חומר אפל 3 - אבולוציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חומר אפל 3 - אבולוציה

חומר אפל 3 - אבולוציה

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טרי טרי

טֵרִי טֵרִי חייתה במרוצת שנות חייה בצרפת, בקנדה, באוסטרליה ובאנגליה בכתובות רבות מכפי שהיא יכולה למנות, והספיקה לצבור לאורך הדרך שלושה תארים אקדמיים, שלל דרכונים ושם יוצא דופן. הקריירות שלה בעבר כוללות מדענית, עורכת דין, אופטומטריסטית, ובאנגליה - עבודות שונות בבתי ספר, בספריות ובקרן צדקה לספרי־קלטת. המשעולים והתעלות של הרי בקינגהמשייר, היכן שהיא חיה כעת, שימשו השראה להרבה מהרקע והנופים בספריה הראשונים של טרי, טרילוגיית להתחיל מחדש שהייתה לרבת־מכר. טרי זכתה בשנים־עשר פרסים על ספריה.
 
טרי שונאת ברוקולי, אוהבת חתולים, וביררה לעצמה לבסוף מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

תקציר

מגפה מטילת אימים סחפה את הארץ, מותירה בעקבותיה מספר קטן של ניצולים בעלי כוחות מסתוריים.
 
הם יכולים לתקשר ביניהם,
 
לרפא – אפילו להרוג – הכול באמצעות כוח התודעה.
 
שאי עוקבת אחרי קסנדר שהצטרף לכת המדעית המסתורית שלו במתחם הסקוטי המרוחק שלהם. היא מחפשת נואשות אחר קאלי, שנעלמה לפני תחילת המגיפה.
 
האם שאי יכולה לגלות את האמת על מקורה של המגיפה, למצוא את קאלי ואולי אפילו להצית מחדש את מערכת היחסים שלה עם קאי?
 
הסיום המרתק של טרילוגיית חומר אפל.

פרק ראשון

1
לארה
 
 
רגליי לוקחות אותי אל קצה קצהו של העולם.
 
אין שום דבר מעֵבר למקום הזה אם אני מביטה ישר לפנים — היער, המשעול ואפילו השמַים מעל נעלמים, אבודים באובך לבן. אם אני מסִבּה את מבטי הרחק לצדדים, אני יכולה כמעט לראות צלליות רפאים של עצים והרים, פרושֹים הרחק מתחת למקום שבּוֹ אני עומדת. כך שאולי העולם בכל זאת נמשך. חלק עלום בתוכי יודע בדרך כלשהי שזה בהכרח כך. אבל זה קצה העולם שלי.
 
אם אני חושבת על זה, אני לא יכולה לבוא לכאן. אני לא יכולה להחליט ללכת למקום הזה — אני יכולה לעשות את זה רק כבדרך מקרה. אם אני נרגזת ועצבנית מספיק ופשוט קמה והולכת, בלי לתכנן יעד הליכה מסוים כלשהו, אני מגיעה בסוף לכאן. זה רפלקס, כמו הרגל שקופצת אם מכים מתחת לברך בנקודה הנכונה.
 
מדוע הייתי נרגזת הפעם? מחשבותיי פונות לכיווּן שאינן יכולות ללכת אליו, ומחליקות לצדדים.
 
אני רוכנת לפנים, נטויה אל תוך העולם שנמוג ונעלם מעֵבר ומתחת — זרועות מוּשטות בסוג של רגע טיטאני — ועוצמת את עיניי. האם אני יכולה להטות את שיווּי משקלי ולהתגלגל לפנים במורד ההר הזה, אל מחוץ למקום הזה?
 
אולי אוּכל אם אירדם. איש אינו יכול לשלוט במרחב שאליו אני הולכת בחלומותיי — אפילו לא אני. אני רועדת, מחשבותיי נגררות חזרה אל ליל אמש. אל... אל... ובכן... מה שזה לא היה נמוג ממחשבותיי. רגיעה שוטפת אותי שוב.
 
בלי יכולת לעצור בעד עצמי מלנסות, אני מרימה את רגלי הימנית ופוסעת לפנים. אבל כשאני פוקחת את עיניי זה כמו תמיד: פניתי על המקום ופסעתי בכּיווּן האחר, מן הקצה והלאה. אני נאנחת, ונשענת על עץ.
 
שורשים משׂתרגים לצדדים קרוב לכפות רגליי, מפותלים וחשופים מעל מישור האדמה. אני תוהה: אם רגלי תיתקל בשורש, ממש כאן, האם אשתטח אז ואפול לפנים? אבל לא, זה מאוחר מדי: חשבתי על זה כרגע. אני לא יכולה לתעתע ברגלי למעידה שהיא יציר מחשבותיי.
 
אולי בפעם הבאה.
 
ואז אני שומעת את הזימון, עמוק בתוך הכָּרתי:
 
לארה, בואי.
 
וזה עוד רפלקס שגורם לי להתחיל מיד לרוץ, חזרה בדרך שבּהּ באתי, עם כיווּן ומטרה:
 
צייתנות.
 
מהסוג העיוור.

טרי טרי

טֵרִי טֵרִי חייתה במרוצת שנות חייה בצרפת, בקנדה, באוסטרליה ובאנגליה בכתובות רבות מכפי שהיא יכולה למנות, והספיקה לצבור לאורך הדרך שלושה תארים אקדמיים, שלל דרכונים ושם יוצא דופן. הקריירות שלה בעבר כוללות מדענית, עורכת דין, אופטומטריסטית, ובאנגליה - עבודות שונות בבתי ספר, בספריות ובקרן צדקה לספרי־קלטת. המשעולים והתעלות של הרי בקינגהמשייר, היכן שהיא חיה כעת, שימשו השראה להרבה מהרקע והנופים בספריה הראשונים של טרי, טרילוגיית להתחיל מחדש שהייתה לרבת־מכר. טרי זכתה בשנים־עשר פרסים על ספריה.
 
טרי שונאת ברוקולי, אוהבת חתולים, וביררה לעצמה לבסוף מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

עוד על הספר

חומר אפל 3 - אבולוציה טרי טרי
1
לארה
 
 
רגליי לוקחות אותי אל קצה קצהו של העולם.
 
אין שום דבר מעֵבר למקום הזה אם אני מביטה ישר לפנים — היער, המשעול ואפילו השמַים מעל נעלמים, אבודים באובך לבן. אם אני מסִבּה את מבטי הרחק לצדדים, אני יכולה כמעט לראות צלליות רפאים של עצים והרים, פרושֹים הרחק מתחת למקום שבּוֹ אני עומדת. כך שאולי העולם בכל זאת נמשך. חלק עלום בתוכי יודע בדרך כלשהי שזה בהכרח כך. אבל זה קצה העולם שלי.
 
אם אני חושבת על זה, אני לא יכולה לבוא לכאן. אני לא יכולה להחליט ללכת למקום הזה — אני יכולה לעשות את זה רק כבדרך מקרה. אם אני נרגזת ועצבנית מספיק ופשוט קמה והולכת, בלי לתכנן יעד הליכה מסוים כלשהו, אני מגיעה בסוף לכאן. זה רפלקס, כמו הרגל שקופצת אם מכים מתחת לברך בנקודה הנכונה.
 
מדוע הייתי נרגזת הפעם? מחשבותיי פונות לכיווּן שאינן יכולות ללכת אליו, ומחליקות לצדדים.
 
אני רוכנת לפנים, נטויה אל תוך העולם שנמוג ונעלם מעֵבר ומתחת — זרועות מוּשטות בסוג של רגע טיטאני — ועוצמת את עיניי. האם אני יכולה להטות את שיווּי משקלי ולהתגלגל לפנים במורד ההר הזה, אל מחוץ למקום הזה?
 
אולי אוּכל אם אירדם. איש אינו יכול לשלוט במרחב שאליו אני הולכת בחלומותיי — אפילו לא אני. אני רועדת, מחשבותיי נגררות חזרה אל ליל אמש. אל... אל... ובכן... מה שזה לא היה נמוג ממחשבותיי. רגיעה שוטפת אותי שוב.
 
בלי יכולת לעצור בעד עצמי מלנסות, אני מרימה את רגלי הימנית ופוסעת לפנים. אבל כשאני פוקחת את עיניי זה כמו תמיד: פניתי על המקום ופסעתי בכּיווּן האחר, מן הקצה והלאה. אני נאנחת, ונשענת על עץ.
 
שורשים משׂתרגים לצדדים קרוב לכפות רגליי, מפותלים וחשופים מעל מישור האדמה. אני תוהה: אם רגלי תיתקל בשורש, ממש כאן, האם אשתטח אז ואפול לפנים? אבל לא, זה מאוחר מדי: חשבתי על זה כרגע. אני לא יכולה לתעתע ברגלי למעידה שהיא יציר מחשבותיי.
 
אולי בפעם הבאה.
 
ואז אני שומעת את הזימון, עמוק בתוך הכָּרתי:
 
לארה, בואי.
 
וזה עוד רפלקס שגורם לי להתחיל מיד לרוץ, חזרה בדרך שבּהּ באתי, עם כיווּן ומטרה:
 
צייתנות.
 
מהסוג העיוור.