עקבות דוד המלך בעמק האלה

פרק 1

בעקבות דוד המלך: מקרא, היסטוריה וארכיאולוגיה

א. דוד, בין פוחז לגיבור לאומי
דוד המלך הוא מן הדמויות המרכזיות בהיסטוריה האנושית. זה כ־3,000 שנה הוא ריתק, ועדיין מרתק, את מחשבתם ודמיונם של מאות מיליוני אנשים. המסורת המקראית מספרת את תולדות חייו בפירוט רב. בתחילת דרכו הוא מוצג כנער צעיר המנגן לפני שאול המלך, מלך קודר, השרוי תדיר בתקופות דיכאון. דוד, רועה נאמן העשוי ללא חת, מגן על צאנו מחיות טורפות כאריה ודוב, והורג באבן קלע אחת את גוליית הגִּתי, ענק פלשׁתי המצויד בכלי נשק אימתניים. הוא מתחתן עם נסיכה, מיכל בת המלך, אבל הופך לפוחז הנמצא מחוץ לחוק ואף משתף פעולה עם הפלשׁתים אויבי עמו. דוד מייסד שושלת מלוכה חדשה בחברון ומחסל בשיטתיות אכזרית את חלקה הגדול של משפחת שאול, המלך הקודם. הוא כובש את ירושלים והופך אותה לבירת ממלכתו, עיר שבמהלך הדורות תהפוך מקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות ואסלאם. על פי הסיפור המקראי, דוד השתלט על כל ארץ ישראל ועל שטחים נרחבים בעבר הירדן המזרחי וייסד ממלכה מאוחדת שכללה את נחלות 12 שבטי ישראל. היו לו נשים רבות ומספר גדול של צאצאים, אבל משפחה זאת התאפיינה בתככים ובאלימות: אונס, מרד ורצח. בניגוד לחיים מלאי סיכונים ותפניות מפתיעות זכה דוד לסיים את חייו באופן טבעי ונפטר מזקנה בארמונו. לאחר מותו הוא המשיך לחיות בזיכרון העם כמייסד הממלכה והשושלת, ואף שולב על ידי המסורת הנוצרית באילן היוחסין של ישוע בן יוסף מנצרת.[1]
עד סביבות שנת 1980 גם המחקר המודרני קיבל את המסורת המקראית בדבר דוד המלך כמשקפת זיכרון היסטורי אמין. בחלקה הראשון של המאה העשרים נכתבו מחקרים רבים על אודות כיבושיו ופעילויות הבנייה שלו. מבנים שנשרפו ובִיצורים הרוסים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים יוחסו בפשטות לכיבושי דוד, ואילו הקמתם של מבנים וביצורים אחרים יוחסה לימי שלטונו. כך התקבלה במחקר תמונה יפה של מסורת מקראית וממצאים ארכיאולוגיים המשולבים זה בזה ומצביעים על קיומה של ממלכה מאוחדת בימי דוד ובנו שלמה.[2] על פי נתונים שונים, ובעיקר רשימות מקראיות המציינות את מלכי יהודה וישראל ושנות מלכותם בצד כתובות שהניחו אחריהם מלכי מצרים, אשור ובבל, עלה בידי המחקר המודרני לתארך את התקופות המקראיות הרלוונטיות, ממאות השנים שקדמו לימי דוד ועד לימי הבית הראשון וחורבן בית המקדש. המחקר נוהג לחלק פרק זמן זה לשתי תקופות מרכזיות (המכונות על שם המתכות שמהן נעשו כלים באותה התקופה): תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל. תקופת הברונזה המאוחרת היא תקופת התרבות הכנענית, ובשלב זה שלטו בארץ מספר גדול של "ערי מדינה", כגון חצור, שכם, לכיש וגזר. כל עיר מדינה כזאת היתה ישות פוליטית עצמאית ובראשה עמד מלך. את תקופת הברונזה המאוחרת החליפה תקופת הברזל, שראשיתה בתקופת ההתנחלות והשופטים וסופה בחורבן הבית הראשון. התקופות הללו יוצרות את "המסגרת הכרונולוגית", כלומר מסגרת הזמנים, שבתוכה פעל וחי דוד.
בטבלה 1 מוצגים במקביל המסגרת הכרונולוגית, שמות התקופות כמקובל במחקר המודרני, המסורת המקראית הנוגעת לכל תקופה, וכתובות מלכי האזור שיש להן נגיעה לתקופה הנדונה. מקובל לתארך את תקופת שלטונו של דוד המלך לשלהי המאה ה־11 ותחילת המאה ה־10 לפסה"נ, בסביבות 1,010-970 שנים לפסה"נ. הכרונולוגיה של מלכי ישראל ויהודה, כלומר הקביעה מתי בדיוק מלך כל אחד מהם, אינה פשוטה ונדונה במחקר פעמים רבות.[3] גם שנות המלוכה המיוחסות לדוד ולשלמה, 40 שנה בדיוק לכל אחד מהם, מעוררות חשד כי אין מדובר בתיעוד היסטורי אמין, שהרי 40 הוא מספר בעל אופי ספרותי לציון שנות דור, המשמש במקרא בהקשרים שונים כגון אורכהּ של תקופת הנדודים בסיני לאחר יציאת מצרים, פרקי הזמן שבהם שקטה הארץ בימי שפוט השופטים ועוד. לנוכח קשיים אלו נכון יהיה להשתמש במספר עגול, 1,000 לפסה"נ, לציון ראשית מלכות דוד, שימוש המעיד כי מדובר בהערכה בלבד. באיור 1 מוצגת מפת ממלכת יהודה והאתרים המרכזיים שנדון בהם.

טבלה 1: המסגרת הכרונולוגית של התקופות הנדונות (סדר התקופות בטבלה משקף את צורת הִתרבדות השכבות בתל ארכיאולוגי, כאשר התקופה הקדומה ביותר מוצגת בתחתית הטבלה, ומעליה התקופות המאוחרות יותר).
תאריך (לפסה"נ)
תקופה
מסורת מקראית
מקורות חיצוניים

800-586
ברזל IIב
תקופת הבית הראשון
ממלכות יהודה וישראל
כתובות מלכי אשור ובבל

1,000-800
ברזל IIא
כתובת המלך המצרי שישק, מצבת מישע מלך מואב, כתובת "בית דוד" מתל דן
דוד ושלמה

1,200-1,000
ברזל I
ימי ההתנחלות והשופטים
השם "ישראל" מופיע בכתובת המלך המצרי מרנפתח, פלשתים מוזכרים בכתובות המלך המצרי רעמסס השלישי

1,550-1,200
ברונזה מאוחרת
תקופה כנענית
כתובות מלכי מצרים, מכתבי אל עמרנה שבמצרים

 

איור 1: מפת האתרים המרכזיים בממלכת יהודה, הנדונים בספר

שמות התקופות ובעיות המחקר
במחקר הארכיאולוגי הומצאו במשך השנים שמות שונים לתיאור תקופות בעבר. מקובל לקרוא לפרק הזמן הנמשך בין השנים 3,600 עד 1,200 לפסה"נ בקירוב, בשם "תקופת הברונזה". יש אף המכנים פרק זמן זה בשם "התקופה הכנענית". משך זמן ארוך זה מחולק לשלוש תקופות עיקריות: תקופת הברונזה הקדומה (3,600-2,300 לפסה"נ), תקופת הברונזה התיכונה (2,300-1,550 לפסה"נ) ותקופת הברונזה המאוחרת (1,550-1,200 לפסה"נ).
בתהליך שנמשך כמאה שנה התמוטטו ערי תקופת הברונזה המאוחרת והופיעו תרבויות חדשות בארץ ישראל. את השלב החדש מקובל לכנות "תקופת הברזל" או "התקופה הישראלית". בספר זה אנו משתמשים לעתים בביטוי "תקופת המקרא" כמקביל לביטוי "תקופת הברזל", מתוך כוונה להקל על הקורא שאינו בקי במונחים הארכיאולוגיים.
תקופת הברזל נחלקת לשתי תקופות עיקריות: תקופת הברזל I (1,200-1,000 לפסה"נ) ותקופת הברזל II (1,000-586 לפסה"נ). בתקופת הברזל I מוּכרות בארץ ישראל שלוש תרבויות עיקריות: הראשונה היתה תרבות עירונית משגשגת בערים ענקיות של מאות דונמים בדרום מישור החוף, המזוהה עם הפלשׁתים. השנייה מוכרת על סמך ערים ששטחן כמה עשרות דונם, הממוקמות בעמק יזרעאל ובצפון מישור החוף, ומזוהה עם שרידי אוכלוסייה כנענית של תקופת הברונזה המאוחרת. השלישית כללה מאות רבות של יישובים כפריים קטנים, 3-5 דונמים שטחם, המרוכזים בגב ההר. מקובל לכנות אתרים אלה בשם "אתרי התנחלות". האוכלוסיות באתרים אלה יתגבשו בסופו של דבר לממלכת יהודה בדרום ולממלכת ישראל בצפון. תמונה יישובית, אתנית ופוליטית זו מתאימה להפליא לתיאור המסורת המקראית המכירה את ערי המדינה הכנעניות של תקופת הברונזה המאוחרת, ואת חצור, שהיתה האתר הגדול והמרכזי, "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה" (יהושע יא, י). כן מכירה המסורת המקראית את הפלשתים שישבו במישור החוף, את שרידי האוכלוסייה הכנענית היושבת בעמקים ומכונה "הארץ הנשארת" (יהושע יג, ב) וכן את החברה הכפרית, השבטית, היושבת בגב ההר. המסורת המקראית אף מכירה את שבט גד השוכן בעבר הירדן, המוזכר בכתובת מישע מלך מואב באותו מיקום גיאוגרפי. מכאן עולה שאפשר להקביל את תקופת הברזל I לפרק הזמן המתואר במסורת המקראית כתקופת השופטים, ואת תקופת הברזל II כפרק הזמן המתואר במסורת המקראית כתקופת המלוכה.
תקופת הברזל II מתאפיינת בהקמת שתי ממלכות עיקריות בארץ ישראל: ממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון. על פי המסורת המקראית היה בראשיתו של שלב זה פרק זמן קצר, שאורכו 80 שנה, שבו נשלטה כל הארץ מירושלים, על ידי דוד ובנו שלמה.
הוויכוחים הגדולים הקיימים כיום במחקר מתרכזים בחמש שאלות, הקשורות במעבר מחברה כפרית של תקופת הברזל I לחברה עירונית של תקופת הברזל II:
א. מתי התחולל מעבר זה, בסוף המאה ה־11 לפסה"נ או רק בתחילת המאה ה־9 לפסה"נ?
ב. היכן קמה הישות המדינית הראשונה, ביהודה או בישראל?
ג. מתי קמה ממלכת יהודה, בסוף המאה ה־11 לפסה"נ, או רק 300 שנה מאוחר יותר, לאחר חורבן ממלכת ישראל?
ד. האם היה קיים שלב של ממלכה מאוחדת, שבו דוד ושלמה שלטו בכל ארץ ישראל?
ה. האם השתמרו במסורת המקראית עדויות היסטוריות מהמאות 11-9 לפסה"נ, או שמדובר באגדות שנכתבו מאות שנים מאוחר יותר?

תוצאות החפירות שערכנו בחורבת קיאפה נותנות מענה ברור לארבע מתוך חמש שאלות אלו: המעבר התחולל כבר בסוף המאה ה־11 לפסה"נ, הישות המדינית הראשונה היתה ממלכת יהודה, שקמה בסוף המאה ה־11 לפסה"נ, ואכן השתמרו במסורת המקראית עדויות היסטוריות אמינות כבר מהשלב הראשון של תקופת המלוכה. על השאלה האם דוד ושלמה שלטו בכל ארץ ישראל או רק ביהודה, לא ניתן להשיב בהסתמך על חפירות חורבת קיאפה לבדן, ויש לבדוק היבט זה באתרים הממוקמים בצפון הארץ.

על פי המקרא, לאחר מות שלמה התפלגה הממלכה לשתי יחידות פוליטיות נפרדות: ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. הממלכה הצפונית נהרסה על ידי האשורים בשלהי המאה ה־8 לפסה"נ (חורבן שומרון, בירת הממלכה, התרחש בשנת 722 לפסה"נ), וממלכת יהודה נהרסה על ידי הבבלים בתחילת המאה ה־6 לפסה"נ (חורבן ירושלים בשנת 586 לפסה"נ). עם חורבן בית המקדש הראשון הסתיימו תקופת הברזל וימי הבית הראשון.
 

איור 2: הדעות השונות על אודות התפתחות הממלכה המאוחדת, ממלכת יהודה וממלכת ישראל

ואולם, במהלך שנות השמונים של המאה העשרים התפתחו דעות אשר שללו לחלוטין את התיאור המקראי, ואת חשיבתו של דור החוקרים הקודם. נהוג לכנות את החוקרים המחזיקים בדעות אלו בשם "מינימליסטים". תפיסת העולם המינימליסטית אינה אחידה ואפשר למצוא בה מגוון דעות, אך כדי להקל על הקורא אנו נציג כאן עמדה זו באופן סכמטי במידה מסוימת. לדעת החוקרים המובילים בגישה זאת, מאוניברסיטאות קופנהגן בדנמרק ושפילד באנגליה, דוד ושלמה לא היו כלל דמויות בשר ודם, אלא יצירי דמיון ספרותי גרידא. חוקרים אלה הציעו, כי באופן עקרוני יש לנטוש לחלוטין את המסורת המקראית ובמקומה המחקר המודרני צריך להסתמך רק על תעודות היסטוריות חיצוניות למקרא. כך לדוגמה, על סמך כתובת שהותיר המלך האשורי שלמנאסר השלישי - המזכירה את אחאב מלך ישראל בקרב קרקר בשנת 853 לפסה"נ, ועל סמך כתובת מישע מלך מואב - המתארת את מלחמתו בבן עומרי מלך ישראל בסביבות שנת 850 לפסה"נ (או כמה שנים לאחר מכן), מציעים החוקרים הללו כי ממלכת ישראל (ולא ממלכת יהודה) התפתחה ראשונה, בתחילת המאה ה־9 לפסה"נ. ממלכת יהודה, המוזכרת לראשונה באופן ברור בכתובות המלך האשורי סנחריב, בשלהי המאה ה־8 לפסה"נ, התפתחה, לדעתם, לממלכה רק לאחר חורבן ממלכת ישראל.[4] באיור 2 מוצגות הדעות השונות במקביל, ואפשר לראות בבירור את ההבדלים בין הגישות. הגישות המינימליסטיות מחקו לחלוטין את תקופת הממלכה המאוחדת, ודחו ביותר מ־200 שנה את הקמת ממלכת יהודה.
התפיסה הקיצונית שהציעה לראות בדוד ובשלמה דמויות מיתולוגיות בלבד הובהרה כשגויה ב־21 ביולי שנת 1993 עם גילוי הכתובת הארמית בתל דן, המזכירה את "בית דוד" (איור 3). כתובת זאת הצביעה בבירור, כי כבר במאה ה־9 לפסה"נ היתה קיימת מסורת על קיומו של מייסד שושלת בשם דוד, וידע היסטורי זה היה מוכר בארצות השכנות ולא ביהודה בלבד.[5] מאז פרסום הכתובת שוב לא ניתן לשלול לחלוטין את עצם קיומו של דוד כמלך והמחקר צריך להתמודד עם שאלות שונות הקשורות באופי שלטונו: האם עמד בראש ממלכה עירונית או ארגון שבטי, מה היה ההיקף הגיאוגרפי של תחום השפעתו, מה היו האתרים המרכזיים תחת שלטונו, מה היתה רמת הארגון המנהלי וכדומה.
 

איור 3: כתובת תל דן: שלושה שברים של אבן בזלת, שעליהם השתמר קטע של כתובת מלכותית בארמית. את הכתובת הציב כנראה חזאל מלך דמשק, שמלך בשלהי המאה ה־9 לפסה"נ, והוא מתפאר כי הרג שבעים ושבעה מלכים, בהם מלך ישראל ומלך מבית דוד (על פי אברהם בירן ויוסף נווה)

אתר המפתח לחקר תקופת דוד צריך, כמובן, להיות עיר דוד שבירושלים, בירת הממלכה. אך ירושלים היא אתר קשה במיוחד למחקר ארכיאולוגי משלושה טעמים עיקריים: הטעם הראשון הוא שכיום ישנו יישוב מודרני היושב כמעט בכל שטחה של עיר דוד, והאפשרויות הארכיאולוגיות לחפור מוגבלות לשטחים מצומצמים. הטעם השני הוא אופי הבנייה באתר הררי, משום שבתקופות רבות הבונים פינו את כל שרידי הבנייה הקודמים להם ובנו ישירות על סלע־האֵם. כך נמחקו לחלוטין שרידי הבנייה מתקופות שונות. ולבסוף, בתקופת בית ראשון החיים בירושלים נמשכו כ־400 שנה ללא הפרעה, עד החורבן הבבלי. לפיכך מבנים המשיכו לשמש ברציפות מאות שנים, ולא נוצרו באתר שכבות חורבן המהוות עוגנים כרונולוגיים לארכיאולוג. השקט היטיב עם התושבים הקדומים, אבל לארכיאולוגים אין מה לחפור...
למרות קשיים אלו נחשפו בירושלים כמה מבני אבן גדולי מידות, המעידים על פעילות בנייה מונומנטלית בחלקה הקדום של תקופת בית ראשון. המבנה הראשון הוא "מבנה האבן המדורג" בעיר דוד. כבר בשנים 1923-1925 חשפה משלחת חפירות בראשות הארכיאולוגים רוברט א' ס' מקאליסטר וג'והן ג' דנקן, חלק ממבנה מרשים זה. מאז נחפרו חלקים נוספים על ידי חופרי ירושלים לדורותיהם: קתלין מ' קניון (בשנים 1961-1967), יגאל שילה (בשנים 1978-1985) ולאחרונה אילת מזר (משנת 2000 ואילך). זהו קיר משופע ומדורג, הבנוי מ־55 מדרגות אבן החשופות היום לגובה של 18 מ', משרידי הבנייה המרשימים ביותר בארץ מתקופת בית ראשון. חלקים אחרים של המבנה שנחשפו בסמוך מלמדים שגובהו המלא הגיע לכמעט 30 מ'. אופיו המדורג, המאפשר לטפס עליו בקלות, מעיד שאין כאן חלק מביצור להגנת העיר. לפיכך מקובל לפרש מבנה זה כקיר התומך את המדרון המזרחי הסדוק של עיר דוד, על מנת לאפשר בנייה של מבנים גדולים בראש המדרון.[6]
המבנה השני הוא "מבנה האבן הגדול". מבנה אבן גדול נחשף בראש המדרון המזרחי של עיר דוד, מעל למבנה האבן המדורג ומצפון לו, בחפירות שערכה אילת מזר בשנים 2005-2007. היא תִּארכה אותו לתחילת המאה ה־10 לפסה"נ ובהתאם הציעה לראות בו את ארמון דוד.[7]
על שני המבנים הללו יש להוסיף שני מגדלים ב"עופל". אזור העופל (שדרכו העפילו מעיר דוד להר הבית ומכאן שמו) נמצא מחוץ לעיר העתיקה ומדרום להר הבית. בחלק העופל הסמוך לפינה הדרומית־מזרחית של הר הבית, כמאה מטר מצפון למבנה האבן המדורג ולמבנה האבן הגדול, נחשפו מגדלי אבן מסיביים, שהשתמרו לגובה של עד 12 מ'. מגדלים אלו כבר התגלו בחפירות שערך החוקר הבריטי צ'רלס וורן בשנים 1867-1870, וחשיפתם נמשכה במהלך השנים. רק לאחרונה, בחפירה של אילת מזר בשנים 2009-2010, נמצאו למרגלות מבנים אלו שברי כלי חרס, או "חרסים" בעגה המקצועית, האופייניים למחצית השנייה של המאה ה־10 לפסה"נ. האם יש לתארך את הקירות האדירים לימי שלמה המלך על פי חרסים אלו?[8]
תִּארוכם של שלושת המבנים המונומנטליים הללו בעייתי מאוד, שכן הם אינם מתקשרים לשכבות יישוב עשירות בממצאים עם כלי חרס, המאפשרות לארכיאולוג לקבוע את גילם, וכן לא נמצאו בהם ממצאים אורגניים המתאימים לתִארוך בשיטת פחמן 14. לפיכך הועלו במחקר הצעות שונות לתִארוך המבנים. יש חוקרים המקדימים מבנה זה או אחר וטוענים שנבנה כמה דורות לפני דוד המלך, יש המתארכים אותם לימי דוד או שלמה, ויש המאחרים אותם וטוענים שנבנו דורות אחרי ימי דוד. היום לא ניתן להוכיח בוודאות כי התגלתה בירושלים בנייה ממלכתית מונומנטלית מימי דוד.[9]
לנוכח הבעיות בתִארוך ממצא ארכיאולוגי למאה ה־10 לפסה"נ, ביהודה בכלל ובירושלים בפרט, הועלו בעשרים השנים האחרונות הצעות שונות להבנת תחילת המלוכה ביהודה. ההצעה הידועה בכינוי "כרונולוגיה נמוכה", שפורסמה בשנת 1996 על ידי ישראל פינקלשטיין, טענה כי ה"עיוּר" - כלומר המעבר מחברה כפרית (תקופת ההתנחלות והשופטים, תקופת הברזל I) לחברה עירונית (תקופת המלוכה, תקופת הברזל II) התרחש רק בשלהי המאה ה־10 לפסה"נ, ורק בצפונה של ארץ ישראל בממלכת ישראל. "הנמכת" התאריך של מעבר זה מראשית המאה ה־10 לסופה של אותה מאה, היא שהעניקה לתיאוריה זו את כינויה "הכרונולוגיה (כלומר התִארוך) הנמוכה". חסידי תיאוריה זו מציעים, כי בירושלים לא התקיים במאה ה־10 לפסה"נ יישוב עירוני מבוצר ועל כן יש לראות את דוד כמנהיג שבטי מקומי, לכל היותר. יהודה התפתחה, לדעתם, לכלל מדינה של ממש רק בסוף המאה ה־8 לפסה"נ, לאחר שממלכת ישראל נחרבה. גישה זו ודומותיה שוללות לחלוטין הן את קיומה של ממלכה מאוחדת ששלטה בכל ארץ ישראל, והן את האפשרות שבתחילת המאה ה־10 קמה ביהודה ממלכה מקומית, ששלטה על דרום הארץ בלבד.[10]

מה הם חרסים וכיצד משתמש בהם הארכיאולוג לקביעת גיל
חלק גדול ממאמצי המחקר הארכיאולוגי מרוכזים בלימוד ובניתוח כלי חרס, שבדרך כלל נמצאים כשהם שבורים. השברים הללו מכונים "חרסים" בעגה המקצועית. מדוע קבוצת ממצא זאת דווקא זוכה בהתעניינות כה רבה ומה חשיבותה? בני האדם נמשכים מטבעם לחידושים טכנולוגיים ולאופנות. כמו שהמכוניות, מקלטי הטלוויזיה, המחשבים האישיים ומכשירי הטלפון שלנו השתנו באופן בולט בעשרות השנים האחרונות, כך גם בעבר השתנו מתקופה לתקופה המוצרים השונים: כלי חרס, כלי אבן, כלי מתכת, וכל היבט אחר. לימוד צורות הכלים ואופן השתנותם לאורך התקופות, מהווים לפיכך מכשיר לקביעת גילן של שכבות יישוב הנמצאות באתרים ארכיאולוגיים.
במהלך הדורות נרקבו ונעלמו באתרים הארכיאולוגיים חפצים העשויים חומרים אורגניים, כמו עץ, קש או עור. חפצי המתכת בדרך כלל הותכו ומוחזרו, ולפיכך הם מועטים ונדירים. לעומת זאת כלי חרס אינם מתכלים ואינם ניתנים למִחזור, וברגע שכלי נשבר החרסים נזרקים באתר ומשתמרים לדורי דורות. בכל משק בית היה צורך במספר לא קטן של כלי חרס לאגירה ולאחסנת מצרכים, לבישול ולהגשת מזון. בנוסף, כלי החרס שבירים ואינם עמידים לאורך זמן כמו כלי אבן או מתכת, לפיכך הם יוצרו בעבר בכמויות גדולות, ולכן הצטברו באתרים ארכיאולוגיים חרסים בהיקפים גדולים מאוד. בחורבת קיאפה, למשל, נאספו במשך חמש עונות חפירה קרוב ל־200,000 חרסים.
כיוון שכלי החרס השתנו לאורך התקופות, אפשר לקבוע על פי החרסים הנחשפים בשכבה ארכיאולוגית, לאיזו תקופה היא משתייכת, כלומר לתקופת הברונזה המאוחרת, לתקופת הברזל או לתקופה ההלניסטית. אבל מלימוד החרסים בלבד לא ניתן להגיע לקביעות מדויקות מאוד, כגון המחצית הראשונה של המאה ה־12 לפסה"נ, או המחצית השנייה של המאה ה־10 לפסה"נ. זאת כיוון שאין אנו יודעים בדיוק כה רב מתי הופיעו טיפוסי כלי החרס השונים ומתי יצאו מכלל שימוש. ישנן תקופות או תרבויות שבהן כלי החרס שינו את צורתם במהירות וישנן תקופות שבהן התקיימה יציבות, ואותן צורות כלים המשיכו לשמש פרקי זמן ארוכים. לכן ישנן שכבות יישוב שאף שהתגלו בהן מאות אלפי חרסים, תִּארוכן שנוי במחלוקת, וארכיאולוגים שונים מציעים להזיז את גילן, בעשרות שנים ואף ביותר ממאה שנה.

כשם שכתובת תל דן הבהירה, כי הטענה שדוד היה דמות מיתולוגית בלבד היא קיצונית וחסרת בסיס מדעי, כך החפירה שאנו מנהלים זה חמש שנים בחורבת קיאפה הבהירה, כי טענות ה"כרונולוגיה הנמוכה" הן קיצוניות וחסרות בסיס מדעי. בחפירתנו התגלתה עיר מבוצרת, המתוארכת על ידי מדידת פחמן 14 לשלהי המאה ה־11 לפסה"נ, וראשית המאה ה־10 לפסה"נ היא התקופה שבה חי דוד המלך. זוהי עדות חד־משמעית כי תהליך העיור החל, בהתאם למסורת המקראית, כבר בימי דוד. יתרה מכך, הממצאים בחורבת קיאפה מלמדים, שתהליך העיור של תחילת תקופת בית ראשון החל בדרום הארץ, בממלכת יהודה. מעתה ואילך לא ניתן לטעון כי העיור של תקופת בית ראשון החל בממלכת ישראל, במאה ה־9 לפסה"נ.
הממצאים שחשפנו בחורבת קיאפה אפשרו להגדיר שלב תרבותי שלא היה מוכר עד כה בירושלים, וחוללו מהפכה של ממש בכל הקשור להכרת תקופת דוד המלך. מתברר כי היו בתקופתו ערים מבוצרות ומִנהל ריכוזי בצד קשרי מסחר ארוכי טווח ויכולת כתיבה. כל ההיבטים הללו ייסקרו בהמשך, בחלק השני של הספר. השלכות החפירה מרחיקות לכת אף יותר לכך, כי הן מעידות שהשתמרו במסורת המקראית זיכרונות היסטוריים מראשית המאה ה־10 לפסה"נ. בכך נשמטה הקרקע מתחת לטענות "המינימליסטים" כי אין במקרא כלל נתונים היסטוריים מתקופת דוד.

ב. מחפשים אחר ממלכת דוד
ידיעותינו על אודות ממלכת יהודה מגיעות משלושה מקורות עיקריים: חפירות ארכיאולוגיות, סקרים ארכיאולוגיים, והמסורת המקראית. להלן נסקור בקצרה את המידע שכל אחד מהם מעמיד לרשותנו, ונבחן את אמינותו, את יתרונותיו, אך גם את מגבלותיו.
חפירות ארכיאולוגיות: חפירה ארכיאולוגית היא הדרך הטובה ביותר ללמוד את תולדותיו של אתר. זה למעלה מ־140 שנה נערכות חפירות באתרים שונים ביהודה: ירושלים, בית שמש, עזקה, גזר, תל א־נצבה, תל בית מרסים, ערד, תל שבע, לכיש, חברון, גבעון, תל גודד ועוד.[11] כמה מהאתרים, כמו לכיש או עזקה, הם תלים העומדים בשיממונם אלפי שנים והארכיאולוג יכול לחפור בהם כראות עיניו. בתלים יש שכבות יישוב המסודרות לרוב זו על גבי זו, על כן צריך לעתים קרובות לחשוף תחילה ממצאים מתקופות מאוחרות, כדי להגיע לשכבות קדומות יותר, עניין הדורש זמן רב. בתלים שונים, שכבות מראשית תקופת ממלכת יהודה (כמו שכבות VII-V בתל שבע או שכבה V בתל לכיש) נחפרו בהיקף מצומצם בלבד, בבורות בדיקה קטנים בהשוואה לשטחם הגדול של האתרים. עובדה זו יוצרת בעיה משמעותית, שכן בגללה המידע העומד לרשותנו בנושא אופי היישוב באותן שכבות, שהן חשובות ביותר להבהרת הבעיות הכרוכות בייסוד ממלכת יהודה, מוגבל מאוד.
בעיה מרכזית נוספת היא חפירות ישנות שנערכו בתחילת המאה העשרים לספירה על ידי אבות המחקר, ארכיאולוגים אירופים ואמריקנים, שפקדו את האתרים המרכזיים בארץ ישראל מתוך רצון עז לאשש את הסיפור המקראי ולזהות תלים שונים עם ערים המוזכרות במקרא. כיוון שהמחקר הארכיאולוגי היה באותן שנים רק בתחילת דרכו, שיטות העבודה לא הצטיינו בדיוק רב. כתוצאה מכך באתרים מרכזיים, כמו גזר, תל א־נצבה או בית שמש, המידע שבידינו לקוי, משום שהחופרים הראשונים לא הפרידו נכונה בין השכבות השונות, וסברו שממצאים מתקופות שונות שייכים לאותה תקופה. לפיכך לא ברור מה מאפיין את השכבות השונות מתקופת המקרא באתרים אלו, וכיצד יש לתארך את המבנים ושלבי הביצור שנחשפו בהם.
שני אתרים מרכזיים של ממלכת יהודה שהיו בירת הממלכה בתקופות שונות הם חברון וירושלים. בשני האתרים יושבת עיר מודרנית על השרידים הקדומים והאפשרות של הארכיאולוגים לפעול בהם מוגבלת ביותר. מכאן שהמידע על אודות שני אתרים מרכזיים אלו חלקי ומקוטע. הדבר מזכיר במידה רבה את המצב בערים צור וצידון בחוף לבנון, שהיו בעת העתיקה המרכזים הגדולים של התרבות הפניקית השכנה. גם שם הערים הקדומות נמצאות תחת עיר בנות ימינו, והאפשרויות למחקר ארכיאולוגי בהן מצומצמות ביותר.
בצד התל הארכיאולוגי עומדת ה"חורבה" ("ח'ירבה" בערבית). חורבה היא אתר שהיה מיושב רק לפרק זמן קצר, או בכמה פרקי זמן קצרים, ולכן לא התפתח בו תל מרובה שכבות. באתר כזה שבו ניתן, לרוב, להבחין בשרידים הקדומים על פני השטח אפשר לחפור שטחים גדולים משכבת יישוב אחת ולהבין את אופיו ביתר קלות. כך למשל המשלחת שלנו, החופרת בחורבת קיאפה, הצליחה לחשוף כ־3,500 מ"ר של יישוב מתחילת המאה ה־10 לפסה"נ בתוך חמש עונות חפירה בלבד (בפרק 3 נסביר כיצד מארגנים חפירה ארכיאולוגית באתר ומהי עונת חפירות).
מלאכת החפירה היא הרפתקה מרתקת והיא מעלה ממצאים מגוונים ויפים, כגון כלי חרס, כלי אבן, פסלים, תכשיטים, מטבעות וכדומה. ואולם תגליות אלו מעוררות שאלות קשות הקשורות לפירוש הממצאים: הממצאים המתגלים בשכבת יישוב מסוימת, משקפים בעיקר את שלב החיים הסופי של אותה שכבה, כלומר את ימיה האחרונים, רגע לפני שחרבה או ננטשה. אבל מה אם היישוב שאת שרידיו מוצא הארכיאולוג נוסד מאה או מאתיים שנה לפני חורבנו? כיצד נדע זאת? אכן, זו בעיה קשה וכתוצאה מכך מחקרים רבים נוטים, שלא בצדק, לדחוס לפרקי זמן קצרים של כמה שנים בודדות תהליכים ארוכי טווח, שנמשכו עשרות או מאות שנים.

מהו תל ארכיאולוגי ומהי שכבת יישוב
בנופי ארץ ישראל בולטות במקומות רבים גבעות שלהן שוליים תלולים. אין זאת תופעת טבע שנוצרה בעקבות תהליכים גיאולוגיים, אלא תל ארכיאולוגי שנוצר כתוצאה מפעילות אנושית. במקומות שבהם יש תנאים טובים להתיישבות משום שהם ממוקמים ליד מקור מים, בסביבתם קרקע פורייה לחקלאות ובסמוך להם עוברת דרך חשובה, נהגו לחזור ולהקים יישובים שוב ושוב. כך, למשל, בתִלים של בית שאן וחצור נמצאו שרידים של 18 יישובים שנבנו זה על גבי זה. התושבים בכל אחת מתקופות אלו בנו את בתיהם מאבנים ומלבני בוץ, כלומר טונות רבות של אדמה ואבן הובאו בכל פעם מחדש לאתר, והצטברו בו. מתקופה לתקופה הלך המקום והתגבה מעל סביבתו, ונוצרה גבעה מלאכותית - היא התל שראשו יכול להגיע ל־10 מ' ואף יותר מעל מפלס פני השטח המקורי. התושבים הקדומים ייצרו כלי חרס, כלי אבן או כלי מתכת, וגם אלו, שלמים או שבורים, הצטברו באתר. פעילויות הקשורות באכילה ובהכנת מזון השאירו במקומות המגורים שרידי עצמות של בעלי חיים, זרעים וענפי עץ שרופים. תל ארכיאולוגי הוא, אם כן, ארכיון המשמר בתוכו עדויות לפעילותם של בני אדם לאורך אלפי שנים.
כיוון שהתקופות השונות יושבות זו מעל זו, נוצרות בתל שכבות. הדבר דומה לדפים בספר, וכמו שכל דף מספר סיפור אחר, כך כל שכבה מספרת על תקופה אחרת. ארכיאולוג החופר בתל מְמספר את השכבות על פי סדר הופעתן. כך לדוגמה בתל שבו 18 שכבות, השכבה הקרובה ביותר לפני השטח מקבלת את המספר 1, והשכבה העמוקה ביותר היושבת על הקרקע הבתולה מקבלת את המספר 18. משיטת מִספור זו ברור כי שכבה 12, לדוגמה, קדומה משכבה 5, אבל צעירה משכבה 16.
כמו בימינו אנו, כשהטכנולוגיה והאופנה משתנות במשך הזמן, גם בעבר שינו בני האדם במשך הזמן את צורות בתיהם, את סגנון כלי החרס וכלי המתכת, נוהגי האכילה, הכתב וכל היבט אחר בהתנהגותם. מדע הארכיאולוגיה חוקר את הִשתנות ההתנהגות האנושית לאורך אלפי שנים, ומטרתו לתארך את התקופות השונות ולהבין את אורח חיי האנשים על כל הכרוך בכך: הארגון החברתי והכלכלי, התזונה ומצב בריאות האוכלוסייה, האמונות והפולחן, וכל היבט אחר שאפשר ללמוד ולחקור.

בעיה עמוקה נוספת קיימת בנוגע ליכולתנו להגדיר מבחינה ארכיאולוגית מתי מתחילה תקופה מסוימת ומתי היא מסתיימת: כך לדוגמה, המעבר בין תקופת ההתנחלות והשופטים (תקופת הברזל I) לתקופת המלוכה (תקופת הברזל II) התרחש היסטורית בנקודת זמן מסוימת. ברור לנו, כי במעבר שבין שתי התקופות בני האדם שינו את תרבותם ואורחות חייהם. שינויים אלו התבטאו, למשל, בסוגי כלי הבישול והאוכל שבהם השתמשו, באופי כלי הנשק שבהם נלחמו, בעיטורים ובקישוטים שאותם אהבו, באופי המקומות שבהם התגוררו ובעוד מאפיינים רבים שאותם מכנים הארכיאולוגים בשם הכללי "תרבות חומרית". כאן נשאלת השאלה, האם תושבי האתרים השונים שהתקיימו בזמן הנדון שינו בבת אחת את אורח חייהם ותרבותם בעת המעבר בין התקופות, או שמא התרחש שינוי הדרגתי, בתהליך ארוך, שנמשך עשרות שנים עד להתגבשות התרבות החומרית חדשה? לדעתנו, בדרך כלל אירוע היסטורי אינו משנה את אורח החיים באופן מיידי וחד, אלא מתחיל תהליך שאת השפעתו אפשר לראות רק לאחר עשרות שנים.

סקרים ארכיאולוגיים: הסקר הוא שיטת מחקר האוספת ממצאים מפני השטח של אתרים ארכיאולוגיים, ובאמצעותה מזהה הארכיאולוג באלו תקופות היה המקום מיושב. הארכיאולוג הסוקר אינו חופר באתר, אלא עובר באופן שיטתי בתא שטח שהוגדר מראש, מתעד את הממצאים ומרכז אותם על מפת סקר, שבה יופיעו כל נקודות הממצא והאתרים שהתגלו במהלך העבודה. לעתים מאפשר הסקר לקבוע מה היה גודל היישוב בתקופה מסוימת על פי תפרוסת החרסים על פני השטח ועל פי שרידי הבנייה הנראים. לעומת חפירה ארכיאולוגית המצריכה שנים של עבודה באתר אחד, הסקר נותן תוצאות מהירות, על פני שטחים נרחבים. ברור שהסקר מהווה כלי מחקר חשוב ביותר לזיהוי הגיאוגרפיה היישובית של תקופות בעבר ולקבלת הערכה של גודל האוכלוסייה בתקופות שונות. במדינת ישראל נערכו סקרים ארכיאולוגיים שיטתיים. המדינה חולקה באופן סדור לתאי שטח של 10 על 10 ק"מ, וכל משבצת כזאת (ששטחה 100 קמ"ר) הוגדרה "מפת סקר".
מעצם טיבו הסקר מסתמך על מה שנמצא על פני שטח האתר. אבל כיצד מגיעים הממצאים הללו אל פני השטח? מקובל להניח כי ממצאים הקבורים בתוך האתר נחשפים לפני השטח עקב פעילות של גורמי טבע שונים (בעלי חיים, גשם, רוח וכדומה) או של האדם (בנייה או חפירת בורות), ולפיכך אפשר ללמוד מהם על התקופות הארכיאולוגיות שבהן המקום היה מיושב. הממצא העיקרי שאותו מלקטים הסוקרים מפני השטח הם חרסים, אך לפעמים נמצאים על פני השטח גם מטבעות, כלי אבן וכלי מתכת.
ואולם בצד התועלת שמביאה שיטת הסקר היא סובלת ממגבלות קשות, שעליהן עלינו לעמוד. ברור שאם יש באתר כמה שכבות, ייחשפו יותר ממצאים משכבות עליונות הקרובות אל פני השטח מאשר משכבות עמוקות. כמו כן סביר להניח שתקופה שבה היה באתר יישוב נרחב 'תשחרר' לפני השטח מספר גדול של חרסים, ואילו תקופה שבה התקיים יישוב מצומצם עשויה שלא לשחרר כלל חרסים לפני השטח. כתוצאה מכך הסקר לא יצליח לזהות את קיומה, ותתקבל תמונה מעוותת של "פער יישובי". במילים אחרות, הסוקר יסיק בטעות שבתקופה מסוימת זו לא היה קיים יישוב במקום.
למגבלות אלו של שיטת הסקר יש חשיבות רבה ביותר לעניין הנדון בספר זה, כמו שנראה מיד. מספר סקרים נערכו משנות ה־70 עד שנות ה־90 של המאה העשרים בתחומי ממלכת יהודה: בהר חברון, באזור בנימין, בהרי ירושלים ובשפלת יהודה. בסקרים אלו כמעט לא זוהו אתרים מהמאות ה־10 וה־9 לפסה"נ. אתרים שבהם נמצאו בסקרים חרסים מתקופת בית ראשון, מתוארכים בדרך כלל למאות ה־8 וה־7 לפסה"נ. על סמך נתונים אלו הציעו חוקרים אחדים כי ממלכת יהודה לא היתה קיימת כלל לפני סוף המאה ה־8 לפסה"נ. גם חורבת קיאפה נסקרה בעבר, וגם בה לא זוהה כלל יישוב מהמאה ה־10 לפסה"נ. ואולם תוצאות חפירתנו בחורבת קיאפה, חפירה שהתנהלה לאחר הסקר, מלמדות כי חלה בסקר טעות. אתר מבוצר מהמאה ה־10 לפסה"נ עמד חשוף עם חומותיו ושני שעריו, והסקר לא זיהה את השערים, ולא זיהה בחרסים שנלקטו מפני השטח את המאה ה־10 לפסה"נ. ואם בחורבה העומדת חשופה על פני השטח לא זוהתה המאה ה־10 לפסה"נ, אפשר להניח במידה גבוהה ביותר של סבירות, כי פרק זמן זה לא זוהה גם בתלים רבים שבהם שרידי המאה ה־10 לפסה"נ קבורים תחת מספר גדול של שכבות יישוב מאוחרות יותר. המסקנה הנובעת מדיון זה היא, שהתמונה שהצטיירה עד כה מן הסקרים ולפיה לא היו יישובים ביהודה במאה ה־10 לפסה"נ ולא התקיימה ממלכה ריכוזית בפרק זמן זה, בטעות יסודה.[12]

המסורת המקראית: כשם שנתקלים בקשיים כשבאים להעריך את המידע העולה מחפירות ארכיאולוגיות או מסקרים, כך קורה גם בבואנו לנתח את העדות ההיסטורית העולה מהמסורת המקראית. כדי להדגים את הקשיים הכרוכים בשימוש במסורת המקראית להבנת תהליכים היסטוריים, נשתמש כדוגמה בפרק יז בספר שמואל א, המתאר את קרב דוד וגוליית. מניתוח הסיפור במסורת המקראית אפשר להעלות לפחות ארבע נקודות בעייתיות בפרק זה:[13]
1. מסורת סותרת: במקרא השתמרו שתי מסורות ובהן שני אנשים שונים שהרגו את גוליית. המסורת המפורסמת והמוכרת קושרת את מותו של גוליית לדוד, שלימים יהיה מלך. מסורת אחרת טוענת כי אלחנן בן יערי הִכה את גוליית הגִּתי (שמואל ב, כא, יט). ובכן, מי הרג את גוליית הפלשתי, דוד בן ישי או אלחנן בן יערי?
2. חוסר השתלבות ברצף האירועים: בספר שמואל א, בפרק טז, דוד הנער מגיע לחצר מלכות שאול כדי לנגן לפני המלך השרוי בדיכאון. אבל מיד אחר כך בפרק יז, המתאר את שדה הקרב שבעמק האלה, מתברר שהמלך שאול ואבנר שׂר הצבא אינם מכירים את דוד.
3. אנכרוניזם: לאחר הקרב מסופר כי דוד לוקח את ראש גוליית לירושלים. והרי לפי המסורת המקראית עצמה ירושלים נכבשה רק בשלב מאוחר יותר, כאשר דוד כבר היה למלך, ולא בימי שאול (שמואל ב, ה, ה-ט).
4. עריכה מגושמת: בפרק יז חלקים גדולים של הכתוב מסופרים פעמיים. נראה כאלו שתי גרסאות של אותו סיפור שולבו יחד, ללא מחיקה של קטעים החוזרים על עצמם. אכן, בתרגום השבעים (תרגום התורה ליוונית מן התקופה ההלניסטית, המהווה עדות חשובה לנוסח המקרא) חזרות אלו אינן קיימות והטקסט קצר ב־44% לעומת נוסח המקרא בעברית.

חוקרים שונים הציעו תאריכים שונים לזמן כתיבתו או עריכתו של פרק יז בספר שמואל א.[14] יש חוקרים המתארכים את כתיבת הפרק למאה ה־10 לפסה"נ, זמן קצר לאחר ימי דוד. לדעת חלק מחוקרים אלה אפשר למצוא בתיאור גוליית השתקפות של דמות לוחם מיקני או לוחם פלשתי, האופייני לתקופת הברונזה המאוחרת או לתקופת הברזל I. גישה שנייה מתארכת את הכתיבה לשלהי המאה ה־7 לפסה"נ. גישה שלישית מצביעה על התקופה הפרסית, במאות 5-4 לפסה"נ, שכן בתקופה זו, כך סבורים חוקרי מקרא, התגבש הטקסט המקראי. ולבסוף, יש חוקרים הסבורים כי יש לדחות את התאריך שבו קיבל הטקסט את צורתו הסופית לתקופה ההלניסטית, במאות 3-2 לפסה"נ.
מסקירה קצרה זאת ניתן לראות שאין כל הסכמה במחקר בנושא הזמן שבו חובר סיפור הקרב בין דוד וגוליית ומתי הוא קיבל את מתכונתו הסופית. לאמִתו של דבר אין כל הסכמה בנוגע לזמן כתיבתם של חלק גדול מספרי המקרא, והמחלוקת אף יורדת לפרטים קטנים יותר, כגון זמן חיבורם של פרקים מסוימים, ואף משפטים בודדים. דוגמה נוספת למצב זה עולה מרשימת הערים שביצר המלך רחבעם, בנו של שלמה המלך ונכדו של דוד המלך, שהשתמרה בספר דברי הימים ב, יא, ה-י. על פי המקרא מתוארכת פעילות בנייה זאת לשלהי המאה ה־10 לפסה"נ. יש חוקרים שקיבלו תאריך זה, ויש שאיחרו את תִּארוכה של רשימה זו בכ־200 שנה לימי חזקיהו, בכ־300 שנה לימי יאשיהו, ואף בכ־800 שנה לימי השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון,[15] ועוד היד נטויה...
יש להודות באמת המרה, שאין כיום לרשות המחקר המודרני קנה מידה ברור ואובייקטיבי להתמודד עם שאלת תִארוך כתיבת המסורות השונות של המקרא. קל לראות את הקושי כשמשווים את מחקר המסורות המקראיות למחקר מסורות מתקופה אחרת בתולדות עם ישראל - תקופת המשנה והתלמוד. כאן המצב שונה, שכן מתקופה מאוחרת זאת יש בידינו מסורות דומות המופיעות במשנה, וכן בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, שנערכו מאות שנים לאחר המשנה. כאן ישנם גם הבדלים כרונולוגיים וגם הבדלים גיאוגרפיים הנוגעים לזמנים ולמקומות שבהם עוצבו הטקסטים, ואלו מאפשרים לחקור שינויי נוסח והתפתחויות אידיאולוגיות בכל אחד ממקורות אלו. בחקר המקרא, לעומת זאת, אין לנו נוסח מימי המלך חזקיהו, נוסח מימי המלך יאשיהו, נוסח מימי נחמיה ונוסח הלניסטי, ולפיכך לא ברורים תהליך היווצרות הטקסט, והזמן והאופן שבהם עוצב לצורתו הנוכחית. המדען היווני הקדום ארכימדס, מגדולי המתמטיקאים של כל הזמנים, אמר: "תנו לי נקודת משען ואעתיק את כדור הארץ ממקומו." חוקרים מתחום הגישה המינימליסטית מגדילים לעשות - הם מעתיקים את מסורות המקרא ממקומן כאוות נפשם ללא נקודת משען. כיוון שאין אפשרות אובייקטיבית לתארך מסורות אלה, הרי המזיז אותן מאות בשנים מטשטש את הגבול שבין מדע ודמיון.
לדעת כותבי שורות אלו, במקום להשתעשע בספקולציות בדבר פרק הזמן שבו נעשה הניסוח הסופי של טקסט זה או אחר, ראוי להתמודד עם השאלה ההיסטורית העמוקה יותר: האם הטקסט שלפנינו משמר זיכרון היסטורי, גם אם חוּבר או נערך במתכונתו הנוכחית מאות שנים לאחר הזמן שאותו הוא מתאר. כדי להבהיר את הסוגיה, ניישׂם את גישתם של החוקרים המינימליסטים בשאלה היפוטתית העוסקת בתקופה היסטורית מוכרת יותר. נניח לרגע שאיננו יודעים דבר על האימפריה הרומית הקדומה. עם זאת, אנו יודעים שהמחזאי הבריטי הנודע, ויליאם שייקספיר, כתב במאה ה־17 לספירה על רצח השליט הרומי יוליוס קיסר, שחי במאה הראשונה לספירה. על פי שיטת המחקר של החוקרים המינימליסטים נובעות מכך שתי מסקנות עיקריות: האחת, שיש לתארך את האימפריה הרומית למאה ה־17 לספירה, והשנייה, שיוליוס קיסר הוא דמות ספרותית בלבד. האבסורד הברור שבמסקנות אלו מעיד על שטחיותה של המחשבה העומדת בלִבה של הגישה המינימליסטית.
עדות ברורה לכך שהיו לרשות המחבר המקראי נתונים היסטוריים אמינים הן כתובות מלכותיות שנמצאו במזרח התיכון ומתייחסות לתקופת בית ראשון. יש לציין כי במקרה שבו התגלתה כתובת מלכותית: כתובת פרעה שישק המצרי בכרנך, מצבת מישע המואבי בעבר הירדן המזרחי, מצבת תל דן הארמית וכתובות מלכי אשור ובבל המזכירות קרבות ומסעות כיבוש, אפשר למצוא בדרך כלל מסורת דומה במקרא (טבלה 2). מכאן שאין לראות בכל המסורת המקראית טקסט פיקטיבי מאוחר ומגמתי, החסר בסיס עובדתי. מסתבר שיש במקרא מסורות היסטוריות שעברו מדור לדור ועמדו לרשות מחברי הנוסח הסופי. לתפיסתנו, האתגר הגדול של המחקר המודרני הוא להצביע על אותן מסורות שבהן אכן השתמר גרעין היסטורי, ולא לשלול מראש, באופן גורף, את המסורת המקראית.

טבלה 2: כתובות מלכותיות מתקופת בית ראשון ומידע מקביל שהשתמר במקרא
תאריך (מקורב)
אירוע
התיאור מקראי
כתובת מלכותית
925 לפסה"נ
מסע צבאי מצרי בארץ ישראל
מלכים א, יד, כה-כו
רשימות ערים בכתובת שישק ממקדש כרנך במצרים[16]
אמצע המאה ה־9 לפסה"נ
קרב קרקר
*
כתובת המלך האשורי שלמנאסר השלישי[17]
אמצע המאה ה־9 לפסה"נ
מסע צבאי למואב
מלכים ב, ג, ד-כז
מצבת מישע[18]
סביבות שנת 840 לפסה"נ
הרג מלך ישראל ומלך יהודה
מלכים ב, ט, כא-כה
כתובת תל דן[19]
732 לפסה"נ
מסע כיבוש אשורי לממלכת ישראל, כיבוש הגליל והמלכת הושע
מלכים ב, טו, כט
כתובת המלך האשורי תגלת־פלאסר השלישי[20]
722 לפסה"נ
כיבוש שומרון בירת ממלכת ישראל
מלכים ב, יז, ה-ו
כתובת המלך האשורי סרגון[21]
701 לפסה"נ
מסע סנחריב מלך אשור ליהודה וכיבוש לכיש
מלכים ב, יח, יג-טז
כתובות המלך האשורי סנחריב[22]
681 לפסה"נ
רצח סנחריב על ידי בניו
מלכים ב, כ, יב
כרוניקה בבלית[23]
605 לפסה"נ
קרב כרכמיש בין צבא מצרי לצבא אשורי, על גדות נהר פרת
מלכים ב, כג, כט
כתובת בבלית[24]
598 לפסה"נ
מסע נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים: גלות יהויכין והמלכת צדקיהו
מלכים ב, כד, י-יז
כתובת נבוכדנאצר מלך בבל[25]
* אירוע זה אינו מוזכר במקרא. בכתובת מתוארת ברית של מלכים שונים שהתאגדו ונלחמו נגד המלך האשורי שלמנאסר השלישי. בכתובת מוצג אחאב מלך ישראל כעומד בראש צבא חזק במיוחד. מתברר כי המסורת המקראית, המגלה כלפי אחאב יחס שלילי ושנאה עזה, התעלמה כמעט לחלוטין מגדולתו הצבאית והפוליטית.

ג. להפשיל שרוולים, או - כיצד חוקרים?
המתבונן מן הצד, שאינו ארכיאולוג, עשוי לחשוב שחפירתו של אתר ארכיאולוגי היא עניין פשוט: נוטל החופר אֵת חפירה בידו, מסלק בעזרתו את שכבות העפר, מתעד היטב את שמצא ומנתח את משמעותו. וכי מה יכול להיות פשוט יותר? ואולם מאה וארבעים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל לימדו אותנו, כי הצלחתה של חפירה תלויה במידה רבה בתכנון המוקדם ובחשיבה על היבטים מורכבים עוד בטרם תוסר פיסת העפר הראשונה מן האתר. החפירה בחורבת קיאפה ממחישה היטב צורך זה. שיטות המחקר שלנו, והשיקולים לבחירת האתר, לקביעת היקף החפירה, לאיסוף הממצאים ולניתוחם, ולהתייחסות למסורת המקראית מבוססים על תשעה היבטים מרכזיים, שאותם נפרט להלן.

1. תל או חורבה?
חורבת קיאפה נבחרה לחפירה כי המקום אינו תל מרובה שכבות שהיה מיושב אלפי שנים ברציפות, אלא חורבה שבה מיוצגת בעיקר עיר אחת מתקופת המקרא. עיר זאת עומדת חשופה עם חומותיה ושעריה ובאופן יחסי סבלה פחות מתהליכי הרס קשים, הפוקדים בדרך כלל שכבות יישוב בתלים שהיו מיושבים דורות רבים ברציפות.

2. חפירה לעומק או חפירה לרוחב?
לצורך הבנת תרבויות העבר, ובייחוד כדי לחקור את הצד ההתנהגותי־אנתרופולוגי, יש לחשוף קטע משמעותי ביישוב הקדום. חפירת שטחים נרחבים מאפשרת לקבל את תוכניתם השלֵמה של מספר מבנים, את יחסם זה לזה, ולהבין את הדומה והשונה בתוכנית בנייתם ובממצאים שנחשפו בכל מבנה. מידע זה יסייע לנו ללמוד על אודות צורת החיים בבתים, הארגון החברתי והכלכלי של התושבים שחיו בהם, התכנון העירוני של האתר, הפולחן שנהג בו ומגוון היבטים אחרים. עד כה חפרנו בעיר של תקופת המקרא כ־3,500 מ"ר במשך חמש עונות חפירה.
בנקודה זאת ממש שונה שיטת המחקר שלנו מהשיטה הנהוגה בדרך כלל בחפירות ארכיאולוגיות. בשיטת העבודה המקובלת, חופרים בתל שיש בו שכבות רבות וחוקרים כמה תקופות במקביל. אם אנו, למשל, היינו חופרים במשך אותן חמש עונות חפירה בתל שבו התקיימו 10 ערים, זו מעל זו, והיינו רוצים לבדוק את כולן, היינו מספיקים לחשוף בערך 350 מ"ר מכל שכבה. ובכן מה עדיף: לחשוף שכבה אחת בהיקף של 3,500 מ"ר או לחשוף 10 שכבות בהיקף של 350 מ"ר כל אחת? אכן, דילמה לא פשוטה. במצב המחקר כיום, לאחר כ־140 שנות חפירה בארץ ישראל, עדיף לדעתנו לתרום תרומה משמעותית להבנת פרק זמן אחד, באופן יסודי. ואכן, תוצאות החפירה בחורבת קיאפה מצדיקות גישה זאת. כמות ואיכות הנתונים שחשפנו בחורבת קיאפה מאפשרים להעלות שאלות מגוונות, ובעיקר היבטים הקשורים בתכנון עירוני, ובאופן בניית העיר והארגון החברתי של אוכלוסיית המקום, שאלות שחפירה בהיקף מצומצם אינה מאפשרת לענות עליהן. בצילומי הצבע המוצגים בקבוצת התמונות הצבעוניות אפשר לראות כיצד התקדמה החפירה מראשיתה בעונת 2007 ועד לעונה החמישית בקיץ 2011.

3. הזיתים שעשו היסטוריה
תִארוך האתר נעשה על סמך 10 חרצני זיתים שנמדדה בהן תכולת האיזוטופ פחמן 14.[26] במקום להיכנס לוויכוחים בשאלה אם חורבת קיאפה נבנתה במאה ה־10 או במאה ה־9 לפסה"נ, חרצני הזיתים קבעו את התאריך באופן חד־משמעי. אם תִארוך חורבת קיאפה היה מבוסס רק על ניתוח גילם של החרסים, חוקרים היו מציעים להעלות או להוריד את גיל האתר במאות שנים, בהתאם להשקפות הנובעות משיקולים היסטוריים. ברגע שהתקבל תִארוך המתבסס על האיזוטופ פחמן 14, גיל האתר הפך להיות עובדה שקשה להתווכח איתה. יש לציין כי חורבת קיאפה היא האתר הראשון ביהודה מפרק הזמן של ראשית המלוכה שתִארוכו נקבע בשיטה זאת.

תִארוך בעזרת האיזוטופ פחמן 14
שיטת התִארוך על פי האיזוטופ פחמן 14 הומצאה בשנת 1950, על ידי הפיזיקאי וילארד ליבי, שאף זכה על כך בפרס נובל בשנת 1960. אטומים של היסוד הכימי פחמן מופיעים בטבע במשקלים שונים ומכונים על פי משקליהם פחמן 14, פחמן 13 ופחמן 12. אטומים אלו, שמשקליהם שונים אך הם בעלי אותן תכונות כימיות, קרויים "איזוטופים". מתברר שהאיזוטופ פחמן 14 אינו יציב ותצפיות פיזיקליות הוכיחו שהכמות המקורית שלו מתפרקת למחציתה תוך כ־5,730 שנים. לאחר פרק זמן נוסף של 5,730 שנים נותרת רק מחצית מן המחצית, כלומר רבע מהכמות המקורית. כך נמשך התהליך עד שלא נותרת כמות שאותה ניתן למדוד במעבדה. פחמן 14, וגם פחמן 12 הנפוץ יותר, נמצאים בגופים אורגניים (עצים, עצמות, גרעיני זיתים ועוד), שכן אלה קולטים אותם מן האוויר כל עוד האורגניזם שהם מהווים חלק ממנו חי. עם מותו של האורגניזם נותרת כמות פחמן 12 המצויה בו ללא שינוי, אך כמותו של פחמן 14 הולכת ופוחתת עם השנים. לפיכך מדידת היחס בין פחמן 14 לפחמן 12 בדוגמה כלשהי מאפשרת לקבוע את גיל הדוגמה. לא ניתן לתארך אבנים או חרסים בשיטה זאת, לכן אוספים חומר אורגני מתוך מבנים ורצפות מגורים ואותו מְתארכים. התאריך המתקבל נותן את תִארוך השכבה שבה נאסף. אם חומר אורגני נודד בין שכבות שונות באתר, עקב חפירת בורות על ידי תושבי האתר הקדומים, או במחילות שחפרו בעלי חיים, יתקבלו תוצאות שאינן מתאימות לגיל התקופה. עיוות אפשרי נוסף בתִארוך פחמן 14 נובע מכך שלא פעם נשלחים לתִארוך גושי פחם שמקורם בעצים שרופים. יש עצים החיים מאות שנים, ואם מְתארכים גוש פחם שמקורו בעץ זקן, אזי במקום לקבל את גיל השכבה שבה נמצא הפחם נקבל את גיל העץ שמקורו בתקופה הקודמת לשכבה במאות שנים. כיום ברור שעדיף לשלוח לתִארוך זרעים או חרצני זיתים, שאינם משתמרים לעשרות ומאות שנים, אלא משקפים את פרק הזמן של השכבה שבה נמצאו.
עם התקדמות המחקר התברר, כי ריכוז האיזוטופ פחמן 14 לא היה קבוע באטמוספרה, אלא היה נתון לשינויים קלים לאורך התקופות. על שינויים אלו אפשר ללמוד ממחקר טבעות עצים, שבהם נוצרת טבעת כל שנה, ומתקבל רצף הניתן לתִארוך על ידי ספירת הטבעות השנתיות. שיטת מחקר זאת נקראת דנדרו־כרונולוגיה, והיא עומדת באופן עצמאי ללא תלות בשיטת התִארוך המתבססת על איזוטופים. שילוב שתי השיטות מאפשר כיום לערוך התאמה (קליברציה) בין תִארוך המבוסס על האיזוטופ פחמן 14 ושנים אמִתיות. יש לציין כי הדיוק של שיטה זאת נע סביב שני אחוזים.

בחורבת קיאפה מתקיימים תנאים אידיאליים לתִארוך בשיטת פחמן 14. מצד אחד נמצאו באתר חרצני זיתים מפוחמים המתאימים לתִארוך. כך נמנעה הסכנה של תִארוך פחם שמקורו בקורות עץ זקנות. מצד אחר יש באתר רק שכבה אחת מתקופת המקרא, ואם נשלח לתִארוך חרצן זית שחדר מתקופה אחרת, תאריכו יבלוט לעין שכן הוא יחרוג משאר הדוגמאות במאות שנים. למרות התנאים הטובים יחסית בחורבת קיאפה, מ־14 דוגמאות שנשלחו לתִארוך, 10 דוגמאות מתאימות למסגרת הזמן של ראשית תקופת הבית הראשון, וארבעה תאריכים אחרים יצאו חריגים בגילם: כ־700 שנה לפני תקופה זו, כ־700 שנה לאחר תקופה זו, ודוגמה אחת אף תוארכה לעת המודרנית. יש להניח שאם כך המצב בחורבת קיאפה, הרי שבתלים מרובי שכבות, שבהם טווח הזמן שבין שכבות היישוב מצומצם, כחצי מהתאריכים המתקבלים בכל שכבה צריכים להיות חשודים כחדירות מתקופות קדומות או מאוחרות.
חורבת קיאפה, שגילהּ כ־3,000 שנה, מתוארכת בשיטת פחמן 14 לטווח הגילים שבין 1052 ל־974 לפסה"נ. אין מדובר בדיוק של כמה שנים בודדות, אלא בטווח גילים הנמשך לאורך כ־80 שנה. חשיבותו העיקרית של תִארוך זה נעוצה בכך שהוא מלמד כי חורבת קיאפה קדומה לתקופת שלמה המלך, שמלכותו מתחילה על פי המקובל סביב שנת 970. לפיכך ברור שהאתר היה מיושב בימי דוד המלך. לאמִתו של דבר אין להוציא מכלל אפשרות כי תאריך האתר הוא אף קודֵם לדוד, והתקיים כבר בתקופה שהמסורת המקראית מייחסת לימי שאול המלך. ניתן יהיה להכריע בסוגיה רק אם תימצֵא בחורבת קיאפה כתובת המזכירה מלך זה או אחר.

4. מבצע מורכב - כיצד מארגנים משלחת?
חפירה ארכיאולוגית היא מבצע מורכב, הדורש הכנות וחשיבה מיוחדת על הצדדים המעשיים: כיצד נביא מים לאתר? מה יאכלו החופרים? מה לעשות אם חופר נפצע? כיצד ניצור צל באתר החשוף כולו לשמש? איך נארוז והיכן נאחסן את הממצאים שנגלה? אלה רק חלק מהשאלות הטורדות את מנוחת החופר עוד בטרם החל בחפירה.
כשחופרים באתר הנמצא בתוך עיר, הפתרון לשאלות אלו הוא בדרך כלל פשוט למדי, אך מה עושים, במקרה כמו של חורבת קיאפה, כאשר האתר נמצא בלב שדות, וההגעה אליו כרוכה בנסיעה בשבילי עפר משובשים? בתחילת הפרויקט, בעונות 2007-2008, טיפסנו בכל בוקר במעלה הגבעה עם כל ציוד החפירה והכלכלה כשאנו עמוסים בליטרים רבים של מים. עם התקדמות הפרויקט הצלחנו להביא את ציוד החפירה, ואף עוקב מים לרחיצת ידיים אל ראש הגבעה. הצלחתו של הפרויקט טמונה במנהלן החפירה. אנו זכינו לעבוד בעונות 2008-2010 עם שגיא קליין, ובעונת 2011 עם צור סופר, שבתושייה רבה ובכישרון שִכללו את הפן המנהלי ויצרו מערך שאִפשר לנו, החופרים, להתרכז בפן המדעי של החפירה. תפקידם של המנהלן ושל ראשי החפירה לדאוג לכל צורכיהם של צוות המתנדבים. כך, למשל, בכל עונת חפירה אנו מארגנים: מקום מגורים, תחבורה, שמירה, אוכל, מים, שירותים, סככות צל, ציוד חפירה, ציוד רישום, ציוד אריזה, ציוד רפואי לעזרה ראשונה וכדומה. המשלחת עצמה מורכבת מצוות וממתנדבים. בצוות העוסק בחפירה יש סטודנטים לארכיאולוגיה, אחדים תלמידי דוקטורט ואחרים תלמידי תואר שני או תואר ראשון. אנשי צוות אלו אחראים לניהול החפירה בשטח, ולתיעוד תהליך החפירה והממצאים בכתב, בציור טכני ובצילום. יש אנשי צוות המלמדים באוניברסיטאות בחו"ל ובכל שנה הם מגיעים עם קבוצת סטודנטים לחפור איתנו. החפירה בחורבת קיאפה, פרט למטרותיה המדעיות, משמשת מעבדה שבה שׂמנו לנו למטרה לקדם ארכיאולוגים צעירים שלימים, כך אנו מקווים, יהיו ארכיאולוגים מובילים במחקר. המתנדבים באים ממגוון יבשות וארצות. לאורך חמש עונות השתתפו בחפירה כ־300 מתנדבים, שהגיעו מארצות הברית, קוריאה הדרומית, צ'כיה, גרמניה, קולומביה, אנגליה, צרפת, שווייץ, פינלנד, רוסיה, בלגיה, איטליה ובולגריה. לצִדם חופרים מתנדבים, בני נוער ומבוגרים, מישראל. יש מתנדבים המגיעים לחפור במשך שבועות אחדים, יש המצטרפים לכל העונה, ויש אף מתנדבים שחפרו בחורבת קיאפה כמה עונות. חלק מהמתנדבים מגיעים, כאמור, במסגרת לימודית מאוניברסיטה בחו"ל, רובן מארצות הברית,[27] ובעונת 2011 הצטרפה קבוצה מאוניברסיטת צ'רלס שבפראג. יש מתנדבים המגיעים להשתתף בחפירה ממניעים שאינם אקדמיים גרידא, כמו יצר ההרפתקנות והרצון להיות שותפים בחשיפת עיר מימי דוד המלך. מאות המתנדבים הם המרכיב העיקרי להצלחתו של פרויקט החפירות בקיאפה ותודתנו נתונה להם בראש ובראשונה.

5. חפירה באזמל מנתחים
כאשר החפירה יורדת בין קירות מבנים אל שכבת החורבן של המאה ה־10 לפסה"נ, אנו מנפים את האדמה הנחפרת בנפות מיוחדות, כדי לגלות ממצאים זעירים שעלולים לחמוק מן העין. עבודת הניפוי גוזלת זמן רב, שכן כל דלי אדמה המוּצא משכבות החורבן והרצפות עובר דרך הנפות. לרוב נאספים בניפוי ממצאים רגילים כמו חרסים או עצמות בעלי חיים, אבל לעתים רחוקות מאוד מתגלים גם פריטים יוצאי דופן. כך נמצאו במשך השנים ממצאים ייחודיים, כמו חרפושיות, חותם, חרוזים וממצא קטן אחר. כשבמהלך החפירה בוקעת לפתע זעקת התפעלות, ברור לכולם שסוף־סוף התגלה ממצא מיוחד במינו. המתנדב שגילה את החפץ המיוחד מופיע בריצה לפני מנהלי החפירה בהתרגשות עצומה, כשחיוך משוך על פניו מאוזן לאוזן, ועיניו נוצצות. לאחר מכן אנו שולחים אותו להסתובב בין שאר משתתפי החפירה ולהראות להם מה נמצא, וכך משתתפים כולם בחוויית התגלית המיוחדת. כבר בשטח המומחים בתחום בוחנים את החפץ המיוחד, ואת השלכות הממצא החדש על הבנת החפירה או התקופות שאנו חוקרים בחורבת קיאפה. לעתים אנו עורכים כבר באותו ערב הרצאה קצרה על הממצא וחשיבותו.

6. עבודת צוות ומחקר רב־תחומי
בימים הרחוקים שבהם היה מדע הארכיאולוגיה בחיתוליו היתה החפירה הארכיאולוגית מנוהלת על ידי הארכיאולוגים לבדם, והם אלה שבדקו את הממצאים וניתחו את משמעותם. מאז אותם ימים השתנה המצב תכלית השינוי: לצד הארכיאולוגים עובדים חוקרים, הבאים מתחומי מחקר שונים ומגוונים, זאת כדי לאפשר מיצוי של כל מידע העלול לעלות מן החפירה: יש המתמחים בלימוד כלי החרס, אחרים בפריטי אמנות, בממצאים מצריים, בבדיקת המטבעות (נומיסמטיקה), בטין שממנו נעשו כלי החרס (פטרוגרפיה), בבדיקת עצמות בעלי חיים שהתגלו באתר (ארכיאוזואולוגיה), במתכות (מטלורגיה) ועוד. בכתיבת דו"ח החפירה הראשון, של עונות 2007-2008, היו מעורבים 16 מחברים שונים. בכתיבת הדו"ח השני, של עונות 2009-2011, מעורב מספר כפול של חוקרים.

7. אם לא פרסמת - לא חפרת
נקודת החולשה העיקרית של המחקר הארכיאולוגי, בארץ ובכל העולם, היא הזמן הרב העובר מזמן ביצוע החפירה בשטח ועד לפרסום תוצאותיה בדו"ח מדעי סופי. עד היום, למשל, לא פורסמו בפרסום סופי תוצאות החפירות שנערכו בשנות ה־60 של המאה העשרים בתל המצודות של ערד, או תוצאות החפירות שנערכו בשנות ה־70 של המאה העשרים בתל שבע. העבודה הארכיאולוגית הורסת את החלקים הנחפרים באתר ולכן יש חובה מדעית לפרסם את כל הנתונים על אודות תהליך החפירה והממצאים השונים שנחשפו במהלכה עבור עולם המחקר והציבור הרחב. גם על פי חוקי מדינת ישראל מוטלת חובת פרסום הממצאים בתוך 10 שנים מסיום חפירתם. אבל בארץ מקובל מאוד שמשלחות חופרות באתר 10 או 20 שנה ולא מפרסמות דו"ח מדעי סופי אפילו לעונת חפירות אחת. הנזק הנגרם מאי־פרסום ממצאי חפירות בזמן סביר הוא גדול: עם השנים נשכחים נתונים חשובים, רישומי חפירה וממצאים הולכים לאיבוד, החופר לעתים נפטר ואין צוות שימשיך לעבוד על פרסום הממצאים. כך זמינותו של מידע ארכיאולוגי רב־חשיבות לעולם המדע מתעכבת עשרות שנים, או שגרוע מכך, המידע אובד לחלוטין. הקרן הישראלית למדע, בניהול האקדמיה הלאומית למדעים, ממשיכה לממן משלחות כאלו שוב ושוב, כלומר להשקיע כסף ציבורי רב בפרויקטים שאינם מדווחים על תוצאות עבודתם כנדרש. גם רשות העתיקות המופקדת על חוק העתיקות ממשיכה להנפיק רישיונות חפירה למשלחות שלא עומדות בדרישות הפרסום. אין ספק שהיום דרוש שינוי יסודי בכל הנוגע לשיטת המחקר הארכיאולוגי, החל מבחירת האתרים, דרך ארגון שטחי החפירה באתר ועיבוד הממצאים, וכלה באופן המימון ובשיטת הפרסום.
מתוך מודעות לבעיית פרסום תוצאות החפירה, המשלחת שלנו החליטה מראש שלאחר כל שנתיים או שלוש עונות חפירה נוציא דו"ח מסכם לעונות אלו. כך, לאחר שתי עונות החפירה הראשונות (2007-2008), הוצאנו דו"ח חפירה מסכם בספר של כ־300 עמודים. עתה אנו עובדים במרץ על הפרסום הסופי של שלוש העונות הנוספות (2009-2011). כמות המידע שהצטבר בעונות אלו כה גדול שנזדקק לפרסמו בשלושה כרכים, שיחד ימלאו יותר מאלף עמודי דפוס. העמדת פרסום החפירה למטרה המרכזית של המשלחת מכתיבה את אופי העבודה בשטח; בעונת 2011 סיימנו לחפור את כל המבנים שחפירתם החלה בעונות הקודמות, כדי שנוכל לפרסם בניינים שלמים, ולא רק קירות או חלקי חדרים שאינם מצטרפים לתוכנית ארכיטקטונית ברורה. המחויבות העקרונית הזו 'סיבכה' אותנו לעתים בעבודה נוספת ובלתי צפויה: כך לדוגמה, בסיום עונת 2011 התברר לנו כי יש מבנה אחד שחשפנו את חלקו הצפוני ואת חלקו הדרומי, אך באמצעו נשאר שטח קטן שחפירתו לא הסתיימה. לא זו בלבד, אלא שבמבנה זה התקיימה פעילות פולחנית מעניינת מאוד. כדי שהפרסום הסופי יציג מבנה שלם ולא שני חלקים נפרדים, ארגנו שבוע חפירה נוסף בחודש ספטמבר 2011, בהשתתפות סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, וכך עלה בידינו להבהיר את אופי הבנייה באזור זה.

8. ארכיאולוגיה מול מקרא - מערכת יחסים סבוכה
דור המייסדים של המחקר הארכיאולוגי המודרני, נהג לתארך שכבות או מבנים ארכיאולוגיים על פי התאמתם למסורות המקרא. כך למשל תִּארך יגאל ידין את השערים שהתגלו בערים המקראיות חצור, מגידו וגזר, שערים שלהם תוכנית ארכיטקטונית דומה (שישה תאים משני צדי המעבר המרכזי), לימי המלך שלמה, בהסתמך על פסוק מקראי אחד: "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת חצור ואת מגידו ואת גזר" (מלכים א, ט, טו). הגדילו לעשות חוקרים התומכים ב"כרונולוגיה הנמוכה" (ראו לעיל), שתארכו אותם השערים לימי המלך אחאב, הצעה שאין לה תמיכה כלשהי, לא במקרא, לא בארכיאולוגיה ולא בתִארוך פחמן 14. לשיטתנו יש לתארך את הממצא הארכיאולוגי באופן עצמאי, ורק אז לנסות ולקשרו לדמות היסטורית/מקראית כלשהי. לפיכך שתי ההצעות שנזכרו לעיל לתִארוך השערים בחצור, מגידו וגזר - פסולות. מחקר נכון צריך תחילה לתארך כל שער בנפרד בשיטת פחמן 14, ואז יתברר אם שלושת השערים נבנו באותו זמן, על ידי מלך אחד, או שאולי בכלל נבנו בתקופות שונות ועל ידי מלכים שונים.
במקרה של חורבת קיאפה תארכנו תחילה את העיר בשיטת פחמן 14 לשלהי המאה ה־11 ותחילת המאה ה־10 לפסה"נ. אחר כך התברר כי לעיר תכנון עירוני האופייני ליהודה בלבד, כמו כן התברר שתושביה נמנעו מאכילת בשר חזיר ומהצבת פסלי אדם או בעלי חיים במקומות הפולחן והתגלתה בה כתובת עברית. עובדות אלו העידו כי האתר אינו מתאים לאוכלוסייה פלשׁתית או כנענית, וכך הגענו למסקנה כי מדובר באתר שהיה מיושב על ידי אוכלוסייה הקשורה לממלכת יהודה. על פי תִארוך האתר, מיקומו בצמוד לעמק האלה, וקיומם של שני שערים, הצענו לזהותו עם העיר המקראית שערַיים, עיר המוזכרת בימי דוד, באזור עמק האלה, שמשמעות שמה שני שערים. נקודת המוצא שלנו תמיד היא הנתונים הארכיאולוגיים שבידינו.

9. כיצד חושבים נכון - עובדות מול השערות
הדיון שלנו בממלכת דוד נובע מכך שחפרנו באתר חדש בתחום ממלכת יהודה וגילינו ממצאים רבים על שלב היסטורי שלא היה ידוע עד כה. בכך אנו שונים מחוקרים החופרים אתרים בממלכת ישראל הצפונית ומסיקים מחפירות אלו מסקנות על ממלכת יהודה הדרומית. גישתנו שונה לחלוטין גם מגישתם של חוקרי מקרא והיסטוריה מהאסכולה המינימליסטית, היושבים ליד שולחן הכתיבה וכל כוחם בהעלאת סברות המתבססות על היעדר ממצא ארכיאולוגי ועל שלילת מסורות המקרא.
לשיטתנו, כאשר באים לדון בממלכות יהודה וישראל, יש לבדוק כל אזור גיאוגרפי לעצמו: יהודה בדרום וישראל בצפון. חוקרים, אשר על בסיס נתונים שגילו באתרים צפוניים ניסו להשליך על המצב ביהודה וירושלים, טעו מבחינה מתודית. אין אנו רוצים לחזור על טעות זו במהופך ולהשליך מן הממצאים ביהודה על המצב שהיה בצפון הארץ. לפיכך, אף שחפירתנו גילתה ביהודה ממצאים משמעותיים וחשובים המעידים על קיומה של ממלכה בימי דוד, נימנע מלהשתמש במונח "ממלכה מאוחדת" הרומז על קיומה של ממלכה הכוללת גם את צפון הארץ ונשתמש במונח "ממלכת יהודה".
טעות מתודית שנייה הרווחת במחקר היא התפיסה של "הכול או לא כלום". כלומר, או שהיתה קיימת ממלכה מאוחדת במהלך המאה ה־10 לפסה"נ ששלטה מירושלים על יהודה וישראל גם יחד, או שלא היה כל שלטון ריכוזי עד התפתחות ממלכת ישראל בצפון בתחילת המאה ה־9 לפסה"נ. לדעתנו אין לקבל גישה זו. אדרבה, כעיקרון אין לשלול מראש את האפשרות שבתחילת המאה ה־10 לפסה"נ התפתח ביהודה שלטון מרכזי שטווח השפעתו הישיר היה ביהודה בלבד, ואחר כך, במהלך המאה ה־9 לפסה"נ, התפתחה ממלכת ישראל באופן עצמאי. כפי שנראה בהמשך, ניתוח הממצאים שהתגלו באתרים שונים תומך באפשרות זאת.

תשע הנקודות שנזכרו לעיל מנחות אותנו בעבודת השטח, בניתוח הנתונים, בהסקת המסקנות ובפרסום התוצאות. העובדה שחפירות חורבת קיאפה סיפקו באופן מהיר תמונה ברורה על אודות תולדות האתר מעידה כי מדובר בשיטת עבודה טובה ויעילה, וכדאי לאמץ אותה בחפירות נוספות בעתיד.

ד. מלחמת (תפיסות) העולם
תפיסת עולם מחקרית או "פרדיגמה" בלעז, היא תמונת המחקר הכללית, שבה משולבים הנתונים השונים הקיימים באותו תחום. לפי דימוי זה הנתונים הם כמו אבני פסיפס, שאותן ניתן לשבץ בכל פעם בתמונה אחרת. האבנים עצמן אינן משתנות, אבל התמונה נתונה לשינויים. לנוחות הקורא מסוכמים כאן בקיצור חילוקי הדעות בנוגע לממלכת דוד, היבטים שבחלקם כבר נסקרו לעיל ואחרים, שיידונו בהמשך. אלו מסווגים כאן לחמש פרדיגמות שונות:

1. הפרדיגמה המקראית
דור המייסדים במחקר קיבל את המסורת המקראית כמשקפת מציאות היסטורית. הוא פירש ותִארך את הנתונים הארכיאולוגיים על פי מסורת המקרא. נקודת המוצא היתה שדוד ושלמה שלטו בממלכה גדולה ומאוחדת, ובהתאם לכך תוארכו מפעלי בנייה שונים לתקופתם. על פי גישה זאת הבסיס לתִארוך ממצאים ארכיאולוגיים הוא המידע ההיסטורי, וכל ממצא הותאם אל הסיפור המקראי.

2. הפרדיגמה המיתולוגית
מראשית שנות השמונים של המאה העשרים ואילך, הועלתה הטענה שאין להשתמש במקרא כמקור היסטורי, אלא אך ורק בכתובות מלכים ובתעודות חיצוניות אחרות מהמזרח הקדום. מכאן, כיוון שלא נמצאו מקורות היסטוריים חיצוניים למקרא המאששים את קיומה של ממלכה מאוחדת, הסיקו החוקרים שדגלו בפרדיגמה זו כי ממלכה זו לא התקיימה כלל. כל התיאור המקראי הססגוני, על אודות ימי דוד ושלמה, אינו אלא מיתולוגיה ובדיה ספרותית. דוד ושלמה לא היו דמויות היסטוריות כלל, אלא יצירי דמיון ספרותי. כמו כן הועלתה הטענה, כי ממלכת ישראל הצפונית הוקמה ראשונה (ולא ממלכת יהודה), זאת כיוון שהמלכים הקדומים ביותר הנזכרים בכתובות חוץ מקראיות הם עומרי ואחאב, שבירתם שכנה בעיר שומרון. ממלכת יהודה, הנזכרת לראשונה בכתובות המלך האשורי סנחריב, בהקשר למסעו בשנת 701 לפסה"נ, הוקמה לפי סברה זו רק לאחר שממלכת ישראל נהרסה וחלק מתושביה היגרו דרומה. פרדיגמה זאת הוּכחה כחסרת בסיס מדעי עם גילוי כתובת תל דן, המעידה כי כבר כמאה ועשרים שנה לאחר ימי דוד הוא היה מוכר כדמות היסטורית וכמייסד שושלת מלוכה.

3. הפרדיגמה הכרונולוגית
בשנת 1996, לאחר גילוי כתובת תל דן, הועלתה פרדיגמת "הכרונולוגיה הנמוכה" על ידי ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב, שיש לומר לזכותו, כי עורר עניין בחקר הארכיאולוגיה והמקרא בתפיסותיו החדשניות לאותה העת. הוא הציע כי תהליך העיור של תקופת בית ראשון החל בסביבות שנת 900 לפסה"נ - כלומר כמאה שנה אחר ימי דוד המלך[28] - בממלכת ישראל הצפונית, ואילו יהודה הפכה לממלכה רק בשלהי המאה ה־8 לפסה"נ. גישה זאת חוזרת כמעט מילה במילה על מסקנות הפרדיגמה המיתולוגית, אלא שהיא משתמשת בנימוקים מתחום הכרונולוגיה. לאמִתו של דבר אין זו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. כך, אף שדוד היה דמות היסטורית שייסדה שושלת מלוכה, הוא לא היה מלך השולט על ממלכה בעלת ערים מבוצרות, אלא היה מנהיג מקומי, מעין שיח' בדואי שוכן אוהלים. מבחינה מֶתודית יש לציין כי כאשר הצעה זאת הועלתה, היא לא הסתמכה כלל על תאריכי פחמן 14, ולפיכך המשיכה את שיטת העבודה של הפרדיגמה המקראית, כלומר שימוש במידע היסטורי כבסיס לתִארוך ממצאים ארכיאולוגיים.
לאחר קצת יותר מעשור, פרדיגמת "הכרונולוגיה הנמוכה" הוכחה כשגויה עם חפירות העיר המבוצרת של חורבת קיאפה המתוארכת בבירור לסביבות שנת 1,000 לפסה"נ. שוב לא ניתן לטעון כי גל העיוּר החל בממלכת ישראל הצפונית בתחילת המאה ה־9 לפסה"נ, ובממלכת יהודה רק בסוף המאה ה־8 לפסה"נ. מכאן ואילך ברור שהיו בתקופת דוד המלך ערים מבוצרות ביהודה.

4. הפרדיגמה האתנית
בתוך 10 ימים מרגע פרסום הנתונים החדשים מחורבת קיאפה כבר הציע נדב נאמן, היסטוריון של תקופת המקרא באוניברסיטת תל אביב, כי אתר זה יושב על ידי אוכלוסייה פלשׁתית.[29] מכאן שגם אם תהליך העיור החל בסביבות שנת 1,000 לפסה"נ, הוא אינו קשור ליהודה ועל כן ניתן להמשיך לראות בדוד המלך שיח' בדואי יושב אוהלים. גם גישה זאת חוזרת כמעט מילה במילה על מסקנות הפרדיגמה המיתולוגית והפרדיגמה הכרונולוגית, אלא שהיא משתמשת בנימוקים הקשורים בזיהוי האתני של אוכלוסיית חורבת קיאפה. שוב, אין זו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. בהמשך הציעו שלמה בונימוביץ וצבי לדרמן, שניהם מאוניברסיטת תל אביב, כי חורבת קיאפה היא אתר כנעני.[30] מן הסתם היד עוד נטויה ועוד נזכה לקרוא מאמרים המציעים להוסיף לרשימת המועמדים להתיישבות בחורבת קיאפה את שאר עממי כנען: החיתי, החיווי, היבוסי, הפריזי, הגרגשי, האמורי והגבעוני. כיום, לאחר נפילת הפרדיגמה המיתולוגית והפרדיגמה הכרונולוגית, מתמקדת הביקורת של חוקרי האסכולה המינימליסטית בשאלה איזו אוכלוסייה התגוררה בחורבת קיאפה.
ואולם, לדעתנו חורבת קיאפה היא אתר יהודאי מארבעה טעמים עיקריים, שנציג אותם כאן בתמציתיות משום שבהמשך הם יפורטו בהרחבה: הטעם הראשון הוא, שתוכנית האתר כוללת חומה מטיפוס המכונה על ידי החוקרים "חומת סוגרים" (חומה הבנויה משני קירות מקבילים, שהמרחב ביניהם מחולק על ידי קירות לחדרים צרים וארוכים, הקרויים "סוגרים"). בתים הצמודים לחומה משלבים את הסוגרים כחלק מחדרי הבית. תכנון כזה מוכר כיום בעוד ארבעה אתרים, כולם בתחום ממלכת יהודה.
הטעם השני קשור בתזונת תושבי האתר ובאופן שבו הכינו את מזונם: בחורבת קיאפה התגלו אלפי עצמות בעלי חיים, שנחקרו על ידי הזואולוג רון קהתי, והן כוללות עצמות עז, כבש ובקר. לא נמצאו כלל עצמות חזיר, שנמצאו באתרים פלשׁתיים או בעיר הכנענית של לכיש. בחורבת קיאפה נמצא בכל בית טס אפייה, שהוא קערת חרס גדולה שהונחה על אש ועליה אפשר היה לאפות דברי מאפה שונים. צורת אפייה זאת לא היתה נהוגה באתרים פלשתיים.
הטעם השלישי קשור בפולחן: אתרי הפולחן הפלשתיים, המוכרים לנו, לדוגמה, מן המקדשים שנחפרו באתרים של תל קסילה בתל אביב ונחל פטיש ליד מושב גילת בנגב, מתאפיינים בעושר של חפצי פולחן הכוללים דמויות אדם ובעלי חיים. גם מקדשים כנעניים מתאפיינים בשפע של חפצי פולחן ייחודיים. בחורבת קיאפה נחשף מבנה פולחן ראשון בעונת 2010 ובו מצבות, מזבח בזלת וכלי נסך, אולם לא התגלו בו כלל דמויות אדם או בעלי חיים. בעונת 2011 נחשפו שני חדרי פולחן נוספים וגם בהם לא נמצאו כלל צלמיות אדם או בעלי חיים. נראה שלפחות חלק מתושבי חורבת קיאפה קיימו הלכה למעשה את הציווי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד).

ישראלי, יהודאי, עברי ויהודי
בספר זה אנו משתמשים במונח "ממלכת יהודה", ובסמיכות במונחים שונים, כגון תוכנית עיר יהודאית. לנוחות הקורא נסביר כאן בקצרה את המונח, ובמה הוא שונה משמות המופיעים במקביל בתקופה הנדונה. אנו מכירים במסורת המקראית שתי ממלכות בארץ ישראל: ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. מדובר בשתי יחידות פוליטיות עצמאיות שהתקיימו זמן רב זו בצד זו. מכאן נגזרים המונח "ישראלי", המשמש לתיאור האוכלוסייה ומאפיינים אחרים בתחום ממלכת ישראל, והמונח "יהודאי", המשמש לתיאור האוכלוסייה ומאפיינים אחרים בתחום ממלכת יהודה.
המונח "עברי" מוכר במקרא בתיאור קבוצות אוכלוסייה שונות, בתקופת האבות בעיקר. כך למשל מתואר יוסף במצרים כ"איש עברי" (בראשית לט, יד). במחקר המודרני לא מקובל להשתמש במונח זה לתיאור קבוצות אוכלוסייה, אך משתמשים בו לתיאור השפה שבה נכתב המקרא, היא השפה העברית. בספר זה אנו דנים בתגלית הכתובת של חורבת קיאפה ובהצעה שהיא נכתבה בשפה העברית. אם קביעה זו נכונה, הרי היא הכתובת העברית הקדומה בעולם.
המונח "יהודי" נכנס לשימוש רק בשלהי ימי הבית הראשון ומופיע בעיקר בספרי המקרא העוסקים בימי הבית השני. הוא מופיע למשל במגילת אסתר ומתייחס כידוע למרדכי היהודי (אסתר ב, ה). לפיכך, נהוג במחקר המודרני להשתמש בביטוי זה רק לתיאור אוכלוסייה מימי בית שני ואילך.

הטעם האחרון קשור בכתובת שנמצאה באתר. על פי האפיגרף חגי משגב, הכתובת של חורבת קיאפה נכתבה בבירור בשפה שמית, כנראה בעברית. זאת משום שהביטוי "אל תעש" מופיע בה, והשורש "עשה" לא היה בשימוש בשפה הכנענית או בשפה הפניקית.
ארבעת הטעמים הללו מעידים בבירור כי האוכלוסייה בחורבת קיאפה היתה יהודאית, ולא פלשתית או כנענית. כחוט השני עוברת בין כל הפרדיגמות המינימליסטיות תפיסה בסיסית משותפת: הנתונים ההיסטוריים במקרא אינם אלא בדיה ספרותית, רומן היסטורי שאין מאחוריו כל מציאות של ממש. בעצם המינימליסטים מייחסים לכותבי המקרא את החטא שהם עצמם חוטאים בו: בניית נרטיב דמיוני ויצירת מציאות שלא היתה כלל קיימת.

5. פרדיגמת ממלכת יהודה
זו הפרדיגמה המקובלת על כותבי שורות אלו, בעקבות המידע העולה מחפירות חורבת קיאפה. לדעתנו יש להפריד בין השאלה על אודות קיומה של "ממלכה מאוחדת" במאה ה־10 לפסה"נ לבין שאלת הקמת ממלכת יהודה באותה מאה. כיום אין בידנו נתונים ברורים באשר לקיומה של ממלכה מאוחדת ששלטה על ישראל ויהודה גם יחד במהלך המאה ה־10 לפסה"נ. מצד אחר, יש עדויות לכך שקמה ביהודה ממלכה כבר בסוף המאה ה־11 לפסה"נ. לפיכך אין לערבב בין שתי התופעות.

לסיכום נושא המחלוקות המדעיות יש לציין, כי הפרדיגמות המיתולוגית, הכרונולוגית והאתנית אינן אלא וריאציות של הגישה המינימליסטית. הנימוקים מוחלפים ומעודכנים בהתאם לעדויות חדשות הנחשפות בחפירות ארכיאולוגיות, אבל חידוש של ממש אין כאן. הבה ונבחן עתה את תגובותיהם של החוקרים בני האסכולה המינימליסטית, כאשר הפרדיגמות שהציעו התמוטטו. במקום להודות בטעותם הם ניסו באופן שיטתי להדחיק את הנתונים החדשים ולבטלם. כאשר התגלתה כתובת תל דן המזכירה את "בית דוד", חוקרים מהאסכולה המינימליסטית כתבו מאמרים שבהם נטענו טענות מגוחכות, כאילו הכתובת מזויפת, כי הבנת הכתוב אינה נכונה ועוד.[31] תופעה דומה אפשר לראות גם במקרה של חורבת קיאפה, שבו התפרסמו שישה מאמרים התוקפים היבטים שונים של החפירה: מאמר אחד טען שהעיר המבוצרת בחורבת קיאפה נבנתה בתקופה ההלניסטית, ולא בתקופת המקרא.[32] מאמר אחר טען ששם העיר שחפרנו הוא גוב ולכן מדובר באתר פלשתי.[33] מאמר שלישי הדן אף הוא בשם העיר טוען שוב שמדובר באתר פלשתי.[34] מאמר רביעי קבע שצורות כלי החרס באתר מתאימות לסוף תקופת הברזל Iב ולא לראשית תקופת ברזל IIא[35] (דיון מפורט במאמר זה מוצג בפרק 3 בסעיף הדן בתִארוך העיר). מאמר חמישי טען שאין לערוך ממוצע לתאריכי פחמן 14 של האתר ולכן העיר התקיימה במשך כ־130 שנה, מסביבות שנת 1050 לפסה"נ ועד סביבות שנת 920 לפסה"נ[36] (דיון מפורט במאמר זה מוצג בפרק 3 בסעיף הדן בתִארוך העיר), ולבסוף חוקרים אחרים הציעו בעל פה כי בחורבת קיאפה גרה אוכלוסייה כנענית.[37]
לכאורה מציגים מאמרים אלה ביקורות לגיטימיות, בתחומי הדיון המדעי, אך גם בחינה שטחית של ביקורות אלו מעלה פרטים מטרידים, שכן ניתן לראות כי לכל ההצעות הללו יש מכנים משותפים אחדים: ראשית - כל הכותבים הם אנשי אוניברסיטת תל אביב, שהיא החממה שבה פורחות היום הגישות המינימליסטיות. מדוע לא נכתבו עד היום מאמרי ביקורת על ידי חוקרים היושבים בלונדון, בפריז או בניו יורק? שנית - הכותבים מתרכזים בהעלאת ביקורת, ואין אף מאמר המשתמש בנתונים באופן חיובי, להעלאת תמונה חדשה על אודות המאה ה־10 לפסה"נ. המשמעות המעשית של דברי הביקורת היא התגייסות עיוורת להגנת פרדיגמת "הכרונולוגיה הנמוכה".
לסיכום, אפשר לראות כי לגישה המינימליסטית המקורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרדיגמה המיתולוגית, היתה תפיסת עולם מגובשת, שטענה כי יש לכתוב היסטוריה קדומה של עם ישראל רק בהתבסס על נתונים מחוץ למקרא. כל הגישות שבאו אחר כך, פרדיגמת הכרונולוגיה הנמוכה והפרדיגמה האתנית, אינן אלא הרכבת טלאי על טלאי בניסיון נואש לפתור קושיות שהפרדיגמה הקודמת אינה מסוגלת לענות עליהן. טלאים אלה אינם פרי מחקר אמִתי, שבו נאספים ונדונים נתונים על מנת להגיע למסקנות מבוססות, אלא מהווים אלטרנטיבות קלושות, על דרך ה"איפכא מסתברא", שכל כוחן נובע מהיעדר נתונים ומשלילת ערכה של המסורת המקראית כמקור מידע על אודות פרק הזמן הנדון.
כיוון שלחוקרים מתחום הפרדיגמות המינימליסטיות אין בסיס נתונים שעליו הם יכולים לבסס את הצעותיהם, חלק גדול ממאמצי השכנוע שלהם עושה שימוש ברטוריקה מילולית. כך, למשל, אחד המאמרים העוסק בכרונולוגיה הנמוכה נקרא בשם: "ארכיאולוגיה ומקרא בפרוש האלף השלישי: מבט מן המרכז". כלומר, דעה קיצונית ולא מבוססת, הנמצאת במתקפה ואינה מקובלת על חלקים גדולים של ציבור החוקרים, מציגה את עצמה כ"מרכז".[38] מאמר אחר מציג את התִארוך בשיטת פחמן 14 מחורבת קיאפה, המערער לחלוטין את פרדיגמת הכרונולוגיה הנמוכה, כ"תומך בצורה אלגנטית בכרונולוגיה הנמוכה"...[39] והרי הטענה המקורית של הכרונולוגיה הנמוכה היתה, כי העיוּר החל ביהודה רק בסוף המאה ה־8 לפסה"נ, 300 שנה לאחר ייסודה של העיר בחורבת קיאפה. היכן נעלמו לפתע 300 שנה? אנו רואים, אם כן, שימוש במילים שאין מאחוריהן דבר של ממש, במטרה לכסות על היעדר בסיס מדעי. לא מפתיע לכן, שתגלית אחת, כמו כתובת תל דן, או חורבת קיאפה, מצליחה להרוס לחלוטין גישות מינימליסטיות.

ה. חורבת קיאפה ומשפחת קיפא: אגדה מודרנית
בקיץ 2011 פרסמו החוקרים בועז זיסו ויובל גורן את דבר גילויה של כתובת שנחקקה על גבי גלוסקמה (ארון או תיבה ששימשו בימי קדם לשמירת עצמות המתים) ובה מוזכרת "מרים בת ישוע בן קיפא כהן ממעזיה מבית אמרי".[40] כוהן גדול ממשפחת קיפא מוזכר בברית החדשה בהקשר למשפטו וצליבתו של ישוע בן יוסף מנצרת, בסוף ימי הבית השני. גילויה של גלוסקמה כזו מעורר תמיד התרגשות ועניין בקרב החוקרים, המתעניינים מיד לדעת היכן היא נמצאה. ואולם במקרה שלפנינו נכונה אכזבה גדולה, שכן מתברר שהגלוסקמה נחפרה באופן בלתי חוקי על ידי שודדי עתיקות, הגיעה לידי סוחרי עתיקות ולפיכך מקום מוצאה אינו ידוע. ובכל זאת, בדיקת האדמה שנמצאה דבוקה לגלוסקמה הראתה שמדובר בטֶרה רוֹסה, אדמה הנמצאת בחלקים גדולים של ארץ ישראל, וגם, כך נטען באופן שגוי במאמר, באזור עמק האלה. מקריאת המאמר מתקבל הרושם שהגלוסקמה יכלה להגיע מעמק האלה ולפיכך העלה החוקר כריסטופר רולסטון את ההשערה, שיש קשר בין השם הערבי "ח'ירבת קיאפה" לבין שמה של משפחת הכוהנים הידועה מהברית החדשה, ואולי היתה למשפחת קיפא אחוזה כפרית באזור עמק האלה, וזכר לכך השתמר בשם הערבי של האתר שלנו?[41]
אכן, הצעה מפתה מאוד, כך מתקשרת חורבת קיאפה לא רק לדוד המלך ואלכסנדר הגדול, אלא גם לתולדות חייו של ישוע מנצרת. אבל יש בהחלט מקום לתהיות ואזהרות במקרה זה. ראשית מדובר בממצא שמקורו בשוק העתיקות ואין לדעת אם הוא אמִתי או מזויף. גם הבדיקות המדעיות המדוקדקות ביותר עשויות ללכת שולל אחר זיוף מוצלח במיוחד, ולפיכך ככלל, רק ממצא שהתגלה בחפירה ארכיאולוגית מסודרת, שטיבו ומקורו אמינים, ראוי שישמש בסיס להצעות זיהוי בגיאוגרפיה היסטורית. שנית, אדמת טרה רוסה מוכרת בחלקים גדולים ביותר של ארץ ישראל, ואינה מוגבלת לאזור מסוים. שלישית, בעמק האלה עצמו, בניגוד לכתוב בפרסום הגלוסקמה, אין כלל אדמת טרה רוסה, אלא אדמת רנדזינה. לפיכך עלינו לדחות למרבה הצער את ההצעה המפתה, שבשלב זה אינה אלא אגדה מודרנית, ולבסס את מחקרנו על הממצאים שכן נחשפו בחפירות חורבת קיאפה.