אחיות לסוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחיות לסוד
מכר
מאות
עותקים
אחיות לסוד
מכר
מאות
עותקים

אחיות לסוד

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

תקציר

רוצח אכזרי המחויב לדאוג לכך שסוד הרסני לא יתגלה, פועל ללא רחמים ואינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתו.
מותה הפתאומי והבלתי-מפוענח של סבתה של מדליין מחזיר אותה לקופר איילנד. היא מבקשת להיפגש עם דפני, חברת הנפש שלה מילדות. עשרים שנים שהשתיים לא התראו זו עם זו. הקשר הקרוב ביניהן נקטע כשמדליין, בת השתים-עשרה, הותקפה באלימות.
מדליין ודפני קושרות מחדש את חייהן באותה חברוּת אמיצה שעדיין נותרה ביניהן, ושהזמן שעבר לא מוסס אותה.
ג'ק הוא ראש האבטחה של רשת המלונות אשר ירשה מדליין.
הוא מגיע יחד עם מדליין לקופר איילנד ומשם הם מאתרים את דפני שחוברת אליהם.
אומנם ג'ק אפוף חשאיות, והוא אינו מצטיין בתחום היחסים הבין-אישיים, אך הוא היחיד שמדליין סומכת עליו. ורוצה בו.
לג'ק יכולת מחוננת להתחקות אחר מוחות מעוותים. הוא מגייס לעזרתו את אחיו, אייב, והארבעה כורתים ביניהם ברית מוצקה ויוצאים במרוץ נגד הזמן לשם לכידתו של הפושע שמהווה איום על חייהם, בטרם יגיעו לנקודה שאין ממנה חזור.

פרק ראשון

  פרק 1
 
 
קופר איילנד, שמונה-עשרה שנים קודם לכן
 
 
 
הוא עמד בחלק החשוך של המטבח וניסה להחליט איזו נערה הוא רוצה. שעה קודם לכן שתיהן נרדמו מול מסך הטלוויזיה. כעת הן ישנו כמו שרק צעירים מסוגלים לישון - עמוק ובשקט.
 
שתיהן היו בגיל המתאים - שתים-עשרה, אולי שלוש-עשרה - בדיוק על סף הנשיוּת. ככה הוא אהב אותן. טהורות. תמימות. בתולות. הן באו מעיירה קטנה, ולא ניחנו בחוכמת רחוב עירונית. נערות מהסוג שאפשר להטיל עליהן מורא כדי שישמרו סוד. אם תספרי למישהו, אני אחזור ואהרוג את ההורים שלך, ואז אהרוג אותך.
 
הקוטג' עמד במרחק–מה מהמבנה העיקרי של המלון, שם התקיימה קבלת הפנים לכבוד החתונה. סבתהּ של הצעירה מבין שתי הבנות הייתה הבעלים של אורורה פוינט, ואִמה של חברתה עבדה שם. שתי הנשים היו עסוקות כעת מעל הראש עם האורחים ששהו הלילה במלון. לא היו גברים בתמונה - לא אבות, לא אחים; רק סבתא ואֵם. אין לו סיבה לדאוג בקשר אליהן.
 
הוא עקב אחרי הנערות מקרוב, מהרגע שנרשם במלון. הן עזרו בהכנות לקראת קבלת הפנים של החתונה, פתחו וסידרו כיסאות מתקפלים והניחו על השולחנות סידורי פרחים.
 
כשהחלו החגיגות, פנו הנערות לבלות בעצמן. במשך זמן מה שיחקו פינג–פונג שולחן, ואז חמקו לקוטג' לצפות בטלוויזיה.
 
הנערה הגבוהה יותר הייתה היפה מבין השתיים, אבל בשל גופה הארוך והדק, גובהה וזרועותיה הארוכות, היא עלולה להיות בעייתית יותר לשליטה. אם היא תיאבק - ויש כאלה שנאבקות חרף איומיו - היא עלולה לתפוס ולהשליך חפץ כלשהו או להקים רעש שיסב תשומת לב. ובכל זאת, אפפה אותה מתיקות חלומית מושכת במיוחד. מוקדם יותר הערב, היא הפיקה הנאה גלויה מעיצוב השולחנות, וטרחה זמן רב על סידור הפרחים בשולחן המזנון. המבוגרים חייכו והניחו לה להתעסק בזה.
 
הנערה הנמוכה יותר לא הייתה יפה כל כך, אבל היה משהו מרתק בגישה שלה ובביטחון העצמי שהפגינה. היא עבדה בעמדת הקבלה כשהוא הגיע ונרשם. היא נתנה לו את המפתח שלו, ומסרה לו פרטים שונים בנוגע לחדר בנימה ובביטחון של בוגרת. כשתתבגר, תהיה כמו הכלבות האלה שתמיד נותנות פקודות, חשב. מסרסת ביטחון של גברים. היא צריכה ללמוד מה המקום שלה.
 
כעת, בעומדו בין הצללים, הגיע למסקנה שהיא תהיה קלה יותר לשליטה. הוא יוכל למחוץ אותה בזרוע אחת שלו ולרוקן את האוויר מריאותיה כך שלא תוכל לצרוח. עם זאת, ייתכן שדווקא אותה יהיה קשה לאלף לצייתנות באמצעות איומים. יכול להיות שייאלץ להרוג אותה אחרי כן, כדי לוודא שלא תדבר.
 
בסופו של דבר, הגורל החליט בשבילו. הנמוכה היא זו שהתעוררה ונכנסה למטבח יחפה ומפהקת, כדי לשתות מים.
 
היא לא ידעה שהוא שם, עד שהניח יד על פיה ונשא אותה החוצה, אל הלילה.
 
 
 
 
 
  פרק 2
 
 
 
 
סנקטיוארי קריק, היום
 
 
 
"את עדיין מתאבלת, מדליין." ד"ר ויליאם פלמינג שילב את ידיו על שולחנו. הדאגה המקצועית שניבטה מעיניו נמהלה בנימה עדינה ואינטימית יותר. "עברו פחות משלושה חודשים מאז שאיבדת את סבתא שלך. היית מאוד קרובה אליה. היא הייתה בת המשפחה היחידה שלך. טבעי שאת עדיין בטראומה כתוצאה ממותה. יהיה זה מאוד לא נבון להגיע להחלטות רציניות ומשנות חיים כשאת כה פגיעה מבחינה נפשית."
 
בצד השני של החלון קפחה שמש אריזונה בשמי אביב נטולי עבים, אבל במשרדו של ויליאם פעל המזגן על הספק גבוה מאוד. מדליין צ'ייז הייתה קפואה. היא חשבה שאולי אין זה הוגן להאשים בכך את מערכת מיזוג האוויר. ויליאם הוא שגרם לה להיות מודעת כל כך לקור העז. התחושה המוכרת כל כך של הרגש הכלוא תססה עמוק בתוכה. היא חייבת להימלט מהר ככל האפשר.
 
היא שׂיכלה את רגליה ונשענה לאחור על המשענת המרופדת של כיסא העור. היא גדלה בדירת המנהלת של רשת מלונות הבוטיק הקטנה אך המצליחה של סבתא שלה. היא ידעה איך להיראות כאישה אחראית ובעלת סמכות. וכעת, לאחר שאדית צ'ייז הלכה לעולמה, היא האישה האחראית. היא היורשת היחידה של עסקי המלונאות של סבתה.
 
"אם היית מכיר אותי כמו שאתה חושב שאתה מכיר, היית יודע שאני מודעת היטב למעשיי," אמרה. "ההחלטה שלי היא סופית. אנחנו לא נתראה שוב."
 
הוא הסיר את משקפי הטיטניום האופנתיים שהרכיב, הניח אותם על השולחן ונשף עמוקות, מבהיר בשפת הגוף שלו, כי למרות שהוא מאוכזב ממנה, יש לו נכונות להיות סבלני ומבין.
 
תשומת ליבה נדדה לרגע לכפות ידיו. הן מהאיברים המוצלחים יותר שלו, חשבה - מההיבטים החיוביים הרבים שמיקמה בעמודת הנקודות הטובות בתרשים שהכינה חודש קודם לכן בתחילת מערכת היחסים ביניהם. ידיו של ויליאם היו חלקות, מטופחות, וכמו שאר הדברים בו, לא גדולות או חזקות באופן מאיים. לעיתים קרובות הן נעו בקשתות נאות קטנות בשעה שדיבר. היו אלה ידיים של אדם שקרא ספרים שנבחרו מרשימות רבי המכר; ידיים של גבר שניהנה לסעוד במסעדות אופנתיות ולסייר במוזיאונים שהציגו אומנות מודרנית. היו אלה ידיים רכות ולא מאיימות בעליל.
 
שאר הפרטים אצל ויליאם הלמו את ידיו. הוא היה אדם נמוך. כשהיא נעלה נעלי עקב גבוהות, כמו היום, הם היו באותו הגובה. מצא חן בעיניה, שלמרות העובדה שבהחלט היה בכושר טוב, מבנה גופו היה דק, לא כבד ולא מנופח שרירים.
 
היא החלה להגיע למסקנה ששניהם יכלו להגיע להתאמה במיטה, לפחות לטווח הקצר. מערכות היחסים שקיימה, מעולם לא נמשכו זמן רב אחרי שנכנסו לחדר השינה. ויליאם בהחלט לחץ לכיוון של אינטימיות מינית מלאה, אבל היא מעולם לא הרשתה לעצמה להיחפז לשלב הזה במערכת היחסים, כי מבחינתה, יחסי מין היו תמיד התחלת הסוף. השלב היחיד שבאמת ניהנתה ממנו בקשר, היה שלב ההיכרות ההדדית. בשלב הזה, עדיין יכלה לחלום; לדמיין שמצאה את הגבר הנכון, את זה שאיתו תוכל להקים משפחה משלה.
 
"את לא רוצה לשים קץ לקשר בינינו, מדליין." ויליאם דיבר בנימה המטיפה שלו, זו שאותה נקט בכיתה שבה לימד. הוא היה מרצה במשרה חלקית במכללה מקומית. "כמו שהסברתי לך, אנחנו מתאימים זה לזה באופן אידאלי."
 
היא צחקה. היא לא הצליחה להתאפק. זה היה או לצחוק או לבחור את החפץ הכבד הקרוב ביותר אליה ולהטיל אותו לעבר ראשו של ויליאם. כמנהלת, היא ידעה כי לעולם לא משתלם לאבד שליטה, ולכן בחרה לצחוק, אך לא הייתה טיפת הומור בצחוקה. האירוניה המוחלטת של דבריו הייתה עוצרת נשימה. אחרי הכול, ויליאם הוא מטפל שמתמחה בייעוץ לזוגות.
 
"זה בדיוק מה שאתה אומר לי בחודש האחרון," אמרה. "אבל אתה טועה. למעשה, ארחיק לכת ואומר שאתה משקר לי."
 
"זה מגוחך. שלא להגיד, תוקפני."
 
"אני משערת שהכול מגיע בסוף למימון המחקר שלך בתחום הטיפול הזוגי, נכון? אני יודעת שהעולם בחוץ קשוח כלפי אלה שזקוקים להרבה כסף, אבל באמת חשבת שתוכל לפתות אותי לשלם עבור המחקר שלך? באמת?"
 
"מדליין, ברור וגלוי שמשהו מרגיז אותך. למה שלא תירגעי ותגידי לי מה קורה כאן? שנינו יכולים ליישב בינינו את העניינים."
 
מאוחר מדי בשביל זה, חשבה. היא התמלאה בהחלטיות הבלתי מעורערת שחשה כשהגיעה למסקנה, כי היכולות של עובד כלשהו שוב אינן עולות בקנה אחד עם תרבות העסק של מלונות סנקטיוארי קריק. למרבה המזל, פיטורים של עובד מאומן ומיומן היו אירוע נדיר בסנקטיוארי. למרות זאת, היו מקרים שזה נעשה. מטרתה בראיונות סיום הייתה לשוחח עם העובד או העובדת ולייעץ להם להתפטר ולחפש הזדמנויות אחרות לקידום הקריירה שלהם. הכלל העיקרי בראיונות סיום היה לעולם לא להסביר. ברגע שאתה מתחיל לפרט סיבות לסיום העסקתו של עובד מסוים, אתה פותח לו פתח לטיעונים ולטיעוני נגד, ועד מהרה העניינים מסתבכים. זהו רק אחד מהלקחים הרבים שלמדה מסבתא שלה.
 
ההבדל בין פיטורי עובד לא יעיל ובין זריקתו של ד"ר ויליאם פלמינג היה, שבמקרה של העובד, היא נוהגת לשלוח אותו מצויד בחבילת פרישה נאה, כשהוא משוכנע שעזיבת סנקטיוארי באה מיוזמתו שלו.
 
אין לה שום כוונה להציע לוויליאם שום דבר ארור.
 
"אני חוששת שאין פה מה ליישב," אמרה. היא יישרה את רגליה ונעמדה. "אני מודה לך על דאגתך למצב הנפשי הפגיע שלי, אבל ההחלטה שלי היא סופית. שוב לא נתראה. אל תנסה ליצור איתי קשר בכל דרך שהיא."
 
היא החלה לחצות את החדר, פניה לדלת. היא נשארה זמן רב מדי, קלטה. היא על סף איבוד השליטה במזגהּ החם.
 
ויליאם קפץ על רגליו מאחורי שולחנו.
 
"את מדברת שטויות," פלט. "שבי וספרי לי מה לא בסדר. לפחות את זה את חייבת לי. אני יודע שיש לך בעיות חמורות ביצירת אינטימיות, אבל התקדמנו יפה מאוד בתחום הזה."
 
גל של זעם צורב שטף אותה ללא אזהרה. כפות ידיה עקצצו בתחושת קיפאון עז. זה היה דומה לזרימת האדרנלין הלא נעימה שמתלווה למעידה בגרם מדרגות. ההכרה בכך שנפילה חמורה כמעט התרחשה, מחוללת תמיד זעזוע בגוף.
 
היא לא רתחה מזעם על ויליאם - או־קיי , היא בהחלט התעצבנה עליו. יש לה זכות להתעצבן עליו, חשבה. אבל היא ידעה שעיקר כעסה מופנה כלפי עצמה. היא התחלחלה מהמחשבה שבכלל שקלה לנהל רומן עם השרץ הקטן הזה.
 
היא נעצרה מול הדלת והסתובבה להביט בו. טעות, חשבה. לו נהגה בתבונה, הייתה עוזבת מייד את החדר וסוגרת את הדלת על כמעט–האסון שהצליחה להימנע ממנו.
 
ואולי באמת הייתה ממשיכה ללכת, לולא היה יורה לעברה את חץ הבעיות שלה באינטימיות. אישה לא יכולה לעבור על דבר כזה לסדר היום.
 
"הרשה לי להבהיר את אי ההבנה הגלוי מצידך, ויליאם," אמרה. "לא נפגשתי איתך כמטופלת שלך. עד כמה שהדבר נוגע לי, מערכת היחסים בינינו הייתה אישית."
 
"מובן שהיא הייתה אישית."
 
הוא שינה את נימת דיבורו בכישרון של שחקן מיומן. כעת הוא נשמע מרגיע ומעודד. הוא הקיף את שולחנו והתקדם לעברה. בלי לחשוב, היא חיזקה את אחיזתה בידית הדלת.
 
"אמרתי לעצמי שהדאגה העמוקה שלך בקשר לבעיות האינטימיוֹת שלי הייתה סימן לכך שאכפת לך ממני," אמרה. "זה היה מרגיז, אבל האמנתי שנהגת כך מתוך כוונה טובה. למעשה, יכול להיות שאפילו צדקת באבחנה שלך."
 
הוא נעמד מולה וחייך חיוך קטן.
 
"טוב, הרי בעיות באינטימיות זו המומחיות שלי, יקירתי," אמר, "אבל אם את עדיין לא מוכנה לדון בשלך, נוכל לחכות."
 
"תקשיב לי, ויליאם. לא חיפשתי טיפול כשנפגשנו. קיוויתי למערכת יחסים רצינית ומשמעותית, אבל כעת אני יודעת בוודאות שאתה לא שותף טוב למערכת יחסים."
 
"על מה את מדברת?"
 
"אנסה להגיד את זה בצורה פשוטה. אתה אידיוט, שקרן ורמאי."
 
ויליאם נראה כאילו אחז בו שיתוק. "מה קרה לך?"
 
"מידע, זה מה שקרה לי," אמרה.
 
"מה?"
 
"אני אשת עסקים, זוכר? אני חיה על מידע. ביקשתי מחוקר פרטי לבדוק את הרקע שלך."
 
"מה?"
 
בנסיבות אחרות, הבעת האימה בפניו הייתה משעשעת אותה.
 
"אל תיקח את זה באופן אישי. זה שגרתי אצלי." היא חייכה. "תמיד אני מזמינה בדיקת רקע על הבחורים שאני יוצאת איתם, אם נראה שהקשר עשוי להתפתח למשהו רציני. קצת איחרתי בבקשה שלי לחקירה בקשר אליך, כי הייתי עסוקה מאוד בענייני הרכוש של סבתא שלי. הדיווח הגיע הבוקר, ובוא נגיד רק שהוא לא מציג אותך כגבר שאני רוצה לצאת איתו."
 
"את משוגעת?"
 
"אולי. אבל זאת כבר לא הבעיה שלך."
 
היא החלה לפתוח את הדלת כשהוא זז הרבה יותר מהר משציפתה, והניח יד נחושה על משקוף העץ. כשמשכה את הדלת, גילתה שהוא חזק יותר מכפי שנראה. מסתבר שאין לשפוט גבר לפי מידות גופו.
 
התחושה שהיא לכודה איימה להתפוצץ בתוכה. היא נלחמה בה בהיגיון. היא אינה בסכנה מיידית. המזכירה של ויליאם נמצאת במרחק קטן באזור הקבלה. מרגיעה אף יותר הייתה הידיעה שהאקדח השׂכוּר האישי שלה, ג'ק ריינר, ממתין לה מחוץ למשרד. עד כמה שביכולתה לקבוע, ג'ק לא נושא עמו אקדח, אבל אין ספק בכך שהוא עובד אצלה.
 
היא לא לבד. היא לא לכודה.
 
"שנינו יודעים שכדאי לך להניח לי ללכת בשקט," אמרה. "אתה לא רוצה שאני אחולל פה מהומה. זה רק יהפוך אותך לטיפש ולגרוע מכך, אם ממש תנסה להחזיק אותי פה בכוח. תחשוב על התדמית המקצועית שלך."
 
"את לא יכולה להטיל האשמות כמו שהרגע עשית, ואז להסתלק," נהם. "את חייבת לי הסבר בקשר לאמירות הפרועות שלך."
 
"בסדר, הנה מה שאני יודעת עליך, ויליאם. אתה ניצלת את המעמד שלך כמטפל שזוכה לאמון, כדי לפתות לפחות שתיים מהמטופלות שלך בשנה שעברה."
 
פניו העלו סומק ארגמני של רוגז. "הבעלים שלהן באו גם הם אליך לייעוץ. אתה יודע למה זה הופך אותך, ויליאם? לחתיכת בן זונה. אם הנשים האלה יפתחו אי פעם את הפה וידברו, הקריירה שלך תעלה בלהבות."
 
"אני לא יודע את מי שכרת לזרוק עליי בוץ כזה, אבל אני יכול להבטיח לך שאלה הן האשמות שווא."
 
"כמה מטופלות פיתית בעבר? אני יודעת לפחות על שתיים, וזה בהחלט מספיק כדי לחשוד בדפוס. שאבקש את החוקר שלי להמשיך לחפור?"
 
"תיקי מטפלים הם חומר חסוי. לחוקר שלך אין זכות לחטט בהם."
 
"תירגע. הוא לא חיטט בתיקים. הוא רק התחיל לשאול שאלות. ככה זה עם רומנים מהצד, ויליאם. בסוף הם מתגלים. במוקדם או במאוחר מישהו מפטפט."
 
הוא תפס בזרועהּ, אצבעותיו ננעצות בבד הבלייזר הכחול כהה שלבשה.
 
"תקשיבי לי," אמר, קולו נמוך וצורם. "אני טיפלתי בשתי הנשים האלה. הן חשו צורך לדעת אם הן עדיין מושכות מבחינה מינית, כדי שיהיה להן האומץ להכיר בכך שההחלטה שלהן להתגרש הייתה נכונה. לא היה שום דבר אישי בקשרים איתן, בטח לא מהצד שלי."
 
היא שלחה את ידה החופשית לתיק שעל כתפה והוציאה את הטלפון הנייד שלה.
 
"תן לי לצאת מהחדר הזה או שאתקשר למשטרה. זה לא יהיה טוב לעסקים, נכון?"
 
במשך שנייה או שתיים ויליאם רק בהה בה, כאילו דיברה בשפה אחרת, שפה שכּלל וכלל לא הבין. ואז הביט בטלפון שבידה.
 
הוא שחרר אותה ופסע לאחור.
 
"צאי," אמר.
 
היא פתחה את הדלת ויצאה. פקידת הקבלה הסמיקה, ומייד התרכזה במסך המחשב. מדליין נדה אליה בראשה מתוך נימוס. האישה לא הרימה את עיניה.
 
מדליין יצאה למסדרון וסגרה את הדלת בצורה רגועה מאוד ומחושבת מאוד.

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'
אחיות לסוד ג׳יין אן קרנץ
  פרק 1
 
 
קופר איילנד, שמונה-עשרה שנים קודם לכן
 
 
 
הוא עמד בחלק החשוך של המטבח וניסה להחליט איזו נערה הוא רוצה. שעה קודם לכן שתיהן נרדמו מול מסך הטלוויזיה. כעת הן ישנו כמו שרק צעירים מסוגלים לישון - עמוק ובשקט.
 
שתיהן היו בגיל המתאים - שתים-עשרה, אולי שלוש-עשרה - בדיוק על סף הנשיוּת. ככה הוא אהב אותן. טהורות. תמימות. בתולות. הן באו מעיירה קטנה, ולא ניחנו בחוכמת רחוב עירונית. נערות מהסוג שאפשר להטיל עליהן מורא כדי שישמרו סוד. אם תספרי למישהו, אני אחזור ואהרוג את ההורים שלך, ואז אהרוג אותך.
 
הקוטג' עמד במרחק–מה מהמבנה העיקרי של המלון, שם התקיימה קבלת הפנים לכבוד החתונה. סבתהּ של הצעירה מבין שתי הבנות הייתה הבעלים של אורורה פוינט, ואִמה של חברתה עבדה שם. שתי הנשים היו עסוקות כעת מעל הראש עם האורחים ששהו הלילה במלון. לא היו גברים בתמונה - לא אבות, לא אחים; רק סבתא ואֵם. אין לו סיבה לדאוג בקשר אליהן.
 
הוא עקב אחרי הנערות מקרוב, מהרגע שנרשם במלון. הן עזרו בהכנות לקראת קבלת הפנים של החתונה, פתחו וסידרו כיסאות מתקפלים והניחו על השולחנות סידורי פרחים.
 
כשהחלו החגיגות, פנו הנערות לבלות בעצמן. במשך זמן מה שיחקו פינג–פונג שולחן, ואז חמקו לקוטג' לצפות בטלוויזיה.
 
הנערה הגבוהה יותר הייתה היפה מבין השתיים, אבל בשל גופה הארוך והדק, גובהה וזרועותיה הארוכות, היא עלולה להיות בעייתית יותר לשליטה. אם היא תיאבק - ויש כאלה שנאבקות חרף איומיו - היא עלולה לתפוס ולהשליך חפץ כלשהו או להקים רעש שיסב תשומת לב. ובכל זאת, אפפה אותה מתיקות חלומית מושכת במיוחד. מוקדם יותר הערב, היא הפיקה הנאה גלויה מעיצוב השולחנות, וטרחה זמן רב על סידור הפרחים בשולחן המזנון. המבוגרים חייכו והניחו לה להתעסק בזה.
 
הנערה הנמוכה יותר לא הייתה יפה כל כך, אבל היה משהו מרתק בגישה שלה ובביטחון העצמי שהפגינה. היא עבדה בעמדת הקבלה כשהוא הגיע ונרשם. היא נתנה לו את המפתח שלו, ומסרה לו פרטים שונים בנוגע לחדר בנימה ובביטחון של בוגרת. כשתתבגר, תהיה כמו הכלבות האלה שתמיד נותנות פקודות, חשב. מסרסת ביטחון של גברים. היא צריכה ללמוד מה המקום שלה.
 
כעת, בעומדו בין הצללים, הגיע למסקנה שהיא תהיה קלה יותר לשליטה. הוא יוכל למחוץ אותה בזרוע אחת שלו ולרוקן את האוויר מריאותיה כך שלא תוכל לצרוח. עם זאת, ייתכן שדווקא אותה יהיה קשה לאלף לצייתנות באמצעות איומים. יכול להיות שייאלץ להרוג אותה אחרי כן, כדי לוודא שלא תדבר.
 
בסופו של דבר, הגורל החליט בשבילו. הנמוכה היא זו שהתעוררה ונכנסה למטבח יחפה ומפהקת, כדי לשתות מים.
 
היא לא ידעה שהוא שם, עד שהניח יד על פיה ונשא אותה החוצה, אל הלילה.
 
 
 
 
 
  פרק 2
 
 
 
 
סנקטיוארי קריק, היום
 
 
 
"את עדיין מתאבלת, מדליין." ד"ר ויליאם פלמינג שילב את ידיו על שולחנו. הדאגה המקצועית שניבטה מעיניו נמהלה בנימה עדינה ואינטימית יותר. "עברו פחות משלושה חודשים מאז שאיבדת את סבתא שלך. היית מאוד קרובה אליה. היא הייתה בת המשפחה היחידה שלך. טבעי שאת עדיין בטראומה כתוצאה ממותה. יהיה זה מאוד לא נבון להגיע להחלטות רציניות ומשנות חיים כשאת כה פגיעה מבחינה נפשית."
 
בצד השני של החלון קפחה שמש אריזונה בשמי אביב נטולי עבים, אבל במשרדו של ויליאם פעל המזגן על הספק גבוה מאוד. מדליין צ'ייז הייתה קפואה. היא חשבה שאולי אין זה הוגן להאשים בכך את מערכת מיזוג האוויר. ויליאם הוא שגרם לה להיות מודעת כל כך לקור העז. התחושה המוכרת כל כך של הרגש הכלוא תססה עמוק בתוכה. היא חייבת להימלט מהר ככל האפשר.
 
היא שׂיכלה את רגליה ונשענה לאחור על המשענת המרופדת של כיסא העור. היא גדלה בדירת המנהלת של רשת מלונות הבוטיק הקטנה אך המצליחה של סבתא שלה. היא ידעה איך להיראות כאישה אחראית ובעלת סמכות. וכעת, לאחר שאדית צ'ייז הלכה לעולמה, היא האישה האחראית. היא היורשת היחידה של עסקי המלונאות של סבתה.
 
"אם היית מכיר אותי כמו שאתה חושב שאתה מכיר, היית יודע שאני מודעת היטב למעשיי," אמרה. "ההחלטה שלי היא סופית. אנחנו לא נתראה שוב."
 
הוא הסיר את משקפי הטיטניום האופנתיים שהרכיב, הניח אותם על השולחן ונשף עמוקות, מבהיר בשפת הגוף שלו, כי למרות שהוא מאוכזב ממנה, יש לו נכונות להיות סבלני ומבין.
 
תשומת ליבה נדדה לרגע לכפות ידיו. הן מהאיברים המוצלחים יותר שלו, חשבה - מההיבטים החיוביים הרבים שמיקמה בעמודת הנקודות הטובות בתרשים שהכינה חודש קודם לכן בתחילת מערכת היחסים ביניהם. ידיו של ויליאם היו חלקות, מטופחות, וכמו שאר הדברים בו, לא גדולות או חזקות באופן מאיים. לעיתים קרובות הן נעו בקשתות נאות קטנות בשעה שדיבר. היו אלה ידיים של אדם שקרא ספרים שנבחרו מרשימות רבי המכר; ידיים של גבר שניהנה לסעוד במסעדות אופנתיות ולסייר במוזיאונים שהציגו אומנות מודרנית. היו אלה ידיים רכות ולא מאיימות בעליל.
 
שאר הפרטים אצל ויליאם הלמו את ידיו. הוא היה אדם נמוך. כשהיא נעלה נעלי עקב גבוהות, כמו היום, הם היו באותו הגובה. מצא חן בעיניה, שלמרות העובדה שבהחלט היה בכושר טוב, מבנה גופו היה דק, לא כבד ולא מנופח שרירים.
 
היא החלה להגיע למסקנה ששניהם יכלו להגיע להתאמה במיטה, לפחות לטווח הקצר. מערכות היחסים שקיימה, מעולם לא נמשכו זמן רב אחרי שנכנסו לחדר השינה. ויליאם בהחלט לחץ לכיוון של אינטימיות מינית מלאה, אבל היא מעולם לא הרשתה לעצמה להיחפז לשלב הזה במערכת היחסים, כי מבחינתה, יחסי מין היו תמיד התחלת הסוף. השלב היחיד שבאמת ניהנתה ממנו בקשר, היה שלב ההיכרות ההדדית. בשלב הזה, עדיין יכלה לחלום; לדמיין שמצאה את הגבר הנכון, את זה שאיתו תוכל להקים משפחה משלה.
 
"את לא רוצה לשים קץ לקשר בינינו, מדליין." ויליאם דיבר בנימה המטיפה שלו, זו שאותה נקט בכיתה שבה לימד. הוא היה מרצה במשרה חלקית במכללה מקומית. "כמו שהסברתי לך, אנחנו מתאימים זה לזה באופן אידאלי."
 
היא צחקה. היא לא הצליחה להתאפק. זה היה או לצחוק או לבחור את החפץ הכבד הקרוב ביותר אליה ולהטיל אותו לעבר ראשו של ויליאם. כמנהלת, היא ידעה כי לעולם לא משתלם לאבד שליטה, ולכן בחרה לצחוק, אך לא הייתה טיפת הומור בצחוקה. האירוניה המוחלטת של דבריו הייתה עוצרת נשימה. אחרי הכול, ויליאם הוא מטפל שמתמחה בייעוץ לזוגות.
 
"זה בדיוק מה שאתה אומר לי בחודש האחרון," אמרה. "אבל אתה טועה. למעשה, ארחיק לכת ואומר שאתה משקר לי."
 
"זה מגוחך. שלא להגיד, תוקפני."
 
"אני משערת שהכול מגיע בסוף למימון המחקר שלך בתחום הטיפול הזוגי, נכון? אני יודעת שהעולם בחוץ קשוח כלפי אלה שזקוקים להרבה כסף, אבל באמת חשבת שתוכל לפתות אותי לשלם עבור המחקר שלך? באמת?"
 
"מדליין, ברור וגלוי שמשהו מרגיז אותך. למה שלא תירגעי ותגידי לי מה קורה כאן? שנינו יכולים ליישב בינינו את העניינים."
 
מאוחר מדי בשביל זה, חשבה. היא התמלאה בהחלטיות הבלתי מעורערת שחשה כשהגיעה למסקנה, כי היכולות של עובד כלשהו שוב אינן עולות בקנה אחד עם תרבות העסק של מלונות סנקטיוארי קריק. למרבה המזל, פיטורים של עובד מאומן ומיומן היו אירוע נדיר בסנקטיוארי. למרות זאת, היו מקרים שזה נעשה. מטרתה בראיונות סיום הייתה לשוחח עם העובד או העובדת ולייעץ להם להתפטר ולחפש הזדמנויות אחרות לקידום הקריירה שלהם. הכלל העיקרי בראיונות סיום היה לעולם לא להסביר. ברגע שאתה מתחיל לפרט סיבות לסיום העסקתו של עובד מסוים, אתה פותח לו פתח לטיעונים ולטיעוני נגד, ועד מהרה העניינים מסתבכים. זהו רק אחד מהלקחים הרבים שלמדה מסבתא שלה.
 
ההבדל בין פיטורי עובד לא יעיל ובין זריקתו של ד"ר ויליאם פלמינג היה, שבמקרה של העובד, היא נוהגת לשלוח אותו מצויד בחבילת פרישה נאה, כשהוא משוכנע שעזיבת סנקטיוארי באה מיוזמתו שלו.
 
אין לה שום כוונה להציע לוויליאם שום דבר ארור.
 
"אני חוששת שאין פה מה ליישב," אמרה. היא יישרה את רגליה ונעמדה. "אני מודה לך על דאגתך למצב הנפשי הפגיע שלי, אבל ההחלטה שלי היא סופית. שוב לא נתראה. אל תנסה ליצור איתי קשר בכל דרך שהיא."
 
היא החלה לחצות את החדר, פניה לדלת. היא נשארה זמן רב מדי, קלטה. היא על סף איבוד השליטה במזגהּ החם.
 
ויליאם קפץ על רגליו מאחורי שולחנו.
 
"את מדברת שטויות," פלט. "שבי וספרי לי מה לא בסדר. לפחות את זה את חייבת לי. אני יודע שיש לך בעיות חמורות ביצירת אינטימיות, אבל התקדמנו יפה מאוד בתחום הזה."
 
גל של זעם צורב שטף אותה ללא אזהרה. כפות ידיה עקצצו בתחושת קיפאון עז. זה היה דומה לזרימת האדרנלין הלא נעימה שמתלווה למעידה בגרם מדרגות. ההכרה בכך שנפילה חמורה כמעט התרחשה, מחוללת תמיד זעזוע בגוף.
 
היא לא רתחה מזעם על ויליאם - או־קיי , היא בהחלט התעצבנה עליו. יש לה זכות להתעצבן עליו, חשבה. אבל היא ידעה שעיקר כעסה מופנה כלפי עצמה. היא התחלחלה מהמחשבה שבכלל שקלה לנהל רומן עם השרץ הקטן הזה.
 
היא נעצרה מול הדלת והסתובבה להביט בו. טעות, חשבה. לו נהגה בתבונה, הייתה עוזבת מייד את החדר וסוגרת את הדלת על כמעט–האסון שהצליחה להימנע ממנו.
 
ואולי באמת הייתה ממשיכה ללכת, לולא היה יורה לעברה את חץ הבעיות שלה באינטימיות. אישה לא יכולה לעבור על דבר כזה לסדר היום.
 
"הרשה לי להבהיר את אי ההבנה הגלוי מצידך, ויליאם," אמרה. "לא נפגשתי איתך כמטופלת שלך. עד כמה שהדבר נוגע לי, מערכת היחסים בינינו הייתה אישית."
 
"מובן שהיא הייתה אישית."
 
הוא שינה את נימת דיבורו בכישרון של שחקן מיומן. כעת הוא נשמע מרגיע ומעודד. הוא הקיף את שולחנו והתקדם לעברה. בלי לחשוב, היא חיזקה את אחיזתה בידית הדלת.
 
"אמרתי לעצמי שהדאגה העמוקה שלך בקשר לבעיות האינטימיוֹת שלי הייתה סימן לכך שאכפת לך ממני," אמרה. "זה היה מרגיז, אבל האמנתי שנהגת כך מתוך כוונה טובה. למעשה, יכול להיות שאפילו צדקת באבחנה שלך."
 
הוא נעמד מולה וחייך חיוך קטן.
 
"טוב, הרי בעיות באינטימיות זו המומחיות שלי, יקירתי," אמר, "אבל אם את עדיין לא מוכנה לדון בשלך, נוכל לחכות."
 
"תקשיב לי, ויליאם. לא חיפשתי טיפול כשנפגשנו. קיוויתי למערכת יחסים רצינית ומשמעותית, אבל כעת אני יודעת בוודאות שאתה לא שותף טוב למערכת יחסים."
 
"על מה את מדברת?"
 
"אנסה להגיד את זה בצורה פשוטה. אתה אידיוט, שקרן ורמאי."
 
ויליאם נראה כאילו אחז בו שיתוק. "מה קרה לך?"
 
"מידע, זה מה שקרה לי," אמרה.
 
"מה?"
 
"אני אשת עסקים, זוכר? אני חיה על מידע. ביקשתי מחוקר פרטי לבדוק את הרקע שלך."
 
"מה?"
 
בנסיבות אחרות, הבעת האימה בפניו הייתה משעשעת אותה.
 
"אל תיקח את זה באופן אישי. זה שגרתי אצלי." היא חייכה. "תמיד אני מזמינה בדיקת רקע על הבחורים שאני יוצאת איתם, אם נראה שהקשר עשוי להתפתח למשהו רציני. קצת איחרתי בבקשה שלי לחקירה בקשר אליך, כי הייתי עסוקה מאוד בענייני הרכוש של סבתא שלי. הדיווח הגיע הבוקר, ובוא נגיד רק שהוא לא מציג אותך כגבר שאני רוצה לצאת איתו."
 
"את משוגעת?"
 
"אולי. אבל זאת כבר לא הבעיה שלך."
 
היא החלה לפתוח את הדלת כשהוא זז הרבה יותר מהר משציפתה, והניח יד נחושה על משקוף העץ. כשמשכה את הדלת, גילתה שהוא חזק יותר מכפי שנראה. מסתבר שאין לשפוט גבר לפי מידות גופו.
 
התחושה שהיא לכודה איימה להתפוצץ בתוכה. היא נלחמה בה בהיגיון. היא אינה בסכנה מיידית. המזכירה של ויליאם נמצאת במרחק קטן באזור הקבלה. מרגיעה אף יותר הייתה הידיעה שהאקדח השׂכוּר האישי שלה, ג'ק ריינר, ממתין לה מחוץ למשרד. עד כמה שביכולתה לקבוע, ג'ק לא נושא עמו אקדח, אבל אין ספק בכך שהוא עובד אצלה.
 
היא לא לבד. היא לא לכודה.
 
"שנינו יודעים שכדאי לך להניח לי ללכת בשקט," אמרה. "אתה לא רוצה שאני אחולל פה מהומה. זה רק יהפוך אותך לטיפש ולגרוע מכך, אם ממש תנסה להחזיק אותי פה בכוח. תחשוב על התדמית המקצועית שלך."
 
"את לא יכולה להטיל האשמות כמו שהרגע עשית, ואז להסתלק," נהם. "את חייבת לי הסבר בקשר לאמירות הפרועות שלך."
 
"בסדר, הנה מה שאני יודעת עליך, ויליאם. אתה ניצלת את המעמד שלך כמטפל שזוכה לאמון, כדי לפתות לפחות שתיים מהמטופלות שלך בשנה שעברה."
 
פניו העלו סומק ארגמני של רוגז. "הבעלים שלהן באו גם הם אליך לייעוץ. אתה יודע למה זה הופך אותך, ויליאם? לחתיכת בן זונה. אם הנשים האלה יפתחו אי פעם את הפה וידברו, הקריירה שלך תעלה בלהבות."
 
"אני לא יודע את מי שכרת לזרוק עליי בוץ כזה, אבל אני יכול להבטיח לך שאלה הן האשמות שווא."
 
"כמה מטופלות פיתית בעבר? אני יודעת לפחות על שתיים, וזה בהחלט מספיק כדי לחשוד בדפוס. שאבקש את החוקר שלי להמשיך לחפור?"
 
"תיקי מטפלים הם חומר חסוי. לחוקר שלך אין זכות לחטט בהם."
 
"תירגע. הוא לא חיטט בתיקים. הוא רק התחיל לשאול שאלות. ככה זה עם רומנים מהצד, ויליאם. בסוף הם מתגלים. במוקדם או במאוחר מישהו מפטפט."
 
הוא תפס בזרועהּ, אצבעותיו ננעצות בבד הבלייזר הכחול כהה שלבשה.
 
"תקשיבי לי," אמר, קולו נמוך וצורם. "אני טיפלתי בשתי הנשים האלה. הן חשו צורך לדעת אם הן עדיין מושכות מבחינה מינית, כדי שיהיה להן האומץ להכיר בכך שההחלטה שלהן להתגרש הייתה נכונה. לא היה שום דבר אישי בקשרים איתן, בטח לא מהצד שלי."
 
היא שלחה את ידה החופשית לתיק שעל כתפה והוציאה את הטלפון הנייד שלה.
 
"תן לי לצאת מהחדר הזה או שאתקשר למשטרה. זה לא יהיה טוב לעסקים, נכון?"
 
במשך שנייה או שתיים ויליאם רק בהה בה, כאילו דיברה בשפה אחרת, שפה שכּלל וכלל לא הבין. ואז הביט בטלפון שבידה.
 
הוא שחרר אותה ופסע לאחור.
 
"צאי," אמר.
 
היא פתחה את הדלת ויצאה. פקידת הקבלה הסמיקה, ומייד התרכזה במסך המחשב. מדליין נדה אליה בראשה מתוך נימוס. האישה לא הרימה את עיניה.
 
מדליין יצאה למסדרון וסגרה את הדלת בצורה רגועה מאוד ומחושבת מאוד.