אמא חורגת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא חורגת
הוספה למועדפים

אמא חורגת

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי גליק־עוזרד
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים

תקציר

ג'יני ומתיו נשואים באושר, ולשניהם ילדים בגיל הנעורים ממערכות יחסים קודמות.
איש לא הבטיח להם שקל לגדל משפחה מעורבת תחת קורת גג אחת, אבל ג'יני ומתיו חזקים, הם ידאגו שזה יצליח.
אלא שסקרלט, בתה החורגת של ג'יני, דוחה את ניסיונותיה להתקרב אליה, וג'יני חייבת להתאמץ יותר כדי לרכוש את ליבה.
ולג'יני יש עבר. סוד נורא שהיא קברה לפני זמן רב. כעת הוא מתחיל לצוץ על פני השטח ומאיים להרוס את נישואיה הטריים.
מישהו משחק בג'יני משחק מפחיד, והיא חייבת לשים לזה קץ אחת ולתמיד.
אחרי הכול, סיפור אגדה צריך סוף טוב... לא?

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
היה היה פעם מלך שהתחתן עם גברת אחת, וכך היא הפכה למלכה. זמן קצר לאחר החתונה, ילדה המלכה בת יפהפייה. המלכה הביטה בתינוקת שלה וראתה ששערה שחור כעורב, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כשושנים המשתרגות סביב לחלון. המלכה אהבה את השלג הלבן והצח יותר מכול, ולכן קראה לתינוקת שלגייה.
 
זמן-מה לאחר טקס ההטבלה של התינוקת, מתה המלכה ממחלה מסתורית.
 
מעניין מה זה היה.
 
(אם כי נכון שיש נשים, אולי אפילו הרבה, שלא אוהבות נשים יפות אחרות, בעיקר אם הן צעירות יותר? או שגם זאת אגדה שהומצאה על ידי גברים כנראה?)
 
בכל מקרה, אני סוטה מהנושא...
 
המלך היה עצוב ובודד לבדו, כפי שנוטים להיות גברים בגיל מסוים. וכך, זמן לא רב אחרי שהמלכה מתה, הוא התחתן עם אישה יפה מאוד שנראתה די נחמדה. היא הפכה למלכה החדשה, וכמובן, לאימהּ החורגת של שלגייה הצעירה.
 
וכולנו מכירים אימהות חורגות, לא?
 
כן, כן, אנחנו יודעים הכול עליהן.
 
או שאולי לא?
 
 
 
 
 
מרלנה
 
 
זה לא הסיפור, נכון?
זה לא היה אמור להיות הסיפור לאף אחת משתינו.
הנשימות שלי מתייפחות מתוכי כשאני יורדת בריצה מהרכבת, ממהרת על הרציף לעבר מדרגות הגשר להולכי הרגל, חולפת על פני אנשים שהולכים רגועים לעיסוקי היומיום שלהם: נוסעים שמסיטים את מבטם ממני כאילו אני מופרעת.
אני באמת קצת מופרעת בתוך כל הייאוש שלי.
למטה, בצד השני, אני מועדת בין המחסומים, ויוצאת החוצה אל העיר הזרה.
איפה לעזאזל שורת המוניות?
אני נדחקת אל תוך המונית הצהובה הראשונה שאני רואה, ומתפללת במשך כל הזמן שהיא נוסעת אל מחוץ לעיר, לאט כל כך. מזדחלת כמו צב.
מחוץ לעיר, אל הכפר.
מי המציא את הכפר בכלל? אני שונאת כפר.
בחוץ, מעבר לשדות, אל העיירה הקטנה, בין המטעים, למעלה אל הגבעה. זאת הנסיעה הכי ארוכה שנסעתי אי פעם, כך זה נראה לי. והיא נמשכת ונמשכת...
וכל הזמן הזה אני מתפללת שזה חלום.
כל הזמן הזה אני ממש לא מצליחה להחזיר את הנשימה, היא נתקעת מחוספסת בגרון שלי. אני לא יכולה להאמין לזה. אני לא יכולה להאמין. אני לא אאמין, אני לא יכולה.
כשאני מגיעה לשם, עדיין אין להם תשובות. אני מטה את ראשי לאחור ועושה משהו שמעולם לא עשיתי. אני צורחת לשמיים, לרקיע, לעולם. תמיד שמרתי את זה בפנים, את הפחד והזעם, אבל עכשיו אני צורחת את זה החוצה.
וזה אפילו לא מתחיל להרגיע אותי. אפילו לא קצת, אפילו לא טיפ-טיפה.
ומאוחר יותר, כשיתבהר קצת, אני נשבעת לסדר את כל הבלגן הזה, לגלות את האמת. כן, אני אגלה אותה. הם לא יוכלו להסתיר ממני, ממש לא.
הרשעות זאת, אין שום מקום שבו היא תוכל להסתתר.

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי גליק־עוזרד
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים
אמא חורגת קלייר סיבר
פתח דבר
 
 
היה היה פעם מלך שהתחתן עם גברת אחת, וכך היא הפכה למלכה. זמן קצר לאחר החתונה, ילדה המלכה בת יפהפייה. המלכה הביטה בתינוקת שלה וראתה ששערה שחור כעורב, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כשושנים המשתרגות סביב לחלון. המלכה אהבה את השלג הלבן והצח יותר מכול, ולכן קראה לתינוקת שלגייה.
 
זמן-מה לאחר טקס ההטבלה של התינוקת, מתה המלכה ממחלה מסתורית.
 
מעניין מה זה היה.
 
(אם כי נכון שיש נשים, אולי אפילו הרבה, שלא אוהבות נשים יפות אחרות, בעיקר אם הן צעירות יותר? או שגם זאת אגדה שהומצאה על ידי גברים כנראה?)
 
בכל מקרה, אני סוטה מהנושא...
 
המלך היה עצוב ובודד לבדו, כפי שנוטים להיות גברים בגיל מסוים. וכך, זמן לא רב אחרי שהמלכה מתה, הוא התחתן עם אישה יפה מאוד שנראתה די נחמדה. היא הפכה למלכה החדשה, וכמובן, לאימהּ החורגת של שלגייה הצעירה.
 
וכולנו מכירים אימהות חורגות, לא?
 
כן, כן, אנחנו יודעים הכול עליהן.
 
או שאולי לא?
 
 
 
 
 
מרלנה
 
 
זה לא הסיפור, נכון?
זה לא היה אמור להיות הסיפור לאף אחת משתינו.
הנשימות שלי מתייפחות מתוכי כשאני יורדת בריצה מהרכבת, ממהרת על הרציף לעבר מדרגות הגשר להולכי הרגל, חולפת על פני אנשים שהולכים רגועים לעיסוקי היומיום שלהם: נוסעים שמסיטים את מבטם ממני כאילו אני מופרעת.
אני באמת קצת מופרעת בתוך כל הייאוש שלי.
למטה, בצד השני, אני מועדת בין המחסומים, ויוצאת החוצה אל העיר הזרה.
איפה לעזאזל שורת המוניות?
אני נדחקת אל תוך המונית הצהובה הראשונה שאני רואה, ומתפללת במשך כל הזמן שהיא נוסעת אל מחוץ לעיר, לאט כל כך. מזדחלת כמו צב.
מחוץ לעיר, אל הכפר.
מי המציא את הכפר בכלל? אני שונאת כפר.
בחוץ, מעבר לשדות, אל העיירה הקטנה, בין המטעים, למעלה אל הגבעה. זאת הנסיעה הכי ארוכה שנסעתי אי פעם, כך זה נראה לי. והיא נמשכת ונמשכת...
וכל הזמן הזה אני מתפללת שזה חלום.
כל הזמן הזה אני ממש לא מצליחה להחזיר את הנשימה, היא נתקעת מחוספסת בגרון שלי. אני לא יכולה להאמין לזה. אני לא יכולה להאמין. אני לא אאמין, אני לא יכולה.
כשאני מגיעה לשם, עדיין אין להם תשובות. אני מטה את ראשי לאחור ועושה משהו שמעולם לא עשיתי. אני צורחת לשמיים, לרקיע, לעולם. תמיד שמרתי את זה בפנים, את הפחד והזעם, אבל עכשיו אני צורחת את זה החוצה.
וזה אפילו לא מתחיל להרגיע אותי. אפילו לא קצת, אפילו לא טיפ-טיפה.
ומאוחר יותר, כשיתבהר קצת, אני נשבעת לסדר את כל הבלגן הזה, לגלות את האמת. כן, אני אגלה אותה. הם לא יוכלו להסתיר ממני, ממש לא.
הרשעות זאת, אין שום מקום שבו היא תוכל להסתתר.