אני מאסטר. אני רוצה לציין את העובדה הזאת לפני הכול, כדי לאפשר לכם להבין את הסיפור שאני עומד לספר לכם. זאת חתיכת טרגדיה מעיקה — ואין בי חרטה. אני שובה נשים, שובר אותן ובונה אותן מחדש. אם יש להן מזל, הן נמכרות לידי בעלים אחרים. אם המזל משחק להן פחות, הן נקברות באדמה ואיש לא מקדיש להן עוד מחשבה.
בעסק שלי אין שום מקום לטעויות. נדרשות שנים של אימונים ומיומנות מולדת כדי לשבור את רוחה של אישה צעירה, בלי לשבור את גופה תוך כדי זה. אני מודה שכשהייתי צעיר יותר, אחוזי ההצלחה שלי היו עלובים. היו נשים רבות שמתו בידיי, ורק מעט מהפרצופים עדיין רודפים אותי. אבל אני תאב שליטה ודורש כניעה מוחלטת, הגוף שלי משתוקק לעוות את מוחותיהן של אלה שאני מכשיר.
שליטה היא הדבר היחיד שאזדקק לו אי פעם.
עם הכיבוש הראשון שלי הגיעו התרגשות והתרוממות רוח — אולי מילה פשוטה כמו חדווה תוכל לתאר את ה'היי' שחוויתי כשגופה של האישה הראשונה רעד תחתיי — כשרוחה נשברה והיא כבר לא התנגדה לאף תשוקה שהייתה לי. התמכרתי לתחושת השליטה המוחלטת. אני עשיר, יפה, משכיל ומקסים. הקדשתי שנים לליטוש החוכמה שלי, ובו־בזמן גם הבאתי לכדי שלמות את הפנים ואת הגוף שבהם אני משתמש לפתות את התמימות. אני לא בן־אדם טוב, בשום צורה ואופן.
אני לא רוצה אהבה.
אני לא רוצה טוב לב.
היא חשבה שתוכל לשנות אותי על ידי כך שתיתן לי את שני הדברים שמעולם לא רציתי.
היא טעתה.
פרק 1
איידן
"סליחה, גברתי, אבל נדמה לי שהפלת את זה."
כשהסתובבה להביט בי, שערה הבלונדיני התערסל סביב כתפיה כמו משי יקר. פניה הסמיקו והצבע האדום התפשט על הלובן המושלם של לחייה, באופן שגרם לי לנחש שיש לה לא מעט מעריצים חדורי תקווה.
הושטתי לה מטפחת ששלפתי קודם לכן מתיק היד שלה, כשעמדה והתבוננה בציור בגלריה לאומנות שבה עקבתי אחריה. נדרשו יומיים לאתר אותה וללמוד את הגינונים הפומביים שלה. היא תמיד התנהגה כאישה שמרגישה נינוחה, מישהי שמאמינה שעתיד מזהיר נפרש לפניה ברוב קלות. היא הייתה מהסוג שמעולם לא חושד ולא מביט בסובב אותה — הסוג שעושה את העבודה כל כך קלה.
"אה...!" היא פלטה נשימה ולקחה את המטפחת מידי, כשאצבעי שלוחה בכוונה כך שתתחכך באצבעה. הסומק שעל לחייה היה מפתה ותהיתי אם הוא התפשט על כל גופה באותו גוון עמוק שנראה על פניה.
"בטח שוב השארתי את התיק פתוח. תודה." המילים שלה כשלו זו בזו וחייכתי באדיבות, מודע לחלוטין למשיכה שחשה אליי.
היא הייתה מיידית, וזה כל מה שנזקקתי לו כדי לקבל את מה שרציתי.
"תערוכה מעניינת הם תלו השבוע. מעט ארוטי לטעמי, אבל אני מעריך את היכולת של האומנית להנציח את רגשות הדוגמנים שלה," הערתי.
היא שוב הסמיקה וניכר היה שהיא נבוכה להיתפס מהופנטת בכזאת מידה מהציור על הקיר. זה היה עירוב פשוט של שחור, לבן ואדום — קווים מעוקלים של זוג בעוויתות התשוקה. משיחות המכחול הפכו מפתות בעצמן, על ידי הדמויות שהן תיארו.
"אה, כן, אני אוהבת את שילובי הצבעים בציור הזה. הוא מעט נועז, קצת אפל יותר מהאחרים."
"את נמשכת אל הטאבו?" המשכתי להקניט ובכוונה זזתי כדי להתחכך בכתפה בזמן שחיכיתי לתשובתה.
"לא... טוב, לא בדרך כלל. אבל אני בהחלט מעריכה את היצירה הזאת. אני מרגישה שהאומנית הצליחה ללכוד מה שחלק יראו בו טאבו ולצייר אותו באופן שיהפוך אותו ליפה וכן."
עיניי חלפו במעלה הציור ונמלאתי הערכה אל התנוחה שבה ניצבה האישה לפני הגבר שאותו פיתתה. היא כרעה לפניו בעודה מגישה את גופה לשימושו ולשליטתו. היא הביטה לאחור אל המקום שבו גופה חובר לגופו ואפשר היה לראות שפניה הוסטו הצידה באמצעות כיסוי עיניים מתחרה, שנקשר היטב. צבע אדום עז כדם שימש כדי לצייר את הסרט הרחב שבו נקשרו ידיה מעל ראשה.
השבתי את מבטי לאישה המסמיקה והבנתי שזה יהיה קל יותר מרוב הרכישות האחרות שביצעתי. הושטתי את ידי והצגתי את עצמי. "אני איידן."
היא לקחה את ידי, עדינה באופן שבו לחצה על אצבעותיי בברכה. "שלום, איידן. אני רֶבֶּקָה. תענוג להכיר."
"זה יהיה בסדר אם אלווה אותך לראות את שאר התערוכה? מעניין אותי לשמוע את הדעות שלך על יתר הציורים. אני, לעומת זאת, לא ממש בקי באומנות, כך שבהחלט ייתכן שיש לך יותר ידע ממני."
היא חייכה בביישנות והחזרתי לה מחווה דומה.
היא מיהרה להסביר, "האמת שאני לומדת תולדות האומנות. בגלל זה אני פה. אנחנו צריכים לבחור יצירה לביקורת."
"ואני מבין שבחרת את זאת כאהובה עלייך?"
"היא מסקרנת אותי."
החיוך שלי התבהר עוד יותר.
"אם לא אכפת לך לקחת לך טירון כשותף..." החוויתי בידי על שאר התערוכה, "אשמח לשמוע את דעת המומחית שלך. אני אפילו אזמין אותך לקפה אחרי זה, על שסבלת אותי ואת חוסר ההשכלה שלי בעולם האומנות."
היא לא היססה לקחת את זרועי.
זה היה פשוט עד כדי כך — וזה היה הרגע שבו העתיד המזהיר שלה נעלם למול עיניה הלא רואות.
⸎
"כן. סגרתי את ההזמנה. לא אמור לקחת יותר משבוע לאלף אותה ולהכין אותה למשלוח. העברת את החצי הראשון של התשלום?"
הטלפון הסלולרי היה לפות בידי. רגליי היו יציבות על פני רצפת העץ של המשרד שלי, כשפסעתי הלוך ושוב תוך כדי דיון בתנאי העסקה שלנו.
"הכסף הועבר. אהיה שם בעוד שבעה ימים כדי לבחון את העבודה שלך. שמעתי שאתה הטוב ביותר, בוא נקווה שלא אתאכזב כשאגיע."
האיום המוסווה לא הטריד אותי. ובכל זאת, זה משהו שלא היה מקובל עליי. "אל תאיים עליי, דיוק. אני בטוח שלא תאהב את התוצאות. אתה יודע איך משחקים במשחק הזה. אני סוגר את ההזמנה, אתה משלם לי חצי. כשאני מספק את הסחורה, אתה מעביר לי את שאר הסכום. אם המסירה לא מתבצעת, עקב נסיבות מצערות, אתה מקבל החזר כספי. כבר למעלה מתשע שנים לא קרה שלא סיפקתי את הסחורה, ולכן אני בטוח שהעסקה הזאת תתנהל ללא תקריות מיוחדות — אבל אני מסרב להרשות לך אפילו את הניסיון להפחיד. אתה מבין אותי?"
הצחוק שצחק בתגובה היה מפתיע, "מילים של מאסטר אמיתי. אני משתוקק לחוות את פירות העבודה שלך, חבר. תיהנה ממנה בשמי. כשאגיע, אני רוצה אותה מפושקת ומתחננת."
"תראה את זה כסגור." סיימתי את השיחה והסתובבתי להביט בחלון הפנורמי של המשרד שלי. הוא השקיף על נחל קטן מפכפך, פשוט ורגוע, למרות הפעילויות שהתרחשו בשטחי הנכס הזה לאורך השנים. הרוח שנשבה במתינות בענפי עצי הערבה צבעה את הנוף בתנועה שלווה ואור הירח קישט את הקרקע בצללים מפזזים.
הצרחות שלה קטעו את מחשבותיי. הסתכלתי בשעון כדי לבדוק אם כבר הגיע הזמן לגשת אליה. רק שעה חלפה מאז התעוררה, ללא ספק מבועתת למצוא את עצמה קשורה בחדר חשוך. זה תמיד אותו הדבר, לכן החלטתי לאפשר לה שעה נוספת כדי לשקוע במצב עמוק ונחמד של הלם ולהניח לה להשלים עם הסביבה החדשה שלה, יותר מאשר כשרק גילתה אותה.
חזרתי להביט דרך החלון ועיניי ננעלו על הירח שהאיר בגוונים משתנים. הוא עמד גדול וגאה באופק, כשמכתשיו ותלמיו נראים היטב על פני הרקע הלבן הבוהק של שטחו. שמי הלילה היו שחורים כפחם ואינספור כוכבים פזורים ריצדו לרוחבם. שקעתי בהרהורים ומחשבותיי החלו לשוב באיטיות אל רֶבֶּקָה ואל המשימה שעמדה לפניי, עכשיו כשחטפתי את האישה היפה והמאושרת הזו במטרה להפוך אותה לזונה מושלמת.
כבר עשר שנים שאני בעסקי הרכישה. כשהייתי בן שבע־עשרה, עבדתי בקיץ אצל יזם עשיר בשם וויין גרימלי. התחבבתי עליו כמעט מיידית — לעיתים קרובות הוא עצר אותי במסדרונות ושוחח איתי על אודות הרקע שלי ועל שאיפותיי. הוא ראה בי משהו שאני טרם גיליתי.
לא עבר זמן רב לפני שהציג בפניי קורטיזנה שהשיג דרך חבר ועודד אותי לקחת אותה לחדר אחר. הוא הסביר בפשטות שהיא נמצאת שם במטרה לספק את הצרכים המיניים שלי והדגיש שעליי לעשות בדיוק מה שאני רוצה — איך שאני רוצה את זה — וציין שהיא לא תתלונן או תתנגד. משהו אפל התעורר בי. חזיונות ופנטזיות אסורות מיהרו לאכלס את חזית מחשבותיי. הבטתי למטה, בנערה שכרעה לרגליו של מר גרימלי.
היא הייתה מופלאה, את זה אני זוכר. היא הלכה בעקבותיי בדממה ובסופו של דבר השתחוותה לרגליי אחרי שנכנסנו לחדר. שערה השחור גלש סביב פניה ועל פני רצפת העץ החלקה. צעדתי סביבה באיטיות והקפדתי להדגיש את הקרבה שלי בהלימה כבדה של נעליי על הקרקע. גופה היה דומם להפליא ועורה הרך היה מתוח היטב על התחת המפושק שלה. הזין שלי נדחק כנגד מכנסיי, מתוח ודואב, והתחנן להשתחרר.
נשכתי את השפה מרוב ציפייה וליקקתי את הטעם המתכתי המר של דמי. כרעתי לפניה, פתחתי את כפתורי המכנסיים ושחררתי את עצמי לחופשי, כולי פועם ומתקשח אפילו יותר בתגובה לחום ידי. רציתי לקבור את עצמי בכל פתח שהיה לבחורה ההיא להציע.
"הפה שלך. אותו אני מזיין קודם."
עיני השקד שלה הציצו לעברי מתחת לריסיה. היא לא התווכחה או התלוננה. לא היה כל היסוס כשהרימה את ראשה מהקרקע, כרכה את שפתיה החמות והרטובות סביב עטרת הזין שלי ולשונה נשלחה ללקק ברטט מסביב.
ראשי נשמט לאחור מנחשול העוצמה הפתאומי שהעניקה לי השליטה באישה. לא ידעתי איך קוראים לה או שום פרט עלוב אחר על אודותיה, ולא רציתי לדעת. היא הייתה לא יותר מחפץ. גוף שנועד לשמש להנאתי בלבד.
ראשה עלה וירד ושערה דגדג את ירכיי כשגלש מראשה. שילבתי את ידיי ברעמה הסמיכה שלה ודרבנתי אותה לנוע מהר יותר, עמוק יותר, על הזין שלי. היא נחנקה ובכל זאת, משכתי אותה חזק יותר והרגשתי את גרונה נלפת סביב הקצה.
הפה שלה היה יצירת מופת. הוא נבנה כדי להתאים במדויק לעטוף אותי, לינוק היטב כך שעורי התגלגל בחלקות על שפתיה ועל לשונה. התפוצצתי בתוכה, ובה בעת חפנתי את שערה באגרופי.
"תבלעי."
כשמשכתי את עצמי החוצה, הגרון שלה נע כדי לפלוט אותי. שפתיה פקעו כששחררה את מלוא גודל הזין שלי. היא הרימה אליי מבט ולא שינתה לרגע את המיקום או את התנוחה שלה, עד שאמרתי לה שמותר לה לעשות כך.
"תסתובבי. מצח לרצפה, תחת באוויר."
היא הגישה את עצמה לראווה לפניי. ראשה היה רכון והתחת שלה בצורת הלב הורם מעלה באוויר, מוכן ומתחנן אליי. שלחתי יד והידקתי את אצבעותיי סביב הבשר הרך, לחצתי עד השלב שבו היא התקמרה בכאב באחיזתי. לא היה שום צליל, שום זעקת כאב כפי שציפיתי שתהיה. פישקתי אותה לפניי והעברתי את אצבעותיי במורד ישבנה ולתוך החום הרטוב ההדוק של הכוס שלה. דחפתי קדימה יותר, עד שהאצבעות שלי נטמנו בתוכה וליטפו לאורך השרירים שנעו בגלים בתגובה למגעי. נדמה שבעוד רגע הזין שלי יתבקע מהשצף הפתאומי של הדם שזרם אליו והוצאתי את היד כדי לדחוף את עצמי לתוכה.
גניחת התגובה שלה הייתה כמוזיקה באוזניי. אחזתי את עורפה, הצמדתי אותה בכוח לרצפה והלמתי בתוכה בפראות ובאנוכיות. השתמשתי בה כפי שהיה ראוי לזונה שהייתה. היא התכווצה סביבי כשגופה שחרר אורגזמה, שרק עזרה ללחלח את הזין הקשה שלי. נזקקתי ליותר מזה, להתאמה הדוקה יותר, למשהו שיגרום לאישה הזאת להתפתל תחתיי בעוד הזין שלי כובש אותה לחלוטין.
ברגעים ההם היא הייתה שלי, לעשות בה כרצוני — בלי ויכוחים, בלי השטויות המחורבנות של יבבות או דמעות, רק גוף מוכן לזיון, לרכיבה עד שאגיע לסיפוקי המלא. יצאתי ממנה שוב ומיקמתי את עצמי בפתח המכווץ של חור התחת שלה. חדרתי לתוכה באיטיות ובכוח, הרחבתי אותה, עד שטמנתי את עצמי עמוק עד הביצים. משהכילה את מלוא אורך הזין שלי, נעתי בפנים, החלקתי פנימה והחוצה עד שהשרירים שלה חלבו ממני כל מה שעוד נשאר והצטבר בתוכי. גופי התעוות כשהתזתי לתוכה בעוצמה ובכוח, ראשי נשמט לאחור ועיניי נפקחו אל התחלה של משהו טוב ויפה.
זאת הייתה הטעימה הראשונה שלי של שליטה מוחלטת — של עוצמה שמעולם לא חוויתי לפני כן. אבל מאוחר יותר גיליתי שזאת הייתה רק טעימה קטנה.
אחרי שבאתי על סיפוקי המלא, לאחר שהשתמשתי בגופה והתעללתי בה לתענוגי המושלם, הובלתי אותה בחזרה אל מר גרימלי, מסופקת ומוכתמת. היא מיהרה לכרוע לרגליו עם שובנו והוא הרים אליי מבט מלא ציפייה.
הוא חיכה שאדבר, לכן הבעתי את הדבר היחיד שהיה לי לומר. "זאת הייתה חוויה נעימה. היא בהחלט שווה את הכסף שאתה משלם לה."
גרימלי צחק בקרקור ממעמקי הבטן, שגרם לי להרים גבות בתמיהה.
"אני לא משלם לכלבה הזאת אגורה." הוא בעט בה ודחף אותה לרצפה לפניו. היא נשארה במקום שבו נחתה ולא העזה לזעוק בכאב או בבושה.
"היא קורטיזנה, איידן. אתה יודע מה זה אומר?"
נדתי בראשי, מבולבל ונבוך. "היא זונת צמרת, יוקרתית."
"לא בדיוק."
הסקרנות שלי התגברה נוכח החיוך הזדוני שנפרש על שפתיו העבות.
"אני חבר במועדון אקסקלוסיבי במיוחד של ג'נטלמנים, כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותו. רק עשירים מופלגים מורשים לקחת חלק, ורק כאלה שטעמם דומה לשלנו. הנשים האלה הן מה שהאדם הממוצע היה מכנה 'שפחות', נשים שמסיבה כזאת או אחרת אומנו לשרת את צרכינו ללא תלונה. אנחנו מכנים אותן 'קורטיזנות', מפני שזה נשמע הרבה יותר נעים ממה שהן באמת."
עיניי נפערו, אבל לא העזתי לקטוע אותו באמצע הסיפור.
"עקרונית, הנשים האלה הן רכוש. סוחרים בהן ומחליפים אותן בקרב חברי הקהילה, כשהצרכים שלנו משתנים או כשאנחנו משועממים מאלה שכבר השתמשנו בהן. יש בינינו כמה גברים שמכונים 'אדונים'. זהו קומץ נבחר שניחן באיכויות הנדרשות כדי לאמן את הנשים לשרת אותנו. מבט אחד בך הספיק לי כדי לדעת שתהיה מאסטר מושלם. הייתי רוצה להכיר אותך לעמית שלי, איש בשם ג'ק רנו. הוא יכול ללמד אותך כל מה שאתה צריך לדעת. בסופו של דבר, אני אעשה אותך לאיש עשיר מאוד."
כסף. זאת הייתה שפה שהבנתי. עושר היה הדבר היחיד שרציתי, לא אהבה או חברה או משפחה, לא. רציתי מה שניתן למכור או לקנות, ורציתי את האמצעים שיאפשרו לי שכל מה שאשתוקק לו יהיה בקצות אצבעותיי. את זה שתהיה לי היכולת לזיין איך שרק עולה על רוחי, ללא הבחנה, וההימנעות מהצורך ללחוש מילות חיבה מזויפות היה פשוט בונוס נוסף.
"אני מעוניין לפגוש את מר רנו."
מר גרימלי חייך. "מעולה, איידן. אתה עונה על כל הציפיות שתליתי בך."
