חומר אפל 2 - הונאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חומר אפל 2 - הונאה
הוספה למועדפים

חומר אפל 2 - הונאה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טֵרִי טֵרִי חייתה במרוצת שנות חייה בצרפת, בקנדה, באוסטרליה ובאנגליה בכתובות רבות מכפי שהיא יכולה למנות, והספיקה לצבור לאורך הדרך שלושה תארים אקדמיים, שלל דרכונים ושם יוצא דופן. הקריירות שלה בעבר כוללות מדענית, עורכת דין, אופטומטריסטית, ובאנגליה - עבודות שונות בבתי ספר, בספריות ובקרן צדקה לספרי־קלטת. המשעולים והתעלות של הרי בקינגהמשייר, היכן שהיא חיה כעת, שימשו השראה להרבה מהרקע והנופים בספריה הראשונים של טרי, טרילוגיית להתחיל מחדש שהייתה לרבת־מכר. טרי זכתה בשנים־עשר פרסים על ספריה.
 
טרי שונאת ברוקולי, אוהבת חתולים, וביררה לעצמה לבסוף מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

תקציר

שאי, ניצולה, מאמינה שהיא אשמה בהתפשטות המגפה. היא הערימה על קאי, נטשה אותו, והסגירה את עצמה לשלטונות. אבל קאי אינו יכול להניח לה ללכת...
שאי, אני אמצא אותך.
ואז?
מה אז?
אז יכול לחכות. קודם תמצא אותה.

פרק ראשון

1
שָׁאי
 
 
בבקשה אל תירה בי, בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
 
הלב שלי פועם כל כך לאט שנדמה לי כמעט שהפחד גרם לו לעצור מהילוכו.
 
האימה וחוסר ההחלטיוּת של החייל הולמים בי — קלידוסקופּ של תחושות על גלים של משהו כמו צבע וצליל שמרכיב אותו, את דמותו הפנימית, כפי שהוא עכשיו: האִפיוּן, או הקול שלו, כמו שדוקטור 1 קרא לזה. והפחד שלו אינו רק מפני המחלה, אלא ממני. אבל זה מתנגש בתוכו עם מה שעיניו רואות לפניו: נערה יורדת על ברכיה בעפר, ידיה מוּשטות לפנים.
 
ועם זאת, מי יאשים אותו אם הוא ילחץ על ההדק?
 
בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
 
הפיתוי לתקוף את ההילה שלו — לעצור את ידיו ולגרום לו ליפול — כמעט מכריע אותי. אבל אם אעשה את זה, מה הטעם בכך שעזבתי את קאי ובאתי לכאן? הרָשויות חייבות להקשיב לי. הם חייבים לדעת שניצולים כמוני הם נַשָֹּאִים. שהמגפה התחילה כאן, על האי הזה, מתחת לפני הקרקע. אם אתקוף את השומר שלהם, לָמה שיקשיבו לְמה שיש לי לומר?
 
אם כי אולי הם כבר יודעים. אולי בסיס חיל האוויר על האי הזה, שטלנד, הוא חלק מן הטיוח, וכל זה לשווא.
 
בבקשה...
 
ידיו מתהדקות על הרובה.
 
הראש שלי משייט. הפסקתי לגמרי לנשום. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לקחת עוד נשימה עד שאדע מה הוא עומד לעשות.
 
ההילה שלו משתנה. היא מעמיקה עם החלטה. הוא החליט.
 
עיניו עדיין עליי. יד אחת ניתקת מהרובה שלו, מוּשטת אל מכשיר הקשר.
 
אני צונחת — כמעט מתמוטטת — אל הקרקע, ממלאת בבהילוּת את ריאותיי באוויר. אני יכולה לשמוע את מלמול קולו, אך לא את המילים.
 
הֲיִי אמיצה, שָׁאי. היי אמיצה כמו שקאי היה לוּ היה כאן.
 
עכשיו שהלב שלי פועם שוב בזמן נורמלי הוא הולם מהר מדי בחזה שלי, והנשימה שלי רדודה ומהירה. מותשת מיָמים של חוסר שינה והליכה בלילות, אני נשכבת על הקרקע ומביטה בשמַיִם הכחולים השלֵווים מעליי. המחסומים שלי במקומם, למקרה שקאלי הבחינה בהיעדרותי ומחפשת אותי, וזה גורם לָעולם סביבי להיראות מרוחק.
 
במקום זה, אני מתמקדת בפנים: בהאטת כל נשימה והעמקתה. ולמרות הפחד, התשישוּת מביאה את הכרתי לנדוד אל אותו מקום מוזר שבא לפני שינה.
 
האם קאי יודע כבר שהולכתי אותו שולל, ועזבתי?
 
אולי הוא עדיין ישן.
 
אני מדמיינת את עיניו עצומות, ריסיו כהים על לחיו, נושם בעדינות, חצי חיוך של חלומות נעימים על שפתיו.
 
ואז העצמי החלומי שלי שם, אצבעותיי בשׂערו, מלטפת את חזהו החשוף היכן שלבו פועם תחת עורו.
 
קליק.
 
ידי עוצרת, דוממת. מה זה היה?
 
קליק. מין צליל קשה, צורמני, כמו מתכת על סלע.
 
אני מבולבלת לרגע, ואז חוזרת לכאן, לעכשיו — לגוף שלי השוכב בעפר.
 
אלה צעדים. מישהו מתקרב.
 
אני הודפת מעליי את השינה ומתיישבת.
 
שני גברים ואישה פוסעים לעברי, שלושתם בחליפות מגן מכּף רגל ועד ראש. חוליית הוֹצאה להורג או ועדת קבלה? הם מרוחקים, מעומעמים על ידי החסימות המובְנות בתוך החליפות שלהם — ההילות שלהם עדיין שם, אבל מעוממות.
 
האישה נוטלת את ההובלה.
 
"בוקר טוב. אני דוקטור מורגן. ואת?"
 
"שָׁאי מקאליסטר."
 
"אני מבינה שאמרתְ לשומר שלנו שאת ניצוֹלה של שפּעת אבּרדין, ושאת נשָׂאית."
 
"כן. זה נכון."
 
"איך את יודעת שאת נשָׂאית?"
 
"בכל מקום שהגעתי אליו, המגפה באה בעקבותיי. לא ידעתי. הבנתי רק אחר כך. אני יכולה להראות לכם על מפה היכן הייתי, ולספּר לכם מתי, ואז תראו."
 
היא מקשיבה, מהנהנת. מה שאני יכולה לראות מפניה מאחורי הלוחית השקופה בחזית הקסדה של חליפתה אינו מסגיר דבר, אבל זה שָׁם, בהילה שלה. הם ידעו — או לפחות חשדו — שזה כך.
 
"מדוע באת לשטלנד?"
 
"להתחקות אחר סיבת המגפה. זה לא בא מאבּרדין, זה בא מכאן. מתחת לפני הקרקע."
 
הם מחליפים מבטים. גל של דאגה עבר ביניהם כשאמרתי מתחת לפני הקרקע, אבל אני לא יכולה לקרוא מדוע.
 
"מוטב שתבואי אִתנו," היא אומרת. היא מהססת, ואז מושיטה יד.
 
אני נוטלת את ידה, וקמה בגולמנוּת על רגליי. החליפה קרה, מתכתית. צורת ידה מטושטשת מתחת לכפפה. כל חמימות שאולי יש בידה אינה עוברת.
 
"אין לנו מספיק חליפות מגן לכסות את הבסיס, לכן תצטרכי ללבוש חליפת מגן לפני שניכּנס, בסדר?"
 
באותו רגע אני מבחינה שאחד מהם נושא חליפה על כתפו. הוא מעביר לי אותה.
 
"ניחשתי את המידות שלָך פחות או יותר נכון, אני חושבת," היא אומרת, ומראה לי איך להיכנס לתוכה. כשהיא נסגרת על ראשי אני צריכה להכריח את עצמי לא להיאבק, לא להדוף אותה מעליי. היא נסגרת וננעלת. האישה מסבירה לי את כפתורי הבקרה, וכיצד לנשום בפנים. האוויר המסונן דליל ושונה מהאוויר סביב האי.
 
אנחנו יורדים במדרון. אני מרגישה גולמנית, כאילו הקרקע תחת רגליי רחוקה מדי ללכת בבטחה.
 
כאילו אני נפרדת ממנה, ולעולם לא אהיה שוב חלק ממנה.
טֵרִי טֵרִי חייתה במרוצת שנות חייה בצרפת, בקנדה, באוסטרליה ובאנגליה בכתובות רבות מכפי שהיא יכולה למנות, והספיקה לצבור לאורך הדרך שלושה תארים אקדמיים, שלל דרכונים ושם יוצא דופן. הקריירות שלה בעבר כוללות מדענית, עורכת דין, אופטומטריסטית, ובאנגליה - עבודות שונות בבתי ספר, בספריות ובקרן צדקה לספרי־קלטת. המשעולים והתעלות של הרי בקינגהמשייר, היכן שהיא חיה כעת, שימשו השראה להרבה מהרקע והנופים בספריה הראשונים של טרי, טרילוגיית להתחיל מחדש שהייתה לרבת־מכר. טרי זכתה בשנים־עשר פרסים על ספריה.
 
טרי שונאת ברוקולי, אוהבת חתולים, וביררה לעצמה לבסוף מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

עוד על הספר

חומר אפל 2 - הונאה טרי טרי
1
שָׁאי
 
 
בבקשה אל תירה בי, בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
 
הלב שלי פועם כל כך לאט שנדמה לי כמעט שהפחד גרם לו לעצור מהילוכו.
 
האימה וחוסר ההחלטיוּת של החייל הולמים בי — קלידוסקופּ של תחושות על גלים של משהו כמו צבע וצליל שמרכיב אותו, את דמותו הפנימית, כפי שהוא עכשיו: האִפיוּן, או הקול שלו, כמו שדוקטור 1 קרא לזה. והפחד שלו אינו רק מפני המחלה, אלא ממני. אבל זה מתנגש בתוכו עם מה שעיניו רואות לפניו: נערה יורדת על ברכיה בעפר, ידיה מוּשטות לפנים.
 
ועם זאת, מי יאשים אותו אם הוא ילחץ על ההדק?
 
בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
 
הפיתוי לתקוף את ההילה שלו — לעצור את ידיו ולגרום לו ליפול — כמעט מכריע אותי. אבל אם אעשה את זה, מה הטעם בכך שעזבתי את קאי ובאתי לכאן? הרָשויות חייבות להקשיב לי. הם חייבים לדעת שניצולים כמוני הם נַשָֹּאִים. שהמגפה התחילה כאן, על האי הזה, מתחת לפני הקרקע. אם אתקוף את השומר שלהם, לָמה שיקשיבו לְמה שיש לי לומר?
 
אם כי אולי הם כבר יודעים. אולי בסיס חיל האוויר על האי הזה, שטלנד, הוא חלק מן הטיוח, וכל זה לשווא.
 
בבקשה...
 
ידיו מתהדקות על הרובה.
 
הראש שלי משייט. הפסקתי לגמרי לנשום. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לקחת עוד נשימה עד שאדע מה הוא עומד לעשות.
 
ההילה שלו משתנה. היא מעמיקה עם החלטה. הוא החליט.
 
עיניו עדיין עליי. יד אחת ניתקת מהרובה שלו, מוּשטת אל מכשיר הקשר.
 
אני צונחת — כמעט מתמוטטת — אל הקרקע, ממלאת בבהילוּת את ריאותיי באוויר. אני יכולה לשמוע את מלמול קולו, אך לא את המילים.
 
הֲיִי אמיצה, שָׁאי. היי אמיצה כמו שקאי היה לוּ היה כאן.
 
עכשיו שהלב שלי פועם שוב בזמן נורמלי הוא הולם מהר מדי בחזה שלי, והנשימה שלי רדודה ומהירה. מותשת מיָמים של חוסר שינה והליכה בלילות, אני נשכבת על הקרקע ומביטה בשמַיִם הכחולים השלֵווים מעליי. המחסומים שלי במקומם, למקרה שקאלי הבחינה בהיעדרותי ומחפשת אותי, וזה גורם לָעולם סביבי להיראות מרוחק.
 
במקום זה, אני מתמקדת בפנים: בהאטת כל נשימה והעמקתה. ולמרות הפחד, התשישוּת מביאה את הכרתי לנדוד אל אותו מקום מוזר שבא לפני שינה.
 
האם קאי יודע כבר שהולכתי אותו שולל, ועזבתי?
 
אולי הוא עדיין ישן.
 
אני מדמיינת את עיניו עצומות, ריסיו כהים על לחיו, נושם בעדינות, חצי חיוך של חלומות נעימים על שפתיו.
 
ואז העצמי החלומי שלי שם, אצבעותיי בשׂערו, מלטפת את חזהו החשוף היכן שלבו פועם תחת עורו.
 
קליק.
 
ידי עוצרת, דוממת. מה זה היה?
 
קליק. מין צליל קשה, צורמני, כמו מתכת על סלע.
 
אני מבולבלת לרגע, ואז חוזרת לכאן, לעכשיו — לגוף שלי השוכב בעפר.
 
אלה צעדים. מישהו מתקרב.
 
אני הודפת מעליי את השינה ומתיישבת.
 
שני גברים ואישה פוסעים לעברי, שלושתם בחליפות מגן מכּף רגל ועד ראש. חוליית הוֹצאה להורג או ועדת קבלה? הם מרוחקים, מעומעמים על ידי החסימות המובְנות בתוך החליפות שלהם — ההילות שלהם עדיין שם, אבל מעוממות.
 
האישה נוטלת את ההובלה.
 
"בוקר טוב. אני דוקטור מורגן. ואת?"
 
"שָׁאי מקאליסטר."
 
"אני מבינה שאמרתְ לשומר שלנו שאת ניצוֹלה של שפּעת אבּרדין, ושאת נשָׂאית."
 
"כן. זה נכון."
 
"איך את יודעת שאת נשָׂאית?"
 
"בכל מקום שהגעתי אליו, המגפה באה בעקבותיי. לא ידעתי. הבנתי רק אחר כך. אני יכולה להראות לכם על מפה היכן הייתי, ולספּר לכם מתי, ואז תראו."
 
היא מקשיבה, מהנהנת. מה שאני יכולה לראות מפניה מאחורי הלוחית השקופה בחזית הקסדה של חליפתה אינו מסגיר דבר, אבל זה שָׁם, בהילה שלה. הם ידעו — או לפחות חשדו — שזה כך.
 
"מדוע באת לשטלנד?"
 
"להתחקות אחר סיבת המגפה. זה לא בא מאבּרדין, זה בא מכאן. מתחת לפני הקרקע."
 
הם מחליפים מבטים. גל של דאגה עבר ביניהם כשאמרתי מתחת לפני הקרקע, אבל אני לא יכולה לקרוא מדוע.
 
"מוטב שתבואי אִתנו," היא אומרת. היא מהססת, ואז מושיטה יד.
 
אני נוטלת את ידה, וקמה בגולמנוּת על רגליי. החליפה קרה, מתכתית. צורת ידה מטושטשת מתחת לכפפה. כל חמימות שאולי יש בידה אינה עוברת.
 
"אין לנו מספיק חליפות מגן לכסות את הבסיס, לכן תצטרכי ללבוש חליפת מגן לפני שניכּנס, בסדר?"
 
באותו רגע אני מבחינה שאחד מהם נושא חליפה על כתפו. הוא מעביר לי אותה.
 
"ניחשתי את המידות שלָך פחות או יותר נכון, אני חושבת," היא אומרת, ומראה לי איך להיכנס לתוכה. כשהיא נסגרת על ראשי אני צריכה להכריח את עצמי לא להיאבק, לא להדוף אותה מעליי. היא נסגרת וננעלת. האישה מסבירה לי את כפתורי הבקרה, וכיצד לנשום בפנים. האוויר המסונן דליל ושונה מהאוויר סביב האי.
 
אנחנו יורדים במדרון. אני מרגישה גולמנית, כאילו הקרקע תחת רגליי רחוקה מדי ללכת בבטחה.
 
כאילו אני נפרדת ממנה, ולעולם לא אהיה שוב חלק ממנה.