. הסופר הישראלי אהרון אפלפלד הוא הדוגמה הכי מפורסמת. יז'י קושינסקי, שנסחף לתוך אווירת הציניות או הסנוביזם ששררה סביבו, התחזה מאחורי סיפור אוטוביוגרפי, מעין שקר, שתואר בספר אחר ששמו "להיות שם" ושהפך לסרט באותו שם בכיכובו של פיטר סלרס. 
 
את עדיין חוששת להיחשף?
 
זו טעות מצידך למזער את הסבל ואת הכעס שלי לנוכח האדישות של רוב האנשים ברחבי העולם אל מול טבח יהודים בעבר ובהווה. הם ממזערים את הטרגדיה של השואה כאשר הם משווים אותה לכל הרג או אי-צדק אחר, ואלה, למרבה הצער, אינם חסרים. חייתי טוב יותר לפני הספר הראשון שאילצת אותי לכתוב.
 
חשבתי שאת אמיצה יותר... את כבר לא יכולה להתחמק. מה שנעשה, נעשה. סיימי את הספר שלך ותיהני משארית חייך כסבתא רווה נחת. אינך זקוקה עוד לרחמים המזויפים שלהם.
 
כל מה שארצה הוא לחלוק את מה שאני יודעת על תולדות האנושות, ובעיקר לגנות את השנאה, הדעות הקדומות והאלימות שנמצאות בכל מקום... אין לזה שום קשר לקלישאת "חובת" הזיכרון. זו שייכת לבירוקרטים שעוסקים בכך באופן שגרתי. נוסיף על כך את ה"לעולם לא עוד" והנה אנחנו רואים את עצמנו שקועים בתוך הפשע ההמוני והכמעט יומיומי של המאה ה-21.
 
אני רואה שהגנים היהודיים שלנו עובדים לא רע... כשאנחנו מביעים לאורך ולרוחב את השאיפה הזאת שלנו, מימים ימימה, לתיקון עולם.
 
אכן כך. אני מתייחסת לאחר אך מודעת לכך שלא פעם אידאולוגיות ה"קדמה" של אבותינו כשלו.
האם אתה מאמין שהתבונה תגיע כשהתחושות יובנו והפציעות יזוהו? 
 
לא, מהיכרותי איתך, איני סבור כך. הרשי לזיכרונות לעלות, נסי להבין את הילדות שחווינו במקרוקוסמוס השפל הזה שנוצר מתוך שנאה, פחדנות וחמדנות. שקט יהיה לך לנצח.
 
ואולי איני מי שאני חושבת שאני...
 
שוב אותו סיפור! חזיונות שעולים וצפים! אני כאן, גדל ומזדקן איתך ובתוכך.
הביטי על התמונות משם, גם אם אינך יודעת מי צילם אותן... ראית את המבט שלהם? שופע רכות ואהבה. הם ההוכחה לנוכחות שלנו, במלואה, בלב התופת הזאת. השלימי סוף-סוף עם גורלך ותפסיקי להתנודד. את יודעת לכתוב וזו מתנה נפלאה. אחותנו הקטנה אסתר מתה, קולה נדם. אינך זקוקה לאיש. את ההוכחה של הקיום שלהם.
 
אבל מדוע להביא תינוקות לעולם בנסיבות כאלה של אלימות, השפלות וסכנת חיים גוברת? ואז לנטוש אותם... האם אין זה מעשה חסר אחריות? בלעדינו הם היו יכולים לחמוק, להסתתר, לשרוד!
 
את שוב מתחילה עם ההשערות המטופשות שלך. חשבתי שהספקת להטמיע את גורלם ולהיחלץ מאותם מקומות חסרי תועלת: תחושת האשמה, נטישה, פסיביות. זה לא שייך לאותם מצבים חריגים, בלתי צפויים.
 
אבל לא אני זו שמנופפת בסיסמאות האלה, בתירוצים שנועדו להתעלם עובדות המוכרות עד כדי שחיקה או להכחיש אותן. ניזונתי די מהתיאורים שהותירו הבוגרים הצעירים, הניצולים היהודים של עירנו שסיפרו על סבלותיהם מדי יום ביומו, באותם מקומות של חרפה בלתי-אנושית כשל הורינו. בעיניהם, הלידה שלנו, ואז זו של אחותנו הקטנה, ניפצו את הסיכוי שלהם לשרוד, באותה תקופה שבה האנטישמיות הגיעה לשיאה בכל רחבי אירופה.
 
אולי תיפטרי כבר מהכיסא הזה של "כאן ועכשיו" ו"אז"? תחשבי! האם את זוכרת את הביקור הראשון שלך אצל פסיכואנליטיקאי? 
 
ניסיתי לגרום לו להבין שלא מדובר ב"פיפי, קקי" אלא "בדבר האמיתי שלא משקר".
 
אבל את חייבת להודות שיש אמת בעקרונות אמפיריים מסוימים ושהפסיכולוגים מבינים טוב יותר מה מטריד אותך. גם את לא תמיד ניסית להכיר את העבר שלך ואת עברם של קרובייך. וחוץ מזה, הסתכלי על עצמך וקראי שוב מה שכרגע הנחתת על הורייך, בשר מבשרך!
 
אני זוכרת איך, לאחר המלחמה, השכנים הפולנים טענו שהם, היהודים, אחראים למותם והדגישו את כל הדברים הרעים שעוללו. האם אתה חושב שבגיל חמש יכולתי להבחין בין האמת למזויף ולהבין את האכזריות הטמונה בדבריהם? לא ידעתי אז את מידת הזלזול והשנאה שלהם כלפי היהודים שעונו תחת עיניהם. ויש אכן "פטריוטים פולנים" שמביעים בימים אלה את אותה דעה ברשתות האנטישמיות שלהם ואפילו הציבוריות. שומעים לא פעם דברי בלע דומים בתקשורת הבין-לאומית ובאו"ם במיוחד.
 
אולי הגיע זמן לספר לקוראים שלך את מה שהבנו, מנבכי הגורל של המשפחה שלנו, שהייתה לכודה בשנאה הנאצית ובכלל זה תאוות בצע רצחנית או אדישות של חלק גדול משכניהם הפולנים, הלא-יהודים. את מבינה את כל זה רק עכשיו, נכון? זו הסיבה שקטעת את השתיקה שלך...
 

 

גוטה טירנגל בן עזרא עזבה מרצון את פולין בשנת 1961 לצרפת וקנדה וכיום מתגוררת בישראל; בעלת תואר דוקטור במשפטים, ציירת וסופרת; אישה רב-לשונית ורב-תחומית בפרקטיקה המשפטית והאקדמית בצרפת, קנדה וישראל. מספר ספריה שעוסקים בזיכרון- שואה ופוסט-שואה פורסמו בצרפת.

עוד על הספר

  • תרגום: דורית דליות
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: ביוגרפיה, שואה
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'
זהות אנוסה גוטה טירנגל בן עזרא
1
 
 
על מנת לכתוב יש לשחרר את היד משליטת המוח המודע. ולא, תעלם בלי לדעת את האמת שבתוכך. 
 
רעיון אבסורדי, נכון?
נכון, כשמדובר באנשים חסרי מעוף, אומר לי גופי. אבל איך אוכל לתאר משהו שהתודעה מתעלמת ממנו?
 
לא, מה פתאום, איננו מתעלמים מכלום אלא שומרים עלייך מפני הציניות השוררת, מחזיקים אותך במציאות, בהווה.
סמכי עליי, התמסרי לשליטה העמוקה שלי בתחושות שלנו. המודעות שלך היא חלק מההוויה שלנו, מהגוף והנפש, כמו שאומרים החכמים. אל תשכחי שאני התכרבלתי בין זרועות אימך, נאחזתי בשמלתה, נתליתי על צווארה. את זוכרת את צעדינו הראשונים, את ידנו בידה החמה, האוהבת, הדואגת.
 
די, די עם הטון הדרמטי הזה, זה לא מקובל בשפה שבה אני כותבת. אתה מתעלם מהנוקשות של אנשי הספר, מהדרישה להביא הוכחות ובייחוד מהטאבו ששורר בכל מקום כשמגיעים לנושא הזה.
 
להפך, פרופסורית יקרה, אני מכיר אותך טוב יותר מכפי שאת חושבת, כי אני חש בהתכווצות שלך, בכעס. ואני שומר אותם במוח שלנו.
 
והאימה...? רשמת? והרעב... הרגשת? והזעם שלי... שמעת אותו רועם? אז במה נתחיל הפעם?
 
בהתחלה, כמובן, כמו בתנ"ך, שלצערי עדיין לא הכרת מספיק.
 
לא הפסקת להציק לי עם זה כל חיי.
 
אני מזכיר לך שנוצרנו בתוך ביצית יהודייה על פי רצון האל, הרבה לפני שהסכמת לחלוק את גורלנו.
 
אתה שוב מתחיל עם ה"ברוך השם" שלך. אני לא מאמינה בשטויות האלה. אני חופשייה לבחור מי אני ואיך אני רוצה לחיות. אני לא מאמינה בדטרמיניזם היהודי או בכל דטרמיניזם אחר, ואני לא צריכה לשנות את עורי אלא לחיות על פי רצוני בלי אותה אובססיה יהודית.
 
או ויי! כפי שנהג לומר הזיידה שלך (סבא ביידיש). חשבתי שסגרנו את הנושא הזה, אבל את מתעקשת... עוד כמה משברים את מתכננת לי? אני חייב להזכיר לך שזה אני, הגוף שלך, שזו את, מרגע ההתעברות של הורינו הצעירים, רחל ומשה, גם אם תאריך נישואיהם ויום היוולדנו לא ידועים לנו במדויק.
 
הנאצים המנוולים האלה שרפו והרסו את כל בתי הכנסת, מרכזים קהילתיים ויומנים שהיו מצויים בעיירה הקטנה שלנו. לא נותר אף לא שריד מחייהם, מהסבל או ממותם. אפר, אבק וכמה מצבות ספורות, מנופצות ובלתי קריאות, או קברי אחים שנותרו על אדמת פולין הארורה.
 
לולא התעקשתי, ללא סייג, מתוך הכאב והתוגה שלי לגוֹנֵי שאגאל, זכרם היה נמחק כלא היה.
אנחנו העדים היחידים לאימה של שנות חייהם האחרונות, למעשה במשך כל חיינו המשותפים.
 
ידועים לך אלפי דפי העדויות הנמצאים ב"יד ושם", בארכיונים ובמוזיאונים יהודיים ברחבי העולם? מאות כתבי היסטוריונים, פסיכולוגים ופילוסופים מונחים על מדפי ספריית הקונגרס האמריקאי. כמעט אין מוציא לאור או "בירוקרט תרבותי" שלא יפציר בנו שהספר שלנו לא יימכר, שזה לא רווחי. כי הקורא "שבע" מ"סיפורים יהודיים", "ולא מפסיקים לדבר על השואה!", הם אומרים.
 
אז למה את מתוסכלת כל כך? הדעות הקדומות שלך מרחיקות אותך מהאמת?
 
ב... אמת!!! איך אתה יודע?
 
אני, גופך, מוחך, תת-המודע שלך, קראי לזה איך שתרצי, נמאס לי להעמיד פנים. עכשיו שזקנתי, והעצב התועה שלי קצר רוח, מתכווץ ונמתח, אני מוצף תחושות. רשמתי הכול!!! את זוכרת את הציורים הראשונים שלך, בעיפרון ובצבע? את חייבת לחלוק את הזיכרון שלך ואת הא מ ת שלנו.
 
אוי, הגזמת! בשפה האלגנטית שלנו, הדיבור אמור להיות נטול הבעה, נטול שם ורגש. כולם מבינים שלא מבינים כלום. המלל מכפר על החמלה, והנאמר נאמר בלי שנקראה אף לא שורה אחת של עדות על אודות התופת בטרבלינקה או ההישרדות בגטו ורשה, וכמובן, אין טעם לדמעות, שמא יתייחסו אליך כאל בכיין, קבצן בלתי נלאה, קורבן... רק לא להביך אנשים!
 
את יודעת שאני מנהל הכול, ויודע את כל מה שחווינו. אני גם שומר על האיזון הנפשי שלך, ולכן אני מצפה שהאובססיה שלך באשר לעובדות ולהוכחות תתפוגג. השתחררי... ספרי, הוציאי לחופשי את התאים שלך, היכנסי מתחת לעורה של התינוקת שסבלה, של הילדה המבועתת, הנערה המעורערת. את לא בבית המשפט של בני האדם! את עדיין מוטרדת מ"מה יגידו"?
 
איך אוכל "להעיד" בזמן ש"ידוע" שילדים קטנים אינם זוכרים דבר, אינם מבינים דבר, מגזימים וממציאים?
אתה זוכר את "פרשת וילקומירסקי"? כמעט כל "האינטליגנציה היהודית" מחתה בקולי קולות על אותו מעשה נוכלות שהיה יכול להיות סיפור אמיתי. העיתונים המובילים בעולם ("ניו-יורק טיימס", "לה מונד", "דר שפיגל", "הארץ" ועוד רבים אחרים) פרסמו מאמרים זועפים שבעיניי נובעים מחוסר ידע על גורלם של ילדים ששרדו את השואה.
איזה מין חסרי זהות, פנטזיונרים... הכעס חשף את הרתיעה הבסיסית שלהם מעדויות של ניצולי שואה, בוגרים כצעירים. יש אף היסטוריונים מהוללים שהעלו מיני טיעונים מופרכים כדי לנופף בסכנת ההכחשה. כאילו שהרוויזיוניסטים מתחשבים בעובדות מאומתות!
 
אני זוכר את הטלטלה שאחזה בנו, את הבלבול. ואכן, תהיתי למה חשת כל כך מעורבת ב"שערורייה" הזאת.
 
זועזעתי עמוקות מהיעדר הידע באשר למה שחוו אותם ילדים, ניצולי הגטאות והמחנות, ומהנחישות הזאת להכפיש אדם שכתב ספר אמין ומרגש גם אם לא מדובר בחוויה האישית שלו.
 
אז למה באמת? מה דעתך?
 
ה"פשע" שלו היה להפוך, מיום למחרת, ל"אנה פרנק חדשה", וזאת הודות ליחסי ציבור יעילים שיזם המו"ל הגרמני שלו. יש שראו בזה משהו בלתי נסבל, בעוד שבעיניי, בנימין וילקומירסקי היה יותר מבולבל באשר לזהות שלו מאשר שקרן או ציניקן. סיפוריהם של ילדי השואה, שעמם התחבר בילדותו, הרשימו אותו מאוד, והם זכו לאהדה שעוררה בו קנאה, וכך, מתוך בלבול באשר לזהות שלו, הוא אימץ בלא מודע את הזהות שלהם... ידעת שפגשתי אותו באותה תקופה!
זה גם הזכיר לי את סיפורו של יז'י קושינסקי, שבמסגרת כתיבת ספרו "הציפור הצבועה" שאב השראה מסיפורים אמיתיים של אותם ילדים קטנים שברחו מהמוות והסתתרו בלב יערות פולין ואוקראינה. הסופר הישראלי אהרון אפלפלד הוא הדוגמה הכי מפורסמת. יז'י קושינסקי, שנסחף לתוך אווירת הציניות או הסנוביזם ששררה סביבו, התחזה מאחורי סיפור אוטוביוגרפי, מעין שקר, שתואר בספר אחר ששמו "להיות שם" ושהפך לסרט באותו שם בכיכובו של פיטר סלרס. 
 
את עדיין חוששת להיחשף?
 
זו טעות מצידך למזער את הסבל ואת הכעס שלי לנוכח האדישות של רוב האנשים ברחבי העולם אל מול טבח יהודים בעבר ובהווה. הם ממזערים את הטרגדיה של השואה כאשר הם משווים אותה לכל הרג או אי-צדק אחר, ואלה, למרבה הצער, אינם חסרים. חייתי טוב יותר לפני הספר הראשון שאילצת אותי לכתוב.
 
חשבתי שאת אמיצה יותר... את כבר לא יכולה להתחמק. מה שנעשה, נעשה. סיימי את הספר שלך ותיהני משארית חייך כסבתא רווה נחת. אינך זקוקה עוד לרחמים המזויפים שלהם.
 
כל מה שארצה הוא לחלוק את מה שאני יודעת על תולדות האנושות, ובעיקר לגנות את השנאה, הדעות הקדומות והאלימות שנמצאות בכל מקום... אין לזה שום קשר לקלישאת "חובת" הזיכרון. זו שייכת לבירוקרטים שעוסקים בכך באופן שגרתי. נוסיף על כך את ה"לעולם לא עוד" והנה אנחנו רואים את עצמנו שקועים בתוך הפשע ההמוני והכמעט יומיומי של המאה ה-21.
 
אני רואה שהגנים היהודיים שלנו עובדים לא רע... כשאנחנו מביעים לאורך ולרוחב את השאיפה הזאת שלנו, מימים ימימה, לתיקון עולם.
 
אכן כך. אני מתייחסת לאחר אך מודעת לכך שלא פעם אידאולוגיות ה"קדמה" של אבותינו כשלו.
האם אתה מאמין שהתבונה תגיע כשהתחושות יובנו והפציעות יזוהו? 
 
לא, מהיכרותי איתך, איני סבור כך. הרשי לזיכרונות לעלות, נסי להבין את הילדות שחווינו במקרוקוסמוס השפל הזה שנוצר מתוך שנאה, פחדנות וחמדנות. שקט יהיה לך לנצח.
 
ואולי איני מי שאני חושבת שאני...
 
שוב אותו סיפור! חזיונות שעולים וצפים! אני כאן, גדל ומזדקן איתך ובתוכך.
הביטי על התמונות משם, גם אם אינך יודעת מי צילם אותן... ראית את המבט שלהם? שופע רכות ואהבה. הם ההוכחה לנוכחות שלנו, במלואה, בלב התופת הזאת. השלימי סוף-סוף עם גורלך ותפסיקי להתנודד. את יודעת לכתוב וזו מתנה נפלאה. אחותנו הקטנה אסתר מתה, קולה נדם. אינך זקוקה לאיש. את ההוכחה של הקיום שלהם.
 
אבל מדוע להביא תינוקות לעולם בנסיבות כאלה של אלימות, השפלות וסכנת חיים גוברת? ואז לנטוש אותם... האם אין זה מעשה חסר אחריות? בלעדינו הם היו יכולים לחמוק, להסתתר, לשרוד!
 
את שוב מתחילה עם ההשערות המטופשות שלך. חשבתי שהספקת להטמיע את גורלם ולהיחלץ מאותם מקומות חסרי תועלת: תחושת האשמה, נטישה, פסיביות. זה לא שייך לאותם מצבים חריגים, בלתי צפויים.
 
אבל לא אני זו שמנופפת בסיסמאות האלה, בתירוצים שנועדו להתעלם עובדות המוכרות עד כדי שחיקה או להכחיש אותן. ניזונתי די מהתיאורים שהותירו הבוגרים הצעירים, הניצולים היהודים של עירנו שסיפרו על סבלותיהם מדי יום ביומו, באותם מקומות של חרפה בלתי-אנושית כשל הורינו. בעיניהם, הלידה שלנו, ואז זו של אחותנו הקטנה, ניפצו את הסיכוי שלהם לשרוד, באותה תקופה שבה האנטישמיות הגיעה לשיאה בכל רחבי אירופה.
 
אולי תיפטרי כבר מהכיסא הזה של "כאן ועכשיו" ו"אז"? תחשבי! האם את זוכרת את הביקור הראשון שלך אצל פסיכואנליטיקאי? 
 
ניסיתי לגרום לו להבין שלא מדובר ב"פיפי, קקי" אלא "בדבר האמיתי שלא משקר".
 
אבל את חייבת להודות שיש אמת בעקרונות אמפיריים מסוימים ושהפסיכולוגים מבינים טוב יותר מה מטריד אותך. גם את לא תמיד ניסית להכיר את העבר שלך ואת עברם של קרובייך. וחוץ מזה, הסתכלי על עצמך וקראי שוב מה שכרגע הנחתת על הורייך, בשר מבשרך!
 
אני זוכרת איך, לאחר המלחמה, השכנים הפולנים טענו שהם, היהודים, אחראים למותם והדגישו את כל הדברים הרעים שעוללו. האם אתה חושב שבגיל חמש יכולתי להבחין בין האמת למזויף ולהבין את האכזריות הטמונה בדבריהם? לא ידעתי אז את מידת הזלזול והשנאה שלהם כלפי היהודים שעונו תחת עיניהם. ויש אכן "פטריוטים פולנים" שמביעים בימים אלה את אותה דעה ברשתות האנטישמיות שלהם ואפילו הציבוריות. שומעים לא פעם דברי בלע דומים בתקשורת הבין-לאומית ובאו"ם במיוחד.
 
אולי הגיע זמן לספר לקוראים שלך את מה שהבנו, מנבכי הגורל של המשפחה שלנו, שהייתה לכודה בשנאה הנאצית ובכלל זה תאוות בצע רצחנית או אדישות של חלק גדול משכניהם הפולנים, הלא-יהודים. את מבינה את כל זה רק עכשיו, נכון? זו הסיבה שקטעת את השתיקה שלך...